בתגובה ל"למה ניגרע" מאת מוריה באר-שריקי וידידה קורן, גיליון פרשת בהר

מחדשים את השנה השלישית / מלכה בינה

 מתן – המכון התורני לנשים – צועד בקדמת לימודי התורה של נשים מאז היווסדו לפני חצי יובל. מתן הינו המוסד הראשון לנשים שהעניק לתלמידותיו מלגות כדי לאפשר להן להתמקד בלימודים טקסטואליים אינטנסיביים לאורך פרקי זמן ממושכים. המכון התלמודי העיוני במתן, קבוצת הדף היומי בהנהגת תלמידות המכון התלמודי ותוכניות בית המדרש "עיינות" הינם עדות למחויבות מתן ללימודי תורה גבוהים לנשים.

מצב הכלכלה העולמית והמגבלות התקציביות הנובעות ממנו העמידו בפני מתן אתגרים כספיים גדולים שהובילו להחלטה הקשה לקצר עבור תלמידות השנה השנייה של המכון התלמודי את התוכנית לשנתיים ולמצוא אפשרויות תעסוקה לשנה הבאה. לשמחתנו, הזעקה בעקבות ההודעה עוררה תגובה תומכת אצל תורמים ותיקים וחדשים, וכתוצאה מכך יש באפשרותנו לחדש את לימודי השנה השלישית במכון לתלמידות המחזור הנוכחי, ולו בפורמט מצומצם יותר. אנחנו מודים מעומק לב על העידוד והנדיבות שזכינו לקבל.

אין ספק שתוכניות התלמוד במתן, במשך כ"ה שנות קיומו, העלו את למדנות הנשים לגבהים חדשים וחוללו מהפכה בלימודים הטקסטואליים לנשים. מתן איתן במחויבותו לחזון של הכשרת נשים להוות נדבך חשוב בקהילת לומדי התורה-שבעל-פה ולמלא תפקידים מכריעים במנהיגות החינוכית בארץ, בצפון אמריקה ובעולם כולו. בעצה אחת עם אנשי הצוות, מתן מתכנן לעצב מחדש את תוכנית לימודי התלמוד לשם העלאת הנשים לשלב הבא של למדנות בתלמוד ובהלכה. הקמת הוועדה המתכננת, המורכבת מחוקרי תלמוד, מחנכים ובוגרות המכון בשיתוף נציגי מתן נמצאת כבר בהליכים מתקדמים.

בתגובה ל"להרבות טהרה" מאת יעל לוין, גיליון פרשת בחוקותי

מפולשנות לכנות / מיכל ברגמן

כתיבה בנושא הנידה מעל במה ציבורית היא מעשה בלתי אפשרי בעיניי. אמנם העולם הווירטואלי מלא בשו"תים אינטימיים שבאינטימיים, הפרוסים בפרהסיה החדשה באופן וולגארי; היפוך של הנושא והאופן שבו צריך להידרש אליו. אך אין לשתף פעולה עם המגמה הזו: התחנכנו על התפיסה כי דיני עריות נלמדים בצנעה וכי הפסיקה הנוגעת לאישה זו או לזוג ההוא היא פסיקה אישית הנובעת מהיכרות עם הצרכים הייחודיים ועם עולמם הפרטי של האנשים הללו. והנה נפרסים הדברים מעל כל במת שו"ת, משל היה מדובר בפורום לפרייה ורבייה של בעלי חיים להבדיל, שבו מתייעצים חקלאים בנוגע לחיות המשק שלהם.

בשל הדחייה שיש לי מהעולם החדש המתואר כאן, אינני מעוניינת להיכנס לפרטי טענותיה של לוין. אני משערת שבעולמי הפרטי יש די לעשות ולתקן בטרם אפנה להביט ולראות מה קורה בחייהם האינטימיים של זוגות אחרים. הקב"ה יראה ללבב – בוודאי בעניינים כאלה. אבקש להאיר את הנושא מזווית אחרת, שאינה נוגעת ישירות לשאלת שמירת טהרת המשפחה או אי שמירתה.

החוץ פולש פנימה

טענתי היא שבעולם רב תהפוכות ושינויים כעולמנו, שאלת טהרת המשפחה אינה יכולה להיות נידונה במנותק משאלת מעמדה המשתנה של המשפחה, ממקומן של נשים ומהעולם החיצוני המגיע לכל בית. שכן בין אם נרצה ובין אם נדמה שהצלחנו לסגור כל חריץ וסדק – עדיין לכל בית מבתינו יגיע 'העולם שבחוץ' על שלל הדימויים הסותרים שלו: עולם שמצד אחד הוא פרוץ ומתייחס לגופניות בצורה טכנית, גרפית ובוטה מאוד – אבל גם עולם שמעודד ביטויים של אינדיבידואליות, שדורש לתת מקום וקול לכל אדם – בין אם הוא אישה או 'אחר' מכל סוג שהוא.

אפשר לכאוב את נושא טהרת המשפחה, אבל יש מקום לשאול איך חיים בעולם כזה: עולם שבו נשים וגברים חולקים חיי משפחה שוויוניים מתמיד, עולם שבו נשים מתחנכות מגיל צעיר כי יש להן זכות על גופן – ואף בלנית או ראש אולפנא לא יכולים לבדוק את מידת צניעותן וכשרותן.

מאידך, באותו עולם ממש גדלות ילדות ונערות דתיות שמתחנכות כי יש בהחלט מקום לדון בפרהסיה בגופן, בשערן, באורך החצאית שלהן, במרפקים שלהן, בקול שירתן, בחלומות האהבה והרומנטיקה שלהן; יש מקום לדון, לבדוק, לסרוק, להביט ולדבר עליהן – כאילו הייתה נפשן חלק נפרד מגופן. כאילו אופני החינוך הללו (אם ניתן בכלל להתייחס לכך כאל 'חינוך') אינם מטביעים חותם בנפש הצעירה, ביחסה לעצמה כמכלול וביחסה לגופה כאל ביטוי חיובי של עצמיותה.

הנזק אינו נוגע רק ליחסה של אישה צעירה לגופה ולנפשה. הנזק הוא גם לדימוי שלה כיצור חושב ובעל יכולת ניתוח אנאליטי וכן ליחסה לגברים. מוכר וידוע הדימוי של הגבר כיצור שמחד הוא האדם החושב והרציונלי – מנהיג הקהילה, המייעץ ומורה ההלכה. זאת להבדיל מהאישה, שדמעתה מצויה והיא נוטה לרגש ולכן, קוגניטיבית, היא נחותה מהגבר (או למצער שונה ממנו באופן מהותי). מאידך, הגבר הוא יצרי עד למאוד, אינו יכול לשלוט בעצמו ומכאן שעל האישה לכסות את עצמה.

כמובן שזהו טיעון בעייתי מבחינת הצדק הבסיסי – שהרי אם אדם הוא כה נפשע עד שאינו שולט בעצמו, לרוב תכלא אותו החברה ולא תבקש מקרבנות פוטנציאליים לכלוא את עצמם. אך מעבר לכך, יש כאן תפיסה איומה ותהום רבה בין תפיסת הגבריות לבין הדרישה לחיות חיי נישואים עם גבר ולזכות ששכינה תשרה ביניהם.

זהו גם טיעון בעייתי מבחינה לוגית – כיצד אותו יצור שכלתני הוא גם יצרי כל-כך, אך די לנו בכך.

הדבר נכון גם לגבי הבנים: אמנם נושא הגופניות הגברית אינו נידון באותה אינטנסיביות שבה נידונה הגופניות הנשית (הנקראת למרבה הבושה בשם 'צניעות'), אך היחס ל'שמירת הברית' וכן השתיקה הגדולה המלווה את היחס לבנות – לכל אלה יש ודאי השפעה על היחס לגופניות ולנשים מצדם של הבנים.

תפיסות שכאלה יכולות אולי היו להתממש בימי הקהילה המסורתית (למרות שספרות השו"ת מלאה בסיפורים קורעי לב על עגונות, אלימות, נשיאת אישה שנייה בקהילה אחרת ועוד), אך כאשר העולם משתנה – האם ניתן להמשיך להחזיק בתפיסות הללו? האם נכון 'לחנך' בדרך זו?  – אני סבורה שלא. לא זו בלבד אלא שיש בכך נזק ממשי הן לעולמה של הבת והן לעולם הפוטנציאלי של משפחתה לעתיד.

ראשית כול: כנות

קודם שנדרוש מזוגות לשמור על טהרת המשפחה, עלינו לדרוש מעצמנו, כחברה, כנות. עלינו לדרוש צדק המתבטא ביחס רגיש ואוהד לצמיחה הפיזית והנפשית של נשים וגברים צעירים. עלינו לחבר את עולמם היהודי לעולמן המשתנה של משפחות צעירות. המצב שבו נשים הן פאסיביות בכל הנוגע לתפילה ולחיי בית הכנסת, בעוד הן שותפות חכמות ומוכשרות בכל שאר תחומי החיים, מעמיד את העולם היהודי כזיכרון פתטי לעולם שהיה ואיננו עוד.

בעולם העיירה לא הועברו תינוקות ופעוטות בין אמא לאבא, בין צד זה של המחיצה לצד השני. כלל לא היה עולה על הדעת להטריד את האב המתפלל בזוטות שכאלה. מי שמעוניין להשיב את הנשים לספירה הביתית בוודאי יטען כי הן יכולות להישאר שם, ולא לבוא ו'להפריע' למהלך התקין של החיים היהודיים ברוח ישראל סבא.

אך לחלק גדל והולך של הנשים והגברים היהודים זהו טיעון שאבד עליו הכלח. חייהם משותפים בכל תחום. יחד עם השתיקה הגדולה לגבי גופניות בחינוכם של הבנים, והדמוניות והפלישה הבוטה לעולמן של הבנות, וכן לעולמן של נשים הבאות לטבול. כל אלה יחד מצטרפים לחינוך שהוא בלתי אפשרי, שיוצר ניכור בין האדם לגופו ולרוחו, בינו לבינה ולא פחות חמור – בין אישה ואיש למה שנתפס בעיניהם כ'יהדות'. אותו עולם שאינו מדבר בשפתם, שרואה בהם יצורים חוטאים ומועדים לחטוא ולהחטיא; שמפשפש בהם ומעמיד אידיאל שהם אינם יכולים לעמוד בו. פעמים רבות הם גם אינם רוצים. המיאוס והניכור משתלטים – די להם בהטפות ובבדיקות.

הנתק, אם כן, אינו רק בהקשר של קיום או אי קיום דיני טהרת המשפחה. הוא נתק עמוק ומשמעותי הרבה יותר.

אם נרצה לשאול את עצמנו איך הגענו עד הלום, לא נוכל להתעלם מכך שבנות כיתה ד' אינן יכולות לשיר בפני אבותיהן. לא נוכל לשלם מס שפתיים לאיזו 'הלכה' שלפתע נחתה על החברה הדתית משמַים. לא נוכל להתחמק מלהביט במראה ולראות יהדות של פולשנות, של חיטוט פיזי ונפשי; יהדות של הקשחת הלב כלפי מצוקת נשים הבאות להתגרש; יהדות המתעלמת מדברים רבים וחשובים בחייהם של יהודיות ויהודים שלמרות הכול היהדות עדיין חשובה ויקרה להם.

פלשו, חיטטו והסבירו להם די. עכשיו הם חיים את חייהם ומחפשים מקום של כנות שיבצבץ מתוך שלל המיתוסים והאתוסים על נשים, גברים ויהדות. אם נשכיל שלא להתעלם ולא לזלזל במגמות הללו, נצא כולנו נשכרים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".

—–

להחזיר את האוטונומיה לנשים / אילת וידר

תודה ליעל לוין שעוררה את הנושא הכאוב של טבילה והלכות נידה. חבל שבחרה בגנון מטיפני שאינו מתמודד עם מקורות הקושי. מי שרוצה להבין את הקשיים העומדים בפני אישה בנוגע לכך מוזמן להטות אוזן לשיח האמנותי ולשיח הפמיניסטי בהקשר זה. סוגיה זו נידונה בהרחבה בתערוכת "מטרוניתא" שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד.

בתערוכה הוצגו עבודות המתייחסות למצוות שנשים הצטוו בהן, עבודות שנוצרו ברובן המכריע על ידי אמניות דתיות-אורתודוקסיות. רבות מן העבודות מתייחסות לטבילה ולהלכות נידה.

נשים רבות מתקוממות על עצם השם שבו מוגדרת תקופת המחזור, תקופה שבה מקבלת האישה תזכורת להיותה בעלת כוחות של הולדה, יצירה ופריון. אחרות מתקוממות כנגד העובדה שההלכות הקשורות לחוויה הנשית הבלעדית נכתבו בידי גברים שאין להם כל יכולת להבין את מהות הדברים. הדרך שבה מתנהלים היום המקוואות כשלוחה של המועצה הדתית מוסיפה אף היא את חלקה בקושי.

מדי יום נאלצות נשים להיאבק  בבלניות על הזכות לטבול בעצמן ללא פיקוח וללא תעודת כשרות מטעם המועצה הדתית שהרי אף אחת מאיתנו אינה  כלי או מוצר בסופרמרקט.

טקס הטבילה במקווה מאופיין בחודרנות ופולשנות פיסית ומילולית, חודרנות הפולשת אל תוך חדר האמבטיה. למשל באמצעות השלט הכתוב באותיות דפוס שחורות: "לפי פסק הרבנים אישה שבגופה התקן נובורינג צריכה להוציאו לפני הטבילה". שלט המעורר שאלה על אודות מקומם של הרבנים בתוככי המקווה, בחדר האמבטיה הנשי.

לא מוכנה

בתערוכת מטרוניתא הוצגו עבודות המתייחסות לטבילה ועבודות העושות שימוש בבדי הבדיקה. התערוכה, כדרכה של אמנות, מעוררת שאלות רבות: איפה אני נמצאת מול ההלכות המיועדות לי כאישה? איך אנו כחברה מתעצבים דרך ההלכות הללו?

השאלות הללו עולות בי בעקבות הצהרת אמנית שכתבה חגית מולגן על אודות יצירותיה המופיעות בתערוכה:

אני רוצה להעמיד את השאלות גם כשאין להן תשובות. גם אם הן מבלבלות או מפרות את השקט המדומה שהצליחה לרקום עבורנו השגרה הבטוחה. לחוות את חוסר השלמות כשלמות בפני עצמה.

היא מספרת על תגובות הסביבה לעבודותיה:

כיוון שהיצירה יוצאת מגבולות הקיום שלי החוצה, אל הצופה, היא מיד הופכת להיות גם רכוש הציבור. כל אדם יכול לראות בה מה שירצה, מה שיאפשר ומה שיתעורר בו. החשיפה של היצירות שלי הייתה כרוכה בהתמודדות עם תגובות תומכות של מי שהזדהה או מצא מקום לעצמו בתוך היצירה. מצד שני, רוב התגובות בעלות המשקל הכבד היו קשות והפנו כלפיי ביקורת נוקבת. הטענה המרכזית של המתקוממים הייתה כי גרמתי לחילול השם. כעסו עליי שאני מתווכחת עם ההלכה, טענו שמדריכת הכלות שלי הייתה קשוחה מדי ושלקחתי את הנושא רחוק / עמוק מדי. מדריכת כלות אחת הזמינה אותי ללמוד מחדש את ההלכות ולראות את היופי שבהן. באחת משיחות הגלריה היא אמרה; אני לא מבינה מה הבעיה פה? הרי אם קונים עוף ורוצים להכין אותו לאכילה, הרי חייבים קודם להכשיר אותו, להמליח אותו, להוציא ממנו את הדם. ורק אז – הוא כשר! כך גם אנחנו – אז אני לא מבינה מאיפה מגיעה התחושה שלך?!

בין הביקורות שקיבלתי היו תגובות מרתקות של נשים מבוגרות שעלו לארץ ממדינות שונות, וטענו כי לא ידעו על קיומם של בדי הבדיקה. היו נשים שסיפרו לי כי בחרו לוותר על המצווה הזו בשל העלבון שבה… דמות פמיניסטית מוכרת ניגשה אליי ואמרה – זה לא צריך לכאוב לך כל כך כי ממילא זו מצווה נסתרת. את יכולה לא לקיים את זה ואף אחד לא ידע.

ואני חזרתי ואמרתי אז וגם היום, כי מהסיבות האלה בדיוק אני מוטרדת: מכך שמדובר במצווה ייחודית – אחת ויחידה – שניתנה לנשים על ידי גברים, אך הגברים לעולם לא יוכלו להתנסות בה. להבין דרך הגוף מה היא עושה לנו. והנשים, הנשים שיתפו פעולה. אנחנו הנשים החמרנו את הציווי המקראי והפכנו לשליחות של הגבר במקווה ועם המצאת בדי הבדיקה.

במקווה הבלנית בודקת את גופי לפני הטבילה ונשארת לפקח מלמעלה שהטבילה כשרה. היא שואלת אותי אם אני מוכנה. וזה השם שנתתי לתערוכה שלי – לא מוכנה. לא מוכנה שתבדקי אותי פיזית ושטחית. לא מוכנה להמשיך להעביר לרבנית את המעטפה עם בדי הבדיקה שלי מוכתמים בדם, כדי שהרב יפשפש בהם ויבדוק האם אני טהורה או טמאה.

ליטול את המושכות

בעיניי מנגנון הבדיקה המופעל על ידי הבדים והמעטפות הוא פרוורסיה חברתית, עיוות שמשרת את משטור המיניות, את החפצת האישה ואת היחס הפולשני כלפיה.

במטרוניתא נעשה שימוש חדש בחפצים המוכרים לנו עד כדי עיוורון, שימוש שמפר את הסדר ומנער אותנו. התערוכה קוראת לנו להשיב לעצמנו את גופנו, את חירותנו, חירות לבחור מה אני מוכנה ומה אני לא מוכנה, חירות לפתח את ההיכרות שלנו עם גופנו ללא תיווך וללא הפקעה של הגוף ומסירתו לידיים זרות, חיצוניות.

אין מי שמכיר את גופה של האישה יותר ממנה. כאשר קיימת המודעות הגופנית אין צורך בבדיקות חודרניות, בשימוש באמצעי בדיקה חיצוניים ובפלישה חיצונית לגוף. המחזור החודשי מפתח בנו כנשים מודעות גופנית-נפשית. עלינו להשתמש במודעות הזו כדי לנווט את עצמנו באופן עצמאי ומוגן.

מולגן בדבריה מתייחסת להלכות הקשורות לנשים:

האם גברים יכולים להמשיך ולייעד לנו מסגרות רגשיות וחברתיות הנוגעות לקיומנו הבסיסי כנשים? ועל כן, יש לאפשר לנשים להיות מעורבות בכתיבה המחודשת של ההלכה הנוגעת באופן ישיר אליהן. אני מאמינה שמהלך כזה ישרת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים. הוא יכול להוות פריצת דרך ממשית עבורם, וכמובן עבור ההלכה.

שינוי ההלכה דורש ככל הנראה הבקעה של חומות פלדה אבל לקיחת אוטונומיה על הגוף אינה דורשת מאומה חוץ מאשר מודעות ושימוש בחופש הבחירה, במבט חדש. מבט חדש שישיב אלינו בחזרה את החירות ואת השייכות לעצמנו, לגופנו.

 ——–

יעל לוין משיבה:

לתת כבוד למצווה

מיכל ואילת כאחת מעלות הצדקות רציונליות לחוסר שמירת נידה בידי נשים דתיות בזמננו. מיכל משקיפה על התופעה בהקשר רחב יותר, ואילת מתמקדת בתלונות הידועות בעניין הבלניות ובחוסר מעורבות נשים בקביעת ההלכות הללו.

שמירת מצוות נידה אינה נתונה למיקוח ואינה תלוית זמן או מציאות משתנה, ואמורה להיות מקוימת במוחלטות. יש מקום לדון בטעמים הנלווים לה, אולם בתור עיון רעיוני ולא כתחליף. התניית טבילה ביצירת הלכה נשית לא עולה על דעתו של אדם ירא שמים ופוגמת בבסיס האמונה היהודית. לאורך הדורות מסרו נשים יהודיות את נפשן על קיום מדוקדק של טבילה, והן טבלו לעתים בשלג ובקרח, וכאן עסוקים אנו בזוטות.

טענתה של מיכל בדבר חוסר הצניעות שבהעלאת הנושא מגוחכת על רקע העיסוק הפומבי בדורנו מצד רבנים בעניינים שבינו לבינה, ובעיקר לאור יחסה המזלזל כלפי נידה. מוטב שההלנות כנגד המצווה יוחלפו בגישה חיובית כלפיה.

לפי הנאמר במדרש המאוחר "סדר ארקים" (בתוך: כבוד חופה, מהד' הורוביץ, עמ' 20), עתידה בארה של מרים לעלות ולנבוע מירושלים, כמו שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם" (זכריה יד, ח). אני מייחלת ליום אשר בו כל בנות ישראל באשר הן יטבלו במים שנשאבו מִמֵּי בארה של מרים אלה.

בתגובה ל"להשיב את האמונה למלחמה" מאת אברהם וסרמן, גיליון פרשת בחוקותי

לא זו דרכנו / יוחנן בן יעקב

הרב וסרמן מציע ניתוח של קרב דוד וגוליית, פרשייה שלדבריו "סולפה עד כדי היפוכה הגמור". מסקנתו: "בהיעדר מוטיבציה אמונית לא ניתן להכריע את האויב", מסקנה המציבה אותנו בפני מציאות מדאיגה, שהרי חלקים ניכרים של צה"ל ואף של העם היושב בציון עדיין רחוקים מאמונה בקב"ה, ואף על פי כן הכרענו את האויב בכל מלחמות ישראל עד כה. במציאות זו, אל נמהר לוותר על מקורות עוצמה לאומיים-ציוניים וקיומיים-אנושיים שהניעו ועדיין מניעים לוחמים יהודים רבים למסירות גוף ונפש.

"סיעתא דשמיא, היא ורק היא, נתנה לדוד את הניצחון במלחמותיו… זהו המיתוס של קרב דוד וגוליית, כפי שברגעים ההיסטוריים של מלחמת ששת הימים הכירו הכול בכך ש'אצבע א-לוהים היא', כדברי שר הביטחון דאז", טוען הרב וסרמן. והנה, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, משה דיין ז"ל, נזקק במאמר חשוב שפרסם מיד אחרי המלחמה לניתוח קרב דוד וגוליית ("רוח הלוחמים", בתוך: עלילות גבורה י"א, תשכ"ח, משרד הביטחון). במאמר זה דיין לא ייחס את הניצחון ל"אצבע א-לוהים" אלא דווקא לתחכומו של דוד, הלוחם הנועז והטקטיקן המוצלח.

לדברי הרב וסרמן, "דוד לא ידע באמת מה לעשות. לא הייתה לו תוכנית טקטית, לא יתרון זריזותו של הנער הלבוש בגדי רועה היה כאן. דוד בטח בה' שיעזור לו ברגע הנכון". לעומתו, משה דיין למד מפרק יז בשמואל א כי דוד חישב היטב את צעדיו לקראת הקרב, הוא בחר בנשק המתאים ביותר ובטקטיקה ההולמת בדיוק את שדה הקרב ואת האויב שניצב מולו. דוד בחר בפגיעה מרחוק בשעה שגוליית התייצב לקרב ללא נשק לפגיעה מרחוק. דוד בחר בטקטיקה של הפתעה, זריזות, קלות תנועה, מול הכובד וההופעה המגושמת מאוד של גוליית. ארשה לעצמי להוסיף ולפרש שדוד צירף לכך גם מענה פסיכולוגי לגוליית שחירף וגידף. במכוון הופיע דוד לקרב ללא מדי המלך שאול אלא כרועה צאן, תוך הבעת זלזול מופגן בגוליית, ובכך פגע בו נפשית, כדברי גוליית: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות" (שמואל א יז, מג).

אמונתו בקב"ה ובניצחונו בקרב היא שהביאה אותו לבחור בנשק המתאים ביותר ובטקטיקה הנכונה ביותר מבחינה צבאית. צירוף זה הוביל לניצחון. דיין סיכם: "דוד לא המיר במלחמתו את הנשק ברוח, הוא לא סמך על א-לוהי צבאות שיעשה בשבילו את המלחמה, אלא חיפש ומצא דרך לחימה שבה יהיה לו יתרון צבאי על פני גוליית. אולם לחימה זו תנאי לה: רק מי ש'רוח א-לוהים בקרבו' יכול לעשותה" (לדעתי דיין שגה בהבנת יחסו של דוד לגמול המובטח).

אחת התובנות החשובות של דיין במאמרו היא כי צה"ל במהותו הוא צבא התקפה ולא מגננה, למרות שמו "צבא הגנה לישראל": "ההיערכות המחשבתית השוררת בצבא הִנה התקפית… הביטוי הטכני המובהק ביותר לגישה החדשה (ההתקפתית במקום הגנתית) הוא העדר ביצורים וגידורים בגבולות המדינה" (שם). זאת למד דיין מההשוואה בין דוד הקל, הנועז, המסתער, לגוליית המגושם, המבוצר, הממוגן לעייפה. כמה רחוקים דברים אלו מאובססיית המגננה שבה שרויה ישראל בשנים האחרונות. האם נשכיל ללמוד את פרק יז בשמואל א ולהפיק מִקְרב דוד וגוליית את המתבקש לימינו?

מול הגישה החרדית שמציע הרב וסרמן – שעיקרה הסתמכות על סייעתא דשמיא, ללא נטילת אחריות, ללא יוזמה אנושית, עמידה פאסיבית בהמתנה ליד ה' שתפעל בהיסטוריה – מציעה הציונות הדתית גישה שונה בתכלית, היא המסר העולה מניצחונו הגדול של דוד על גוליית: שילוב אמונה ומעשה; שילוב הקודש והחול, הרוח והחומר; ביטחון מלא בקב"ה ומתוך כך נטילת אחריות מלאה לגורלנו; יוזמה אנושית הנובעת מניתוח ומהבנה נכונה של המציאות, ושל דרכו של הקב"ה בהיסטוריה; אחריות ושותפות מלאה בבניין האומה בארצה, יחד עם כלל ישראל, מתוך כבוד והערכה לכל גוני החברה היהודית ולתרומתו של כל אבר באומה לגאולה השלמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012