כַּאֲרִי וּכְלָבִיא / רפאל מלכא

חובב סרטי טבע אני. אף שברור לי שיש כאן ביטול תורה, איני יכול לעצור בעצמי מלצפות בהם. עוד כילד היו הם בשבילי תענוג צרוף, שאותו העדפתי על פני משחק עם חברים במגרש. לא פעם כשצפיתי בסרטים שבהם עקבו אחר חיי האריות באפריקה, נתמלאתי קנאה – למה לנו בארץ אין חיות פרא שכאלו. לצד הקנאה התעוררו בי כמה תמיהות, וביניהן: איך זה שתמיד האריות הם העצלים, השוכבים ללא מעש בצל עצי השיטה, ואילו הלביאות הן אלו שיוצאות לשחר לטרף? זה לא התאים לי לדימוי המוכר של האריה הגיבור.

כאשר רואה בלק בן ציפור מלך מואב את עם ישראל בגבול ארצו, הוא חושש מהם ושולח לקרוא לבלעם שיקללם. אלא שתחת קללות יוצאות מפיו נגד רצונו ברכות. בין השאר אומר בלעם על עם ישראל (במדבר כד, ט): "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרְכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר'. אף שכיום המטייל בארץ, כמו גם בעבר הירדן, אינו עלול להיתקל באריות, הרי שלא כך היה המצב בעבר. אריות הסתובבו דרך קבע בנופי הערבה והיו נפוצים מאוד עד למאה ה-10, אז נכחדו מאזורנו.

האריה נזכר במקרא 166 פעמים – יותר מכל בעל חיים אחר. הוא מכונה 'מלך החיות' ולא בכדי: הוא גדול ומרשים ושאגתו יכולה להקפיא דם. דומה שדי בזה כדי שיחששו מאוד מפניו וידברו בו רבות. אלא שאם נעיין היטב בכתובים נגלה כי האריה (שהוא שם קיבוצי) נזכר במקרא בשמות רבים: אריה, כפיר, ליש  ושחל. אנו היינו אומרים כי יש כאן שמות נרדפים, אך לפי מפרשים שונים אין בלשון הקודש שמות נרדפים, כך שכל שם נתייחד למאפיין כזה או אחר. הבה ונבדוק!

האריות חיים בלהקה המורכבת מזכר שליט וממספר נקבות עם גוריהן. האריה השליט שכוחו במותניו נקרא בשם לביא – הוא האחראי על שמירת הלהקה וגירוש אויבים (הזכר הבוגר הוא בעל הרעמה המעוררת חלחלה). אריה צעיר שעדיין לא צמחה רעמתו נקרא כפיר, והוא שותף ללביאות בציד. לכשיושג ציד יגרש הלביא (שעד עתה שכב בצל עצי השיטה) את הנקבות והכפירים ויסעד ראשון, כפי שמובן גם מאיוב (לח, לט): 'הֲתָצוּד לְלָבִיא טָרֶף'.

כאשר יצמיחו הכפירים רעמה, הם יגורשו על ידי האריה השליט מן הלהקה, ויצטרפו זה לזה ללהקת זכרים צעירים. ביום מן הימים ינסה כל אחד מהם לקרוא תיגר על אריה שליט שהזדקן, ולכבוש את מקומו כשליטה של הלהקה. אריה זקן שתש כוחו וגורש מלהקתו נגזר דינו למות מרעב או ליפול טרף בשיני הצבועים. הוא הנקרא בשם ליש, כך באיוב (ד, יא): 'לַיִשׁ אֹבֵד מִבְּלִי טָרֶף'. נותר לנו אפוא רק לברר את השם שחל. השם שחל מכוון לטוֹפרי (ציפורני) האריה המקופלות בין כריות כפות רגליו. נראה כי השם מכוון לאריה נרגז ששולף את טופריו.

על פי האמור כאן הרי שהפסוק שלנו מדמה את עם ישראל תחילה לאריה סתם, כזה שנראה אמנם כמי ש'שכב כרע כארי' ואינו מאיים כל כך, אך כאשר יזדקף (במהרה בימינו) הרי הוא לביא שדי בשאגתו להרחיק ממנו כל אויב ומתנכל. אריות בארץ אפשר לראות היום רק בספארי, ולמרות שלא תצפו שם במחזות ציד רבי רושם (מזונותיהם מסופקים להם) עדיין אריה הוא אריה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט"ז בתמוז תשע"ב, 6.7.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 ביולי 2012, ב-גיליון בלק תשע"ב - 778 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. יחיאל גולדהבר

    על שאגת הארי: ראו חולין דף נט ע"ב בהפלגת נהמו 'ארבע מאות פרסא'. ומעניין שיש להשוותו לשאגתו של יהודה -שיעקב אבינו השווהו לאריה- שהתרגז עת עיכב יוסף את אחיו בנימין, מסופר באגדה (בר"ר צג, ז): "מיד כעס יהודה, ושאג בקול גדול, והלך קולו ד' מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן וקפץ מארץ כנען.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: