האם מותר לשתף פעולה עם מחללי שבת לשם גאולת הארץ? על מסירות הנפש הדתית, בין דתיים לחרדים

"חיי הנביאים" הוא אחד הספרים החיצוניים, ספר כמעט בלתי מוכר. ניתן להניח שהוא נכתב בימי הבית השני. הוא מנסה לאתר את מקומות הקבורה של הנביאים תוך הוספת הערות מספר על חייהם.  אחת מהוספות אלו הדהימה אותי. בין הנביאים המוזכרים בספר נמצא גם נתן איש גבעון, שאגב – לפי הספר היה מצאצאי החווים, כלומר הגבעונים. לנביא נתן נודע בחזון שדוד עומד לחטוא עם בת שבע. הוא יוצא את גבעון כשפניו לירושלים, כדי למנוע את הקטסטרופה. בליעל, השטן, המעוניין כמו תמיד בחטאי האדם, ובמיוחד בגדולים שבהם, מבקש למנוע את הגעתו. הוא שם בדרכו של הנביא גופת אדם מת.

ההלכה מלמדת אותנו את עקרון ה'מת מצווה'. אין להשאיר מת ללא קבורה. אפילו כהן גדול המוצא גופה חייב להתעסק בקבורתה. אכן, נתן הנביא קובר את המת קבורה כהלכתה, אלא שבעקבות זאת הוא מגיע לירושלים מאוחר מדי. על כבשת הרש נשמע, אולם השרשרת ההיסטורית הטרגית היא עתה בלתי נמנעת. למדנו דבר מופלא. השטן אינו יכול לפתות את הצדיקים בעברות, הוא מפתה אותם באמצעות מצוות.

שיתוף פעולה. קבוצת פועלים חלוצים בגן שמואל, 1913

לבדוק את המטרה

ספר חיצוני? ובספרים הפנימיים? הבה נפנה לרמב"ם. בחמישי שב'שמונה פרקים' שלו, מפנה אותנו הרמב"ם לאותו אידיאל מרכזי של התורה שבו ראינו את האידיאל הדתי בה"א הידיעה, תוך עמידה על הערותיהם של החכמים (ברכות סג ע"א): "דרש בר קפרא, איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה? בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". רבא מוסיף שם מעין חידה תמוהה: "אמר רבא אפילו לדבר עבירה".

הרמב"ם מסביר: "ואמרו 'אפילו לדבר עבירה', רצונם לומר שתשים לפועל ההוא תכלית, והיא האמת, אף על פי שיש בה עבירה מצד אחד". בהתפעלות רבה הוא מוסיף: "וכבר כללו חכמינו זיכרונם לברכה זה העניין כולו בקצרה במלות מועטות". משפטים קצרים אלה הם יסודות היהדות, ואין ספק שבניסוחם זכו לסייעתא דשמיא: "כשאתה תבחן קוצר המלות איך סיפרו זה העניין הגדול והעצום כולו תדע שנאמר בכוח א-להי בלא ספק". העיקרון הזה מופיע בנוסח אחר בין צוואות החכמים, כלומר פרקי אבות: "וכל מעשיך יהיו לשם שמים".

יש שני ממדים לשיקולנו – מעמד האמצעים, "וכל מעשיך", המעשים שבהם נשתמש, והמטרה שלהם החייבת להיות "לשם שמים". אנו צריכים לבדוק את המעשים האם הם מותרים או אסורים, אולם אנו חייבים גם לבדוק את תוצאות המעשים וגם הן משפיעות על קביעתנו ההלכתית, הפוליטית והקיומית, למרות שהאמצעים הם עברות.

האם משתמע מכך שמותר לעבור עברות? בהזדמנות אחרת אחזור אל הרמב"ם, כאן רוצה אני לענות לשאלה זאת בדברים ששמעתי לפני שנים רבות מפי הרב כתריאל פישל טחורש, שהגיע לגולה הרחוקה שבה עברתי את ימי ילדותי והתבגרותי. הרב טחורש התייחס לדרכה של הציונות הדתית, וסיפר סיפור. מעשה ברבי אליהו חיים מייזל, הרב הנערץ של לודז', שלפני כמה שבועות מלאו 100 שנה לפטירתו. באחת השנים של כהונתו היה משבר כלכלי חמור. ימי הפסח התקרבו והרב מייזל לא הצליח לאסוף מספיק כסף עבור "מעות חטים" לעניים. הוא פנה אז לאחד האנשים "המפוקפקים" בעיר, ודרש ממנו עזרה. אנשים לא מועטים ריננו אחריו, הייתכן? או אז אמר להם הרב מייזל:

–         רבותי, מה זה מסירות נפש?

–         פשיטא, אדם המוכן למות עבור יהדותו.

–         לא רבותיי, זוהי  מסירות גוף. מסירות נפש זה כאשר שאדם מוכן לעשות עברה עבור יהדותו.

הרב טחורש הוסיף: זו הייתה דרכה של הציונות הדתית: מסירות נפש.

כסף למחללי שבת

מאוחר יותר למדתי ששלושה צעירים למדו יחד בישיבת וולוז'ין והתיידדו: הרא"ח מייזל, הרב יוסף דב סולובייצ'יק והרב שמואל מוהליבר. הם חתמו יחד על ה"קול קורא" הראשון למען ייסוד חברות "ישוב ארץ ישראל". לא ארכו הימים ומחלוקת גדולה הפרידה בין הרב מוהליבר לרב מייזל, בשאלה האם מותר לשתף פעולה עם ה"חילונים" במסגרת חיבת ציון. אכן, בעיות רבות התעוררו, והן יהיו רבות עוד יותר עם ייסוד ההסתדרות הציונית. האומנם מותר לאסוף כספים עבור הקרן הקיימת כאשר בהם ייגרם חילול שבת במושבים ובקיבוצים לא-דתיים? ברור שיש כאן עברה. ובעברה זאת חטאה הציונות הדתית כאשר חשבה שלמען הצלת העם היהודי ולמען גאולת הארץ והאדמה מותר להתפלל ולשתף פעולה עם העבריינים. זאת המחלוקת הקלאסית בין הציונות הדתית והחרדיות. הציונות הדתית מסרה על כך את נפשה.

נדלג על השנים לימי מרד גטו ורשה, לערב פסח הטרגי ב-1943, שבו נכנסו הנאצים לגטו כדי לחסל את ההתקוממות. באותו לילה התקיים בבונקר שבו שהה הרב מנחם זמבה מעין סדר עם 'לחמא עניא' ובו ישבו כמה משרידי חכמי ורשה, ביניהם ר' אליעזר יצחק מייזל מלודז', נכדו של רא"ח. לא רחוק משם ברחוב זאמנהוף ישבו כמה מראשי המרד, ביניהם מרדכי אנילביץ', הרב ראובן הורוויץ מהמזרחי והרב זמלמן מצעירי אגודת ישראל. האחדות שאבדה קמה לתחייה. ר' אליעזר יצחק מייזל זכה בה רק לימים מספר. גם הוא מסר את גופו במאבק.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ט אב תשע"ב, 17.8.2012