תגובות לגליונות קודמים

בתגובה ל"למה ניגרע" מאת מוריה באר-שריקי וידידה קורן, גיליון פרשת בהר

מחדשים את השנה השלישית / מלכה בינה

 מתן – המכון התורני לנשים – צועד בקדמת לימודי התורה של נשים מאז היווסדו לפני חצי יובל. מתן הינו המוסד הראשון לנשים שהעניק לתלמידותיו מלגות כדי לאפשר להן להתמקד בלימודים טקסטואליים אינטנסיביים לאורך פרקי זמן ממושכים. המכון התלמודי העיוני במתן, קבוצת הדף היומי בהנהגת תלמידות המכון התלמודי ותוכניות בית המדרש "עיינות" הינם עדות למחויבות מתן ללימודי תורה גבוהים לנשים.

מצב הכלכלה העולמית והמגבלות התקציביות הנובעות ממנו העמידו בפני מתן אתגרים כספיים גדולים שהובילו להחלטה הקשה לקצר עבור תלמידות השנה השנייה של המכון התלמודי את התוכנית לשנתיים ולמצוא אפשרויות תעסוקה לשנה הבאה. לשמחתנו, הזעקה בעקבות ההודעה עוררה תגובה תומכת אצל תורמים ותיקים וחדשים, וכתוצאה מכך יש באפשרותנו לחדש את לימודי השנה השלישית במכון לתלמידות המחזור הנוכחי, ולו בפורמט מצומצם יותר. אנחנו מודים מעומק לב על העידוד והנדיבות שזכינו לקבל.

אין ספק שתוכניות התלמוד במתן, במשך כ"ה שנות קיומו, העלו את למדנות הנשים לגבהים חדשים וחוללו מהפכה בלימודים הטקסטואליים לנשים. מתן איתן במחויבותו לחזון של הכשרת נשים להוות נדבך חשוב בקהילת לומדי התורה-שבעל-פה ולמלא תפקידים מכריעים במנהיגות החינוכית בארץ, בצפון אמריקה ובעולם כולו. בעצה אחת עם אנשי הצוות, מתן מתכנן לעצב מחדש את תוכנית לימודי התלמוד לשם העלאת הנשים לשלב הבא של למדנות בתלמוד ובהלכה. הקמת הוועדה המתכננת, המורכבת מחוקרי תלמוד, מחנכים ובוגרות המכון בשיתוף נציגי מתן נמצאת כבר בהליכים מתקדמים.

בתגובה ל"להרבות טהרה" מאת יעל לוין, גיליון פרשת בחוקותי

מפולשנות לכנות / מיכל ברגמן

כתיבה בנושא הנידה מעל במה ציבורית היא מעשה בלתי אפשרי בעיניי. אמנם העולם הווירטואלי מלא בשו"תים אינטימיים שבאינטימיים, הפרוסים בפרהסיה החדשה באופן וולגארי; היפוך של הנושא והאופן שבו צריך להידרש אליו. אך אין לשתף פעולה עם המגמה הזו: התחנכנו על התפיסה כי דיני עריות נלמדים בצנעה וכי הפסיקה הנוגעת לאישה זו או לזוג ההוא היא פסיקה אישית הנובעת מהיכרות עם הצרכים הייחודיים ועם עולמם הפרטי של האנשים הללו. והנה נפרסים הדברים מעל כל במת שו"ת, משל היה מדובר בפורום לפרייה ורבייה של בעלי חיים להבדיל, שבו מתייעצים חקלאים בנוגע לחיות המשק שלהם.

בשל הדחייה שיש לי מהעולם החדש המתואר כאן, אינני מעוניינת להיכנס לפרטי טענותיה של לוין. אני משערת שבעולמי הפרטי יש די לעשות ולתקן בטרם אפנה להביט ולראות מה קורה בחייהם האינטימיים של זוגות אחרים. הקב"ה יראה ללבב – בוודאי בעניינים כאלה. אבקש להאיר את הנושא מזווית אחרת, שאינה נוגעת ישירות לשאלת שמירת טהרת המשפחה או אי שמירתה.

החוץ פולש פנימה

טענתי היא שבעולם רב תהפוכות ושינויים כעולמנו, שאלת טהרת המשפחה אינה יכולה להיות נידונה במנותק משאלת מעמדה המשתנה של המשפחה, ממקומן של נשים ומהעולם החיצוני המגיע לכל בית. שכן בין אם נרצה ובין אם נדמה שהצלחנו לסגור כל חריץ וסדק – עדיין לכל בית מבתינו יגיע 'העולם שבחוץ' על שלל הדימויים הסותרים שלו: עולם שמצד אחד הוא פרוץ ומתייחס לגופניות בצורה טכנית, גרפית ובוטה מאוד – אבל גם עולם שמעודד ביטויים של אינדיבידואליות, שדורש לתת מקום וקול לכל אדם – בין אם הוא אישה או 'אחר' מכל סוג שהוא.

אפשר לכאוב את נושא טהרת המשפחה, אבל יש מקום לשאול איך חיים בעולם כזה: עולם שבו נשים וגברים חולקים חיי משפחה שוויוניים מתמיד, עולם שבו נשים מתחנכות מגיל צעיר כי יש להן זכות על גופן – ואף בלנית או ראש אולפנא לא יכולים לבדוק את מידת צניעותן וכשרותן.

מאידך, באותו עולם ממש גדלות ילדות ונערות דתיות שמתחנכות כי יש בהחלט מקום לדון בפרהסיה בגופן, בשערן, באורך החצאית שלהן, במרפקים שלהן, בקול שירתן, בחלומות האהבה והרומנטיקה שלהן; יש מקום לדון, לבדוק, לסרוק, להביט ולדבר עליהן – כאילו הייתה נפשן חלק נפרד מגופן. כאילו אופני החינוך הללו (אם ניתן בכלל להתייחס לכך כאל 'חינוך') אינם מטביעים חותם בנפש הצעירה, ביחסה לעצמה כמכלול וביחסה לגופה כאל ביטוי חיובי של עצמיותה.

הנזק אינו נוגע רק ליחסה של אישה צעירה לגופה ולנפשה. הנזק הוא גם לדימוי שלה כיצור חושב ובעל יכולת ניתוח אנאליטי וכן ליחסה לגברים. מוכר וידוע הדימוי של הגבר כיצור שמחד הוא האדם החושב והרציונלי – מנהיג הקהילה, המייעץ ומורה ההלכה. זאת להבדיל מהאישה, שדמעתה מצויה והיא נוטה לרגש ולכן, קוגניטיבית, היא נחותה מהגבר (או למצער שונה ממנו באופן מהותי). מאידך, הגבר הוא יצרי עד למאוד, אינו יכול לשלוט בעצמו ומכאן שעל האישה לכסות את עצמה.

כמובן שזהו טיעון בעייתי מבחינת הצדק הבסיסי – שהרי אם אדם הוא כה נפשע עד שאינו שולט בעצמו, לרוב תכלא אותו החברה ולא תבקש מקרבנות פוטנציאליים לכלוא את עצמם. אך מעבר לכך, יש כאן תפיסה איומה ותהום רבה בין תפיסת הגבריות לבין הדרישה לחיות חיי נישואים עם גבר ולזכות ששכינה תשרה ביניהם.

זהו גם טיעון בעייתי מבחינה לוגית – כיצד אותו יצור שכלתני הוא גם יצרי כל-כך, אך די לנו בכך.

הדבר נכון גם לגבי הבנים: אמנם נושא הגופניות הגברית אינו נידון באותה אינטנסיביות שבה נידונה הגופניות הנשית (הנקראת למרבה הבושה בשם 'צניעות'), אך היחס ל'שמירת הברית' וכן השתיקה הגדולה המלווה את היחס לבנות – לכל אלה יש ודאי השפעה על היחס לגופניות ולנשים מצדם של הבנים.

תפיסות שכאלה יכולות אולי היו להתממש בימי הקהילה המסורתית (למרות שספרות השו"ת מלאה בסיפורים קורעי לב על עגונות, אלימות, נשיאת אישה שנייה בקהילה אחרת ועוד), אך כאשר העולם משתנה – האם ניתן להמשיך להחזיק בתפיסות הללו? האם נכון 'לחנך' בדרך זו?  – אני סבורה שלא. לא זו בלבד אלא שיש בכך נזק ממשי הן לעולמה של הבת והן לעולם הפוטנציאלי של משפחתה לעתיד.

ראשית כול: כנות

קודם שנדרוש מזוגות לשמור על טהרת המשפחה, עלינו לדרוש מעצמנו, כחברה, כנות. עלינו לדרוש צדק המתבטא ביחס רגיש ואוהד לצמיחה הפיזית והנפשית של נשים וגברים צעירים. עלינו לחבר את עולמם היהודי לעולמן המשתנה של משפחות צעירות. המצב שבו נשים הן פאסיביות בכל הנוגע לתפילה ולחיי בית הכנסת, בעוד הן שותפות חכמות ומוכשרות בכל שאר תחומי החיים, מעמיד את העולם היהודי כזיכרון פתטי לעולם שהיה ואיננו עוד.

בעולם העיירה לא הועברו תינוקות ופעוטות בין אמא לאבא, בין צד זה של המחיצה לצד השני. כלל לא היה עולה על הדעת להטריד את האב המתפלל בזוטות שכאלה. מי שמעוניין להשיב את הנשים לספירה הביתית בוודאי יטען כי הן יכולות להישאר שם, ולא לבוא ו'להפריע' למהלך התקין של החיים היהודיים ברוח ישראל סבא.

אך לחלק גדל והולך של הנשים והגברים היהודים זהו טיעון שאבד עליו הכלח. חייהם משותפים בכל תחום. יחד עם השתיקה הגדולה לגבי גופניות בחינוכם של הבנים, והדמוניות והפלישה הבוטה לעולמן של הבנות, וכן לעולמן של נשים הבאות לטבול. כל אלה יחד מצטרפים לחינוך שהוא בלתי אפשרי, שיוצר ניכור בין האדם לגופו ולרוחו, בינו לבינה ולא פחות חמור – בין אישה ואיש למה שנתפס בעיניהם כ'יהדות'. אותו עולם שאינו מדבר בשפתם, שרואה בהם יצורים חוטאים ומועדים לחטוא ולהחטיא; שמפשפש בהם ומעמיד אידיאל שהם אינם יכולים לעמוד בו. פעמים רבות הם גם אינם רוצים. המיאוס והניכור משתלטים – די להם בהטפות ובבדיקות.

הנתק, אם כן, אינו רק בהקשר של קיום או אי קיום דיני טהרת המשפחה. הוא נתק עמוק ומשמעותי הרבה יותר.

אם נרצה לשאול את עצמנו איך הגענו עד הלום, לא נוכל להתעלם מכך שבנות כיתה ד' אינן יכולות לשיר בפני אבותיהן. לא נוכל לשלם מס שפתיים לאיזו 'הלכה' שלפתע נחתה על החברה הדתית משמַים. לא נוכל להתחמק מלהביט במראה ולראות יהדות של פולשנות, של חיטוט פיזי ונפשי; יהדות של הקשחת הלב כלפי מצוקת נשים הבאות להתגרש; יהדות המתעלמת מדברים רבים וחשובים בחייהם של יהודיות ויהודים שלמרות הכול היהדות עדיין חשובה ויקרה להם.

פלשו, חיטטו והסבירו להם די. עכשיו הם חיים את חייהם ומחפשים מקום של כנות שיבצבץ מתוך שלל המיתוסים והאתוסים על נשים, גברים ויהדות. אם נשכיל שלא להתעלם ולא לזלזל במגמות הללו, נצא כולנו נשכרים: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'".

—–

להחזיר את האוטונומיה לנשים / אילת וידר

תודה ליעל לוין שעוררה את הנושא הכאוב של טבילה והלכות נידה. חבל שבחרה בגנון מטיפני שאינו מתמודד עם מקורות הקושי. מי שרוצה להבין את הקשיים העומדים בפני אישה בנוגע לכך מוזמן להטות אוזן לשיח האמנותי ולשיח הפמיניסטי בהקשר זה. סוגיה זו נידונה בהרחבה בתערוכת "מטרוניתא" שהוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד.

בתערוכה הוצגו עבודות המתייחסות למצוות שנשים הצטוו בהן, עבודות שנוצרו ברובן המכריע על ידי אמניות דתיות-אורתודוקסיות. רבות מן העבודות מתייחסות לטבילה ולהלכות נידה.

נשים רבות מתקוממות על עצם השם שבו מוגדרת תקופת המחזור, תקופה שבה מקבלת האישה תזכורת להיותה בעלת כוחות של הולדה, יצירה ופריון. אחרות מתקוממות כנגד העובדה שההלכות הקשורות לחוויה הנשית הבלעדית נכתבו בידי גברים שאין להם כל יכולת להבין את מהות הדברים. הדרך שבה מתנהלים היום המקוואות כשלוחה של המועצה הדתית מוסיפה אף היא את חלקה בקושי.

מדי יום נאלצות נשים להיאבק  בבלניות על הזכות לטבול בעצמן ללא פיקוח וללא תעודת כשרות מטעם המועצה הדתית שהרי אף אחת מאיתנו אינה  כלי או מוצר בסופרמרקט.

טקס הטבילה במקווה מאופיין בחודרנות ופולשנות פיסית ומילולית, חודרנות הפולשת אל תוך חדר האמבטיה. למשל באמצעות השלט הכתוב באותיות דפוס שחורות: "לפי פסק הרבנים אישה שבגופה התקן נובורינג צריכה להוציאו לפני הטבילה". שלט המעורר שאלה על אודות מקומם של הרבנים בתוככי המקווה, בחדר האמבטיה הנשי.

לא מוכנה

בתערוכת מטרוניתא הוצגו עבודות המתייחסות לטבילה ועבודות העושות שימוש בבדי הבדיקה. התערוכה, כדרכה של אמנות, מעוררת שאלות רבות: איפה אני נמצאת מול ההלכות המיועדות לי כאישה? איך אנו כחברה מתעצבים דרך ההלכות הללו?

השאלות הללו עולות בי בעקבות הצהרת אמנית שכתבה חגית מולגן על אודות יצירותיה המופיעות בתערוכה:

אני רוצה להעמיד את השאלות גם כשאין להן תשובות. גם אם הן מבלבלות או מפרות את השקט המדומה שהצליחה לרקום עבורנו השגרה הבטוחה. לחוות את חוסר השלמות כשלמות בפני עצמה.

היא מספרת על תגובות הסביבה לעבודותיה:

כיוון שהיצירה יוצאת מגבולות הקיום שלי החוצה, אל הצופה, היא מיד הופכת להיות גם רכוש הציבור. כל אדם יכול לראות בה מה שירצה, מה שיאפשר ומה שיתעורר בו. החשיפה של היצירות שלי הייתה כרוכה בהתמודדות עם תגובות תומכות של מי שהזדהה או מצא מקום לעצמו בתוך היצירה. מצד שני, רוב התגובות בעלות המשקל הכבד היו קשות והפנו כלפיי ביקורת נוקבת. הטענה המרכזית של המתקוממים הייתה כי גרמתי לחילול השם. כעסו עליי שאני מתווכחת עם ההלכה, טענו שמדריכת הכלות שלי הייתה קשוחה מדי ושלקחתי את הנושא רחוק / עמוק מדי. מדריכת כלות אחת הזמינה אותי ללמוד מחדש את ההלכות ולראות את היופי שבהן. באחת משיחות הגלריה היא אמרה; אני לא מבינה מה הבעיה פה? הרי אם קונים עוף ורוצים להכין אותו לאכילה, הרי חייבים קודם להכשיר אותו, להמליח אותו, להוציא ממנו את הדם. ורק אז – הוא כשר! כך גם אנחנו – אז אני לא מבינה מאיפה מגיעה התחושה שלך?!

בין הביקורות שקיבלתי היו תגובות מרתקות של נשים מבוגרות שעלו לארץ ממדינות שונות, וטענו כי לא ידעו על קיומם של בדי הבדיקה. היו נשים שסיפרו לי כי בחרו לוותר על המצווה הזו בשל העלבון שבה… דמות פמיניסטית מוכרת ניגשה אליי ואמרה – זה לא צריך לכאוב לך כל כך כי ממילא זו מצווה נסתרת. את יכולה לא לקיים את זה ואף אחד לא ידע.

ואני חזרתי ואמרתי אז וגם היום, כי מהסיבות האלה בדיוק אני מוטרדת: מכך שמדובר במצווה ייחודית – אחת ויחידה – שניתנה לנשים על ידי גברים, אך הגברים לעולם לא יוכלו להתנסות בה. להבין דרך הגוף מה היא עושה לנו. והנשים, הנשים שיתפו פעולה. אנחנו הנשים החמרנו את הציווי המקראי והפכנו לשליחות של הגבר במקווה ועם המצאת בדי הבדיקה.

במקווה הבלנית בודקת את גופי לפני הטבילה ונשארת לפקח מלמעלה שהטבילה כשרה. היא שואלת אותי אם אני מוכנה. וזה השם שנתתי לתערוכה שלי – לא מוכנה. לא מוכנה שתבדקי אותי פיזית ושטחית. לא מוכנה להמשיך להעביר לרבנית את המעטפה עם בדי הבדיקה שלי מוכתמים בדם, כדי שהרב יפשפש בהם ויבדוק האם אני טהורה או טמאה.

ליטול את המושכות

בעיניי מנגנון הבדיקה המופעל על ידי הבדים והמעטפות הוא פרוורסיה חברתית, עיוות שמשרת את משטור המיניות, את החפצת האישה ואת היחס הפולשני כלפיה.

במטרוניתא נעשה שימוש חדש בחפצים המוכרים לנו עד כדי עיוורון, שימוש שמפר את הסדר ומנער אותנו. התערוכה קוראת לנו להשיב לעצמנו את גופנו, את חירותנו, חירות לבחור מה אני מוכנה ומה אני לא מוכנה, חירות לפתח את ההיכרות שלנו עם גופנו ללא תיווך וללא הפקעה של הגוף ומסירתו לידיים זרות, חיצוניות.

אין מי שמכיר את גופה של האישה יותר ממנה. כאשר קיימת המודעות הגופנית אין צורך בבדיקות חודרניות, בשימוש באמצעי בדיקה חיצוניים ובפלישה חיצונית לגוף. המחזור החודשי מפתח בנו כנשים מודעות גופנית-נפשית. עלינו להשתמש במודעות הזו כדי לנווט את עצמנו באופן עצמאי ומוגן.

מולגן בדבריה מתייחסת להלכות הקשורות לנשים:

האם גברים יכולים להמשיך ולייעד לנו מסגרות רגשיות וחברתיות הנוגעות לקיומנו הבסיסי כנשים? ועל כן, יש לאפשר לנשים להיות מעורבות בכתיבה המחודשת של ההלכה הנוגעת באופן ישיר אליהן. אני מאמינה שמהלך כזה ישרת לא רק את הנשים, אלא גם את הגברים. הוא יכול להוות פריצת דרך ממשית עבורם, וכמובן עבור ההלכה.

שינוי ההלכה דורש ככל הנראה הבקעה של חומות פלדה אבל לקיחת אוטונומיה על הגוף אינה דורשת מאומה חוץ מאשר מודעות ושימוש בחופש הבחירה, במבט חדש. מבט חדש שישיב אלינו בחזרה את החירות ואת השייכות לעצמנו, לגופנו.

 ——–

יעל לוין משיבה:

לתת כבוד למצווה

מיכל ואילת כאחת מעלות הצדקות רציונליות לחוסר שמירת נידה בידי נשים דתיות בזמננו. מיכל משקיפה על התופעה בהקשר רחב יותר, ואילת מתמקדת בתלונות הידועות בעניין הבלניות ובחוסר מעורבות נשים בקביעת ההלכות הללו.

שמירת מצוות נידה אינה נתונה למיקוח ואינה תלוית זמן או מציאות משתנה, ואמורה להיות מקוימת במוחלטות. יש מקום לדון בטעמים הנלווים לה, אולם בתור עיון רעיוני ולא כתחליף. התניית טבילה ביצירת הלכה נשית לא עולה על דעתו של אדם ירא שמים ופוגמת בבסיס האמונה היהודית. לאורך הדורות מסרו נשים יהודיות את נפשן על קיום מדוקדק של טבילה, והן טבלו לעתים בשלג ובקרח, וכאן עסוקים אנו בזוטות.

טענתה של מיכל בדבר חוסר הצניעות שבהעלאת הנושא מגוחכת על רקע העיסוק הפומבי בדורנו מצד רבנים בעניינים שבינו לבינה, ובעיקר לאור יחסה המזלזל כלפי נידה. מוטב שההלנות כנגד המצווה יוחלפו בגישה חיובית כלפיה.

לפי הנאמר במדרש המאוחר "סדר ארקים" (בתוך: כבוד חופה, מהד' הורוביץ, עמ' 20), עתידה בארה של מרים לעלות ולנבוע מירושלים, כמו שנאמר: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יֵצְאוּ מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלִַם" (זכריה יד, ח). אני מייחלת ליום אשר בו כל בנות ישראל באשר הן יטבלו במים שנשאבו מִמֵּי בארה של מרים אלה.

בתגובה ל"להשיב את האמונה למלחמה" מאת אברהם וסרמן, גיליון פרשת בחוקותי

לא זו דרכנו / יוחנן בן יעקב

הרב וסרמן מציע ניתוח של קרב דוד וגוליית, פרשייה שלדבריו "סולפה עד כדי היפוכה הגמור". מסקנתו: "בהיעדר מוטיבציה אמונית לא ניתן להכריע את האויב", מסקנה המציבה אותנו בפני מציאות מדאיגה, שהרי חלקים ניכרים של צה"ל ואף של העם היושב בציון עדיין רחוקים מאמונה בקב"ה, ואף על פי כן הכרענו את האויב בכל מלחמות ישראל עד כה. במציאות זו, אל נמהר לוותר על מקורות עוצמה לאומיים-ציוניים וקיומיים-אנושיים שהניעו ועדיין מניעים לוחמים יהודים רבים למסירות גוף ונפש.

"סיעתא דשמיא, היא ורק היא, נתנה לדוד את הניצחון במלחמותיו… זהו המיתוס של קרב דוד וגוליית, כפי שברגעים ההיסטוריים של מלחמת ששת הימים הכירו הכול בכך ש'אצבע א-לוהים היא', כדברי שר הביטחון דאז", טוען הרב וסרמן. והנה, שר הביטחון במלחמת ששת הימים, משה דיין ז"ל, נזקק במאמר חשוב שפרסם מיד אחרי המלחמה לניתוח קרב דוד וגוליית ("רוח הלוחמים", בתוך: עלילות גבורה י"א, תשכ"ח, משרד הביטחון). במאמר זה דיין לא ייחס את הניצחון ל"אצבע א-לוהים" אלא דווקא לתחכומו של דוד, הלוחם הנועז והטקטיקן המוצלח.

לדברי הרב וסרמן, "דוד לא ידע באמת מה לעשות. לא הייתה לו תוכנית טקטית, לא יתרון זריזותו של הנער הלבוש בגדי רועה היה כאן. דוד בטח בה' שיעזור לו ברגע הנכון". לעומתו, משה דיין למד מפרק יז בשמואל א כי דוד חישב היטב את צעדיו לקראת הקרב, הוא בחר בנשק המתאים ביותר ובטקטיקה ההולמת בדיוק את שדה הקרב ואת האויב שניצב מולו. דוד בחר בפגיעה מרחוק בשעה שגוליית התייצב לקרב ללא נשק לפגיעה מרחוק. דוד בחר בטקטיקה של הפתעה, זריזות, קלות תנועה, מול הכובד וההופעה המגושמת מאוד של גוליית. ארשה לעצמי להוסיף ולפרש שדוד צירף לכך גם מענה פסיכולוגי לגוליית שחירף וגידף. במכוון הופיע דוד לקרב ללא מדי המלך שאול אלא כרועה צאן, תוך הבעת זלזול מופגן בגוליית, ובכך פגע בו נפשית, כדברי גוליית: "הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות" (שמואל א יז, מג).

אמונתו בקב"ה ובניצחונו בקרב היא שהביאה אותו לבחור בנשק המתאים ביותר ובטקטיקה הנכונה ביותר מבחינה צבאית. צירוף זה הוביל לניצחון. דיין סיכם: "דוד לא המיר במלחמתו את הנשק ברוח, הוא לא סמך על א-לוהי צבאות שיעשה בשבילו את המלחמה, אלא חיפש ומצא דרך לחימה שבה יהיה לו יתרון צבאי על פני גוליית. אולם לחימה זו תנאי לה: רק מי ש'רוח א-לוהים בקרבו' יכול לעשותה" (לדעתי דיין שגה בהבנת יחסו של דוד לגמול המובטח).

אחת התובנות החשובות של דיין במאמרו היא כי צה"ל במהותו הוא צבא התקפה ולא מגננה, למרות שמו "צבא הגנה לישראל": "ההיערכות המחשבתית השוררת בצבא הִנה התקפית… הביטוי הטכני המובהק ביותר לגישה החדשה (ההתקפתית במקום הגנתית) הוא העדר ביצורים וגידורים בגבולות המדינה" (שם). זאת למד דיין מההשוואה בין דוד הקל, הנועז, המסתער, לגוליית המגושם, המבוצר, הממוגן לעייפה. כמה רחוקים דברים אלו מאובססיית המגננה שבה שרויה ישראל בשנים האחרונות. האם נשכיל ללמוד את פרק יז בשמואל א ולהפיק מִקְרב דוד וגוליית את המתבקש לימינו?

מול הגישה החרדית שמציע הרב וסרמן – שעיקרה הסתמכות על סייעתא דשמיא, ללא נטילת אחריות, ללא יוזמה אנושית, עמידה פאסיבית בהמתנה ליד ה' שתפעל בהיסטוריה – מציעה הציונות הדתית גישה שונה בתכלית, היא המסר העולה מניצחונו הגדול של דוד על גוליית: שילוב אמונה ומעשה; שילוב הקודש והחול, הרוח והחומר; ביטחון מלא בקב"ה ומתוך כך נטילת אחריות מלאה לגורלנו; יוזמה אנושית הנובעת מניתוח ומהבנה נכונה של המציאות, ושל דרכו של הקב"ה בהיסטוריה; אחריות ושותפות מלאה בבניין האומה בארצה, יחד עם כלל ישראל, מתוך כבוד והערכה לכל גוני החברה היהודית ולתרומתו של כל אבר באומה לגאולה השלמה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בסיון תשע"ב, 1.6.2012

פורסם ב-1 ביוני 2012,ב-גיליון נשא תשע"ב - שבוע הספר - 773. סמן בסימניה את קישור ישיר. 103 תגובות.

  1. אני מוצאת לנכון להעיר כמה הערות בעקבות הדיונים.
    ביום ראשון, ה-3 ליוני, שלח צבי ליפשיץ פוסט ראשון כתגובה למאמר קצר – מאמר תגובה שלי לשני מאמרי תגובה למאמר המקורי "להרבות טהרה". כבר בפוסט הזה ניכרת בעייתיות סגנונית מההיבט של הלכות שמירת הלשון. כל זה היה אות מבשר לבאות, לסגנון שחצה את כל הגבולות ושחצה קווים אדומים, כפי שאפרט. בעקבות כל זאת, אולצתי להיכנס לדיונים הללו בעל-כורחי. יש כמה מהמגיבים שהעירו על סגנונו. בפוסט מאתמול בלילה, שלמה ביטא את זעזועו מהסגנון הבוטה של ליפשיץ. אתמול אדם בשם אשר כתב דברים דומים: "אני חושב שראוי למחות כאן כנגד הסגנון המשתלח והפוגעני כלפי יעל ו/או דבריה". הסגנון המשתלח של ליפשיץ הוא אמנם גם נגדי אישית וגם נגד דבריי. אליהו התריע על הסגנון הבלתי ראוי עוד בשבוע שעבר. גם אני התריתי ישירות בפני ליפשיץ על הבעייתיות בלשונו יותר מפעם אחת. בהרבה מהפוסטים של ליפשיץ הופיע סגנון בעייתי מבחינת כבוד האדם, הוצאת שם רע, האשמות שווא, בין היתר בגאווה לכאורה, סגנון מעליב ומזלזל, ובתוך זה היו התבטאויות בעייתיות לכאורה מבחינה משפטית. הערה אחת קשה שהועלתה ירדה אתמול. הערות נוספות קשות עדיין פזורות לאורך הפוסטים. העובדה שהן לא ירדו אינן אומרות שאינן בעייתיות, כפי שליפשיץ מבקש להשקיט את מצפונו. ההשתלחות כנגדי החלה לפני שבוע וחצי, וכשהערתי לליפשיץ על בעייתיות בסגנון, לא די שלא חדל אלא חלה החרפה.
    ליפשיץ רמס במו ידיו את כל הלכות שמירת הלשון, רכילות והוצאת שם רע, למרות שהתריתי בו. מבחינתי כל עוד לא מתקיים התנאי הבסיסי של "דרך ארץ קדמה לתורה", אני לא ברת-שיח בכלל לדיון כזה. מי שמבקש לשנות ולעדכן את התורה, אבל לא מקיים אפילו אלף-בית של יחס בסיסי לזולת – אין לי מה ללמוד ממנו, ואין לי שום שיח עם אדם כזה. הוא ביזה במו-ידיו את התורה ועשתה פלסתר. כשהעירו לו אתמול על סגנונו הוא פטר את עצמו ותקף את המעיר בכותבו: "מה, כאן מדור הנימוסים של חנה בבלי". ליפשיץ מודע אמנם לכך שסגנונו כלפיי קשה, אבל הוא עוד העז לכתוב: "אשר, חוץ מאשר משפט אחד שלי שהעורך מחק, אני לא חושב שניתן למצוא בדברי סגנון פוגעני כלפי יעל. יש סגנון חריף כלפי דבריה, זה כן, אבל למה היא צריכה לקחת את זה אישית? ביטויים כמו "סגנון ילדותי", "פונדמנטליזם", "גישה מתנשאת", "התחמקות מדיון" וכו' הם הרי מעשים שבכל יום. מה זה כאן? מדור הנימוסים של חנה בבלי". ביטוי אחר למודעות שלו בנוגע לסגנונו הקשה מופיע בדבריו הבאים: "אבל אכן קשה היה לי לעצור את הזעם והוא ניכר מאוד בתגובותיי".
    אדם כמו ליפשיץ לא יטיף לי איך ראוי שאקבל את דבריו, ולא יקבע עבורי מה לעשות עם דבריו. אני אתייחס אליהם לפי אמות מידה הלכתיות. ההתייחסויות הבוטות של ליפשיץ כלפיי אינן מותרות על פי ההלכה. ההתבטאויות הללו היו לאורך שבוע וחצי חוזרות ונשנות, יש מי שהיה עשוי לכאורה לכנות את זה אובססיבי. הוא בוודאי לא יגיד לי איך לקבל את הדברים, אם בצורה אישית אם לאו. למרות שהעמדתי אותו על כך יותר מפעם אחת שראוי לו ללמוד הלכות שמירת הלשון, הוא בחר להוסיף ולדבוק בגישתו, ולהמשיך בגישתו. מיום ראשון שעבר, דהיינו מזה כשבוע וחצי, היה מטר של מיילים משפילים, שכמעט כל אחד מהם בעייתי. מי שבחר לנהוג כך פעם אחר פעם – אין לי בשורה משמחת עבורו. להיפך, המסר שלי הוא שפגשתי באדם שהתעלם לגמרי מהלכות מפורשות. אבל הרי הוא מבקש לתקן ולשנות את התורה, שאינה לכאורה מספיק נאורה, ונראה שהלכות שמירת הלשון נעלמו כבר מהגרסה שלו של התורה. אבל לא אצלי. הן אצלי עמוד תווך. הוא כתב דברים מזוויעים כלפיי, אולי הוא רגיל לסגנון, אבל למרבה השמחה אחרים לא. זה לא מגיע לאף בן תמותה לשמוע את הסגנון המשתלח שלו. מי שהעביר אותי את כל זה ועוד מעז לחשוב שאני מוכנה לספוג את זה ולומר אחרי זה אמן, זה לא יקום ולא יהיה. אני אעמוד על זכויותיי ההלכתיות. במיוחד שהדברים קבועים על לוח. כלומר במו ידיו ליפשיץ עצמו חרט על ספרו את דבריו ופגם בעצמו לעולם. אין מחילה לפי ההלכה על הוצאת שם רע, ולא יכולה להיות מחילה על מצב מתמשך ומודע כזה. ולפי זה ברור מדבריי היכן ניצב ליפשיץ, ומה מעמדו בעניין החרפה שהוא יצר במו ידיו. כל האומר הקב"ה ותרן ייוותרו מעיו. נוח לאדם לנחם את עצמו, אבל אלה תנחומים של הבל, לאור הנסיבות. כמובן שאני גם מתריעה מכאן ואילך שהמשך סגנון כזה – רק יעצים את המצב הקיים כבר עתה.
    באתרים אחרים לא מאפשרים לאדם שמתנהג שלא על פי כללי הגינות וכבוד האדם להתבטא, וחוסמים אדם שנהג כך והוא אינו יכול יותר לשלוח פוסטים, והוא מוצא, כלומר מוקע מהחברה. באתר של ערוץ 7 כתוב במפורש: "תגובות שיש בהם [צ"ל: בהן] הסתה, גידופים ושפה לא מכובדת לא יפורסמו". העובדה שבאתר של "מקור ראשון" הדברים מתנהלים כמעין פורום, מעצימה את הבחירה החופשית של האדם, לטוב ולמוטב.

  2. צבי,
    לפי מה שקראתי הביקורת לא הופנתה רק כלפי האינטרפטציה המחמירה , אם זה היה כך לא הייתי מסתייג מדבריהן (או לפחות מה שמובא בדברים של איילת), משתמע מפורשות שעצם המצוה "בעייתית" ואולי אף לא ראויה שלא לומר בזויה (רח"ל) בעיניהן (השימוש בשם נדה, עדים , בדיקת הגוף וכו') תוך גישה שמבינה (ולא בטוח שלא מקבלת , של נשים שבחרו להימנע מהמצוה הזו.
    על רקע זה התגובה של יעל די מסתברת ואולי אף מתבקשת, (גם אם סביר שאני הייתי מתנסח אחרת) אחרי הכל למרות טענותיכם אני מתקשה להבין איך טיעונים על אהבת תורה יכולים לעלות בקנה אחד עם אמירות שמזלזלות באחת המצוות החשובות שנשתמרו בידינו גם במשך שנות הגולה הארוכות, שלא לדבר על הלבנת הפנים שנעשתה בטוקבקים כאן.
    והחי ייתן אל ליבו.

    • אשר, בכנות אני לא מוצא בתגובות שאתה מתייחס אליהן דבר מדבריך. אני לא רוצה להגרר אחרי הסגנון של יעל ולהאשים אותך בלשון הרע, כי אני בטוח שאתה כותב את הדברים בתום לב וכוונתך טובה. אבל המינימום המתבקש זה לפנות אל כותביהן ולבקש הבהרות לפני האשמתן בעידוד ביטול המצווה הזו, הנעלה בחשיבותה.

  3. לא האשמתי בכלל ובטח שלא בעידוד לביטול המצוה , כתבתי על גישה שמבינה ואולי גם מקבלת את הנשים שנמנעות מהמצוה הזו , דבר שמשתמע בדברי איילת (או בעצם בציטוטים שלה הלגמרי לא מסתייגים שלא לומר אוהדים, ביחס לתגובות על התערוכה "לא מוכנה") באופן די ברור.
    והשתא דאתינא להכא אולי אתה עצמך תגיד האם אתה מקבל בשתיקה אמירות כמו שמובאות שם בציטוטים, ובפרט אלו " היו נשים שסיפרו לי כי בחרו לוותר על המצווה הזו בשל העלבון שבה… דמות פמיניסטית מוכרת ניגשה אליי ואמרה – זה לא צריך לכאוב לך כל כך כי ממילא זו מצווה נסתרת. את יכולה לא לקיים את זה ואף אחד לא ידע." האם נראה לך ראוי להתייחס בשיוויון נפש ובהבנה לעמדות כאלו , שלא עומדות בשום קנה מידה הילכתי. ואנא הבדל בין היחס לאשה הפרטית שחוטאת בכך שאין זה ענין שלנו לדון אותה כאן או בכלל, לבין זה שאיילת בחרה להיות שופר עבורה ולהעצים את קולה כאן דרך מאמר התגובה הזה.

  4. יעל שלום,

    ראשית כל אקדים ואומר שאני לא מזדהה עם הסגנון של ליפשיץ. הניתוח הפסיכולוגי של אישיותך וכדומה איננו ראוי ואיננו רצוי. אני מקווה שהדבר הזה ברור.
    אולם הדברים שנאמרו לענ"ד לא חרגו מגדר טוקבקים נזעמים/חריפים/מעצבנים וכדומה. לזכותו יאמר שהוא לא מסתתר תחת שם בדוי והוא עקבי בדעותיו. מבחינתי האפשרות להשיב למאמרי דעה/תגובה בצורה ישירה ולהתכתב עם הכותב היא מנשמת אפה של חברה חופשית ושל דיפוזיה של דעות.
    עצם העובדה לצורך העניין שהרב אריאל כתב מאמר מסוים על החברה המערבית, רב הנתפס בעיני חלק מהאנשים כבעל סמכות הלכתית (ולכן גם הגותית), ואם לא הייתה אפשרות להגיב מידית ובסמוך לדבריו, היה נתפס הדבר כאילו דבריו מקובלים על כולם והם "הלכה למשה מסיני". ולא היא.
    תגובתו של ליפשיץ הראתה (לדעתי) את הכשלים המרובים בדברי הרב אריאל. אומנם אני לא מתעלם מההפרזה בדברי ליפשיץ לצד השני מאידך. כאילו כל הטוב מצוי בתרבויות אחרות וכל הרע הנן תרבויות שוליים. או מהסגנון הבוטה בתגובתו.

    שנית, אני גם לא מזדהה עם תוכן דבריך כמו גם עם הרטוריקה שלהם. הצבת תנאים ראשוניים לדיון ע"פ בסיס של אמונות מסוימות שהן הנכונות (לדעתך), כמו גם הרטוריקה של הפנית הדברים "לרבנים" כי הם הם הפוסקים בעייתית לא פחות.
    התלבטתי רבות עם עצמי, האם נכון לנכס מקרה זה לסטראוטיפ הפמיניסטי בדבר נשים המגוננות על גברים מדכאים וכדומה (סטייל תסמונת סטוקהולם). במחשבה נוספת מצאתי את זה לא נכון ולא ראוי בנידון דידן, מאותה סיבה שאני מוצא את התקפותיו האישיות של ליפשיץ כלא ראויות עליך.
    אולם, אני עדיין דבק בעמדתי שטיעונייך "חרדיים" באופיים, ואינם משאירים מקום לשיח כלשהוא בנושא.
    הנידון איננו בשאלה של דתיים-חילונים, מקבלי סמכות הלכתית או לא. הרי מיניה וביה הדבר מופרך: ההלכה מחייבת את כלל היהודים הלא כן? צידו השני של המטבע, ההלכה רלוונטית (לא במובן של משמעות הניתנת לכל פרט בה, אלא במובן השיח עליה) לכל יהודי באשר הוא.
    משום כך, טיעונים באשר הם על מצוות (או הלכת) נידה רלוונטיים לגמרי. כאן אנחנו חוזרים לטיעונים שכבר הועלו: האם התפתחות היסטורית-חברתית איננה קיימת בהלכה? האם מדובר על קונסטרוקציות מופשטות המנותקות מההיבט הסוציולוגי-חברתי-היסטורי (סטייל סולובייציק ולייבוביץ), או שמא ההלכה קשורה בטבורה להתפתחויות חברתיות. מה בין נידה במקרא לנידה אצל חז"ל? מהו אופן ותוקף השינוי ההלכתי?

    כל אלו שאלות נכבדות מאוד, שרצוי להדיין עליהם במאמרים מפורטים, אך לדחות אותם בטענת אני לא הכתובת "הרבנים" הם הכתובת, או בטענת "תנאי האמונה ההכרחיים לויכוח", הרי זה דחייה בקש. לבקר את מי שמעלה תהיות ושאלות זה בסדר? אך לבקש ממי שמעלה את אותה ביקורת לתת דין וחשבון איננו בסדר?

    בכבוד רב,

    יאיר

  5. אשר, שוב אומר, אתה לוקה לדעתי בחוסר הבנה. העובדה היא שהאמירות הנ"ל נאמרו וזה לא קשור כלל לשאלה מה אנחנו חושבים אליהם. השאלה מה גרם לאמירות האלה, והטענה היא שחלק מן האחריות לזה נופלת על הגישה ההלכתית הפונדמנטליסטית שיעל מייצגת כאן.

  6. צבי,
    הטיעון שלי הוא שיש טעם לפגם בקבלת אמירות כאלו בשיוויון נפש, ולכן תגובת מחאה היתה מתבקשת, וכפי שהגיבה יעל. (גם אם מן הסתם אני לא לגמרי מסכים עם סגנון הניסוח וכנראה גם לא בדיוק עם הטיעון עצמו)
    זה לא סותר את זה שאכן חלק מהרקע לכך הוא נוקשות יתירה של גישה הלכתית נפוצה מחד, אם כי עדין הבעיה הבסיסית בעיני היא היחס הפשרני (אם להתנסח בסופר עדינות) לתורה , והקבלה הציבורית של זה בשיוויון נפש , גם בקרב אנשים שרואים בעצמם שומרי תורה ואוהביה.

  7. זה הסטת הנושא. אף אחד לא מקבל אמירות כאלה בשיוויון נפש. לו היה מקבל, לא היה מספר עליהן.

  8. לכבוד יאיר וקצת צבי,
    כמה מטענותיו של יאיר לא נראות נכונות בעיני ואפרטם:1.הטענה כי אין קשר בין דעותיו של אדם לקבלת קביעות הלכתיות מפיו.אד הומינום זה בפירוש תקף ביהדות ויוכיחו הלכות זקן ממרא ודיבורים על רב שאינו הגון שתורתו למעשה אינה כלום.אדם שרוצה לפסוק הלכה מעבר להיותו בר הכי צריך גם אמונה בסיסית בתורה משמים ובסמכות חכמי ישראל הקנונים.אחרת הוא "פרשן טקסטואלי" בלבד כמו מבקר תנ"ך מדנמרק.זאת אינה פונדמנטליזם אלא קבלת כללי המשחק הפשוטים מלכתחילה.אחרת אין משמעות בכלל להלכה.
    2.אפשר להתווכח עד היכן הסמכות הקנונית מגיעה.הדעה הפשוטה בפוסקים היא שכל הלכה שנתקבלה על כל ישראל היא כזאת(למשל כסף משנה על ממרים ב:א).החזון איש בכלל דן האם סנהדרין שתקום תוכל לבטל הלכה שנתקבלה על כל ישראל(קובץ איגרות 2:24).מסקנתו היא שלא אך שמעתי פעם על כך שיעור מפי פוסק הלכה שטען שכן,לצערי איני זוכר את טיעוניו.בהתאם ,כל הדיבורים על שינויים מרחיקי לכת בהלכות שהן או דינא דגמרא או מקובלות מזה מאות שנים על כל העדות בישראל אינן רלוונטיות.
    3.לגבי הטענה על שינויים היסטוריים וסוציולוגיים בהלכה ראשית כל כנ"ל-לא ניתן לחלוק על מקורות קנוניים ולא יעזרו סברות משונות של חוקרי תלמוד מהגניזה הקהירית ולא עזי הפנים שמדברים על חידוש דין פילגש.אלו דיונים מעניינים בהתפתחות ההלכה אך אין בהם דבר למעשה.שנית למיטב הבנתי לפחות מאז חתימת התלמוד לא טען אדם מעולם לשינוי הלכות מפורשות (ולא מנהגים והנהגות)בהתאם לרוח ההיסטוריה.השינויים היו לא מודעים וכל אדם חשב לתומו שדעותיו מתאימות לדברי הגמרא המקוריים.בזמן שעוד דרשו במידות שהתורה נדרשת בהם (זמן הגמרא)יש לעיין עד כמה דרשותיהם הושפעו מרוח הזמן.כל עוד אנו לא דורשים בשלוש עשרה מידות גם כן אין לנו יכולת לחלוק עליהם ולפתוח הכל מחדש.שינוי ההלכה המפורשת בהתאם לזמן היא מהות הרפורמה וקריעת היהדות ההלכתית לגזרים עוד יותר מהיום.

  9. כלימוד זכות זה יפה, אבל לפי סגנון הניסוח וגם מהיכרות כללית עם השיח הליברלי-פמיניסטי, לצערי קשה לי לומר שזה לימוד זכות שנאמן למציאות.
    בכל מקרה אני לא חושב שכדאי או נכון לדוש בזה, עצם הדיון בכך מהווה חפירה כואבת בפצעים עבורי, כך שאם אין מכך תועלת ברורה, עדיף מבחינתי להימנע מכך.

  10. ישעיה,
    אתה מאמין בביאת המשיח ובשיבת כל הדינים ובנין בית המקדש למקומם ?
    כי אם כן , לא ברור לי איך אתה חושב שיפטרו נשים מחובת קרבן הפסח שעונשו כרת (!) כדי להמשיך עם מנהג ו/או קביעת חכמים בענין 7 נקיים ?
    ואם אינך מאמין בכך , הרי שהשאלה גדולה עוד יותר.

  11. לצבי,
    אם אני פונדמנטליסט אני בכל זאת נסמך על הפוסקים.אנא תראה לי פסיקות הלכות שסותרות את דעותיי.ולא דרשות בעלמא.
    לאשר,
    בנוגע לדוגמא שהבאת זאת דוגמא לא טובה שכן לעתיד לבוא "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" וביארו בתיקוני הזהר שהלכות טומאה וטהרה לא נוהגות לעתיד לבוא.אני לכשעצמי סבור שלעתיד לבוא יוכלו חכמי ישראל לדרוש דרשות על פי מידות שהתורה נדרשת בהם וכן לחלוק על דינים שנתקבלו בכל ישראל,ולכן גם על דינא דגמרא כדברי אותו פוסק אלמוני שהזכרתי.בינתיים אבל אין אפשרות.

    • מה זה לעתיד ?
      מה יקבע שהעתיד הזה הגיע ?
      הרי אם נרשה ליהודים עקשנים (קשי עורף בלשון המקרא) הם תמיד יגידו שאין לנו רשות להרהר וכד'.
      לגבי פסיקה אני מסכים איתך שכל עוד אין בי"ד גדול בחכמה ובמנין אין לנו רשות או יכולת לשנות , אך דומני שיש הכרח לדון בענינים האלו לעומק ולרוחב , כדי להגדיל תורה בכלל , ובפרט אם אנו חפצים להגיע בהקדם למצב בו תתאפשר תקומה לבית דין גדול בחכמה, שלא לדבר על תקומה כוללת לדור והתקרבות אל חזונות הנביאים והחכמים להרביית דעת השם "כמים לים מכסים" .

  12. ישעיה, הפסיקות ההלכתיות הן כולן בנות מאות שנים. אנחנו מבקשים להתאים את ההלכה לזמן הזה. ההתנגדות לבקשה הזו היא פונדמנטליזם.

  13. לצבי,
    ראשית כל ,שתיקה כהודעה.אני שמח שהגענו להסכמה בינך לבין"הפונדמנטליסטים" שאין בדל של פוסק הלכה שתומך בדבריך.שנית לא כל ההלכות הן בנות מאות שנים או התקבלו בכל ישראל.לא החזון איש,לא המשנה ברורה,לא החיי אדם וכו'.
    בכבוד רב.

    • גם מאה שנה זה הרבה מאוד זמן בעולם של היום.

      ואני לא משוכנע כלל שאין רבנים התומכים בדבריי. יש מרחב גדול מהרב שרלו, נבון וכו' ושמאלה שהגישה שלהם הרבה יותר קרובה לשלי מאשר לחזון איש

  14. לאשר,
    היום אין לנו ידיעה יותר מדי גדולה על העתיד אך אני מאמין שבעתיד כשיהיו נביאים,סנהדרין,ניסים שבגאולה וכדו' מצבינו בעזרת ה' יהיה הרבה יותר טוב.

    • ואם יבוא היום נביא תאמין לו ?
      לדעתי אם הוא לא יגיד בדיוק את מה שנראה לך שהוא צריך להגיד סביר שלא.
      בדיוק כמו בימים עברו אגב, אף פעם לא ממש הקשיבו לנביאים , והנושא נידון ארוכות במקרא.

    • אנחנו חיים בהוה, לא בעתיד, ואנחנו צריכים לפתור את הבעיות של ההוה, לא של העתיד

  15. אם לסכם את הדיון כאן, עלו שלוש דעות:

    1. דעת הקונסרבטיבים – אם ההלכה סותרת את המציאות, קובעת המציאות, ואת ההלכה יש לשנות.

    2. דעת החרדים והחרד"לים, המיוצגת כאן על ידי יעל לוין ועוד כמה מגיבים – אם ההלכה סותרת את המציאות, קובעת ההלכה, ואת המציאות יש לשנות.

    3. הדעה שהרב שרלו מביע אותה יפה כל כך, שהיא גם דעתי ודעת כמה מגיבים כאן – אין סתירה בין ההלכה למציאות!

  16. אני נאלצת לשוב ולהבהיר את מה שכתבתי כבר ב-11 ביוני שהטיעון שלך שדעתי ינה עולה בקנה אחד עם דעתו הרב יובל שרלו – אין לה על מה שתסמוך. להיפך, הבאתי את התשובה הזו כסתירה לדבריך וכיוע לדעתי. גם כבר הבהרתי שאין לך אפשרות להגדיר אחרים, בניגוד להגדרה שלהם עצמם.
    יש עוד לומר – מדוע בחרת כאן לציין שהדעה מיוצגת על ידי דווקא. הרי היא מיוצגת על ידי רבים.

  17. אני נאלצת לשוב ולהבהיר את מה שכתבתי כבר ב-11 ביוני שהטיעון שלך שדעתי אינה עולה בקנה אחד עם דעתו הרב יובל שרלו – אין לה על מה שתסמוך. להיפך, הבאתי את התשובה הזו כסתירה לדבריך וכסיוע לדעתי. גם כבר הבהרתי שאין לך אפשרות להגדיר אחרים, בניגוד להגדרה שלהם עצמם.
    יש עוד לומר – מדוע בחרת כאן לציין שהדעה מיוצגת על ידי דווקא. הרי היא מיוצגת על ידי רבים

    • לגבי שאלתך האחרונה – אלו היו מילותיי: "המיוצגת כאן על ידי יעל לוין ועוד כמה מגיבים". משהו לא בסדר? יכול להיות שדילגת בקריאתך על המילה "כאן"?

  18. העובדה היא שיש לה על מה שתסמוך, הוכחתי את זה, והקוראים ישפטו.
    שבת שלום

  19. אני מודיעה לך שכתבת משהו לא נכון, וכבר הודעתי לך.
    זאת פרשנות שאינה מקובלת עליי וזה נוגע אליי.
    שבת שלום

    • המשפט "אני מודיעה לך שכתבת משהו לא נכון" הוא טאטלוגיה. הוא שקול למשפט "כתבת משהו לא נכון כי אני חושבת שהוא לא נכון". כידוע כל טאטולוגיה היא טיעון ריק.

      אני לעומת זאת, אטען טיעון עם תוכן. הרב יובל אומר "השאלה אותה מציבה האורתודוכסיה בפסיקת ההלכה שלה איננה כיצד ליישב בין תפיסות הזמן ובין עקרונות ההלכה, אלא מה ההלכה תובעת מאתנו בזמן הזה". אני לא מוכשר כמוהו ולכן כתבתי את אותו הדבר בדיוק בצורה פחות מבריקה. כך כתבתי "השאלה היא מה היו אומרים חז"ל לו היו חיים היום".

      כל מילה מדברייך בדיון הארוך הזה נוגדת את הדברים האלה, מה שמפריך את טענתך שהרב שרלו הוא תנא דמסייעא לך.

  20. הבאת את הכול במקוטע
    במיוחד שהוא מתייחס לטהרת המשפםחה ודוחה את הטיעונים בדבר שינויים

    השאלה אותה מציבה האורתודוכסיה בפסיקת ההלכה שלה איננה כיצד ליישב בין תפיסות הזמן ובין עקרונות ההלכה, אלא מה ההלכה תובעת מאתנו בזמן הזה. התייחסותה לתודעה התרבותית בזמן הזה אינה כאל מקור סמכות, אלא כאל מניע לשאול את השאלות הראויות. העובדה שהמציאות השתנה אינה סיבה לשינוי ההלכה, אלא סימן שיש לברר מהי ההלכה במציאות החדשה. גם כאן אפשר להדגים זאת בנושא מעמד האישה: היא מזהה כי דברים מהותיים השתנו במעמד הנשים (כמו שקדמונינו דיברו על נשים בזמננו כנשים חשובות), אך זיהוי זה מהווה שאלה בלבד ולא תשובה. השאלה היא אכן עולה מתוך התורה ביחס למעמד מחודש זה, והאם למעשה הדבר חושף דבר מה המצוי בה לכתחילה ויש לאמצו, או שמדובר בשכרון תרבותי שיש לדחותו.
    ג. התפיסה ההלכתית היסודית של האורתודוכסיה היא שההלכה לא נועדה דווקא לענג את האדם או להתאים לרוחו ותרבותו. הברכה על המצוות היא "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", לאמור: המצוות נובעות מקדושת א-לוהים, והאדם מתייחס אליהן כאל ציווי. אם בסופו של דבר עולמה האישי מתלכד עם המצוות – מה טוב, אולם לא זה הקריטריון לקביעת פרשנות נכונה או חובת קיום. כשם שאיסורי "לא תבשל גדי בחלב אמו" לא נבנו בתבנית הרמונית עם נפש האדם, כך גם דיני טהרת המשפחה או עניינים אחרים, שיש המבקשים למדוד אותם לאור שאלת ההתאמה שלהם לעונג האדם.

  21. היכן, במחילה, מילה על דעתו בדבר שינויים בדיני טהרת משפחה?

  22. לכאורה כל הדיונים הסתיימו כבר.
    הרב שרלו מדבר על הצורך לקיים לגמרי את טהרת המשפחה. במוחלטות. גם אם לא נוח. הוא לא מזכיר שום אפשרות לשינוי. יש לך אפשרות לברר, רק בבקשה – אני יצאתי מהדיונים הללו. אני לא צד כבר לדיונים הללו. תתייחס מעתה לגישה שאתה רוצה, אבל בלי להזכירני. תפתח אשכול. ובכל מקרה שבת שלום.

    • הוא גם לא מזכיר שאין אפשרות לשינוי. אדרבא, בדבריו על מעמד האישה הוא מתייחס לשינוי, ועוד איך. ועוד יותר מזה הוא אומר במקומות אחרים, למשל בחוברת "חברה מעורבת לכתחילה".

      ותוציאי לך את זה מהראש, אף אחד כאן לא טוען שאין צורך לקיים את טהרת המשפחה, וגם אף אחד לא טוען שצריך לבצע שינויים מטעמי נוחיות. מדברים כאן על כבוד האדם, וכבוד האדם זה טיעון הלכתי נכבד עד למאוד.

      בבקשה יעל, את מתלוננת שלא מכבדים אותך, אז בבקשה תשתדלי להיות קצת יותר קוהרנטית כדי להקל עלינו לעשות את זה.

      שבת שלום

  23. דבר שעלה במוחי זה עתה (ואני חייב להכיר טובה ליעל שתודות לעימות איתה הבזיק בי הדימוי).

    ההלכה אינה משתנה, לעולם. ההלכה היא האור שהתורה, תורת הנצח, מאירה על המציאות. האור הוא תמיד אותו אור, אבל כשהמציאות משתנה רואים באור הזה דברים שונים.

  24. לצערי, עדיין צבי יש הערות לא ראויות. מאז שהתריתי לפני כמה ימים. אני רושמת כאן הערה אחת בלבד.
    כתבת:
    בבקשה יעל, את מתלוננת שלא מכבדים אותך, אז בבקשה תשתדלי להיות קצת יותר קוהרנטית כדי להקל עלינו לעשות את זה
    לא משתמשים בסגנון כזה כלפי אנשים.
    לגבי הרב שרלו, ככל הידוע לי הוא מתנגד לגישתו של ד"ר דניאל רוזנק, דברים שקובצו בספר להחזיר עטרה ליושנה. נוסף על כך, הדיון בדף הזה מוצה כבר מכל הכיוונים.
    אודה לך אם מכאן ואילך כשאתה מדבר על גישה כלשהי, נא לא לכתוב שהיא מיוצגת על ידי. זה לא רלוונטי. זה מיוצג על ידי הרבה בני אדם.
    תודה

    • שבוע טוב

      בדיון שמתנהל כאן מעל הדף הספציפי הזה, את זו שמייצגת גישה מסויימת. זו גישה שבעיני היא חילול השם וביזוי התורה, ואני אלחם בה מלחמת קודש.

      בפרט לא אתן לך או לאף אחד אחר לסכור את פי ולהחליט עבורי או עבור אחרים מתי הדיון מוצה.

  25. אתה זה שכתבת דברים חמורים נגדיאחרי שהובןן על ידי כולם.
    בבקשה יעל, את מתלוננת שלא מכבדים אותך, אז בבקשה תשתדלי להיות קצת יותר קוהרנטית כדי להקל עלינו לעשות את זה
    לא משתמשים בסגנון כזה כלפי אנשים.
    חוץ מזה ביקשתי במפורש – מחני נא מספרך. אמרתי לך שאני לא מתנהלת עם אנשים שיש להם שיח מילולי קשה.
    אני מתנהלת עם אנשים שמתבטאים על פי שמירת הלשון.
    גם האזכור של שמי בהקשר הזה שכתבת –
    בדיון שמתנהל כאן מעל הדף הספציפי הזה, את זו שמייצגת גישה מסויימת. זו גישה שבעיני היא חילול השם וביזוי התורה, ואני אלחם בה מלחמת קודש
    אני מציעה לעבור לדיון כללי בלי להזכיר את שמי.

  1. פינגבק: תגובות לגליונות קודמים « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על יאיר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: