ויוסיפו עוד שנוא אותו: סיפורו של יוסף לישנסקי / עמית ברק

ההתעמרות באיש ניל"י יוסף לישנסקי לא תמה עם הוצאתו להורג בדמשק בידי התורכים, לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל מצד אנשי 'השומר'. רק כעבור 60 שנה נעשה צדק היסטורי עם פועלו

נר שביעי של חנוכה, בית הכלא 'חאן אל־באשה' בדמשק, 1917. האימפריה העות'מאנית מעלה לגרדום את יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד, אנשי רשת הריגול ניל"י.

זה היה סופו הפיזי הכואב של לישנסקי, שנרדף על ידי היישוב בארץ כשהוא שנוא ומוקצה. אך הייתה זו רק תחילתה של הרדיפה. ספק מפני חשש פן יקומו קבוצות נוספות שלא גדלו בערוגות הסוציאליזם הציוני, ספק מתוך רצון לטשטש את ניסיון הרצח של לישנסקי – נמשך המרדף גם לאחר מותו. נגד שמו, נגד זכרו וגם נגד בני משפחתו. שישים שנים יעברו עד שיטוהר שמו וייעשה צדק היסטורי עם פועלו למען עם ישראל, כשייטמנו עצמותיו בהלוויה ממלכתית־צבאית בהר הרצל.

תקופת התורכיזם

אנשי היישוב לא אהדו את ניל"י, לא תמכו בדרכה, וראו באנשיה 'פורשים' ומורדים במלכות. החיכוך בין אנשי ניל"י ליישוב נשען על שלושה גורמים עיקריים. הגורם הראשון היה תעוזתם של אנשי ניל"י. בעיני הפרנסים הם נחשבו לבוגדים משום שהיו הראשונים בעת החדשה שהעזו לפעול נגד השלטון, ששברו את מסגרות התפיסה שקבעה כי על העם והיישוב לציית לכל שלטון, ולו המשעבד והמדכא ביותר. המושג 'ריגול' זוהה עם רמייה, בגידה ושפלות מוסרית.

גורם שני לחיכוך היה העמדות המדיניות. רוב מנהיגי היישוב הביעו עמדה פרו־גרמנית ערב מלחמת העולם הראשונה, ומתוך כך תמכו בבעלי בריתם של הגרמנים – התורכים. ראשי היישוב הציוני האמינו כי הניצחון מובטח לגרמניה והתכוננו לכך בעוד מועד. יהודים רבים בארץ חבשו תרבוש מתוך הפגנת נאמנות, ומפלגת 'פועלי ציון' דגלה ברעיון ההשתלבות במרחב התורכי. דוד בן־גוריון ויצחק בן־צבי למדו בתורכיה ופיללו ליום שבו ייצגו את היישוב בפרלמנט התורכי. ישראל שוחט, שעמד בראש ארגון 'השומר', העלה הצעה להקים מיליציה שתילחם במסגרת הצבא התורכי.

לעומתם היו מעטים שתמכו בבריטניה, ביניהם חיים וייצמן וזאב ז'בוטינסקי. אהרן אהרנסון התלבט לגבי נאמנותו. הוא אמנם הוקיר את התורכים על שאפשרו לגולי ספרד להתיישב בארצם, אך ראה כי הגרמנים הולכים ומשתלטים על התורכים ולפיכך תמך בבריטים. אבשלום פיינברג שנא את התורכים משחר ילדותו. שרה אהרנסון ראתה בעיניה את קרבנות רצח העם הארמני כששבה ב־1915 מקושטא לזכרון יעקב, ויוסף לישנסקי החזיק בדעה כי האימפריה התורכית רקובה ומושחתת ולכן לא היה נאמן לה.

הגורם השלישי שהשפיע על היחס לניל"י נבע מתפיסות מעמדיות ביישוב העברי. אנשי 'השומר', בני העלייה השנייה, תפסו את עצמם כבעלי האידיאולוגיה ה'נכונה' אל מול תושבי הארץ, בני העלייה הראשונה וילדיהם הצברים. הם, אנשי העלייה השנייה בעלי האידיאולוגיה הסוציאליסטית, שפעלו למען גאולת הארץ ולמען המהפכה החברתית, ראו עצמם כנציגי הפרולטריון אל מול האיכרים, אנשי המושבות שניצלו, לדעתם, את הפועלים הערבים. לעומתם, איכרי המושבות שמתוכם יצאו אנשי ניל"י ראו באנשי 'השומר' יהירים ותו לא. הם אף ראו בהם חקיינים, כשניסו בדרך מלאכותית לאמץ את אורח חייהם ולבושם של הערבים בארץ, כשהיידיש והרוסית עדיין בפיהם.

בשורות 'המגן'

יוסף לישנסקי נולד ב־1890 בעיר בלאיה צרקוב שבאוקראינה. לקראת סוף המאה ה־19 פקד אסון את משפחתו. אביו, יעקב־טוביה, שב מהיער וגילה כי בית המשפחה הארעי עלה באש מסיבה בלתי־ידועה. אמו של יוסף, אחיו ואחיותיו נשרפו למוות. יעקב־טוביה ובנו יוסף בן השש עלו ארצה ב־ 1896 (על פי גרסה אחרת בשנת 1898, כשהיה יוסף בן שמונה) והגיעו אל בית ישראל לישנסקי, בנו בכורו של יעקב־טוביה בפתח תקווה. רק אז נודע להם כי נפטר ממחלה. ילדיו הצעירים של ישראל נאספו על ידי האחות מרים (מלה) שקבעה את ביתה במטולה. יעקב־טוביה ויוסף עברו למטולה ומצאו בה מנוחה משנות נדודיהם. בהמשך עבר האב לבית נכדתו הצעירה במושבה בני־יהודה בעבר הירדן המזרחי, ויוסף נשאר בבית מרים בחברת בתה שרה, שהייתה בת גילו, ואחותה עטרה בת השנתיים.

יוסף, שהיה למעשה דודה של מרים, גודל על ידה כאחד מילדיה. את שנות ילדותו, שבהן הצטיין כתלמיד שקדן ורוכב מעולה, העביר בין השאר בקרב הערבים, כשהוא לומד את מנהגיהם, את שפתם ואת אורחות חייהם.

הערבים רחשו לו כבוד רב והוא התהלך ביניהם כשהוא נוהג בהגינות ובגאווה. ההיכרות עם הערבים העניקה לו יתרון עצום כשהסתובב בארץ, אך גרמה לצרות עין מצד אנשי 'השומר' שלא השתוו ליוסף בניסיונם לחקות את מנהגי הערבים. יוסף היה חבר במפלגת 'פועלי־ציון' והתקבל למועמדות להצטרפות ל'השומר', אך לאחר שלוש שנים נדחה ולא השתלב בשורות הארגון באמתלה כי היה גאה וגנדרן. אין ספק שעל פי כישוריו ואופיו ההרפתקני יכול היה להיות מן המעולים שבארגון, אך בשל מעמדו החברתי, בן איכרים 'בורגני', היה מנוע מלהצטרף למעמד השומרים־הפועלים המהפכנים, בני העלייה השנייה, נושאי רעיונות השמאל.

ב־ 1915, כאשר נדחה מארגון 'השומר', עזב יוסף את מטולה והקים במושבות הדרום את ארגון 'המגן' – ארגון שמירה במושבות שבהן לא פעל 'השומר'. ב־ 1910, כשהוא בן עשרים ושלוש, נשא לאישה את רבקה לבית ברושקובסקי, בת שמונה עשרה מבית־גן שבגליל, שהשתייכה למעמד הפועלים. שנה לאחר נישואיהם נולדה בתם הבכורה, ונקרא שמה עברייה, מתוך רצון לטבוע שם עברי חדש בארץ ישראל. אחריה נולד בנם טוביה, על שם אביו של יוסף שנפטר.

יוסף התוודע לרשת הריגול ניל"י בדצמבר 1915, עת שירת כמוכתר רוחמה וכמרכז ענייני 'המגן'. בחודש זה נעצר אבשלום פיינברג על ידי התורכים בניסיונו הראשון להגיע למצרים, ונכלא בכלא באר־שבע. פיינברג, שרצה להודיע בהקדם על דבר מאסרו לאהרן אהרנסון, נזקק ליוסף, שכן רוחמה הייתה הנקודה העברית הקרובה ביותר לבאר־שבע. ב־2 בינואר 1916 ביקר לישנסקי את פיינברג בכלאו ונתבקש להעביר מכתב לנעמן בלקינד בראשון־לציון. זאת הייתה תחילת הקשר בין ראשי ניל"י לבין יוסף לישנסקי.

בסוף אותה שנה, דצמבר 1916, ביקר יוסף לישנסקי לראשונה בעתלית וקיבל מידיו של פיינברג 150 לירות תורכיות, כנראה כדי שיקנה את הציוד הדרוש לקראת מסעם המשותף של פיינברג ולישנסקי למצרים. חברי 'המגן' החלו לחוש בהזנחת העבודה מצד יוסף ובהיעדרויותיו התכופות. השיא הגיע בעת היעלמו בינואר 1917. כששב בחודש פברואר הודיע לאנשי 'המגן' על עיסוקו החדש. מכאן נובע שהצטרפותו הרשמית והמלאה לניל"י התרחשה עם שובו מהמסע למצרים – המסע שבו הותקפו פיינברג ולישנסקי בידי כנופיית בדואים. כידוע, אבשלום נהרג בהתקפה ויוסף נפצע. הוא נאסף על ידי משמר אוסטרלי והובא לפורט סעיד.

בית אהרונסון בזכרון יעקב. צילום: ויקיפדיה העברית.

נהיה עם חופשי בארצו

גם בניל"י היו התייחסויות שונות ללישנסקי. יוסף לא קיבל מרות מבלי לערער עליה. מעיד על כך אהרן אהרנסון, שכתב ביומנו כי עברו חודשים עד שהשניים מצאו שפה משותפת ושכחו את ההתנגשויות ביניהם, שכמעט הביאו לפירוד.

בשל היותה של ניל"י מחתרת שפעלה כרשת ריגול, אנשיה חויבו להתנהל בחשאיות. מותו של אבשלום פיינברג, הרוח החיה בפעילות השטח של הארגון, היה אבדה גדולה, אשר עלולה הייתה לפגוע אנושות במורל אנשי ניל"י. לפיכך, החליט אהרן אהרנסון כי אסור שייוודע דבר מותו, לא לאנשי הארגון ובוודאי לא ביישוב. אהרונסון אִפשר ליוסף לספר על הדבר רק לשרה אהרנסון. כששאלו אחרים על דבר היעלמותו של אבשלום, נאמר להם כי הלה יצא לקורס טיס באנגליה.

ככל שעבר הזמן החלו אנשי ניל"י לדרוש תשובות, ולא האמינו לסיפור על קורס הטיס. במשך הזמן הזה התפתח רומן בין שרה לבין יוסף. סביר להניח כי יוסף פגש לראשונה את שרה רק בפברואר 1917, לאחר שובו מהמסע שבו נהרג אבשלום ועם הצטרפותו המלאה לארגון. רומן זה, חסרונו של אבשלום והשאלות שנשארו פתוחות גרמו להיווצרותה של עלילה שהאשימה את יוסף ברצח אבשלום על רקע אהבתם המשותפת לשרה.

מי שחיזק עלילה זו היה צבי אהרנסון, אחיו של אהרן, אולי בגלל שחשש מפגיעה במעמדו. באחד ממכתביה כתבה שרה לאהרן כי אינה מדברת עוד עם צבי בשל האשמותיו נגד יוסף. גם יוסף עצמו כתב על כך לאהרן וביקש ממנו בתחינה כי ירסן את אחיו (העלילה הופרכה כליל עם מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג בשנת 1967). אנשי 'השומר' דאגו להפיץ את הבדיה. רעייתו של יוסף, רבקה, טענה כי "יוסף אפילו לא הכיר את שרה כשיצא עם אבשלום למדבר. רק כשחזר והכירה התפתח ביניהם רומן. כל הגברים התאהבו בשרה וגם הוא היה ביניהם. אבל הסיפור על הרצח הרומנטי – זו ממש עלילה".

הבת עברייה מספרת כי למרות הרומן עם שרה, בכל היעדרות של יוסף מן הבית המשיכה אמה להקנות לילדיה את התחושה כי יוסף נמצא עמם. רק פעם אחת התפרצה על יוסף בגין הרומן עם שרה. היה זה כשביקש להלביש את עברייה וטוביה במיטב בגדיהם לקראת ביקור אצלה. אז התנגדה רבקה והטיחה בו: "אני כבר ילדה גדולה, אני מבינה מה קורה לך, אבל הילדים עדיין אינן מבינים כלום, והם עלולים לטעות ולחשוב שאבא שלהם מתנהג לא כשורה. אני לא מרשה לך לקחת אותם".

בספטמבר 1917 יצא נעמן בלקינד למסע חיפוש אחרי אבשלום. הוא נתפס על ידי התורכים, נשבר בחקירתו וחשף את דבר קיומה של ניל"י. בט"ו בתשרי תרע"ח, 1 באוקטובר 1917, כותרה זכרון־יעקב על ידי הצבא התורכי. יוסף צויד על ידי שרה במעט כסף ואקדח, ברח אל ההרים והפך לפליט נרדף בארצו. בימי הימלטות אלה כתב לאהרונסון "מי ייתן ולראש השנה תינתן לנו ארצנו ונהיה עם חופשי בארצו ועל אדמתו, נגילה ונשמחה עם ידידינו ויהודינו, אף כי מנוולים".

מצד אחד נרדף יוסף על ידי ראשי היישוב שגזרו עליו נידוי, ומן הצד האחר על ידי התורכים. שרה אהרנסון הייתה היחידה שעמדה לימינו.

לישנסקי עם אשתו וביתו, לפני 1917

"שישלח יד בנפשו"

מאזור כרכור נאסף יוסף על ידי שני חברי 'השומר' – שמואל הפטר וצבי נדב –  שהיו בדרכם מפתח־תקווה לגליל. הם העלו את יוסף על עגלתם. בעגלה זו הונח מטען זהב שהביאו חברי ניל"י ממצרים. המטען הגיע לידי 'השומר' לאחר שהוחרם על ידי 'הוועד הפוליטי' ביישוב והוצא מידי ניל"י.

כשהגיעו לתל־עדשים זימנו לפורייה את חברי ועד 'השומר' כדי לדון בעניינו של יוסף, שכן דבר הימצאו עורר סערה. רחל ינאית (לימים בן־צבי), שארת־בשר של משפחת לישנסקי, השתתפה בישיבות שדנו בגורלו של יוסף. היא כתבה בזיכרונותיה על הזמן שבו שהה לישנסקי בתל עדשים: "פה שוררת הרגשה כי האסון כבר מאחורי כתלנו. למשפחתי הקטנה בתל־עדש דאגה מיוחדת: שם המשפחה של אבי לישנסקי, ושם זה מעורר חרדה בלב החברים. ידוע להם שאין כל קרבת משפחה ולא קשר אחר בינינו לבין האיש יוסף לישנסקי, אך עם זאת ברור לכולנו כי אם ייערכו חיפושים במקום ויימצאו אנשים בשם זה, כי אז כלתה אליהם הרעה, ולא עוד אלא על תל-עדש כולה יצא הקצף. יותר מכולם חרדה אני פן יגרום שם משפחתנו תקלה לקבוצה. אובדי-עצות אנו – להישאר בתל-עדש או לצאת ולנדוד בשעת חירום זו, כשכל איש ששמו דומה לשם יוסף לישנסקי הוא בחזקת חשוד. מתלחשים החברים סביבנו, הכול מצטערים שהשם בעוכרינו…". במשך שנים נהגה רחל ינאית להכחיש בתוקף שהיא קשורה בקשר משפחתי למשפחת לישנסקי ממטולה, ורק בשנותיה האחרונות חזרה בה.

שתי ישיבות נערכו בעניינו של יוסף ושתי הצעות עיקריות נשמעו בהן. ההצעה הראשונה גרסה כי יש להוציא להורג את יוסף ולמסור את גופתו לשלטונות, ואילו ההצעה השנייה טענה כי יש לכלוא את יוסף בבית כלא זמני בתל־חי (חמארה). אנשי 'השומר' יוסף נחמני וצבי ניסנוב הובילו את הקו שדרש את הוצאתו להורג. כך כתבה רחל ינאית בן־צבי על הדברים שאמר נחמני בישיבות: "… רצה הגורל שהאיש יהיה בידינו. אם ייפול לידי הרשות – יפיל את כולנו, מצווים אנו כיום לאמץ את כוחנו החברתי־מוסרי ולקבל עלינו את האחריות לחייו, שאם לא נוכל לשמור עליו, או אם יתמסר לישנסקי לידי הרשות בעצמו – כפי שבדעתו לעשות, לפי דבריו – אין לו תקווה להישאר בחיים. במצב הגרוע ביותר נבהיר ללישנסקי שמוטב לו לשלוח יד בנפשו, ואם לא יעמדו כוחותיו – נעזור לו!".

לימים ביקשו אנשי 'השומר' להתנער ממעשה זה ותירצו את הניסיון להוציא להורג את יוסף בלחץ שהופעל על 'השומר' מצד איכרי מטולה וזכרון־יעקב להסגיר את יוסף, חי או מת, פן ייפגעו המושבות. ההחלטה להסגירו (יש לציין כי התקבלה כנראה שלא בידיעתו של ישראל שוחט – ממייסדי הארגון) קבעה כי יוסף יוסע צפונה בהצגת שווא, כאילו מתכוונים אנשי 'השומר' להעבירו ללבנון. על פי התוכנית גווייתו הייתה אמורה 'להימצא' על ידי קצין ערבי או תורכי, והוא היה אמור לדרוש את הפרס בסך 50 לירות תורכיות עבור ראשו של יוסף.

דיווח של יוסף נחמני לוועד 'השומר', שנשתמר מאספה שנערכה בשרונה בט"ו באב תרע"ח, 24 ביולי 1918, כתשעה חודשים אחרי ניסיון ההתנקשות, מביא את החלטות הארגון: "תיכף כש'התכשיט' הובל למקום הדרוש בגליל, הייתה ישיבת הוועד בהשתתפות אחדים מחברינו לדון על דבר המצב. היו הצעות שונות. הייתה הצעה תיכף לשים קץ לחייו של 'התכשיט' מפני אי־אמון בו, אחדים דרשו לדחות את ההצעה, אולי מצב־העניינים ישתנה וישקוט במקצת, ואז, אולי, יוכל לצאת את הארץ וסוף היה שהוחלט לאסור אותו אצלנו, לקחת את נשקו ולהחביא אותו בחמארה ולשמור אותו. ופקודה הייתה שם, שאם רק ירצה לברוח מאיתנו – להרוג אותו על המקום. עניין הובלתו נמסר לידי שניים מחברינו שעליהם סמכנו במילוי תפקידם… אנחנו ראינו שעוד מעט יתגלו עקבותיו גם לממשלה הודות לעזרת היהודים. מקום להסתירו לא היה כבר, על־כן החלטנו לשים קץ לחייו ובזה להפסיק את כל הרפרסיות או להבטיח את אי־אפשרות תפיסת 'התכשיט' כשהוא חי…".

אנשי 'השומר' שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי ליוו את יוסף צפונה. בדרכם למטולה, כנראה  ב־9 באוקטובר 1917 (היום שבו התאבדה שרה אהרנסון בזכרון־יעקב), ביקש יוסף ממלוויו כי לא יסגירוהו, שכן ימי סוף שלטון התורכים כבר נראו באופק. בסמוך למפל התנור, בחסות החשכה, הורד יוסף מהעגלה ונורה על ידי שבתאי ארליך, שהיה ידיד משפחת לישנסקי ואף גר עמה ביחד תקופת מה.

למזלו של יוסף, שככל הנראה הספיק לזוז מעט לפני הירייה, פגע הכדור בזרועו והוא נמלט ממקום ההוצאה להורג באזור שאותו היטיב להכיר. דבר בריחתו הגיע לאנשי 'השומר' בכפר־גלעדי או תל־חי (חמארה), והם שלחו שני חברי ארגון נוספים למטולה לצור על בית לישנסקי. בהגיעם לבית לישנסקי אמרו להם בני הבית כי יוסף איננו, ושני השומרים עזבו. אחד מהם נכנס לבית השכן שבו עבדו מספר פועלות, ואילו השני נרדם.

יוסף חמק ונכנס לבית, פגש במלה וסיפר לה את שאירע בזמן שחבשה את פצעיו. יוסף החליט כי הישארותו בבית מסכנת את משפחתו ואת המושבה כולה, והתחבא ברפת המשפחה. מלה שלחה את עוזרתה חנה, ערבייה נוצרית מאחד מכפרי הסביבה, להזעיק את גיסה ואחותה שהתגוררו בשכנות. מששבו לרפת, הבחינו כי אחד הסוסים חסר ויוסף לא נמצא. בזמן שהזעיקה העוזרת את הגיס והאחות  פגש יוסף את וולף, חייט דלפון ששכר את אחד מחדרי הרפת. וולף חבש שוב את פצעי יוסף, צייד אותו במעט מזון – ויוסף יצא לדרכו. למחרת סיפר וולף למלה כי פני יוסף אינם לכפרי הדרוזים בצפון, שם יכול היה לקבל מחסה, אלא  דרומה.

סוף הדרך

 יוסף המנודה והמוחרם המשיך בנדודים ובהימלטות. ב־17 באוקטובר הגיע לפתח־תקווה לבית משפחת פסקל. האם מרים ושלוש בנותיה הכניסוהו בלא הסתייגות אך בחששות כבדים, משום שבית פסקל אירח בעבר את אבשלום, את שרה ואת יוסף עצמו, ועל כן היה מסומן. יוסף הגיע לבית כשהוא צולע, זרועו הפצועה חבושה והוא עייף ותשוש. בבית ישב באותה עת יהודי נוסף שהסתתר מהשלטונות. אותו אדם, על אף מצבו, נזף ביוסף הפצוע על שהוא מסכן את חיי המשפחה ואיים עליו באקדחו. הוא פנה למרים בדרישה שלא להשאירו, ולא לסכן את המושבה כולה.

מרים החליטה שטרם שיֵצא יוסף שוב לדרכו עליה לציידו בכסף. היא פנתה למאיר דיזנגוף, שעמד בראש 'ועד ההגירה' וקיבל בעבר מטעני־זהב מאנשי ניל"י, אך הלה הכחיש את העניין ולא עלה בידי מרים לקבל ממנו מעט כסף לטובתו של יוסף. לאחר ימים אחדים יצא שוב יוסף אל דרך לא-דרך. עדות אחת מספרת כי הגיע מפתח־תקווה לגדרה, שם שמרו אנשי 'המגן" ומשם המשיך לרחובות/ עדות אחרת מספרת כי הגיע מפתח־תקווה היישר לרחובות, שם קיבלו הוא וסוסו מחסה, מזון ומים מידי נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט.

אלטשולר נתן ליוסף מחסה באסם של משפחתו, למרות הישיבה שנערכה במושבה ובה נאמר בפירוש כי אם יגיע יוסף אסור להחביאו ויש להסגירו מיד לתורכים. יוסף עשה את הלילה באסם, ועזב בלילה לאחר מכן בניסיונו להמשיך דרומה לקווי הבריטים.

בג' בחשוון תרע"ח, 19 באוקטובר 1917, נתפס יוסף על ידי ערבים ליד נבי רובין (אזור פלמחים) ונמסר לתורכים. יוסף הובל לכלא 'חאן אל־באשה' בדמשק ב־2 בנובמבר, ונידון למוות בבית־דין צבאי בט"ז בכסלו, 1 בדצמבר 1917. 20 לירות זהב היו נחוצות לבקשיש כדי לשחד את הסוהרים, ולכל הפחות לדאוג למתן מנות מזון לאסירי ניל"י, כפי שהיה נהוג לעשות למען שאר האסירים היהודים. ועד העזרה שהוקם בדמשק לסיוע לאסירים היהודים, בראשותו של מאיר דיזנגוף, סירב לתת סכום כלשהו למען אסירי ניל"י.

לעומת זאת, דאג מאיר דיזנגוף לשלם עבור שמיכה ומנות מזון יומיות לנגי'ב נאצר, ערבי נוצרי מחיפה שהיה הבעלים והעורך של העיתון 'אל־כרמל' שבדרך קבע הטיף נגד היהודים וההתיישבות הציונית. דיזנגוף סייע לו לאחר שקיבל ממנו הבטחה כי יחדל מהתקפותיו נגד היהודים, הבטחה שהופרה עם שחרורו מהכלא.

בבוקרו של א' בטבת תרע"ח, 16 בדצמבר 1917, נר שביעי של חנוכה, עלו החיילים התורכים לחדריהם של נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי. כשצעדו במסדרונות, קרא יוסף לאסירים האחרים "יהודים, אני הולך למות", ו"היו שלום, חבריה. היו שלום". מהכלא הובלו השניים לכיכר בדמשק, קריאתו האחרונה של יוסף הייתה: "לשנה הבאה בירושלים", ביודעו כי העיר שוחררה מידי התורכים לפני שבוע.

גופותיהם של נעמן בלקינד ויוסף לישנסקי נשארו תלויות על העמודים עד לשעות הצהרים, ואחר כך נמסרו לקהילה היהודית בדמשק. הם נקברו בבית העלמין היהודי, ולאחר שנתיים הועלו עצמותיהם לראשון־לציון.

המרדף לא תם

יעקב מחט, שהיה שומר בארגון 'המגן', מביא מזיכרונו את מכתבו של יוסף בטרם צאתו למסע המדברי עם אבשלום: "לאשתי ולילדי היקרים. אם ימצאוני הרוג במדבר, דעו לכם שאביכם לא היה מרגל למען בצע כסף, אלא שעשה את עבודתו מטעמים לאומיים. במקום שתשלוט פה ממשלה נחשלת ואכזרית וגורלנו יהיה כגורל העם הארמני שנשחטו כמו כבשים – רוצים אנו, אנשי ניל"י, לעזור לממשלת בריטניה הנאורה, שרואה את התיישבותנו בארץ בעין טובה ומבטיחה לעזור להתבססותנו בה בעתיד".

 תלייתו וקבורתו של יוסף לא הביאו להפסקת המרדף אחר זכרו ואחר בני משפחתו, ואף לא להפסקת נידויים. בתקופה שבה פעל בניל"י התגוררו רבקה והילדים בזכרון־יעקב. גם אל ביתה של רבקה הגיעו התורכים, והיא וילדיה נלקחו למעצר בנצרת. רבקה ועברייה חזו במכות שהפליאו בשרה, שאמרה לתורכים כי "אשתו של יוסף אינה יודעת דבר". לאחר מספר שבועות בכלא, בתקופה שבה נערך המרדף אחרי יוסף, חזרו רבקה וילדיה לבית־גן, מושבת הולדתה. שם קיבלה רבקה יום אחד את ההודעה המרה, אספה את ילדיה בין ברכיה ואמרה להם: "ילדים, היום הודיעו לנו שאבא איננו. אבל תדעו, אבא תמיד איתנו!".  דירת הוריה בבית־גן הייתה צרה. "בקשתי לשכור חדר במושבה, אבל לא רצו להשכיר לי. נמצא אדם אחד, אברמזון מיבנאל, שאסף אותי ואת ילדיי אל ביתו. ברפת שבחצרו התקין לנו חדר מגורים. על מעשה זה רצו לגרשו מהמושבה. הייתי מנודה, איש לא רצה לדבר איתי בכלל. באותה תקופה קשה התחלקו עמי הוריי בפת־לחמם, וכך עברו עלינו הימים עד לכניסת האנגלים. רק אז התחילו להאיר לי פנים, ביקשו את קרבתי. שינוי יחס פתאומי זה עורר בי סלידה כה עמוקה, עד שברחתי לארצות הברית, שם ישבתי למעלה משנה. בשובי לארץ בשנת 1920 קיבלתי מכתב מז'בוטינסקי. הוא ביקש שאבוא אליו לתל־אביב, התעניין במצבי ואף סייע לי להסתדר בעבודה. הוא אף שילם מכיסו כמה לירות לעגלון שהעביר את חפציי מיבנאל לתל־אביב".

בעיני מחנה השמאל שאליו השתייכו רבקה (אשר הייתה כל השנים בת מעמד הפועלים, מבית איכרים סוציאליסטים) וילדיה עברייה וטוביה (האחרון אף הפך חבר בקיבוץ 'עין השופט' של 'השומר הצעיר') הפכה ניל"י למוקצה מחמת מיאוס. העובדה שהייתה רעייתו של 'פורש' עמדה לרבקה ולילדיה לרועץ. התנכלויות והכפשות היו מנת חלקם של הילדים והמשפחה במשך עשרות שנים: בבית הספר, מעל במת 'הבימה', ואפילו בש"י (שירות ידיעות) של 'ההגנה' שבו פעל טוביה היה מי שלא היה מוכן לשתף עמו פעולה משום היותו בנו של יוסף לשינסקי. מצבתו של יוסף חוללה מספר פעמים.

סיפרה על כך הבת עברייה: "אנשי ניל"י ואוהדיהם אהבו אותנו, אבל היינו שייכים לזרם אחר. אנשי מעמד הפועלים לא אהדו אותנו, כי אבינו היה איש ניל"י… איש לא העז לדבר בגלוי על אבא שלנו באוזני אמא, אבל היו רכילויות שהסתובבו. השמיצו את אבא וטפלו עליו כל מיני האשמות כדי להצדיק את עצמם. היות שהשקפתה של אמא הייתה מפא"י, לא רציתי לפגוע בה והעדפתי לשתוק ולהבליג על העלילה. יותר נכון, חיכינו כולנו שהזמן יעשה את שלו. אבל כשפגעו בנו, הילדים, ידענו תמיד לגונן על אבא שלנו, כי בשבילנו היה גיבור… התביישתי שדווקא אנשי הימין מעלים את זכרו של אבא, מוציאים על שמו בול ומנציחים אותו כגיבור, ואילו אנשי 'הזרם שלי' – מתכחשים. זה פגע בי והייתי נבוכה מאוד".

לאחר גילוי עצמותיו של אבשלום פיינברג ז"ל החל מאבק, שהובל על ידי פרופ' יוסף נדבה ז"ל, לטיהור שמו של יוסף לישנסקי. רבקה, שתמיד תבעה מילדיה לא להירתע משום תגובה ולא להשפיל את מבטם גם אם יוקנטו, פנתה לראש הממשלה לוי אשכול וביקשה להעביר את עצמותיו של יוסף להר הרצל. אשכול השיב בשלילה.

עם היבחרו של מנחם בגין לראשות הממשלה גברה הפעילות למען הכרה בלישנסקי כגיבור ישראל. בט"ו באב תשל"ט, 8 באוגוסט 1979, הועברו עצמותיו של יוסף מבית העלמין בראשון לציון ונטמנו בטקס ממלכתי־צבאי בהר הרצל, ליד קברו של אבשלום. אין ספק כי אנשי ניל"י, בגבורתם ותעוזתם ותוך אמונה בצדקתם דרכם, זקפו את ראשם מתוך החלטה כי על העם היהודי לקחת את גורלו בידיו.  הם שהתוו את הדרך לפעילותן של המחתרות בימי השלטון הבריטי.

עמית ברק הוא דובר תנועת 'אם תרצו'. בעל תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',כ"ד בתמוז תשע"ב, 12.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 ביולי 2012, ב-גיליון פנחס תשע"ב - 779 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 6 תגובות.

  1. וואו מעניין מאוד

  2. מרתק.
    יש כמה אי דיוקים, כגון העובדה שהתחתן בגיל 23 (בפועל בגיל 20), וכן שנעמן בלקינד לא 'חשף את דבר קיומה של ניל"י', שכן התורכים תפסו יונת דואר ששלחה שרה אהרונסון בתחילת ספטמבר, ובה תוכן מוצפן שהם לא הצליחו לפענח. בלקינד נתפס ב13 בספטמבר. (ע"פ עדותו של נעמן, התורכים משכו ממנו את עדותו באמצעות אלכוהול או סמים)

    סיפור מרתק

  3. סיפור חייהם ופועלם של אנשי ניל"י נועז ומרתק מאין כמותו, הרצון להטיב עם עמם ולסייע להגשמת מטרות הציונות תוך נטילת סיכון עצמי שאין למעלה ממנו הוא נעלה, עדיין אני יכול להבין את אנשי היישוב המבוהלים מאימת הטורקים שידיהם עדיין נוטפות דם ארמני

  4. חוסר ההבנה של הישוב מאז ועד היום
    הדרך הנכונה להתמודד עם אויב היא היתנגדות ללא שום פשרה.ולא להחחנף ולהכנע.
    היהודים הם עם משונה .מוכנים לתמוך בגרוע שבאויב.להכיר בו .ולהצדיק את מעשיו .
    ובאותו זמן .להתכחש לעמם ולאחיהם.כך זה היה אז וכך זה היום.זאת מחלה קשה שקיימת
    רק בעם היהודי .יפי הנפש הצדיקים מוכנים להכיר בכל אירגון חבלה ערבי שמטרתו המוצהרת היא
    השמדת העם היהודי.שמאל הזוי .שלא מבין את חוקי ההישרדות.ומאמין שהעיקר הוא להוכיח שהם
    יותר קדושים מאלוקים עצמו .ללא אנשים עם אומץ .ואמונה בצדקת הדך.כמו יוסף לישנסקי והרבה אחרים
    לעולם לא היתה לנו מדינה.

  5. היסטוריה מרתקת של גיבורים ביישוב היהודי אשר ידעו לסמן את הדרך לעצמאותנו.
    בערבו של יום הכיפורים חשוב לזכור כי שנאת חינם לא מובילה למקום טוב.

  1. פינגבק: קטעים בהיסטוריה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: