לא תשובה, אלא יד על הכתף / ליטל קפלן

קובץ המאמרים 'חידת הייסורים' נוגע במקומות הכואבים ביותר של ההתמודדות עם האובדן, ועושה זאת מתוך עמדה משתפת, מכילה ומפוכחת. ספר שמבטא מסע קיומי, שכלי ורגשי

שבעה ימים ישבתי, כואבת, בחלל הסלון עמוס המנחמים. וכל העת, ממש כמה סנטימטרים מתחת לתקרה, ריחפה במשך השבוע כולו שאלה. לכולם היה ברור שהיא שם, אבל מעטים העזו להרים את הראש ולהביט בה. מכרה חרדית אחת, תמימה ואמיצה, דווקא הישירה מבט אל עבר השאלה, ומיהרה להרכין את המבט בחזרה, תוך כדי שהיא מספרת לי ולבני משפחתי האבלים סיפור-משל קצר.

היא סיפרה על ישישה בת למעלה ממאה, שחייה היו רצופי אסונות. במהלכם איבדה את בִתה האהובה, את בעלה וכמה מאחיה. כשהגיעה לגיל מאה, פנו אליה מכרים משתאים ושאלו 'מהו סודך? איך הגעת לגיל כה מופלג והתמודדת עם חיי ייסורים כשכולם מסביבך נופלים שדודים?'. תשובתה, סיפרה המכרה, הייתה חדה וזריזה. 'פשוט הקפדתי לא לשאול אף שאלה', אמרה הזקנה ומיהרה להסביר – 'מי שיש לו שאלה וכל כך רוצה לדעת את התשובה, א-לוהים לוקח אותו אליו לעולם שכולו טוב, שבו נמצאות כל התשובות כולן. אני העדפתי לא לשאול ולהישאר בעולם הזה'.

בימים כתיקונם, סביר להניח שהייתי מפגינה יהירות וזלזול כלפי סיפור שכזה ובעיקר כלפי המסר הפשטני והגלוי מדי שהוא מנסה להעביר. אלא שבאותו שבוע מר ונמהר, כשעננת ה'למה' ריחפה מעל והטילה צל על אדמת נפשי, הסיפור הקטן והסתום הזה הצליח, להפתעתי, להעניק לי נחמה עדינה. זיהיתי בו את החלל הפנוי עם שאלות שאין עליהן תשובה אבל גם איזו השלמה צינית עם האיום שמזרה א-ל שטיבו לא ידוע על מי שנותר בחיים אחרי המתים.

אולי לכן, כשהגיע לידי הספר 'חידת הייסורים' חושיי שוב התחדדו. די היה בכותרת הספר כדי לעורר את קצות העצבים החשופים והשואלים שלי, שקצת הורדמו כדי לחזור לשגרה. 'חידת הייסורים' – שתי מילים שבצילן חוסות כל כך הרבה מחשבות, תחושות, תעוקות ושרעפים בוערים, המעסיקים כמעט את כל מי שחווה על בשרו ייסורי מוות של אדם קרוב, או ייסורים שונים של מכאובי גוף ו/או נפש. שמחתי שסוף כל סוף יש בנמצא ספר שאינו בהוצאה חרדית כזו או אחרת שינסה להתמודד עם השאלה האדירה והנוראה הזו. תהיתי אילו תשובות אמצא בתוך הספר עב הכרס שהוגדר על ידי עורכיו כ'אסופת מאמרים בנושא כאב ואובדן במבט קיומי, הגותי ויהודי'. ואולי לא תשובות אמצא, אלא 400 עמודים שצועקים בקול את החידה?

את הספר ערכו הסופרת ד"ר חיותה דויטש, הפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא ורוני רדמן, שהיה גם היוזם ו'הרוח החיה' מאחורי הספר הזה, שדווקא המוות הוא זה שמלווה את עמודיו למן ההקדשה ועד לחתימה. רדמן, איש הייטק למדן ואוהב ספר, הגה את הרעיון לקובץ כשניסה לחשוב על דרך ראויה להנציח ולהנכיח את זיכרונם של שני יקיריו, שהלכו לעולם לפני כשלוש שנים בסמיכות זמנים מחרידה. ציפי, אשתו של רדמן ואם ילדיו, נאבקה במחלת הסרטן במשך ארבע עשרה שנה ארוכות, ובסופן לא יכלה לה. בחודשיים האחרונים לחייה של ציפי, החל גם אסף, בנו הבכור של רדמן, לחוש ברע. תוך זמן קצר אושפז גם הוא לאחר שהתגלה בגופו גידול סרטני. אל לווית אמו לא יכול היה להגיע, בשל חולשתו הרבה, והוא אמר עליה קדיש בחדרו הקטן שבבית החולים בנוכחות עשרה חברים. שבועיים אחר כך נפטר גם אסף והוא בן 19 שנה בלבד.

סיפור חייהם ומותם של ציפי ואסף מובא מיד לאחר הקדמת העורכים כמונולוג של רוני. על פני שמונה עמודים, באותיות שחורות וצפופות, מגולל רוני את השתלשלות האירועים הבלתי נסבלת מנקודת מבטו שלו. "החלק הזה נכתב בנשימה אחת", אומר רדמן, "לא בכדי זה נקרא מונולוג. ישבתי עם חבילת טישואים וכתבנו את זה מקצה לקצה כי כל פעם לחיות את זה מחדש זה מאוד קשה".

התיאור כתוב במשפטים קצרים, קטועים. קל לדמיין בעל ואב שכול, גבר גדול ומרשים, מספר בקול שקט ורועד את מה שאי אפשר באמת לתאר, אלא רק לחוות. התיאורים חיים מאוד. כשרדמן מספר איך הותיר את אסף החלש לחכות ברכב, בשעה שעלה לביתם ונשא את ציפי על כפיו אל המכונית, הלב מתקמט. כשהוא מתאר את הניסיון הנואש לחלק את זמנו בין הקומה הראשונה בבית החולים לקומה השמינית, תחושת תסכול דקה מצטרפת. לאורך המונולוג, למרות שהסוף המר כבר ידוע, נושא הקורא תקווה לגאולה פתאומית, להמתקת הדינים. אבל ככל שמתקדמים בקריאה הבטן מתכווצת. הפתיחה הזו, הצבועה בצבעים דרמטיים כפי שרק חיים אמיתיים יכולים לייצר, כמו מכינה את הקרקע לקריאת המאמרים המלומדים שאחרי. ראיתם מהם ייסורים לא אפשריים. עכשיו בואו ננסה להבין. או לא להבין. או להבין שלא נוכל להבין.

בלי תשובות גרועות

אבל לפני שמחפשים תשובה, כדאי אולי להבין מה היא השאלה. איזו חידה חדים הייסורים? נדמה שמניין השאלות כמניין המתייסרים – כמספרם של החולים, הדואבים והאבלים. רדמן, למשל, מספר ששאלת ה'למה' הפשוטה והמתבקשת כל כך – 'למה זה קרה?', ובגרסה המאמינה – 'למה אלוהים עשה?', מעולם לא העסיקה אותו. "אני לא מרגיש שאני בעצמי שאלתי את השאלה הזו אף פעם וגם לא חיפשתי לה אף פעם תשובה. מאז ומתמיד אני די חי עם שרירותיות הגורל, עוד לפני מה שקרה לי", הוא מעיד על עצמו. "אני זוכר את הרב ליכטנשטיין שאמר על שאלת ה'למה' בעקבות השואה שעדיף להישאר עם השאלה, גם אם היא גדולה פי שישה מיליון, מאשר עם תשובות גרועות. בהקשר הזה הדברים שלו צרובים בי".

 רדמן לא נמנע משאלות, אבל כדי להימנע מתשובות גרועות הוא סבור שיש לנקד את השאלה אחרת. "השאלה היא לא 'למה', השאלה הגדולה היא 'לְמָה' – מה עושים עם הדבר הזה? איפה אתה כבן אדם, אולי כיהודי דתי, וכאדם חושב, חי עם הייסורים. השאלה איך מתמודדים עם זה היא לא שאלה פילוסופית. זה מה אתה עושה, איזו חוויה אתה בונה מזה לעצמך, איזה סוג בחירות אתה בוחר כל יום. השאלה נמצאת בהתמודדות בתוך בית חולים, באיך אתה מתנהג בשבעה אבל גם איזה חיים אתה בוחר להקים לאחר מכן. יש ביטוי כזה 'עבודת האבל', אז השאלה היא – באיזה עבודה אתה? איזה פסל יש בתוך גוש הסלע הזה? מה כבר טמון שם?". כשאני שואלת את רדמן אם ה'שם' הזה הוא הייסורים שנגזרו עליו, הוא מוחה על הבחירה במילה 'נגזר'. "אני לא משתמש במילה הזו. אני לא מתעסק פה בחשבונו של מקום. ממש לא אכפת לי. אני יכול גם להתפלל בכוונה וגם לא, אבל זה לא שאלה של מה נגזר, זה כבר לא חלק מהמשוואה שלי".

בהתאם לגישתו של רדמן, גם נקודת המוצא של הספר היא כזו שבה שאלת הלמה אינה השאלה הרלוונטית. המאמרים מחולקים לחמישה מקבצים. שלושת הראשונים שבהם נקראים 'נוכח פני המוות', 'החיפוש אחר פשר' ו'מול חוסר הפשר'. מספיק לקרוא את שלוש הכותרות האלה כדי להבין שאף קתרזיס משחרר לא יגיע בתום החיפוש. הכותבים עוסקים בנושאים מגוונים ונוגעים באובדן דרך פריזמות שונות. אלחנן ניר כותב על עזרה רוחנית ונפשית לנוטה למות, הרב נריה גוטל על דגמי מעבר מִשבר לתקומה, ופרופ' שלום רוזנברג על חשבון הנפש שמעורר השכול. הרב שרלו סוקר דרכים שונות שבהן האדם יכול ללקט רמזים פנימיים לדרך שבה עליו להתמודד עם ייסוריו ולכוון את חייו. המאמר נפתח, אגב, בהצהרה של הרב שרלו על כך שגרסתו הראשונה של המאמר נכתבה כבר לפני שלושים שנה, ונקרעה בידיו של הרב עמיטל, שחשש מהמשמעות של ניסיון זה למציאת פשר לייסורים. "פנינו לקשת רחבה של אנשים אבל לאף אחד לא שמנו מילים בפה. באיזשהו מקום העובדה שרוב רובם של האנשים לא עסקו בשאלת ה'למה' מעידה שהשאלה הזו היא לא קיומית", כותבים העורכים.

לרגע אני מרגישה צורך למחות. בשמי ובשם כל מי שאף שעבר את גיל ארבע, השאלה 'למה' עודנה טרייה ושגורה בפיו. בשם מי ש'למה ואיך א-לוהים…' היה צירוף שהטריד את מנוחתו בימים קשים. על אף פשטותה המתבקשת, שאלת הלמה הפכה בתת-מגזרים מסוימים לשאלה מוקצה מחמת מיאוס. היא חולפת בראשם של רוב המיוסרים אבל לרוב גם נדחקת הצידה משום שהיא נחשבת פשטנית ולא מתוחכמת. שאלה סתומה שלא מותירה מקום למחשבה ונשימה. "אולי זה בא מתוך ענווה", מנסה שוב רדמן להסביר. "מי שמתיימר לתת תשובה לשאלה הזו חוטא בשני חטאים: החטא הראשון הוא חטא הגאווה והחטא השני הוא כנראה חטא השקר. כמובן שאפשר להשתמש בניסוחים תלמודיים – 'בהני כבשי דרחמנא למה לך' ועוד – אבל באמת אני לא חושב שאפשר לתת הסבר. כל כך הרבה אנשים טובים עוברים כל כך הרבה דברים קשים, וכל ההסברים לא מתחילים בכלל לגעת בבעיה. אני חוזר למה שאמר הרב ליכטנשטיין – עדיף להישאר עם השאלה הקשה ככל שתהיה מאשר למצוא תשובות רעות".

קיומי ופסיכולוגי

אחרי שהתרציתי, אני מהרהרת בכך שהספר נקרא 'חידת הייסורים' ולא 'תשובות לחידת הייסורים' ותוהה איך חיים כשבתרמיל האישי שוכבות, לצד הצרות, גם שאלות לא פתורות. "אנחנו כנראה לא הראשונים שנשארים רק עם החידה סביב הנושא הזה. מספיק להכיר את איוב. כל התנ"ך מסמן שהתשובה היא לא ממש תשובה. בין כך ובין כך, צר לי לאכזב את מי שקנה את הספר במיטב כספו וקיווה למצוא בו משהו. אבל אני לא חושב שיש תשובה", הוא אומר ומגחך קלות. "אין לי תשובה לכל דבר בחיים. למי שישאל אותי למה זה קרה התשובה תהיה ככה. אין לי תשובה יותר טובה מזה. בדור הראשון של המדינה ניסו לתת תשובות. לא יודע אם התשובות האלה הספיקו לאנשים, אבל זה היה טוב כלפי חוץ בפלקטים, זה נראה כאילו זה פותר את הבעיה. אבל אני לא חושב. לפחות את שאלת החיים 'עם' זה לא פותר. איך אתה חי עם הכאב, עם הסבל, עם האובדן? אתה ממשיך לכאוב ולחיים יש כלים אחרים – לעשות טוב למשל. ויש גם רע בחיים".

אחרי שסיכמנו לאיזו שאלה הספר הזה מסרב להיכנע, אפשר להתמקד במה כן יש בו. הכותרת היבשה מדברת על מבט קיומי, הגותי ויהודי על כאב ואובדן, אבל אפשר בקלות להוסיף לרשימה את נקודת המבט הפסיכולוגית, הרגשית ובעיקר זו האנושית. המאמרים מגוונים מאוד ואינם אחידים לא בתוכן וגם לא בצורה, עניין שהופך את הקריאה למסקרנת ומפתיעה. אפשר למצוא בתוכם כתיבה אסוציאטיבית השוזרת את האישי עם ציטוטים מהמקורות (האמוראים, מתברר, בניגוד אלינו, לא בחלו בדיבור ישיר על המוות), ומאמרים אקדמיים סדורים הסוקרים בקפדנות את דבריהם של הוגים מודרניים שונים בדבר הייסורים (הרב סולבייצ'יק שהסתכל לסבל בלבן של העיניים מככב בלא מעט מאמרים, ולצדו אפשר למצוא גם את הרב קוק, את עמנואל לוינס ועוד). ישנם גם ניתוחים של מקורות חסידיים (רבי נחמן, ר' צדוק והרבי מאיזביצא), ומאמר של מתי ליבליך על הגישה הבודהיסטית למוות.  מניפסט של המשורר אדמיאל קוסמן מנסה בסעיפים נוקבים להכאיב לעמוד על מקור הסבל האנושי, ופרופ' שלום רוזנברג אף מנסה לדון בשאלת הסבל באמצעות דיון בין כמה דמויות בדומה למתרחש בספר הכוזרי. הפרק האחרון מוקדש באופן מוצהר לקשר שבין אמנות להתמודדות עם הסבל כך שאפשר למצוא בתוכו מעבר למאמרים גם סיפורים קצרים העוסקים במוות ואובדן.

אחת מנקודות החוזקה של הספר היא השילוב הנדיר שהוא מציג בין המלומד לאנושי, בין השכלי לרגשי ובין הפילוסופי-כללי לחווייתי-אישי. קריאה של הספר מכריכה לכריכה מגלה שמספר לא מבוטל מהכותבים בו חוו על בשרם את ייסורי האובדן והם בוחרים לשתף את הקוראים במעט מהחוויה שליוותה אותם. לפעמים הדבר נאמר ישירות, במשפט או ביותר מכך. פעמים אחרות אפשר להבין את עניינו האישי של הכותב בנושא בין השורות. "רוב הכותבים לא פנו אלינו בגלל זה, אבל יש פה אנשים שעוסקים בנושא הזה כי יש להם חוויה וכתוצאה מזה יש להם מעין 'התמחות' כזו או אחרת בתחום", אומר רדמן. "פנינו במכתב להמון אנשים, ואיכשהו מי שעוסק בתחום כנראה יש לו איזה קשר ונגיעה ויותר קל לו בקטע האישי. הרבה אנשים שחוו אובדן בעצמם רצו לכתוב וכתבו מתוך החוויה האישית שלהם, מה שגורם לספר להיות יותר אמיתי ונכון".

השיתוף הכן המאפיין את הספר מגיע לשיא במאמרה של אחינועם יעקובס, דוקטורנטית למדרש ואשת חינוך המלמדת במכללת הרצוג ובמדרשת מגדל עוז. יעקובס ליוותה את בתה הקטנה רותם בהתמודדות עם מחלת סרטן קטלנית שהתגלתה אצלה כשהייתה בת שלוש וחצי, והכריעה את הגוף הקטן כעבור שלוש שנים וחצי נוספות.

במאמרה בוחנת יעקובס את המושג 'לקבל את הייסורים באהבה' שהטיחו בה הסובבים אותה לאחר פטירת בתה. היא מספרת על ההתקוממות הפנימית שהתעוררה בה בכל פעם ששמעה את הצירוף הזה, ומתוודה על הקושי שלה לפרש אותו כפשוטו – כצורך להרבות באהבת ה'. היא מבקשת שלא להיכנס למרחב שבינה לבין בוראה ומסבירה שלאורך המלחמה המשותפת שלה ושל בתה במחלה הארורה גילתה פירוש אחר שהתיישב עם דעתה ולבה והוא – לקבל את הייסורים בהוספה של אהבת אדם. בהרעפת אהבה על בתה, בהעמקת היחסים ביניהן ובכלל. יעקובס משתפת את הקורא ברגעים האינטימיים ביותר שלה עם רותם, חושפת בפניו את הכאב הזורם בנימי נפשה, ואיכשהו אף לא לרגע אחד לא נוצרת אצל הקורא תחושה של מציצנות, אלא משהו שמזכיר יותר שותפות. המאמר לופת את הקורא ברוך, כאילו יעקובס שולחת יד מבין דפי הספר הלבנים ומזמינה את הקורא למסע במחוזות הייסורים והאהבה, כשמדי פעם היא גם מלטפת את ראשך. הפרשנות החדשה שלה לביטוי לעוס כל כך היא לא רק משחק מילים מתחכם, היא הוויה שעוטפת את הקורא העצוב.

מעבר לבדידות

"מאז שהספר יצא קיבלתי כמה מסרונים מאנשים שסיפרו שהספר נגע בהם", אומר רדמן. "המטרה היא שהספר ייגע קצת, שדרך ההכרה בשאלה וההבנה שהשאלה באמת כואבת יאפשר לאנשים שחווים קושי קצת טוב. אין לי מושג איך, אולי זו מין תרפיה קבוצתית, הכרה בזה שאתה לא לבד".

רדמן מביט בציור שמופיע על כריכת הספר – אדם שפוף המחבק את עצמו בתנוחת ישיבה עוברית. "התמונה מנסה להעביר את החוויה הבסיסית של אדם מתייסר, כמו שאני מכיר אותה – חוויה של אדם שמתכנס בתוך עצמו, קצת נסגר, ישב בדד וידום. הספר הוא ניסיון טיפה לפתוח, לשחרר, שתהיה צוותא שקצת תשכיח את הכאב. לא לתת לאנשים תרופה, אבל לאפשר למתייסרים הבודדים מעין ריכוך של הקושי העצום הזה". רדמן מנסה להסביר שחווית הבדידות היא פנימית, ולא קשורה לרשת החברתית התומכת שנמצאת סביב האדם הסובל. "לי היו אנשים טובים ומשפחה שהתארגנו בצורה מדהימה, הייתי מאוד מאוד נתמך, אבל בסופו של דבר זה הקרובים שלך שאינם, זה החיים שלך. אף אחד לא יכול לגעת. בסוף יש 'בתי גוואי' שבהם אתה לבד. ככה זה. זה טבע האדם. יש הרבה אנשים טובים שאני חייב להם הרבה, אבל החוויה היא של אדם בודד. אין מענה לזה".

ובכל זאת, נדמה שלכמה שעות מצליח הספר הזה להפר את בדידותו של הסובל. קשה שלא לחשוב לאחר הקריאה מדוע לא הופיע קובץ משמעותי כזה קודם לכן. ספרים על צניעות או על ענייני אמונה נכתבים חדשים לבקרים, אבל המוות הוא כנראה חומר קשה ומבלבל מדי, שמעורר יותר מהכול רצון להימנע מלעסוק בו.

"אני לא יודע אם העניין הוא שמפחדים להתעסק עם המוות אבל יש ניסיון מאוד מהיר לתת תשובות. התשובות הכתובות שבכל זאת יש הן לא רציניות. הן שבלוניות מדי, כמו למשל המשפטים הידועים על כך שא-לוהים מנסה את החזקים וכל מיני כאלה", אומר רדמן. "כחברה דתית קשה לנו להישאר עם שאלות פתוחות. שאלות פתוחות יכולות להביא לכל מיני מקומות שהחברה לא רוצה, לכפירה או להתרסה למשל. השאלה היא כואבת, ואת הכאב מנסים לסגור בעזרת תשובות סגורות. אז הספר הזה הוא טיפה ההפך. הוא קצת מחזק את הכאב. אבל אני חושב שהכרה בכאב היא שלב מסוים ביכולת לנשום איתו. ואחרי זה כמובן לחיות איתו".

רדמן מסביר שהיכולת לשאול שאלות בלי לענות עליהן, כמו גם היכולת לבטא כאב, לא קשורה רק להתרחבות התפיסה הדתית, אלא גם לאבולוציה רגשית שקשורה להתפתחות לאורך הדורות האחרונים. "זו גישה שבה זוכרים ובוכים, חשופים, שואלים שאלות ולא נותנים להן תשובות ברורות. זו גישה שהיום היא מותרת אבל אצל דור ההורים והמורים שלי היא לא הייתה קיימת כל כך. איך אפשר היה אז לשאול שאלות כאלה? עדיף היה לסתום כל חור. דור שהקים מדינה, דור שראה שואה, הוא לא דור שמתאימות לו השאלות האלה. ספר כזה לא יכול היה להיות אז. כשאנשים מהדור הקודם מגיעים לספר כזה הם לא יודעים איך לאכול אותו. הרבה אנשים מבוגרים יותר שקרובים לי נמנעו מלדבר על תוכן הספר. ראיתי שזה פשוט לא השפה שלהם. אל מול הגישה של 'אל תשאל שאלות כדי שלא יתגשמו התשובות', אנחנו בגישה הרבה יותר פתוחה שאומרת: א. יש את זה. ב. זה כואב, ואנחנו חיים עם הכאב הזה ולא מפחדים להגיד שכואב לנו" .

בוחר לחיות

לפני כשנתיים נשא רדמן לאישה את רוחמה, אלמנה גם היא, ויחד הם מגדלים את שלושת בניה, את שתי בנותיו של רדמן מנישואיו לציפי ואת בתם המשותפת שזכתה לשני שמות – 'שחר אחיה'. משמעות השם אחיה ברורה, והבחירה בשם שחר מבטאת לדברי רדמן תקווה לשחר חדש. על דלת הברזל הכבדה של הבית המיוחד הזה ממוגנטות תמונות מחויכות של האהובים שאינם לצד אלה שנותרו. ממול, בפינת הסלון רחב הידיים, תלוי על הקיר לוח עץ מגולף ועליו הפסוק "ביקשתי את שאהבה נפשי". שלוש תמונות בודדות מונחות ומביטות לעברך – בעלה של רוחמה, ציפי ואסף.

 "אני רואה את עצמי כמי שנאחז בחיים ורוצה לחיות ולעשות. לייצר ספר זה להוליד תינוק, להקים משפחה מחדש, לתת הרבה אהבה לאנשים יקרים לי. אני לא יודע אם המילה 'תשובה' מתאימה אבל בהחלט בחרתי בעשייה. רוב האנשים שסובלים אובדנים בוחרים לחיות. אני מכיר גם כאלה שהכאב היה בלתי נסבל עבורם והם בחרו לסיים את חייהם, אבל רובנו, למרות הכול, בוחרים לחיות. כל אחד מנסח לעצמו תשובה אחרת לחידת הייסורים".

בשעת ערב אחת מהבנות הגדולות יושבת בסלון ועושה שיעורים. לצדו של רדמן יושבת לכל אורך הראיון רוחמה, מחזיקה מדי פעם את ידו בשותפות. בפתח הספר, מקדיש אותו רדמן לציפי ואסף, לבנותיו ולמשפחתו וגם לרוחמה 'ששילבה ידה בידי'. "לא התמודדנו באותה דרך עם האובדן ואנחנו מתמודדים באופן שונה גם היום", אומר רדמן כשאשתו לצידו, "אבל בכל אופן יש הרבה מאוד מן המשותף בעובדה ששנינו כואבים וחיים ובונים למרות הכאב". שני שירים של רוחמה, שנכתבו עוד לפני שהכירה את רדמן ולאחר ששכלה את בעלה, חותמים את הספר.

לב שבור/ חידש פעימותיו הסדירות/ מתון מתון. בחששות. פעם ועוד…/ ונדמה/ כי סודר. והושלם. והותקן והורגל./ עד שרגע יבוא/ ופתאום בסערת צחוק/ אקראי. עצמאי./ יתעצמו העיניים/ והכול יתנפץ. יתפוצץ. לאלפי רסיסים/ לאלפי עזאזל/ וצחוק יבכה עצמו לדעת/ ויגווע אל מר מבכי/ ויכה בסנוורים של דמע/ וימליח. וילהט./ והיד הריקה, השמוטה, / תיאסף/ לאסוף שוב שברי לב/ ולחדש. ולסדר. / ולפעום.

 "המקום של השירים של רוחמה הוא קודם כול כי אני חושב שהשירים מבטאים משהו, בלי קשר לזה שיש בינינו זיקה", אומר רדמן בחצי חיוך. "יש איזה עניין בזה שרוחמה נכנסה בהקדשה ובחותם. אני בכוונה נזהר מלהגיד שיש פה מעגל כי אין מעגל. אני לא חושב שיש דבר כזה סגירת מעגל, השאלה לא נשארת עם תשובה. זה שהתחתנתי לא סגר את המעגל ונתן את התשובה. מזה אני מפחד. גם בסוף הספר, כמו בחיים הפרטיים, אין לנו תשובה, אבל נשארים עם ריכוך מסוים". כשאני מקריאה בפניהם את השיר של רוחמה ושואלת אם הם מכירים באופן אישי את החשש מהלב שמתנפץ מחדש לאלפי רסיסים אחרי שכבר נרגע, רדמן מהנהן בשתיקה. "כן זה קורה לנו. זה יכול להגיע בכל רגע נתון שפתאום עולים דברים מסוימים. בכל מיני סערות זה עולה. אין פה תשובה, זה אנחנו, כל אחד בנפרד ושנינו ביחד מנסים לחיות עם זה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ד בסיון תשע"ב, 15.6.2012

פורסמה ב-15 ביוני 2012, ב-גיליון שלח תשע"ב - 775 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: