עוד על פולמוס התנ"ך: חגי משגב ושמוליק בן דוד

התנ"ך האבוד / חגי משגב

ההתעלמות מהכתוב בתנ"ך, וראיית המדרש כאילו היה פשט, מביאות לא רק לבורות, אלא לטוטליטריות המחשבה ולהוקעת האחרים ככופרים

אחת מהפרשיות בתורה שקשה עלינו לימודן היא פרשת הסוטה. בדברי חכמים יש הדגשה יתרה של המאמצים להניאה משתיית המים המרים, ולהפתעת הקורא המודרני אפילו הבנה למעשיה ומניעיה. כך, על פי הרמב"ם, פונה בית הדין אל האישה:

 ואומרין לה: בתי, הרבה קדמוך ונשטפו, ואנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו. ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה (רמב"ם סוטה ג ב).

מקור דבריו בתלמוד הבבלי במסכת סוטה, ושם מוסיפים ומראים כיצד חוטאים אלה הודו על חטאיהם, ונמחל להם, ובהם ראובן במעשה פילגש אביו, שכאמור מגידין אותו על פשטו – כלומר, שראובן שכב, בפועל, עם פילגש אביו. אלא שלא נזכרה בכתובים הודאתו של ראובן, ולצורך כך מביאה הגמרא אמורא, בן הדור השני לאמוראי ארץ ישראל, מגדולי בעלי האגדה, הלא הוא רבי שמואל בר נחמני:

"ראובן מנלן דאודי (=ראובן מנין לנו שהודה)? דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן: מאי דכתיב  "יחי ראובן ואל ימות"? "וזאת ליהודה"; כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים. אמר לפניו: ריבונו-של-עולם! מי גרם לראובן שהודה – יהודה! וזאת ליהודה" (סוטה ז, ב).

דבריו ברורים: אותו ראובן, שחטאו כפשטו (שאם לא כן אין טעם להעלותו בפני הסוטה, שחשודה בחטא של מעשה ממש), הודה בחטאו.

אבל ר' שמואל בר נחמני הוא בעל אגדה, והאגדה היא תלוית הקשר. החכם הדורש עומד בפני קהל שצרכיו וצרותיו ידועים לו, ולעתים אין המקרא אלא פתיח לדרשה שהיא העיקר. ולפיכך בהזדמנויות אחרות ידרוש את אותו מעשה בפנים אחרות. אחת מדרשותיו היא הדרשה המפורסמת המנקה כמה מחוטאי המקרא המפורסמים מחטאיהם: ראובן, בני עלי, דוד ושלמה (בבלי שבת נה–נו). כל האומר ראובן, או דוד, חטא – אינו אלא טועה, וכן הלאה. כאמור, בסוטה הובאה דרשה אחרת משמו.הלכה, לא אגדה

והנה, מעשה פלא. נער הייתי גם בגרתי, ושנים רבות אני מלמד מקרא למורים או מורות לעתיד. אני מאנשי הפשט והריאליה, ואת מעשה ראובן אני מביא כפשוטו (וכהלכת הרמב"ם הנזכרת). לא הייתה ולו פעם אחת שבה דבריי התקבלו מיד כמו שהם, ולא מפני ההתנגדות הרעיונית להשקפה המובעת בדבריי, אלא מפני חוסר האמון הפשוט בכך שזהו מה שכתוב בתנ"ך. "לא ייתכן! הלא ראובן רק העביר מיטה מאוהל לאוהל!". לא יעזרו מילותיו של יעקב בברכותיו, לא יעזרו מדרשי חז"ל אחרים.

כמובן, רעש גדול מזה צפוי לי במעשה דוד בבת שבע, שבו הפשט כבר נחשב על סף כפירה מוחלטת. אפילו שֵם ניתן לגישה "הפסולה" הזו, הרואה באבות האומה בני אדם הנכשלים לעתים: "תנ"ך בגובה העיניים". בנימה של זלזול, כמובן, ובהוראה של "מי אנחנו שנעביר ביקורת על אישי המקרא", ובצידה טענה חינוכית: אל לנו להוריד את מעשי אישי המקרא לרמתם של התלמידים כדי לקרבם, ודברים אלה אף ממעיטים יראת שמים.

כאמור, אין ממש בטענה זו. ההלכה, שהובאה לעיל, מחייבת לומר לסוטה כי ראובן חטא בגילוי עריות, ובלבד שתוכל הסוטה "להתחבר" לדמות, וללמוד ממנה תשובה מהי. זוהי הלכה, לא דברי אגדה.

אלא שגישה זו איננה רק חשש מביקורת על אישי המקרא. תלמיד ממוצע יודע, למשל, כי בחירתו של אברהם נבעה ממלחמתו בפסילי אביו – דבר שאיננו כתוב בתורה כלל, אלא מדרש הוא; ואותו תלמיד איננו יודע לקשר לזה מקרא מפורש, בשם הקב"ה עצמו, "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית יח, יט). וכך לומד התלמיד שעניינה של היהדות הוא מלחמה באלילות ובעמי האלילות, ואיננו מפנים שעניינה של היהדות, הופעתה בעולם, הם צדקה ומשפט, וכלפי האומות דווקא.

גישה זו מתעלמת מהפשט עצמו, וכאמור מההלכה המפורשת. התוצאה היא בורות. ומן הבורות צומחת הקנאות, שלילת הדעות האחרות והעמים האחרים, טוטליטריות של המחשבה והוקעת האחרים ככופרים.

תקוות המפמ"ר החדשה

אין זה סוד שבשנים האחרונות הפך מקצוע התנ"ך למקצוע שנוא, וההישגים במקצוע זה הם מהנמוכים במקצועות הבגרות. אך את הגרוע מכול אני חווה בכל שנה אצל תלמידים המגיעים ללמוד הוראת תנ"ך במכללות. רובם אינם יודעים תנ"ך. חד וחלק. מדובר על ידיעה בסיסית, על הכרת הסיפור הרצוף כמו שהוא, על הכרת דברי הנביאים, שנדמים לתלמידים כחזרה אינסופית על אותו דבר ללא יכולת להבחין בין נביא לנביא, שלא לדבר על יכולת עצמאית לניתוח פרק. המקום שהוקדש ללימוד פרשנות, שהוא דבר שכמובן אי אפשר בלעדיו, היה כה דומיננטי, עד כי המקרא עצמו הפך לאוסף פסוקים, חסרי רצף ומנותקי הקשר, לא הקשר טקסטואלי ובוודאי שלא הקשר היסטורי בסיסי.

אף אין זה סוד שאנו, מורי המכללות, תלינו תקוות גדולות במינויה של המפמ"ר החדשה. ואכן, דברים שהחלו לצאת לאור, באתר המפמ"ר ובדברים שבעל פה, בהחלט בישרו על נתינת הדעת לליקויים ולתיקונם. אין ב"חידושים" האלה דבר שאיננו מתיישב עם מסורת הלימוד וההלכה, מקומה של הפרשנות נשמר, וזוהי הדרך הנכונה לשיקומו של המקצוע. לימוד של קרעים קרעים, קטעים קטעים, שכל עניינם הוא לעיסת חומר והתרחקות מכל יצירתיות וחידוש מחשש רפורמה, הפך את התנ"ך לספר חסר רלוונטיות כשלעצמו, שכל ערכו בהיותו פלטפורמה לדברי חז"ל והפרשנים הקלאסיים (שגם בהם לא הכול נלמד במלואו, מאותם חששות עצמם).

המלמד את תלמידיו שטחיות, המלמד מדרשים כאילו היו פשט, העושה מהאמונה "התמימה" אידיאולוגיה, המחדיר לראשם כי כל האומר דוד חטא לא רק טועה הוא אלא גם חוטא, הופך אותם לכאלה שלא יהיו מסוגלים כלל למחשבה ביקורתית. תלמידים אלה לא יהינו לעולם להעביר ביקורת על כל מי שכאילו תוקע את יתדותיו בדברי חכמים, ותימנע מהם האפשרות הטבעית להודאה בטעות,  ולהכרה כי גישתם עלולה להיות שגויה. למעשה, תיחסם בפניהם אפשרות התיקון.

ועבירה גוררת עבירה, ומשטחיות הלימוד עוברת המחשבה אל גבהות הלב, ואל ההתנשאות על כל מי שאינו חושב כמונו, וביטול כל הדרכים האחרות; ואין מוּסָר אלא מה שעיניהם הצרות רואות, ואין צדק אלא עד מה שמעשיהם המצומצמים מגיעים, וכל האחרים חוטאים ומחטיאים ועליהם להיענש. וכך צומחת לה שוב הקנאות, שראשיתה ענוותנות, וכבר חווינו מה תוצאותיה וחורבן בעקבותיה. רב לנו.

ד"ר חגי משגב הוא מרצה ללימודי ארץ ישראל ומקרא באוניברסיטה העברית ובמכללת הרצוג

יהודה ותמר, אחד מתלמידי רמברדנט, 1650 לערך

להשתחרר מה'קו' / שמוליק בן דוד

 הנימה המתרפסת של רבני 'תנ"ך בגובה העיניים' כלפי רבני הקו איננה ראויה. במקום בקשת לגיטימציה יש להציג חלופה של פלורליזם

משהו מפריע לי בדרך הצגת עמדתה של אסכולת התנ"ך בגובה העיניים בפולמוס האחרון. נימת ההצטדקות שהיא נוקטת כלפי רבני הקו איננה במקום.

אדגים את הדבר: במאמרו של הרב בן נון שפורסם באתר 'כיפה', פונה הרב בן נון למתנגדיו בלשון הזו – "תלמידי הרב קוק אמורים ללכת בדרכו 'באהבה ואמונה'". אמנם יש כאן רמז אירוני כלפי הרב אבינר המפרסם את דבריו בגיליון 'באהבה ואמונה', אך מעבר לכך יש כאן נימה מתחננת על נפשה. והנימה הזו ממשיכה באמירה שדברי הרב אבינר הם אסורים "משום לשון הרע, וחובה לדון כל אדם לקו זכות, במיוחד כאשר ידוע שאנשי החינוך הדתי פועלים לשם שמים, ובעצה אחת עם רבנים חשובים, שבקיאים בתורה ובחינוך לא פחות מאלה שמבקרים". כאן המתפלמס כבר נכנע לגמרי לאותם כללי משחק של השמרנים – מי יותר גדול, מי יותר שומר, מי יותר אדוק וירא שמים.

במשפט האחרון של דבריו קורא הרב בן נון לצד השני לעשות את הדבר המובן מאליו ו"לנהל ויכוח רציני… בלי פסילות 'באהבה ואמונה'". במילים אחרות, אומר הרב בן נון, אנא מכם רבני הקו, תנו לנו את הלגיטימיות המינימלית, קיימו איתנו ויכוח, מחלוקת, הכירו בזכות שלנו להיות בני פלוגתא, אל תפסלו אותנו.

תרבות של לגיטימיות

כשאני מביט במחלוקת זו אני נזכר בדברי הרב קוק: "יש כפירה שהיא כהודאה, והודאה שהיא ככפירה. כיצד, מודה אדם שהתורה היא מהשמים, אבל אותם השמים מצטיירים אצלו בצורות כל כך משונות עד שלא נשאר בה מן האמונה האמיתית מאומה. וכפירה שהיא כהודאה כיצד, כופר אדם בתורה מהשמים, אבל כפירתו מיוסדת רק על אותה הקליטה שקלט… על צורת השמים אשר במוחות… והוא אומר התורה יש לה מקור יותר נעלה מזה… מגדולת רוח האדם, מעומק המוסר ורום החוכמה שלו… כפירה זו כהודאה היא חשובה. ותורה מן השמים משל הוא על כל כללי ופרטי האמונות…" (אורות האמונה עמ' 25).

אין לי אישית שום בעיה לסבור כי התורה נכתבה ונוצרה במשך מאות שנים על ידי נביאים רבים ואסכולות שונות, והתקדשה בתהליך קנוניזציה שבו אני רואה את ה"שמים" שמהם ניתנה התורה. תהליכי הגילוי, הכתיבה, העריכה וההתקדשות בתוך האומה – הם הם הדרך שבה אני מאמין שהקב"ה התגלה, בבחינת 'פה אל פה אדבר בו', בבחינת אספקלריה המאירה. עצם הקדושה שהעם נתן לתורה מספיקה לי כדי להאמין בקדושתה ובנצחיותה של התורה. מה ייתן ומה יוסיף לי להאמין שהתורה ניתנה חתומה או מגילות מגילות? האם אז היא קדושה יותר? במה ולמה?

לא באתי להביע כאן דעה אישית. כל שאני מבקש הוא לומר שישנה השקפה כזו שהולכת ותופסת מקום בציבור הישראלי ואפילו במחנה הדתי לאומי. כך אני מחנך את ילדיי. אגב, ברור לי שיוצרי התוכנית והרבנים שאישרו אותה לא חושבים כמוני. השאלה שנשאלת היא האם אני ושכמותי פסולים מלבוא בקהל? כיצד אוכל לשלוח את ילדיי למוסדות דתיים שבהם להשקפת עולמי אין מקום?

אני מבקש להציע תרבות מחלוקת של לגיטימציה לדעות שונות. אני מציע פלורליזם ברוח הרב קוק. פלורליזם שחושב ומקיים בעומק את הרעיון של 'אלו ואלו'. אני מציע שתהיה לגיטימציה לכל יהודי שמעוניין בלימוד ובכל מגע אחר עם יהדותו, ובתוך מכלול הדעות הלגיטימיות שיתאספו אל המחנה יתקיימו כל הזמן ויכוחים ומחלוקות שמחדדים את הדעות השונות ומבררים אותן. אני מבקש לפתוח את שערי בית המדרש. אני מבקש לקיים תרבות שבה אף אדם לא אמור להתחנן ללגיטימיות, אלא אדרבה – הבסיס של התרבות הזו הוא ההקשבה וההפריה ההדדית.

במילים אחרות, להחליט על גבולות גזרה חדשים לקהילות ולמוסדות החינוך. גבולות גזרה אלו פתוחים לכל מי שמוכן שלידו ואיתו יהיו אנשים שחושבים אחרת. מי שמתעקש שדעתו בלבד תתקבל, הוא זה שייפלט מהקהילה וממוסדות החינוך אל המדבר שהוא בעצמו בחר לו כקיום רוחני ודתי.

מעיין ולא מדבר

אני מבקש לפסול אך ורק פלח אחד של אוכלוסייה – אלו שפוסלים את האחר. שהרי ממילא, בעצם פסילתם את האחר הוציאו הם את עצמם מהכלל. זוהי לא פחות ממהפכה, אבל היא הכרחית כיוון שכרגע מי שנותנת את הטון היא אותה קבוצה שממילא פוסלת את כל רבני צהר, קל וחומר את רבני בית הלל, קל וחומר אותי ואת שכמותי. שלא לדבר על אוכלוסיות מסורתיות וחילוניות שמתקרבות לציביליזציה היהודית דרך ארון הספרים, עולם התפילה והפיוט ועוד. כאן עומדת השאלה המכרעת: האם התורה שלנו, הקהילות ומוסדות החינוך, נועדו להיות מדבר, מבצר ומסדר, או מעיין נובע לכל נפש צמאה.

את התפקיד של השינוי יכולים לקחת אך ורק אנשי הביניים, כגון אותם רבני צהר. אך עליהם לעבור מהפך פסיכולוגי שבו הם צריכים להשתחרר מהצורך בלגיטימיות מרבני הקו; שבו הם צריכים להבין ששלמות המחנה תלויה לא בשלום שכלל אינו קיים בינם ובין מחרימי הספרים והשיעורים שלהם, אלא בינם ובין קהילות מתחדשות כאלו ואחרות. עליהם להפנות פנים מאירות למי שצועד בנתיב ההתחדשות. להטות אוזן, להקדים לשמוע דבריהם, ולהמשיך להתווכח ויכוח מצמיח ולנהל מחלוקת לשם שמים שסופה להתקיים.

bdshmu@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' אב תשע"ב, 27.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 ביולי 2012, ב-גיליון דברים תשע"ב - 781 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 52 תגובות.

  1. בס"ד מוצש"ק, ליל צום תשעה באב (נדחה)

    ישר כוח לחגי. ישר כוח כפול ומכופל (במקרה הזה) לשמוליק בן דוד.

    רק הערה לשמוליק – חוששני שהציפיות שלך מרבני "צהר" גבוהות מידי. אין בין חלקם לבין רבני הקו ולא כלום.

    • ש.צ. לוינגר

      טיעונו של שמוליק בן-דוד שהוא מוכן לקבל את ביקורת המקרא ולהאמין שהתורה נתחברה על ידי נביאים שונים וכו' וכו'. כבר ציינתי למה שכתב הרב ברויאר על כגון אלה במגדים (ל' כמדומני).

      עכ"פ, עם 'תנא דמסייע' כזה – רבני 'המרחב' והגב' שליסל, לא צריכים אויבים. יניח להם במטותא מר בן-דוד לפתור את בעיותיהם לבד.

      • שמוליק בן דוד

        מש"ל!!!

      • שמשון צבי לוינגר

        חילך למתמטיקה!

      • ש.צ. לוינגר

        והחשבון פשוט: לא רבני המרחב ולא הגב' שליסל נמנים על מאמיני ביקורת המקרא. גם הניסוח המעודן שלך 'תורה ע"י נביאים שונים' אינו מקובל עליהם. הם חולקים על רבני ה'קו' בטקטיקה: האם להיאבק חזיתית בביקורת המקרא בלימוד התנ"ך (כדעת 'המרחב') או להתעלם ממנה כליל (כדעת ה'קו'), כשסברת אנשי 'המרחב' שאם לא יתמודדו יתקל התלמיד בעתיד בשאלות ויפול. לשיטת בינים אני קורא 'המרחב המוגן' – התמודדות עם קושיות הביקורת מראש בלי להזכיר במפורש אותם. זו השיטה המקובלת בפרשנות המסורתית עד 'דעת מקרא'.

        כשם שאני מבין שאתה לא רוצה שאנשי ה'קו' יקבעו את דרך חינוך ילדיך, כך אני לא רוצה ש'תורתו' של האדון וולהאוזן תקבע את את לימוד התנ"ך של ילדי. לכן, יש לי אמון בסיסי בגב' שליסל וסייעתה, עם הצורך בביקורת של רבנים הורים ואנשי חינוך – בפרטים. אני בטוח שב'סופו של יום' תצא מהויכוח הצבורי דרך שתהיה מקובלת על מרבית הציבור הדתי לאומי. אם רב מתון כרב צפניה דרורי מתנגד – נראה שיש דברים בגו. מאידך אם אחד מגאוני דורנו – הגר"י אריאל – מסכים, נראה שהפגמים אינם חמורים וניתנים לתיקון – בהידברות.

        איזו תועלת הבאת לגב' שליסל בדיבורים מהם עלול להשתמע שיש לה ולסיעתה זיקה חיובית ל'ביקורת המקרא'?!

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד י"ג אב ע"ב

        לשמוליק, שלום רב,

        קראתי שנית את מאמרך וראיתי שאמרת במפורש שקברניטי החינוך הדתי אינם מחזיקים בדעתך בעניין 'תורה מן השמים ע"י נביאים שונים'. וסרה תלונתי על שסיבכת את גב' שליסל בחשד נאמנות ל'ביקורת המקרא'.

        ועדיין – אין מנוס מכך שמערכת חינוך דתית חייבת להגדיר את עקרונות הדת שברוחה היא מחנכת. חוששני שברגע שהחינוך הממ"ד יכיר ב'ביקורת המקרא' – אנשי 'המרחב' והגב' שליסל יהיו הראשונים להוציא את ילדיהם ממנה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        • בוקר טוב. אניח לשמוליק להגן על עמדתו. גם אניח לוויכוח הטקטי בעניין החינוך. אני רוצה להעיר משהו לגופו של עניין, כצופה מן הצד.

          ולמה מן הצד? כי מאמין אני בכל נימי נפשי שתורה מן השמיים היא, אבל אין לי מושג מה פירוש הדבר. גם אינני מאמין שיש מאן דהוא היודע מה פירוש הדבר, שהרי "לא יראני האדם וחי". אני כן יכול לומר בוודאות שאין למעלה ממנה מה שאמר סאליירי כאשר ראה את הפרטיטורות שכתב מוצארט – כמות עצומה של מוזיקה מלאכית ללא מחיקה וללא תיקון – "זאת הכתבה!". אז אם את המוזיקה של מוצארט הכתיבו המלאכים, אין ספק ש"השירה הזאת עד תומה" היא הכתבה של דברי א-להים חיים. (הזכרתי בדיון דומה את התורה כיצירה מוזיקלית 🙂

          אבל רואה אני יתרון בגישת שמוליק, לא טקטי אבל בהחלט אסטרטגי. שיחרור האמונה מתלות בעובדות הסטוריות עושה לה אך טוב ומעמידה על רגלי איתן שלא ימוטו לעולם. לעומת זאת ככל שנזקקים ליותר עובדות הסטוריות כדי להאמין, גדולה הסכנה שבהתערער אבן אחת יתמוטט הבניין כולו. וידועים הדברים שאמר הראי"ה קוק זצ"ל בעניין המהפכה המדעית.

      • בס"ד

        ואולי 'הפוך על הפוך' – דוקא הגישה המסורתית שאינה נוטה להתעסק בצדדים ההיסטוריים של התנ"ך אלא ברעיונות ובערכים, מקילה ומאפשרת גם לבעלי השקפות שונות להתחבר אליה – אם כמקור סמכות ואם כמקור השראה?

      • ולסיום אני שואל: מה פירוש: 'תרבות מחלוקת של לגיטימציה לכל הדעות' – אם כולם צודקים, על מה המחלוקת? מחלוקת היא כשאני חושב שא' נכון ואתה חושב שב' נכון. וראה תגובתי על מאמרו של נדב שנרב 'עצה טובה של מומחה' בכותרת: 'האומנם ריקנות האנליטי?'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד

        בעיון נוסף ברעננות של בוקר נראה לי שהעצה שיעתתי לשמוליק לתת לרבנים ולאנשי משרד החינוך להסתדר לבד יפה גם לעצמי. קצת יומרני לחוות דיעה במחלוקת שאין לי בה ידיעה מליאה של הפרטים ומערכת השיקולים של כל אחד. נסיתי להבין את השיקולים לכאן ולכאן, הרי מדובר בשני הצדדים בחכמים גדולים שתורתם צריכה לימוד, יותר מזה אין בכוחי. ואני מקוה שבקרוב בימינו יתקיים 'את והב בסופה' – כפי שדרשו חז"ל 'מלחמה שע"י ספר אהבה יש בסופה'.

        בברכה ש.צ. לוינגר

        • בשולי כל הדיון שהתעורר פה: אני לא באתי אלא לדבר על העובדה שאין עליה עוררין, שהתנ"ך הפך לספר לא אהוב, ובעקבות כך ללא ידוע ולא נלמד באמת. כל עצותיו הנאמנות של ש"צ לוינגר אינן אלא בבחינת עוד מאותו הדבר, ללכת באותה הדרך, שניתקה את הספר מעולמו של הלומד והפכה אותו במקרה הטוב למשחק מוח, חידות היגיון, משימת פענוח משמעות פסוקים מנותקי הקשר על פי חוקי משחק שפרשנים ומדרשים הכתיבו. אתגר אינטלקטואלי יש בזה, תועלת לא. גם לא חינוכית, שהרי ממילא את הערכים החינוכיים איננו לומדים מהתנ"ך, אם אין מדרש או פרשן קלאסי (רצוי לא אבן עזרא) שאומר אותו.
          לכן טענתי, שלימוד נכון של המקרא, בהקשרו, כיצירה מלאה, ספר כספר, נביא כנביא שלם, ולמעלה מזאת – כספר שיש לו מה לומר לנו, בכוחו ובעוצמתו שלו, הוא הדרך. הלומד נביאים כספרים מלאים בפני עצמם יגלה להפתעתו שלכל נביא יש משהו אחר לומר, ולעתים אף בסתירה לנביא אחר – דבר שכמובן זקוק ליישוב. אבל יותר הוא לא יראה בספרי הנביאים יגיעת בשר מיותרת שאומרת תמיד אותו דבר באמצעים ספרותיים שאבד עליהם הכלח. אין תחליף ללימוד בלתי אמצעי, ברוחב היריעה ולא רק בעומק הפרשנות.
          בשולי השולים אוסיף ואומר, שדבר דומה קרה גם לגמרא. ברוב הישיבות התיכוניות היא נלמדת היום כמשחק היגיון. המתעניינים מתעניינים, ורוב הנוער אינו מוצא בזה שום תועלת וחיבור לנפשו.

      • אכן, אני שמח על ההבנה שמדובר כאן בתפיסה חינוכית. תפיסה שלא רואה בחינוך פרוצדורה של תיכנות, אלא אלא תהליך חי. אני טוען זאת גם מצד שיקולים פדגוגיים – שהידע לעולם חייב להיות חיי כדי שיתקיים תהליך למידה. וידע במהותו הוא אינו מוחלט, יש בו מורכבויות ורבדים וצדדים. אם נעבד אותו ונניח על שולחן התלמידים כקופסה סגורה, רובם ימאסו בו. לכן תהליך הלמידה חייב להיות תוסס, חייב להביא מורכבות, רבדים, ודעות שונות.
        אבל אני טוען זאת גם מצד האמונה – גם היא חייה תוססת מורכבת ומלאת מחלוקות ואפילו סתירות. פלורליזם במובן של איך שאני מבין אצל הרב קוק – מחפשת את האמת, היא אינה טוענת שאין אמת היא אינה רלטיביסטית. אך מנגד היא מבינה שהאמת היא גדולה ומורכבת ולפעמים מלאת סתירות. זהו המהות של אלו ואלו. כבר ציינתי שפלורליזם כזה בעיני זוהי מדת נפש, לא רק עמדה אינטלקטואלית. צריך עבודת מידות כדי להגיע ליכולת הכלה של אלו ואלו ושל אחדות ההפכים.
        לכן אני טוען שבחינוך אין לפחד כלל, ולא אמורים להכתיב אמונות. בבית, הילד מקבל מהוריו את דרכם. בבית הספר הוא שומע מגוון שלם של רצף דעות ומחלוקות מתוך כבוד לדרך של כול אחד. מתוך דחיפה למצוא את השקפתו בתוך הסבך. הפלא ופלא ברוב המקרים אם נחנך כך את ילדינו הם ימשיכו בדרך הוריהם. אבל הם יעשו זאת מתוך רוחב הדעת.
        ולכן המאבקים שלדעתי הם ילדותיים של מה בדיוק, ואיך נכון, ומהו הקו הדק של הגשת האמונה, זהו חוסר אמונה עמוק א. בעצם האמונה, פחד גדול שהיא לא מספיק מאירה. ב. ברוח האדם שהוא צלם א', וחוסר אמונה בבחירה, במחלוקת של אלו ואלו.
        אני קובע קטגורית שבעידן שלנו לא יכול להיות חינוך מתוך פחד של המחנכים[ כמו גם של הילדים מסמכות].
        להבנת עומק של עמדתי אפשר לחזור ולקרוא את מאמרי בחינוך
        לשוב אל הפדגוגיה: https://musaf-shabbat.com/2012/05/11/%D7%AA%D7%92%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%9E%D7%99%D7%9D/

        ומודל הרצף בחינוך היהודי: בגרסה המקוצרת [או המלאה שהלינק מופיע שם]
        https://musaf-shabbat.com/2011/09/08/%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%9C-%D7%94%D7%A8%D7%A6%D7%A3-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%99-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C-%D7%91%D7%9F-%D7%93%D7%95%D7%93-2/

        • מרגיש צורך שוב להתערב בוויכוח ולהביע תמיכה בלתי מסוייגת בדברי שמוליק שחינוך לא יכול לבוא מתוך פחד.

          הדבר הזה צריך להיות ברור. מי שפוחד שיאבד את אמונתו כתוצאה ממפגש עם דעה אחרת, סימן שאף פעם לא היתה לו אמונה.

      • לחגי שלום רב,

        אתה אומר שבשנים האחרונות התנ"ך אינו אהוב ותולה זאת בלימוד המפרשים. ברם זה נהוג מזה עשרות שנים. מה נשתנה בשנים האחרונות?

        לכן הצעתי שני הסברים אחרים, שרצוי לבדקם:

        1. האינטרנט שפשט וגורם לחוסר סבלנות בקריאת טקסט.

        2. הבחינות שנעשו קפדניות יותר. לא מסתפקים בהסבר סביר לפסוק, אלא דורשים לזכור בעל פה מי אמר מה.

        גם לאידך גיסא יש לברר, האם אכן זה מעניין יותר בגלל השיטה, או בגלל החידוש שבה ובתוך כמה שנים גם היא תהפוך לשגרה משעממת? ואולי הלהט של המרצה וכשרונו הריטורי הוא שמעורר את העניין?

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד י"ד אב תשע"ב

        הראי"ה קוק זצ"ל בנאומו בפתיחת האוניברסיטה העברית (מאמרי הראיה, ב, עמ' 306-307), מדבר על הפסוק: 'אז תראי ונהרת ופחד ורחב לבבך כי יהפך עליך המון ים חיל גויים יבואו לך (ישעיהו ס,ד-ה).

        הוא שואל אבל הפחד למה הוא בא? למה הקדים הנביא את ה'פחד' לפני האמרה של 'ורחב לבבך'?

        ומשיב:

        'נסיונות היו לנו בימים מקדם, שנעשתה פעולת הוצאהמרשותנו לרשות הרבים ביחש למושגים הכי נערצים וקדושים שלנו, זהו המאורע של העתקת התורה ליוונית… היתה לנו גם כן עובדה של הכנסה. זרמי התרבויות השונות, חכמה יוונית ויתר עמי התבל אשר נפגשנו עמם במשך זמני תולדותינו השונים, חדרו אל קרבנו פנימה…

        כשאנו באים לידי חשבון עתה, אחרי התקופות אשר עברו, רואים אנו שלא לחנם היה הפחד, אע"פ שלא לחנם היה גם רוחב הלב. הרווחנו מהזרמים הללו במובנים ידועים, אבל גם לא מעט הפסדנו על ידם.

        וזה הוא דבר ברור לנו, שמכל אלה החוגים אשר קבלו את שני הזרמים הללו, של ההכנסה וההוצאה בלא שום פחד כי אם בחדוה אופטימית בנלית ורוחב לב לבדו, לא רבים הם בקרבנו מבני בניהם שהם שותפים כעת עמנו… כי החלק היותר גדול מאלה הלך ונטמע בין העמים ונשטף בשטף הגלים של זרמי המון הים של חיל גויים אשר באו אלינו.

        רק מאלה אשר ישבו לבטח במבצרים הפנימיים שלנו, באהלי התורה, בקדושת המצוה והחוקה, וגם מאלה אשר קבלו וגם נתנו, הוציאו וגם הכניסו ערכים ומושגים על ידי השביל הרוחני הממצע בין ישראל לעמים, אבל היחס שלהם למהלך הזה לא היה רק בצורה של רוחב לב, כי אם גם הפחד נלווה אצלם אל רוחב הלב וחדוות הרוח… מאלה יצאו כל אלה כוחות היצירה הנאמנים הפועלים בבנייננו הגדול בכל לב ונפש, וכל הגוש הגדול של האומה הנאמן לדגלו.'

        והרב דורש בשם היהדות הנאמנה:

        'אם נסכם שהמכללה לבדה לא תסכם את כל הדרוש לחיינו העממיים, כי אם תהיינה לנו בראש ובראשונה ישיבות של תורה גדולות ואיתנות… ישיבות כשמן המכוננות כמאז את רוח האומה בכל מלוא בטחונה;ועם זה תהיה המכללה עומדת על גובה כזה שיתקדש שם שמים ושם ישראל וארץ ישראל על ידה… וביחוד שיהיו המורים אשר ללימודי היהדות, החל מספר הספרים התנ"ך -אור חיינו – עד כל אפיקי התלמודים וכל אגפיהם וחכמת ישראל ותולדתו, אנשים אשר עם כל כדולת המדע שלהם כל אחד במקצועו יהיו גם שלומי אמוני ישראל בדעותיהם ברגשותיהם ובכל דרכי חייהם, שהוא גם כן אות על רוחב הלב וגודל ההשקפה המדעית בטהרתה'.

        מה שהסכימו ראשי האוניברסיטה הוא שלא ילמדו בה ביקורת המקרא (כך מסר הרב יצחק הוטנר זצ"ל, שהיה מקורב אל הראי"ה. לצערי אינני זוכר את המקור), ואכן מעיד הרב פרופ' עזרא ציון מלמד זצ"ל: ' באוניברסיטה העברית בירושלים הוכנס לימוד המקרא בדלת צדדית בשם: 'פרשנות המקרא', ולא הוכר כחוג כל שנות לימודי' (בהקדמה לספרו: 'מפרשי המקרא – דרכם ושיטותיהם', ירושלים תשל"ח.

        בברכה, סולי צ'רבו

        נ.ב. כשמדובר בחינוך ילדים ונוער הצורך בזהירות גדול יותר. היכולת להכיל מסרים מורכבים היא מסממני הבגרות, וגם אצל מבוגרים לא כל אחד בנוי לכך. ראו אגרות ראיה, איגרת תקנ"ה. ילד מתחיל עם מסרים פשוטים ואחר כך בתהליך אטי נפתח לקליטת מסרים מורכבים. ראשית נתמלא בתורה בעומק וברוחב, ואז נוכל לקיים דו שיח יעיל ולהתמודד גם עם שיטות מחשבה שונות ולמצות מתוכן יסודות אמיתיים המתיישים עם ערכי התורה. עם זאת כבר בשלב הראשון יש כבוד וחיבה לאחים המצטיינים בסגולת ישראל – מידות טובות ומסירות לאומה ולארצה.

        לגבי החינוך היה פשוט אצל תלמידי הרב שהוא צריך להיות חינוך של תורה. היו גישות שונות בין רבני מרכז הרב לגבי מגורים. מרביתם התגוררו בשכונות וביישובים דתיים. לעומתם הרב יהושע צוקרמן והרב אריה שטרן הקפידו להתגורר בשכונות בהם מיוצג כלל עם ישראל.

      • בס"ד ט"ו באב ע"ב

        והערה קטנה לחגי

        כוונתך רצויה. (א) דרך לימוד חדשה, שתהיה מעניינת יותר. (ב) התמודדות עם הקושיות של מבקרי המקרא.

        ברם יש לזכור את ה'איום החמינאי'. כסיפור הידוע על היהודי שנהיה אפיקורוס מצ'ולנט. אחרי הצ'ולנט עלה למיטה עם פירוש ר"י אברבנאל ותמיד נשאר עם הקושיות. להרגיל תלמיד כל הזמן יום יום ושעה שעה לדיוקי לשון וסגנון דקים מן הדקים, שיש בין נביא לנביא או בין חומש לחומש. פירושו: להכניס לראש כל הזמן את הכלים המתודיים של הביקורת. לתלמיד בדורנו אין סבלנות לחכות לסוף ה'מערכה' ובסופו של דבר יישאר עם תשובות המבקרים, שהן פשוטות יותר וקליטות יותר.

        מה כן? תוותר על מערכת השאלות. אם יש לך פירוש מחודש או רעיון מחודש – תגיד אותו! כל אחד נהנה מרעיון מחודש, ובפרט שהוא מתיישב יפה עם הפשט.

        לא צריך לנהל מלחמת חורמה עם רש"י ולא עם המדרש. ראה מה עשה אביך ז"ל בפירושו 'דעת מקרא' על ה'אשה הכושית'. הביא את הפירוש המקובל והסביר אותו יפה ולידו הציע פירוש נוסף וכתב בענווה עליו שהוא 'נראה לא רחוק מהפשט'. בלי תרועות על 'ניתן למקרא לדבר' לעומת חז"ל, תרועות שמעוררות התנגדות נפשית ופולמוסים עד השמים. פשוט – רש"י אומר כך, ואני אומר שאולי אפשר לומר אחרת.

        כך היתה דרכם של בית הלל, שהיו נוחים וענווים והקדימו דברי החולקים לדבריהם.

        בברכה, סולי צ'רבו

        נ.ב. מבחינה חינוכית יש יתרון לשני הפירושים. מהפירוש של חז"ל אנו למדים את הערך של חיי משפחה, שאין להקריבם לשם התעלות רוחנית. ביקורתה של מרים היתה מוצדקת, לולא היה מדובר במשה שקיבל על כך ציווי מיוחד.

        לפי הפירוש של אביך יש לומר ש'כי אשה כושית לקח' זה הטיעון של מרים נגד אותם נישואין. יש לומר שביקורתה היתה על שמשה לוקח אשה מבני חם, דבר שאברהם אבינו הקפיד עליו שלא רצה שיצחק ישא את בת אליעזר אף שהיה צדיק. ראוי להדבק באנשים בעלי מידות טובות שהם מורשת להם מדורות. השקפה יכולה להשתנות בקלות. מידות הן לעתים קרובות דבר הפועל בצורה לא מודעת.

      • נ.ב. ולגבי מבקרי המקרא. אנו מתמודדים עם המתודה הזאת בליל הסדר, שנה שנה. לוקחים מצוה שנאמרת בסגנונות שונים, אך בניגוד למ"ד 'כנגד ארבעה אבות דיברה תורה' אנו משיבים 'כנגד ארבעה בנים דיברה תורה'. הערכים הם נצחיים. הסגנון מותאם לכל בן לפי עניינו. דורו של יחזקאל אינו כדורו של ישעיהו; יוצאי מצרים שונים מבאי הארץ. לכל אחד מדברים בסגנון המתאים לו.

      • בס"ד י"ז אב ע"ב

        ובאשר לטיעונו של שמוליק: בבית נחנך לדרכנו, ובבית הספר ייחשף הילד למגוון של דיעות.

        א. וכי כל אחד יודע את התורה לעומקה ולרחבה, ויש לו את כל הזמן שבעולם להנחיל לילד ידע זה? יש גם אנשים עובדים. ולכן יסד יהושע בן גמלא את בית הספר, כדי שהילד ילמד את התורה מפי אדם שיש בידו כלים ללמד את התורה, אדם שיתן לילד כלים ללימוד עצמי ויאהיב עליו את התורה וחכמיה.

        ב. בתורה שבעל פה עצמה יש מגוון של דיעות שיש ביניהן מחלוקת תוך כבוד הדדי. לא הרי רבי עקיבא כהרי רבי ישצמעאל ולא הרי רש"י כהרי רמב"ן. אם אני משוה את כל המקצועות שלמדתי בבית הספר. לא במדעי הטבע ולא במתמטיקה, לא בהיסטוריה ולא באזרחות – נפגשים במציאות של מחלוקת. הכל ברור וחתוך. דוקא בתנ"ך ובתלמוד נפגשים בכל צעד ושעל במחלוקות פרשניות מתוך כבוד הדדי.

        ג. עם דיעות מבחוץ יפגש הילד כשיגדל יותר: בתקשורת, בצבא בלימודים גבוהים ובעבודה. אם לא יינתן לו בסיס לימודי איתן במחשבת היהדות, ממקורותיה היסודיים – מקרא, ספרות חז"ל, ראשונים ואחרונים, מאין יהיה לו בסיס זה?

        בברכה, סולי צ'רבו

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד י"ב אב ע"ב

      יש לדון רבות בנטייתו של הרמב"ם ללמד זכות על אישי המקרא, ומצאתי קצת חומר בנושא. לא היה לי חומר על יחסו למעשה דוד ובת שבע, עד שהביא ד"ר משגב את דברי הרמב"ם, ממנו עולה בפירוש שאפילו כדי להציל סוטה, אין הוא מעלה על דל שפתיו לומר: 'דוד חטא והודה'.

      וראה ברמב"ם הל' איסורי ביאה יג, יד: 'אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידידיה נשאו נשים נכריות בגיותן'. על פניו נראה שסובר שלא סביר שהקב"ה יושיע את ישראל ביד אדם החוטא חטאים חמורים שבחמורים. אין שלמה ושמשון יוצאים נקיים, ראה שם הל' טז: 'ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין…'.

      האיסור הקל יחסית שעשו שלמה ושמשון, שלא בדקו כראוי את כנות הגיור של נשיהם, נחשב בעיני הנביא כאיסור חמור. הלקח שאנו יכולים ללמוד מפרשנויות מסוג זה הוא שאפילו מעשה קל יחסית יכול להיחשב בעיני ה' כחמור. למשל: הזזת מיטת האב או השהיית קיני נשים, עלולות להיחשב כניאוף – יש כאן פגיעה בקשר בין איש לאשתו.

      ובהתאם, מידה טובה מרובה ממידת פורענות – גם מעשה טוב קטן יכול להיחשב בעיני ה' כגדול, ולא מחשבותינו מחשבותיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בס"ד י"ט אב ע"ב

        א. אף בברייתא, סוטה ז,ב: 'ת"ר אומר לפניה… יהודה הודה ולא בוש… ראובן הודה ולא בוש…', לא מוזכר דוד.

        ב. הבחנה זו בין ראובן ויהודה לבין דוד, מבוארת לפי גירסת הרמב"ם במשנה מגילה ד,ח: 'מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם, מעשה תמר נקרא ומיתרגם… מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין' ומפרש הרמב"ם שם: 'ואמרו 'מעשה דוד ואמנון לא נקראין ולא מיתרגמין' אינו סותר למה שאמר לעיל 'מעשה תמרנקרא ומיתרגם' לפי שכל מקום שנזכר אמנון סתם נקרא ומיתרגם, ומה שנזכר אמנון בן דוד, אינו נקרא ואינו מיתרגם בצבור, משום כבוד דוד'. הוי אומר: יש עניין מיוחד לשמור על בכודו של דוד המלך שלא יתבזה בעיני העם.

        ג. רבי אברהם אבן עזרא אומר על מעשה ראובן: 'וילך ראובן – יפה פירשו רבותינו ז"ל וכוסה קלון ערום'.

      • בס"ד כ' אב ע"ב

        יש להעיר:

        א. הרמב"ם מביא להלכה גם את העולה ממאן דאמר 'כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה' (שבת נה,ב-נו,א). וכך הוא אומר: 'כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו הרי זה בכלל הנוטים אחר הבצע. וכן עשו בני שמואל ולכך נאמר בהם: ויטו אחר הבצע ויקחו שחד' (הל' סנהדרין כג,ג).

        מה שאמרו בשבת נו,א שאוריה מורד במלכות היה משום סירובו לקיים את פקודתו של דוד, נראה שהוא המקור לדברי הרמב"ם: 'כל המורד במלך, יש למלך רשות להרגו. אפילו על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא – חייב מיתה ואם רצה להרגו יהרוג'.

        ב. כדאי לציין לדברי הרמב"ם בפירושו לאבות (א,ח): 'והוי דן את כל האדם לכף זכות – עניינו: כשתראה אדם שלא תדע את עניינו אם צדיק הוא או רשע, ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע, קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע. אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות, ונראה בו פועל שכל ענייניו מורים שהוא פועל רע, ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק – הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב, אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לך לחשדו'.

        ג. אף רבי יהודה הלוי מלמד זכות על ישראל שנכשלו בחטא העגל ומקטין את החטא מכפי שנראה מהפשט הפשוט (ראה כוזרי, א, סי' צב-צז.

        • הדברים האחרונים שכתבת, אין בהם כלום. בודאי שניתן להסיק מהאגדה הזו דברים להלכה, מפני עצם הדעה, שדבר כזה יכול להיקרא הטיית משפט או מרידה במלכות, גם אם בפועל הדברים קרו אחרת. המקור להלכה הלא אינו בני עלי או הפסוק, אלא דברי חז"ל עליהם. עדיין במקומה עומדת השאלה מה אירע בפועל. כך גם מה שכתבת לעיל לגבי כבודו של דוד המלך – גם את זה ניתן ללמוד מדברי ר' שמואל בר נחמני, ועדיין אין זה אומר שדוד לא חטא בפועל. יש רק להקפיד בכבודו. אני מזכיר שוב את דברי הכס"מ, המקבל כפשוטו את המדרש שלא היה חטא, ועדיין אומר שיש לספר לסוטה שראובן חטא ממש, כדי להחזירה – וזו מגמה הפוכה. כלומר, יש מגמות שונות, ואין לקחת מגמה אחת ולעשות ממנה עיקר העיקרים. כל דבר לגופו, ואין דין דוד כדין ראובן, וגם זה רק לגבי הדין של אמירה בדרשה, ולא לגבי השאלה ההיסטורית.

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"א אב ע"ב

        יש להעיר שמדברי הרמב"ם בפירושו ל'הוי דן את כל האדם לכף זכות' (אבות א, ח), שהבאתי לעיל, משמע שהנטיה לדון לכף זכות אף שהדבר נראה נוטה יותר לפרשנות השלילית, אינה מיוחדת דוקא לאישי המקרא שהם 'אנשים מסקלה אחרת', אלא לכל אדם ה'נודע לצדיק מפורסם בפעולותיו הטובות' (בעוד שאדם שאין טיבו ידוע, צריך לדונו לכף זכות רק בספק שקול).

        יש לשקול גם את האפשרות שהחילוק בין דוד לאחרים אינו רק משום כבוד המלכות, אלא משום שתשובתו היתה מושלמת, בבחינת 'אין אומרים לבעל תשובה זכור מעשיך הראשונים' וכל חטאתיו לא תזכרנה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        נ.ב. כדאי לציין גם לדברי רד"ק (בראשית לה,כב) שלימד זכות על ראובן, לא בהמעטת החטא כי אם בהיותו שוגג: 'פילגש אביו -אשת אביו היתה נקראת פילגש, שראובן חשב כי לא היתה אסורה עליו לפי שהיתה שפחה ואחר כך לקחה אביו לפילגש, והכתוב מעיד עליה שהיתה לו לאשה, כמו שאמר: "ותתן לו בלהה שפחתה לאשה" והיתה אסורה עליו…' . מעניין שלפי דרכו, התורה עצמה מציגה את החטא לא לפי משמעותו האמיתית אלא לפי תפיסתו המוטעית של ראובן בעת המעשה.

      • נ.ב. בקריאה חוזרת של לשון הרמב"ם, עולה גם אפשרות אחרת – שלגבי אדם רגיל יש לדון לכף זכות בספק סביר, לאו דוקא שקול, בעוד שבצדיק יש לדון לכף זכות אפילו כשצד הזכות רחוק ודחוק – הנוסח שהובא הוא מהתרגום שבש"ס וילנה, והנושא מחייב בירור רציני בהשוואה לתרגומים אחרים, למקבילות בדברי הרמב"ם ולדברי המפרשים.

      • שמשון צבי לוינגר

        בקיצור בינתים:

        נראה ברמב"ם שיש שני עניינים: (א) יש לדון כל אדם, ובמיוחד צדיק, לכף זכות (כמבואר באבות א,ח). (ב) מעשה אמנון ודוד לא נקרא ולא מיתרגם (במבואר לגירסת הרמב"ם במשנה ובתסופתא במגילה, וראה בתוספתא מגילה עם 'תולדות יצחק' לרבי יצחק סג"ל לעמגא, מהד' מכון אופק, ירושלים תשס"ב, פרק ג, הלכה יט, עמ' רצא-רצג, שהאריך בביאור הסוגיא).

        אגב פירוש הענק של רבי יצחק לעמגא על התוספתא, עדיין בכתב יד ומחכה לגואל.

      • נסיון סיכום הבינים מ02:37 לפנות בוקר, לא יצא מוצלח, ובע"ה אתקנו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • שמשון צבי לוינגר

        בס"ד כ"א אב ע"ב

        הנטיה ללמד זכות על אישי המקרא במשנת הרמב"ם
        (נסיון לסיכום בינים)

        ראשית דבר אקדים: אני ספרן, לא פוסק הלכה ולא חוקר משנת הרמב"ם. הדברים שאומר, הם בבחינת מראי מקומות. יעיינו הלומדים וידונו החוקרים – ובע"ה תרבה הדעת.

        א. בספר המצוות, עשה קעז, הנלמד מהפסוק 'בצדק תשפוט עמיתך' (ויקרא יט,טו) אומר הרמב"ם: 'בכללה גם כן שיתחייב לדון את חברו לכף זכות ולא יפרש מעשיו ודבריו אלא לטוב'. בפירוש המשנה, אבות א,ח, מוסיף הרמב"ם ש'צדיק מפורסם בפעולותיו הטובות' יש לדון לכף זכות אף אם העניין נוטה יותר כפי הנראה לכף חובה.

        ב. לגבי שמשון 'המושיע את ישראל' ושלמה 'מלך ישראל שנקר ידידיה' אומר הרמב"ם: 'אל יעלה על דעתך' שנשאו נשים נכריות בגיותן, והביקורת היא על טעויות בבדיקת כנות המתגיירות (הל' איסורי ביאה יג, יד-יז).

        ב. גם לגבי בני שמואל מפרש הרמב"ם על פי דרכו של רבי שמואל בר נחמני (שבת נו,א): 'כל דיין שיושב ומגדל מעלתו כדי להרבות שכר לחזניו ולסופריו, הרי זה בכלל הנוטים אחר הבצע. וכן עשו בני שמואל…' (הל' סנהדרין כג,ג).

        ג. כדי להציל את הסוטה מתיר הרמב"ם לומר לה: 'מעשה יהודה ותמר כלתו ומעשה ראובן בפילגש אביו על פשטו ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עליה עד שתודה' (הל' סוטה ג,ב). הערתי כבר שבמעשה דוד ובת שבע אין משתמשים. כדאי לציין שהרמב"ם כאן מדבר על ראובן 'בפילגש אביו' ולא 'באשת אביו', והשוו רד"ק בראשית לה,כב. טיבותא לשקיא, ד"ר חגי משגב נ"י, שציין לדברי הכסף משנה על אתר: 'אבל לפי האמת חס ושלום מלומר כן על אותו צדיק'.

        ד. בהלכות תפילה יב,יב: 'ולא כל המקראות מיתרגמין בציבור. מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל… נקראין ולא מיתרגמין. ובמעשה אמנון – המקום שנאמר "אמנון בן דוד" לא נקרא ולא מיתרגם'. בפירוש המשנה מגילה , נימק זאת הרמב"ם 'משום כבוד דוד'.
        הכסף משנה, על אתר, מקשה 'במתניתין משמע דמעשה דוד היינו מעשה בת שבע ואיך לא הזכירו רבנו?'. ומסקנתו שהרמב"ם מפרש ש'מעשה דוד' שבמשנה הוא איזכורו של דוד בפרשת אמנון, ולא נזכר כאן מעשה דוד ובת שבע'. כך סבר גם בעל 'תוספות יום טוב' (מגילה ד,י), והוסיף שיש בכך שבח לדוד שהודה, כמו ביהודה ותמר.
        לעומתם אמר רבי משה זכות, בפירושו 'קול הרמ"ז' למשנה, שם, 'דודאי לא נקרא ומיתרגם, דבביהודה יש שבח שהציל את תמר, אבל דוד אין שבח כל כך שהודה נגד ה'; ומעשה העגל עדיין צריך כפרה, מה שאין כן דוד'. ומה שלא הזכיר זאת הרמב"ם, ניתן לומר שהוא נלמד בקל וחומר – אם אין מזכירים את שמו של דוד בחטא בנו, כל שכן שלא יוזכר חטאו – כך מסביר רבי יצחק סג"ל לעמגא.
        והוא מביא לכך ראיה מפורשת מתוספתא (מגילה ג,יט): 'מעשה דוד ובת שבע לא נקרא ולא מיתרגם, והסופר מלמד כדרכו' (תולדות יצחק, על התוספתא מסכת מגילה, ירושלים תשס"ב, עמ' רצא-רצג).

        נחקור פועלם של אבות האומה, אך גודלם נשים לנגד עינינו (ראו בפתיחת מורה הנבוכים, מהד' ר"י קאפח, עמ' ז), ובמקביל נשתדל כהדרכת רבי אלימלך מליז'נסק 'לראות במעלת חברינו ולא בחסרונם', ויהי נועם ה' עלינו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        ד.

  2. שמוליק, אני סקרן לגבי דעתך על מאמרי חז"ל השונים על כך שכל התורה נתנה מסיני למשה על פי השם.
    חז"ל היו תמימים, היו שהם שיקרו ביודעין?

    • שמוליק בן דוד

      שלום לדתי לאומי המודאג.
      כמו יהודי טוב אני מבקש לענות לך בקושיה – למה אתה מודאג מחז"ל, התורה עצמה כתובה כאילו היא ניתנה במדבר ע"י משה, אז מה התורה ח"ו משקרת ?
      עיין היטב באזן פקוחה בתשובת הרב בלינק המצ"ב.
      http://ravsharki.org/content/view/1220/741/

    • התורה ממש לא כתובה כמי שנאמרה למשה במדבר.כל מי שקורא את התורה בעין מלתי מזוינת מבחין בכתיבה עם פרספקטיבה במרחק מה מהאירועים.שמוליק האם אתה מסוגל להרכיב טיעון משכנע של שנים שלושה משפטים,או רק לשלוח אותי למראי מקומות?

      • הערה לוויכוח מן הצד:

        א. ברור לכל יהודי מאמין שהתורה נתנה למשה מסיני.
        ב. אין אף אחד שיודע מה תוכן הקביעה הזו מבחינה הסטורית.

      • אבליג על השאלה אם אני מסוגל או לא לבנות טיעון משכנע. ואומר כי בקשתך משל למה הדבר דומה? לאדם שגילה שיש אפשרות שהוריו 'עשו את זה' [ולא משנה מה הוא 'הזה', אלא שיש במה שהם עשו מן הקושי מנקודת מבט של הילד] אם יבוא אדם ויזרוק לו את האמת בפנים, האם נכון עשה? עדיף שהאדם יעשה את תהליך הגילוי בעצמו. לכן אני לא סתם שולח אותך למקורות. אני מנסה לטעון שזוהי שאלה שאתה צריך לענות עליה בעצמך.
        יושר אינטלקטואלי בצד האמונה יוצרים כלי לאמת שהיא שמו של הקב"ה.
        בהצלחה

  3. ש.צ. לוינגר

    בס"ד י"ב באב תשע"ב

    עמדתו של ד"ר חגי משגב שיש ניגוד מוחלט בין אברהם הנאבק באלילות לבין אברהם המלמד את בניו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט.

    אני, עכ"פ, למדתי בשעתו שאברהם ידע לשלב מאבק ללא פשרות באלילות, עם עשיית חסד עם ערבים המשתחוים לאבק שברגליהם. מחד, הוא משרת אותם במסירות ומאידך הוא מורה להם בטאקט אך בתקיפות 'רחצו רגליכם'. את אליליכם -לא אצלי…

    כל זה לא כתוב במקרא, אלא בדברי חז"ל. שלא כאנגלית, מתמטיקה, פיזיקה וכימיה, בהם מטרתי כהורה להכשיר את ילדי ללימודים אקדמיים הנחוצים לרכישת מקצוע, מטרתו של לימוד המקרא היא להנחיל לתלמידים את ערכי התורה, הנביאים, חז"ל ורבותינו הראשונים והאחרונים – כולם אהובים כולם ברורים וכולם ניתנו מרועה אחד.

    הבעיה שמעלה ד"ר משגב, שבני נוער לא קוראים את התנ"ך אלא מדברים מסביבו, היא בעיה כללית של האדם המודרני בעידן הטלויזיה והמחשב. אין מוטיבציה להתעמק בטקסט, מה עוד שלשונו קצת קשה. מחפשים תשובות קלות ומהירות ונוצצות.

    אז נקצץ ברש"י, רמב"ן ורד"ק, ונכיר את התנ"ך מ'המיקוד', מהמדרש הקולנועי, וממרחבי ה'גוגל' ומגירסא דינקותא של הגננת. תלמיד שאין לו בסיס מוצק במפרשים היסודיים, יבין משהו במהלכיו המורכבים של הרב מדן? כמו ללמוד קצות ור' חיים, בלי שלמדת מקודם גמרא רש"י ותוספות. אין בונים בנין ללא יסודות.

    מה שרצוי הוא להכין אמצעי עזר ללימוד המפרשים: אותיות מרובעות, פיסוק, ביאור קצר לדבריהם. כל השאר תלוי במורה שיהפוך את השיעור למעניין – כגון: הצגת שאלה פרשנית, מוסרית או רעיונית וקריאה לתלמידים להתמודד עמה; עימות בין פירושים מנוגדים או בין הפירוש לפשט הפשוט תוך העלאת השאלה: 'מה היה קשה לרש"י?'; נסיון למצוא 'נפקא מינה' למעשה בין השיטות השונות וכיו"ב.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

  4. לא אמרתי ניגוד מוחלט. אבל פער בין האמירות יש, ואם לא מציגים כלל את האמירה המקראית עצמה התלמיד לא ידע זאת. בכל מקרה, מדובר בעיוות – אפילו לדעת המגיב יש צורך לעמת בין פירושים מנוגדים, אבל כאן התלמיד כלל לא יודע על ניגוד, אפילו אם הוא רק לכאורה. הוא יודע רק על המלחמה. אינני טוען נגד פרשנות חז"ל חלילה, אלא מוחה על כך שכמו שהיא נלמדת היא מקבלת הקשר לא נכון, ומתוך כך מהווה בסיס נפשי לעמדות שאין להן אחיזה אמיתית במה שהמקרא עצמו אומר. מבחינת היושר האינטלקטואלי, כדאי היה שהתלמיד ידע שבמקרא עצמו אין שום זכר למאבק אקטיבי של אברהם באלילות. המקום האחד שהיה אפשר ללמוד ממנו דבר כזה, והוא הדו שיח בין מלכיצדק (שמזכיר את אל עליון) לבין אברהם (שמזכיר את ה' אל עליון), גם הוא על פי חז"ל איננו עימות כלל, שכן מלכיצדק הוא מצדיקי העולם וממאמיני הייחוד. הנזק החינוכי הצפוי הוא עצום, שכן כשילמד התלמיד תנ"ך לבד, ובימינו זה מצוי יותר מבעבר, השאלה הראשונה שלו לא תהיה על אברהם או על חז"ל, אלא על מוריו: למה רימו אותי? ולא אטעה הרבה אם אומר שרבים מאלה שעזבו את המחנה, זו היתה שאלתם הראשונה שהובילה לכל שאר התהליך.

    אגב מעשה ראובן, הכס"מ שם כותב "ומ"ש על פשטו כלומר דכתיב ביה וישכב ראובן, אבל לפי האמת ח"ו מלומר כן על אותו צדיק". אפילו לפי דבריו, שאינם מקבלים את החלוקה בדברי הדרשן לפי הקשרם, ומשאירים אתראובן זכאי על פי האמת, המסר החינוכי, שהוא העיקר בדברי, בוטה עוד יותר: כדי "לחבר" את החוטא (ואיך שלא נסתכל על זה, הסוטה איננה מצדיקי הדור) הותר אפילו לומר דברים שאינם אמת על צדיקי המקרא!

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד י" אב ע"ב

      לד"ר חגי משגב – שלום רב,

      א. במקרא מפורש 'ויקרא שם אברהם בשם ה' א-ל עולם'.

      ב. גם מבחינת ערכי הסובלנות של תרבות המערב, עדיפה קריאת המקרא במשקפים של חז"ל. וד"ל. זה אני אומר לשיטתך. כדאי לציין שתרבות המערב מושתתת על ספר הרבה יותר עדין וסטרילי מהמקרא וראינו מה יצא מהם, אלפים שנה שבענו מטובם וחסדם. לא מפיהם אנו חיים.

      ג. ההתמודדות בין פשט לדרש נעשית כל הזמן בלימוד המפרשים המסורתיים, החל מרס"ג וכלה ב'דעת מקרא' (שאביך ד"ר יחיאל מושקוביץ ז"ל היה בין כותביו). ספרות הפרשנות לדורותיה מתמודדת עם כל השאלות הרציניות, טקסטואליות וערכיות. הלומד בהם סופג תמצית של ערכי המקרא וחז"ל וגם ממיטב הערכים של תרבות העולם לדורותיה.

      ד. המפגש עם פרשנויות שונות מחייב את התלמיד לחשוב: מדוע חכם פלוני קורא כך ואילו חכם אלמוני סובר אחרת? מה נקודות ההסכמה ומה נקודת המחלוקת? זו כמעט ההזדמנות היחידה שהלומד נפגש עם ויכוחים על נושאים שברומו של עולם ברמה עניינית ובסגנון מכובד, שלא כעולם התקשורת וגרוע ממנו עולם הטוקבקים – שבו אי אפשר לזוז רגע בלי דברי זלזול, התנשאות והטלת דופי, והעיקר ללא ניסיון מינימלי להבין את דעת הזולת איתו מתוכחים.

      ד. ודאי שראוי לקרוא את הטקסט ללא פירוש ולנסות להבינו לבד ואחר כך לעיין במפרשים, וממילא מתעוררת השאלה מדוע מפרש אומר כך ולא אחרת. כך סיפר רבי מכלוף אביחצירא באחד מספריו, שהוא וקרובו רבי ישראל אביחצירא היו לומדים גמרא תוך כיסוי דברי רש"י ותוספות וניסו לפרש את הגמרא בכוחות עצמם. כשגילו את המכסה ראו שאחד כיוון לרש"י ואחד לתוספות.
      כמוכן ראוי לקרוא את הטקסט אחר העיון במפרשים ולראות האם כעת הכל מתיישב על מכונו. ראוי היה שמערכת החינוך תשקול להכניס את שיטת 'ברקאי' וכיוצא בה שבה מקדישים זמן לשינון לשון המקרא.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. הערותיך בעניין היחס לחטאי אישי המקרא זוקקות עיון רציני. מתבשל אצלי איזה מאמרון בשם: 'מיחזקאל הנביא עד הרמב"ם – הנטיה ללמד זכות על חוטאי המקרא', ועוד חזון למועד בע"ה אם לא יקדמני אחר.

  5. לרש"צ – "במשקפיים של חז"ל" – וודאי. אבל בעיניים – שלנו. אחרת, כמו שאמר חגי, נוצרות בעיות כאשר פוקחים את העיניים.

    • ש.צ. לוינגר

      וכמו שכתבתי באות ד'.

      • שמשון צבי לוינגר

        נ.ב. כמה הערות דידקטיות:

        א. כדי לחזק את המוטיבציה הן של הקריאה הרהוטה והן של הלימוד העיוני ע"פ המפרשים. נראה לענ"ד שיש מקום לשני סוגי בחינה. (א) בספר סגור – כאן יידרש התלמיד רק לתת לפסוק הסבר סביר (וכפי שהסביר לנו המורה בשנת תשל"ו, הרב יששכר גואלמן: 'ינחני במעגלי צדק – בטבעות שסביב כוכב צדק' אינו בגדר הסבר סביר). (ב) בספר מקראות גדולות פתוח – כאן ייבחן התלמיד ביכולת ההתמודדות עם המפרשים.

        קשה לתלמיד לזכור בעל פה מי אמר מה על כל פסוק. די לנו שידע להסביר את הטקסט הכתוב לפניו, ובכך יוודע עמלו המחשבתי להבין דברי חכמים. מי שלא 'טרח בערב שבת' – גם ספר פתוח לא יעזור לו!

        ב. ד"ר אריה גאליה ז"ל כתב בזמנו עבודת ד"ר על 'מסורת הטייטש של החומש', הוא התרגום שהיו מלמדיפ ב'חדר' המסורתי. הוא עמד על כך שהיתה מסורת פרשנית קדומה של פירוש המקרא על פי הפשט, מסורת הקדומה בהרבה לרש"י (המזכיר אותה בכינוי: 'הפותרים'). גם עבודת הד"ר של נחמה לייבוביץ הוקדשה לנושא זה.

        דומני שיש כאן אתגר לחוקר, המבין מחד בתנ"ך ומאידך בגרמנית יהודית עתיקה, לההדיר מסורת עתיקה זאת ולתרגמה לעברית – כלי חשוב לחוקרים, למורים ולתלמידים.

        אותו דבר ניתן לעשות במסורות התרגומים – לערבית יהודית, פרסית, לאדינו ואיטלקית ואמהרית. נראה לי שיתגלו לנו דברים מעניינים מאד 'פשטות עתיקים מתחדשים'.

        בדוגמא מעניינת לפירוש ייחודי נתקלתי לפני מספר שנים בהגדה של פסח מתורגמת לארמית של יהודי כורדיסתאן. 'דצ"ך עד"ש באח"ב' תורגם שם: 'טלוכי מוביסי גו תנורא' – 'עדשים ששהו בתנור' (תנור בארמית: 'אחוונא'. ראו ב'ערוך'). אולי הרעיון בזה שישראל זכו להיות לעם הנבחר בזכות הסבלנות, לא כעשיו שנחפז לאכול את העדשים והפסיד את הבכורה.

  6. ראה כמה אתה נאבק שוב ושוב עם הביקורת, שאינך מוכן אפילו להכניס את שאלותיה (שרובן, כפי שציינת בעצמך, כבר נשאלו על ידי חז"ל עצמם) לכיתת הלימוד; בזמן שאני, ועמי גם התכנית החדשה, שעליה מדובר פה, אינה עוסקת בזה כלל, אלא כל בקשתה ללמד את התנ"ך כספר שלם ולא קרעים קרעים, לפתח מבט רחב ולא רק התעמקות בפרטים, ולהחזיר לו את מקומו כמקור לערכים, ולא רק כמקור לדברי חז"ל. כל תגובותיך,מר צ'ורבו, אינן אלא מעידות על דבר זה עצמו – כמה התנ"ך עצמו הפך למטרד, שיש לצלחו בדרך להוראת דברי חכמים, שהם העיקר. המקרא עצמו כבר אינו נאמן על עצמו, ורעיונותיו חשודים אם מצאנו אותם בספר בעצמנו. האמן לי שאת גישתו של אבי למקרא הכרתי היטב. הוא לא למד את הספר קרעים קרעים, ולא חשש להציב שאלות, ושילב גם שילב בשיעוריו פרשנות חז"ל ופרשנות קלאסית לרוב. אין סתירה בין הדברים, ובלבד שיודעים לתת לכל שלב בלימוד את מקומו ואין מקדימים את המאוחר ולומדים את הפירוש לפני המקרא ואין נותנים לו עדיפות בכל מחיר.

    • בס"ד י"ח אב תשע"ב

      לחגי -שלום רב,

      א. אין לי דבר כנגד השאלות, שחלק גדול מהן כבר נשאלו ע"י חז"ל והמפרשים . יש לי בעיה (ואני מדבר במישור העקרוני, בלי התייחסות לתכנית זו או אחרת):

      1. בניית מהלכים הבונים שיטות מנוגדות כביכול בין חומש לחומש ובין נביא לנביא. כאן, נדחף התלמיד ממש אל סף ביקורת המקרא. כשהולכים על סף התהום צריך זהירות יתירה, ובבפרט כשמדובר בתלמידים. יש להיזהר שלא יישארו עם חמישים שאלות שמוצגות כחזקות, ותירוץ דחוק.

      2. סתם, כיהודי שלומד קצת תנ"ך, אינני מבין איך אפשר ללמוד את 'הספר כמכלול', בלי שעברתי עליו קודם עם הבנה בסיסית של כל פסוק?

      3. לא ידעתי מהו 'המקרא עצמו'? אני מנית שכוונתך ללמוד 'פשוטו של מקרא' קודם שלומדים את דרשות חז"ל, וזה מקובל עלי. אי איישר חילי הייתי יוצר מקצוע נפרד של לימוד מדרש, או 'תורה תמימה' – בצד לימוד המקרא והתלמוד. ברם לענ"ד יש להקדים את לימוד אבות הפשטנים, רבותינו הראשונים ולצידם להביא 'פשטות מתחדשים', וזה וזה יתקיימו בידם.

      וכבר מילתי אמורה: אני נוטה להתייחס לתוכנית החדשה באופטימיות זהירה, שהרי כמו ב'דעת מקרא' יש כאן שיתוף פעולה בין רבנים לאנשי חינוך. אני מעריך שהביקורות מבית ומחוץ יעשוה 'מלובנת ומזורזת' בעזר ה'. אני מודה לך אישית על תשומת הלב והסבלנות להשיב להערותי.

      בברכה, sole cervo

      • נ.ב. ואתן דוגמא לפיתרון טוב לבעיה מסוג שבסעיף (1), למשל גישת הנצי"ב, שהנהגת משה בס' במדבר שונה מהנההגתו קודם כדי להרגיל את העומדים להיכנס לארץ כדי להרגילם להנהגה טבעית. אם המהלך מוביל לתשובה נאה ומתקבלת, הרי זמ משמח את הלב.

      • ולגבי סעיף (3). דומני שנקודת המחלוקת בינינו היא שאתה מבין שיש באפשרותך לאתר את 'האמירה של המקרא' ולומר בבטחה: 'זה פשוטו של מקרא'. גם אני יכול לקרוא את המקרא ולהבין בו הבנה מחודשת שמתיישבת יפה, אך אני תמיד ארגיש ספק ולמחשבתי יתלווה ה'אולי'…

        הנושא גדול, אך דומני שמיציתי את חלקי בדיון, ובעזר ה' יגיע העניין לסופו הטוב.

        בברכה, סולי צ'רבו

      • אהה! מחתימתך הבנתי ששמך אינו אלא "צבי" (cervo באיטלקית), ובאמצעות כלי ביקורת המקרא, ניתן לראות שאתה וש"צ לוינגר אינכם אלא אותו מחבר (בהנחה שצ' = צבי), שעורך אלמוני טורח לשנות את חתימתם בהתאם לטוקבק…:)

      • נראה שש"צ לוינגר הוא ההונגרי הקנאי, וסולי צ'רבו הוא האיטלקי הממוזג, ויש ביניהם דיאלקטיקה תמידית, בשאיפה להרמוניה.

    • נ.ב. ארחיב קצת בנוגע להצעתי לקבוע זמן ללימוד קטעים מ'תורה תמימה', למשל במקביל לפרשת השבוע. בזה תוכל להיות הכנה ללימוד התלמוד.

      אחת הבעיות בלימוד סוגיא תלמודית היא שבבת אחת נופל התלמיד לכמה בעיות: לשון זרה; דרכי חשיבה לא מוכרות; מבנה מורכב של סוגיה. ב'תורה תמימה' מובאים קטעים קצרים, ולצידם הסבר רחב. הקטעים הנבחרים שב'תורה תמימה' הם שנפסקו להלכה. והלומד מגיע בדרך קצרה מהמקרא דרך לשון חז"ל אל יסודי ההלכה. כמובן, אין זה תחליף ללימוד הסוגיות עצמן, אלא אמצעי הכנה וחזרה. אני זורק רעיון זה בפני המומחים לחינוך, שישקלו לפי מיטב הבנתם ונסיונם. ויהי ה' בעזרם!

  7. נראה לי שהם התכוונו לומר שהמצוות נותנות מענה, גם לדורות וגם לצרכי השעה.

  8. שמשון צבי לוינגר

    בס"ד י"ט אב ע"ב נוסח מתוקן

    נכנסתי לאתר 'ללמוד וללמד' של מורי התנ"ך של החמ"ד ועיינתי בהקדמה לספר במדבר, ונהניתי. הראיה של הספר במבט כולל, מסייעת לתלמיד לשמור בזכרונו תמונה ברורה. גישה כזאת יכולה לעזור גם למי שרוצה לומר דבר תורה על שולחן שבת – כך אפשר להקיף פרשה שלמה בדקות ספורות.

    אמנם, לפעמים הנסיון להפוך את הספר למהלך מיתודי, עלול להיות מאולץ – יש להביא בחשבון גם את העובדה שספרות המקרא אינה מחוייבת לסדרי העריכה המיתודית המודרנית, ונוטה להלך חשיבה אסוציאטיבי.

    היתה שם התלבטות, לגבי היחס בין ההקדמה ללימוד הפרטני – לפני? אחרי? תוך כדי? לענ"ד נראה שיש להציג למורים כמה גישות פרשניות לגבי מהלך הספר. מתוכן יבחר המורה אחת או שתים, יציג אותה בשיעור הפתיחה, ולאורה ילך במהלך הלימוד הפרטני של הפרקים.

    לגבי השוואה בין ספרים – העירו שם מורים בתגובותיהם, על הבעיה שלתלמיד אין כלים להשוואה כזו. אדרבה היא עלולה לבלבל. לענ"ד, אחרי שהתלמיד למד שני ספרים בשיטה של 'הספר כמכלול' – אז ניתן לו לערוך השוואה ביניהם.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    נ.ב. מה שדיברו שם על 'מצוות שנותנות מענה לבעיות השעה' אינו מובן, הרי מדובר על מצוות לדורות? נראה לי יותר לומר שתקופת המדבר היתה תקופת חינוך לעם ישראל לקראת בגרותו בכניסה לארץ. ילד שמתחנך למצוות נבנה בסדר הדרגתי, בו נוספות לו מצוות בהתאם להתפתחות הבנתו.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: מלחמות התנ"ך כמאבק הנהגה « לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: