אם השופר הוא כלי בלבד, תמוה מעמדו הנכבד לצד יסודות תיאולוגיים כ'מלכויות' ו'זיכרונות'. 
עיון במחקר התקשורת המודרנית מאפשר את הבנת המסר הדתי הטמון בו

פסוקי מלכויות, זיכרונות ושופרות עומדים יחדיו במוקד תפילת ראש השנה. אך המתפלל, בעמדו בתפילת מוסף, עשוי לחוש בחוסר התאמה בין שלוש הברכות, אולי אפילו בפער משמעותי בעוצמתן היחסית. אשכול השופרות עשוי להיראות כבן חורג וכמרכיב מאכזב בשילוש – חשיבותו התיאולוגית ומורכבותו המושגית נראים פחותים בהרבה מאלה של המלכויות והזיכרונות.

עיקרי האמונה

מלכויות – ההכרה בשלטון ה' וקבלת עול מלכותו – הן, אחרי ככלות הכול, יסוד היסודות ושורש העבודה. זו הנקודה הארכימדית המכוננת את עולמו הדתי של המאמין, והיא היסוד המדריך את דרך חייו. הידיעה שיש שם מצוי עליון היא כה בסיסית למערכת הדתית, שיש בין מוני המצוות שאפילו לא מכלילים אותה במניין התרי"ג בהיותה בניין־אב להן – מצוות־על ראשונית. לא ייפלא שהפסוק החותם את עשרת פסוקי המלכויות, בנוסח שהתקבל בקהילות ישראל והמיוחס לאמורא רב, הוא לא אחר מאשר "שמע ישראל", פסוק שהתקבל כמעין סיסמה, כאמירה המקפלת בתוכה את הדרך היהודית כולה.

יסודי ומרכזי לא פחות במערכת האמונות והדעות היהודית הוא העיקרון שעליו נסבה תפילת הזיכרונות. על פיו לא רק שיש מלך ומנהיג לבירה, אלא שמנהיג זה עיניו פקוחות על כל דרכי בני האדם ועל כל מעשיהם. כלומר, המלכות מיתרגמת להשגחה פרטית. תפילת הזיכרונות מציבה אם כן את הבורא כא־לוהי ההיסטוריה, שכל יציר וכל מעשה אשר היה מעולם זכור ושמור לפניו.

גם כאן אנו ניצבים, אפוא, בפני עיקרון דתי מכונן, המעצים את הא־ל כא־לוהי ההיסטוריה, אך גם את משמעות קיומו של האדם ואת משמעותם של מעשיו. במובן זה הזיכרונות הם טעם לקיום המצוות בקבעם שלמעשי האדם יש שם ושארית, זכר ומשמעות.

וכאן, להשלמת השילוש, ניתן היה לצפות לעיקרון מכונן נוסף של המערכת הדתית. עקרון קיום המצוות, שנרמז זה עתה, היה אולי מתאים כעמוד השלישי של תפילת המוסף של ראש השנה, אך עולים על הדעת גם עקרונות יסוד אחרים שהיו עומדים אולי באותה מעלה כמו המלכויות והזיכרונות. כך לדוגמה, בספר העיקרים מצרף ר' יוסף אלבו לעקרון מציאות ה' – דמוי המלכויות – ולעקרון השכר והעונש, שיש לו זיקה ברורה לזיכרונות – את עקרון התורה מן השמים כאחד משלושת עיקרי האמונה.

אך במקום יסוד תיאולוגי מכונן, חז"ל משלימים את שגב המלכויות והזיכרונות בשופרות. תקיעת שופר היא כמובן מצווה חביבה מאין כמותה ובראש השנה היא גם מצוות היום, אך ככלות הכול היא רק מצווה, אחת מתרי"ג. יתרה מזו, אין אולי יפה כמצוות שופר, במיוחד בראש השנה, אך יש יפות ממנה. למשל, מצוות אהבת הרע, שמירת שבת, ציצית ורבות אחרות שיש שראו בהן מצוות השקולות כנגד כל האחרות, או אף עולות עליהן. בדורות האחרונים היינו מעדיפים מן הסתם את מצוות לימוד התורה שנתחבבה הרבה והפכה למצוות־על. אך מה למצוות שופר ולעקרונות האמונה? השופרות, בניגוד למלכויות ולזיכרונות, אינם עיקר אמונה אלא פרט הנגזר ממנה, לא אמת מערכתית אלא מרכיב במערכת.

המדיום הוא המסר

הפער הזה שבין מלכויות וזיכרונות לבין שופרות ניכר גם בהעמדה התלמודית של חיוב אמירת שלוש הברכות:

אמר הקדוש ברוך הוא: אמרו לפני בראש השנה מלכויות, זיכרונות ושופרות:

מלכויות כדי שתמליכוני עליכם

זיכרונות כדי שיבוא לפני זכרונכם לטובה

ובמה? בשופר

(ראש השנה, טז ע"א).

השופרות, עולה מן המאמר, הם רק אמצעי, מכשיר של ביטוי או מימוש. לא ברור מן המאמר אם השופר הוא רק אמצעי לזיכרונות, כך "שיבוא לפני זכרונכם", או גם אמצעי למלכויות, "שתמליכוני עליכם". כך או כך, מלכויות וזיכרונות הם תורף הדברים והשופר אינו אלא מכשיר. אם אכן כך, נכונה תהיה תחושת המתפלל שמעמדה של תפילת השופרות שונה ואולי משני. המלכויות והזיכרונות הם המסר, השופר הוא רק המדיום.

ההתייחסות לשופר כמדיום עשויה לאזכר אמירה פרובוקטיבית המזוהה עם מחקר התקשורת שלפיה "המדיום הוא המסר". זהו מטבע שטבע מרשל מקלוהן, הדברנא רבא של אסכולת טורונטו לחקר התקשורת, אסכולה שחידשה את ההתמקדות בטכנולוגיות התקשורת ואת ההנחה שהאפקטים של התקשורת נעוצים ב"מדיום" ("מדיה" בלשון רבים) – שימוש לשוני שחידש אבי האסכולה, הרולד אדאמס איניס, לסימון התָּוֶך הטכנולוגי של תהליך התקשורת.

על פי טענת "המדיום הוא המסר", התווך הטכנולוגי המשמש להעברת מסרים נושא עמו מסר עצמאי שהוא נבדל ובלתי תלוי במסרים המועברים על ידו. כך, לדוגמה, טכנולוגיית הכתב, ויותר ממנה הדפוס, משדרות כשלעצמן שיטה וסדר, מהלך המתפתח בהדרגה, קשר סיבתי בין ראש דבר לאחריתו. מדיום שמאזינים לו או צופים בו רבים בו זמנית משמיע מתוכו מסר של ריכוזיות והגמוניה – שליטה של מעטים ברבים; כפי ששיח עשוי לשדר, בנוסף למסריו המפורשים, גם מסר של הדדיות, ובהפלגה, של שיתוף ושוויון.

ברוח זו יש אולי מקום לעיון במשמעות השופר כמדיום, בהנחה שיש לו מסר עצמאי. כאן גם הסיכוי למצוא בשופר, שלכאורה אינו אלא מדיום למלכויות ולזיכרונות, מסר שעומד באותה מעלה. על בסיס עיון דרשני קצר בתפילת השופרות, נציע כאן שמהשופר כמדיום אכן עולה מסר שלא רק שהוא שווה־ערך תיאולוגי לעיקרי העיקרים של המלכויות והזיכרונות, אלא שהוא גם מרחיב אותם הרחבה נועזת.

תקשורת כשפה משותפת. משפחה צופה בטלויזיה, 1959, צילום: אי.פי.

מיהו התוקע?

אך קודם לפרישת הצעה זו, ראוי להתייחס להיבט פשוט ושקוף של המלכויות והזיכרונות, העולה גם מן המאמר התלמודי המסביר את פשרם ושצוטט למעלה. קיימת שניות בסיסית בין מלכויות לזיכרונות: מלכויות היא חובת האדם, ואילו זיכרונות היא משימתו של הא־ל. וכך עומד לו כל צד לעצמו: האדם המכיר בכוחה של ישות־על ממליך, וא־ל שמוצא עניין באדם ושומר את כל צעדיו זוכר. המלכויות, אם כן, מלמדות על מצב האדם ביחסו לא־ל, והזיכרונות על יחסו של הא־ל לבני האדם. ולא קרב זה אל זה.

וכאן מתעוררת שאלה פשוטה: אם האדם הוא הממליך, והא־לוהים הוא הזוכר, מי הוא התוקע בשופר? המבוא לפסוקי השופרות, הפותח ב"אתה נגלית", מצביע חד משמעית על הא־ל. כהמשך לפסוקי הזיכרונות הפונים אל העבר וההיסטוריה, הפתיח לפסוקי השופרות מתמקד במעמד הר סיני. באותו מפגש היסטורי, רצוף בקשיי תקשורת ובתיווך תקשורתי, פנה הא־לוהים לעם שהוציא ממצרים. במפגש מכונן זה שבו "אתה נגלית בענן כבודך על עם קדשך לדבר עמם", המדיום היה השופר: "בקול שופר עליהם הופעת". היה זה אם כן האלוהים שעלה בתרועה, ה' שדיבר בקול שופר. ואכן, שלושת הפסוקים הראשונים מבין עשרת פסוקי השופרות המובאים לאחר הפתיח מאזכרים את הא־ל התוקע ואת עמו השומע.

לפסוק הרביעי עוד נחזור, אך בפסוק החמישי חל מהפך: "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'". כאן לא הא־ל הוא המשמיע והאדם השומע, אלא האדם משמיע והא־ל אמור לשמוע. ומכאן זורמת רשות הדיבור, או התקיעה, אל האדם: "תקעו  בחודש שופר", "הללוהו בתקע שופר… הללוהו בצלצלי תרועה". אנו עוברים אם כן משלושה פסוקים שבהם הא־ל משמיע והאדם שומע לשלושה ציטוטים שבהם האדם משמיע והא־ל שומע, בתיווך הפסוק הרביעי: "עלה א־לוהים בתרועה, ה' בקול שופר", שלא ברור ממנו מי המוען ומי הנמען.

בפסוק העשירי והמסיים של השופרות חוזרת רשות הדיבור, או התקיעה, אל הא־ל: "וה' א־לוהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן". אך בשני הפסוקים שלפניו שוב לא מחוור מי הוא המשמיע את קול השופר. באותם שני פסוקים השופר הוא שופר הגאולה: "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים". שופר גדול זה שלעתיד לבוא לא נתפרש מי התוקע בו.

מעמימות זו נפתח אולי פתח להבנת השופרות כמסר דתי, שחשיבותו עומדת באותה מעלה כמו עיקרי המלכויות והזיכרונות, אם לא למעלה מזה. ובמקרה זה של השופרות, המדיום כאמור הוא הוא המסר. השופר, כפי שמלמדים פסוקי השופרות, הוא כלי תקשורת ששותפים בו הא־ל והאדם: ה' דיבר אל עמו בקול שופר, אך גם ציווה עליהם לתקוע, באותו כלי עצמו, במועדים מסוימים. ה' גם מאזין תרועה כשישראל, או אולי העולם כולו, מקיימים את הציווי "הללהו בתקע שופר". המסר של השופר כמדיום נראה אם כן כעצם שיתופם של השמים והארץ בשימוש באותו ערוץ תקשורת, כך שבין שמים לארץ יכול להתקיים דו־שיח.

        מסר זה של השופר כמדיום, ככל שהוא פשוט, יש לו חשיבות דתית שאין למעלה ממנה. לפיו, לא די במלכויות: שהאדם מצדו יֵדע את הא־ל; ולא די בזיכרונות: שהאל מצדו יֵדע את האדם. על שני הצדדים הנבדלים כל כך לעמוד במערכת יחסים. למרות שהמרחק שבין הא־ל לאדם הוא כרחוק שמים מארץ, מרחק שמידתו אינסוף, הם יכולים, ואפילו אמורים, לעמוד בקשר גומלין חי זה עם זה, להידבר, להחליף ביניהם מסרים בערוץ משותף: הלוא הוא השפה הראשונית כל כך של השופר. השופר הוא מכשיר לדו שיח בין הא־ל לאדם.

וכאן השלמנו את המסע ממלכויות וזיכרונות לשופרות, בסיועו של מבט מזווית של תקשורת, אך נראה שיש עוד היבט להוסיף לו.

זיקה הדדית

שני מובנים נבדלים בנויים אל תוך המושג "תקשורת". האחד עניינו שינוע של מידע מהכא להתם: תקשורת במובן זה היא מעשה המוען, המקדד מסר, משגר אותו באמצעות "מדיום" או ערוץ נתון – החשוף גם לרעש – מסר שקידודו מפוענח על ידי נמען (זו היא הגדרת היסוד לתקשורת מבית מדרשם של המתמטיקאים שנון ו־וויבר ב־ 1949). הנמען יכול בתורו להפוך למוען, וחוזר חלילה, אך ביסודו של דבר תקשורת במובן זה היא שילוח, שיגור, העברה, מסירה, מצד אל צד.

אך יש מובן נוסף, ואולי מרתק יותר, למושג התקשורת ולפיו מדובר בחיה אחרת. על פי ה"מודל הריטואלי" של התקשורת (המזוהה עם החוקר הנלבב ג'יימס קארי, שכותרת ספרו 'תקשורת כתרבות' מסבירה את המודל בקיצור נמרץ), מושג התקשורת מתייחס למארג הזיקות המאגד אנשים על בסיס תובנות, ערכים, תפיסות, ידיעות ושפה משותפים, דוגמת המאחד שבין קבוצת אנשים העומדת בטקס או בתפילה (ולכן "המודל הריטואלי").

תקשורת טובה בין הבריות, במובן זה, איננה מתייחסת לקיומם של ערוצים משוכללים ונגישים המאפשרים שינוע מהיר של מידע רב, אלא הִנה שיתוף עמוק וזיקה הדוקה בין הבריות המצויות בתקשורת. ביסוד התקשורת במובן שני זה עומדת מכוונות הדדית שמרובים בה הידע וההשגה המשותפים. תקשורת בתפיסה זו אינה אלא כל המאגד, המאחד והמשותף בתודעת הבריות. היא לא המסר העובר מאדם לאדם אלא השפה המשותפת להם.

פסוקי השופרות מצביעים, כפי שראינו, על מדיום תקשורתי שבאמצעותו הא־ל והאדם יכולים להחליף מסרים. אך בהפלגה עשוי המדיום המשותף לייצג הרבה יותר מזה: את קיומה של שפה משותפת בין עליונים לתחתונים. השופר מסמל את היכולת לתקשר במובן העמוק, את האפשרות להתקרב, לדבוק, לבצר את המשותף. התקשורת בקול השופר, במובן זה, מעידה על זיקה הדדית עמוקה, על הסיכוי לכינונה של שפה משותפת. למרות הפער בין הצדדים שמידתו כרחוק שמים מארץ, מציע השופר את האפשרות להתקרבות האדם לא־ל ברוח "מה הוא… אף אתה", את חזון השיתוף בין שמים לארץ ובין הבורא לנבראים בהגשמת תוכנית משותפת.

עניין הגאולה

מובן שני זה של תקשורת בין אדם לאל, שהשופר מייצג, מיישב מאליה את השאלה בדבר התקיעה שלעתיד לבוא, העולה מפסוקי השופרות: מי הוא התוקע בשופר "ביום ההוא". מלכויות, זיכרונות ושופרות משלימים זה את זה בפריסתם על ציר הזמן. עניינם המובהק של הזיכרונות הוא העבר. המלכויות לעומתם מתגדרות בהווה: בקבלת עול מלכות שמים בכל רגע ורגע של מודעות. לעומת שני אלה, השופרות, כפי שראינו, נפרסים על העבר, ההווה, וגם אל עבר עתיד.

פסוקי השופרות מאזכרים את הא־ל שקרא אל עמו בעבר, במעמד הר סיני (ואולי הם מרמזים גם לעקדת יצחק, ואפילו להכרזה על בריאת העולם בתשרי). הם מתייחסים גם לזמן ההווה והמתחדש  "במועדיכם ובראשי חודשיכם" כשישראל אמורים לתקוע לפני ה'.

אך פסוקי השופרות פונים גם אל העתיד, אל אותו יום שבו ייתקע בשופר גדול. באותו יום, כפי שראינו, לא ברור מי התוקע ומי השומע, או נכון יותר אין הבחנה בין תוקע לשומע. עולה על הדעת שחוסר הבחנה זה בין מוען לנמען מכוון הוא, ויותר מזה, שהוא הוא עניינה של הגאולה. כשהא־ל והאדם עוברים משיגור הדדי של מסרים לתקשורת במובנה העמוק, הריטואלי, כשהקול האנושי מכוון כנגד הקול הא־לוהי והם מדברים בשפה אחת ובדברים אחדים, אין לך קץ מגולה מזה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ז אלול תשע"ב, 14.09.12