עליית גג משלך / בכל סרלואי אולמן

במעשה ספרותי מזהיר נכתב רומן שלם כביוגרפיה בדויה של דמות מרומן אחר. ברתה, האישה המטורפת מ'ג'יין אייר', מקבלת נפח בספר שהוא גם מעשה פמיניסטי רדיקלי, הכותב את הקאנון מחדש

 ים סרגסו הרחב

ג'ין ריס

מאנגלית: ברוריה בן ברוך

אחרית דבר: רונית מטלון

כתר, 2012, 186 עמ'

שתי נשים נכלאות בחדר סגור. אחת תצא ממנו אמיצה ועזת נפש, השנייה תצא ממנו שבורה ומטורפת. שתיהן יתומות שגדלו בבית לא מתפקד ובסביבה מתעללת, שתיהן יינשאו לאותו הגבר; האחת תאהב ותיאהב, השנייה תשרוף את הבית שבו היא חיה על יושביו.

"ים סרגסו הרחב" הוא רומן פמיניסטי מאוד. הוא פמיניסטי בכך שהוא מבקש לספר את המציאות מצידה הלא מוכר, ולתת את הדעת על מי שבדרך כלל אין מתבוננים בו, זו שאין לה קול. הפמיניזם, המוכר לכולנו כמאבק למען שוויון הזכויות לנשים, הוא למעשה רדיקלי במהותו. הוא מבקש להפוך את הסדר המקובל בחברה, בדת ובתרבות, ובמקרה שלנו – גם בייצוגו בספרות.

אי אפשר לקרוא את "ים סרגסו הרחב" בלי להכיר את הרומן שעליו הוא מתבסס, "ג'יין אייר". יצירות ספרות מורכבות מעמידות דמויות באור ובצל, ולעתים הדמות בצל היא זו המעניינת מכול. כמה פעמים שאלנו את עצמנו בתום קריאה, שלא כל קצותיה הותרו, מה עלה בגורלה של דמות אחת, יקרה לליבנו? ריס יוצרת כאן ביוגרפיה דמיונית של דמות ספרותית, דמות משנית, מן הרומן המפורסם של שרלוט ברונטה. הניסיון הזה, להפוך את נקודת המבט הספרותית אל הצד השני שלה, האפל, הוא צעד ספרותי מרתק, ובעיניי הוא גם חלק מניסיון פמיניסטי לכתוב את הקאנון מחדש. ג'ין ריס עושה כאן מעשה רדיקלי: היא כותבת את הסיפור הנשי של ג'יין אייר החזקה והיציבה מנקודת מבטה של ברתה, אשתו המפחידה והמטורפת של רוצ'סטר, הכלואה בעליית הגג.

הטירוף כמפלט

בספרה של ריס, ברתה מייסון רוצ'סטר נולדה כאנטואנט קוזווי, בת למשפחה לבנה של סוחרי עבדים, באי מרטיניק שבים הקריבי. עולמה של אנטואנט הוא עולם מתפורר ומרופט: משפחתה הלבנה חיה בבדידות איומה של לבנים בין שחורים: כבת למשפחה ענייה של סוחרי עבדים, בעידן של תחילת ביטול העבדות, היא מוקצית בעיני השחורים והלבנים כאחד. היא מתארת ילדות יתומה, בודדה ובלתי מוגנת לאם מזניחה שהשקיעה את כל כוחה בהישרדות נפשית ובאהבתה לבנה החולה פייר. אנטואנט, ילדה רגישה ונבונה, חווה את אותו פער של ילדים רגישים מסוגה: היא רואה הכול ואינה מבינה דבר, והעולם נראה לה שרירותי ומחריד. למעשה היא נולדת למין כלא חברתי ותרבותי שאין ממנו מוצא כמעט לאיש, והיא מתחתנת עם רוצ'סטר, גבר חזק ומרשים, המציע לשאת אותה לאישה.

אפילו שמה של אנטואנט הוא אלסטי, ותלוי בגברים שמקיפים אותה. שמה האמיתי הוא אנטואנט קוזוויי, כשם אביה; שמה משתנה לאנטואנט מייסון עם נישואיה של אִמה; מר רוצ'סטר מעניק לה שם פרטי חדש בנישואיהם, ברתה.

אילו הייתה ריס מציגה את רוצ'סטר כמפלצת, שמביאה בסופו של דבר לכליאתה ולטירופה של אשתו, היה זה אולי רומן קל יותר לקריאה. אבל בעולם שבו המעמד הוא חזות הכול, לא תיתכן גאולה גם בין שני אנשים רגישים מאוד. מר רוצ'סטר, כגברים אחרים בני מעמדו, נישא לאנטואנט על שום יופייה הנדיר וממניע כלכלי טהור: הוא בנו הצעיר של אדם עשיר ועל פי כללי הירושה שנהגו אז לא היה זכאי אלא לאחוז זעיר מכספו; הנישואין, עבור גברים ונשים בני המעמד הבינוני-גבוה באותה התקופה, היוו מפלט משותף מפני מוות ברעב.

הנישואין הללו הם קצרים ומכמירי לב. אנטואנט מתמסרת לחום הגופני של רוצ'סטר ולקרבה שהוא מציע לה והוא מכושף ומאוים כאחת מקסמה הזר. אבל הזרות ביניהם עמוקה בהרבה. הוא בן לתרבות הבריטית המסודרת, היא בת לעולם שבו וודו וכישוף הם אפשרות ממשית. הוא איש צעיר ומשכיל שנותן את ביטחונו בעולם המוכר, שלמד להסתיר את רגשותיו ואינו מצליח להבין את עולמה המסוכסך של אשתו.

וכאן כבר גולש הסיפור אל עבר הטרגדיה: כשמתחילות להגיע שמועות על עברה הנפשי של משפחת אשתו דועכת שארית הרגש שבלבו. הריחוק, חוסר היציבות שבנישואיהם, שאין בהם ולו טיפה אחת של רוע, הם אלה שממוטטים את אנטואנט, ומדרדרים אותה מעולם רוחות הרפאים של התודעה אל עולם של זעם.

באחד הרגעים הנוגעים ללב ביותר בספר מנסה אנטואנט לתאר את עולמה בפני רוצ'סטר, אך הוא מאוים מפניו ואיננו מסוגל להבינו. הוא מתחיל לקרוא לה ברתה, כיוון שהוא מחבב את השם; הוא מנסה להעניק לה שם חדש כדי שתהפוך לברורה ונהירה לו. אך שם זה הוא גם שמה של אמה המטורפת, וכמו קושר בין גורלות השתיים. לג'ין ריס אמירה חשובה ביותר על טירופה של אנטואנט: טירוף הוא כעס שאין מי שיבין אותו, בעולם כאוטי וחסר הגנה; לעתים, הוא המוצא היחיד.

כריסטופין, האומנת השחורה של אנטואנט, משוחחת עם רוצ'סטר ומראה לו כיצד בדידותה ואומללותה של האם מקבילה לזו של הבת במאפייניה ותוצאותיה. אבל הטרגדיה של רוצ'סטר היא אמונתו בעולם הנגלה לעין, שבו אין רוחות ממשיות. הוא נאבק ברוחות משלו, רוחות של נצרות, מחויבות ומעמד; הוא עושה את חובתו ואינו מבין כי חובתו כלפי אשתו כאשר אין הוא אוהב אותה היא זו שדוחפת אותה אל עולם של טירוף, שבו הוא הכלא והוא המפתח לגאולתה.

באחת הסצנות מכמירות הלב בסרט "ג'יין אייר" (2011) מביא רוצ'סטר את כלתו המבוהלת ג'יין לחדרה של אשתו, לאחר שנודע בטקס הנישואין כי הוא נשוי לאחרת. ג'יין צופה באישה המפחידה והיפהפייה, בברתה המטורפת, המתרפקת על בעלה ומחבקת אותו ברוך, ומתפרצת באלימות לאחר מכן. השילוב הזה שבין חמלה וטירוף הוא שעושה את ברתה לאומללה כל כך: נישואיה נעדרי האהבה מטריפים עליה את דעתה, והם הכלא שלה. הוא לא רוצה בה, אבל היא לא תראה איש מלבדו. וכמו בפסיכולוגיה המודרנית, הוא יגלה שסודות נעולים מקישים על הדלת, ובסוף פורצים אל הבית דרך החלון.

אחת הדמויות הגבריות המפחידות ביותר. המיה ווסיקווסקה ומייקל פסבנדר מתוך הגרסה האחרונה לסרט 'גיין אייר', 2011

שחרור הנשים

הספר מתחיל בשריפה ונגמר בשריפה. בתחילת הספר מציתים תושבי העיר השחורים את ביתה של משפחת מייסון, סוחרי העבדים הלבנים. האנשים המנומסים שמשפילים את מבטם בפני האדם הלבן מתמרדים. בסוף הספר מציתה ברתה את אחוזתו של בעלה מר רוצ'סטר. לדיכוי, לפי ריס, אין צבע, והוא יחריב תמיד את ביתו של המדכא. הדיכוי העדין והאכזרי, חסר המוצא, של האישה בידי האיש, הוא רק חלק מדיכוי מעמיק, גלוי ואכזרי בהרבה, של האדם השחור בידי האדם הלבן. "ים סרגסו הרחב" עוסק בהרחבה ביחסי הניצול העכורים בין שחורים ללבנים, והוא מהווה כתב אישום חריף כנגד הקולוניאליזם, מנקודת המבט הלבנה. ריס יוצרת קשר בין המצב הקולוניאלי למאבק הפמיניסטי, ובכך יוצרת רומן חתרני באמת.

אבל גם ג'יין אייר, הספר שעליו מתבסס "ים סרגסו הרחב", הוא רומן פמיניסטי. לאמיתו של דבר, כאשר קראתי אותו לאחרונה, התפעלתי משני דברים: מהפמיניזם הגלוי והחד משמעי שלו, שהקדים את זמנו בכמעט מאה שנה, ומכך שדמותו של רוצ'סטר היא לטעמי אחת הדמויות הגבריות המפחידות ביותר בספרות, מפחידה בהרבה מדמות הגבר הקרוע והמבולבל שמתארת ריס. ההשוואה בין שני הטקסטים החשובים האלה מתבקשת, כיוון שהקשר ביניהם אינו ספרותי בלבד: הוא בוחן שני היבטים של הפמיניזם.

על הפמיניזם של ג'יין אייר כבר נכתב רבות: ג'יין היא אישה אמיצה וצעירה הקובעת את גורלה ומייצבת אותו בעולם סוער. היא תובעת עצמאות ומשיגה את חירותה בעשר אצבעותיה, תוך התנגדות לחירות ללא השוויון שמציעים לה הנישואין. אי אפשר שלא להשוות בין ברתה-אנטואנט לג'יין. עולמה של ג'יין דתי וברור, לעומת עולמה הכאוטי והיצרי של ברתה, שאמונת הוודו ופולחן אלילי משמשים בו בערבוביה. עולמה הוא עולם לא מובן ולא מונהג; היא מנסה למצוא את יציבותה בנישואין; ג'יין מנסה למצוא את יציבותה בלִבה פנימה.

יש דמיון עז בין דמותה של ברתה לדמותה של ג'יין, רק שדמותה של ג'יין חזקה ובנויה יותר. שתיהן באות מהעדר בית מוחלט, אך בעוד ג'יין נהנית מביטחון באדמתה שלה, במולדתה אנגליה, סובלת ברתה מחוסר מקום מוחלט. היא קרבנו של הקולוניאליזם בכך שהמקום הכבוש הוא ביתה, והארץ התרבותית תביא עליה את מותה. היא מנסה לכלות אותה.

ג'יין היא אישה משכילה המתוארת כציירת מחוננת השואבת השראה מדמיונה, אבל ברתה רואה חזיונות מיסטיים. אי אפשר לאחוז בחבל בשני קצותיו: ההתמסרות לרוח, לרגש ולדמיון – את כל מה שג'יין מדחיקה בתבונתה ויציבות אופייה ברתה חיה בגופה ובנפשה, אבל היא מאבדת את היכולת ליצור קשר עם המציאות ושוקעת בטירוף.

אולי אפשר לפרש את היחס בין 'ג'יין אייר' ל'ים סרגסו הרחב' כיחס שבין הגל הראשון והשני של הפמיניזם. הפמיניזם של הגל הראשון הוא פמיניזם הגיוני מאוד בכך שהוא מתיישב על השכל הישר; הוא דורש שוויון, כבוד ועמידה על זכויות. הגל השני מעמיק את המגמה הזו, ומרחיב אותה אל מערך תרבותי וחברתי, תוך נתינת מקום למצבה הפסיכולוגי של האישה, על פסגותיו והטירוף שבו. שתי הנשים הללו, השונות כל כך, מהוות מודלים פמיניסטיים אפשריים: הרבה יותר קל לאהוב ולקבל את ג'יין אייר מאשר את ברתה רוצ'סטר. ג'יין היא אישה עצמאית, חזקה וחכמה, לעומת ברתה-אנטואנט, המטורפת החיה בעולם פנימי שסוע. אבל דווקא לכן זהו ספר חשוב כל כך: שחרורן של נשים יגיע רק מתוך קבלה מלאה של מכלול מצביהן הנפשיים, הקלים והמערערים כאחד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',א' אב תשע"ב, 20.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 ביולי 2012, ב-ביקורת ספרים, גיליון מטות מסעי תשע"ב - 780, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 5 תגובות.

  1. כתוב יפיפה ועושה חשק לקרוא את שני הספרים. תודה.

  2. האם כהן או לוי שזוכה ל'עליה' מכובדת יותר הוא בעל מעמד גבוה בחברה עקב כך? ההערכה לאדם בכל חברה, דתית כחילונית, מודרנית כמיושנת, נקבעת על פי מעשיו הטובים ואישיותו המאירה. אשה שהשקיעה את חייה ביקר מכל – גידול הילדים וחינוכם – נחשבה לבעלת 'מעמד נחות'? אצלנו?!

    • תגובה זו נשתרבבה לכאן בטעות. היא שייכת לדיון על נדב שנרב.

    • ואולי אין זו טעות? ואולי, אכן, יש שתי דרכי שיח עם הבורא – הדרך היציבה והממוסדת של הציבור, והדרך האישית הספונטנית שלא המקום ולא הזמן גרמא?!

  1. פינגבק: רואות עולם « האחות הגדולה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: