דיאלוג יהודי-נוצרי: חשיבה מחודשת / שלמה ריסקין

יותר מארבעים וחמש שנה אחרי שהרב י"ד סולובייצ'יק פרסם את מסתו "עימות", מבקש תלמידו לקרוא אותה מחדש לאור השינויים שחלו בעולם הנוצרי ולאור הפיכתה של ישראל לעובדה היסטורית ותיאולוגית חד משמעית

מאנגלית: צור ארליך

בגיליון אביב-קיץ 1964 של 'טרדישן', ביטאון הארגון הרבני-אורתודוקסי 'הסתדרות הרבנים של אמריקה', פרסם מורי ורבי, הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל, מסה בשאלת הדיאלוג היהודי-נוצרי. כותרתה הייתה "עימות" (Confrontation). המאמר שלפניכם הוא ניתוח ופרשנות למסת המופת ההיא, מפרספקטיבה בת 47 שנים: תקופה שהתקיימו בה מפגשים בין-דתיים ראויים לציון, תקופה שאירעו בה תמורות חשובות בדוקטרינה הכנסייתית. הקריאה שלי ב"עימות" מלמדת שהרב סולובייצ'יק התיר, באופן עקרוני, דו-שיח עם נוצרים, על פי קווי מתאר ששרטט בזהירות; ושבהתחשב בנסיבות העכשוויות, דו-שיח כזה אינו רק מותר אלא אף מתחייב.

מסת-המענה שלי מחולקת כאן לשלושה חלקים. החלק הראשון והארוך כולו סיפורים ועובדות: אשתף את הקוראים בחוויות שונות שעברו עליי במשך השנים מתוך מפגשים רצויים ובלתי רצויים עם נציגים של העולם הנוצרי, ואנסה לשרטט תמונה עדכנית של עמדת הכנסייה כלפי עם ישראל. החלק השני יבקש להשיב על שאלת הדיאלוג מן ההיבט ההלכתי, והחלק השלישי והאחרון יעסוק בדבריו של מורי ורבי הרב סולובייצ'יק, בניתוחם ובהתמודדות עמם.

חלק ראשון: סיפורי מאבק ושינוי

א.   תקומה וגיור

ראשית לימודיי האקדמיים בתחום תולדות הנצרות הייתה בשנת תשכ"א, באוניברסיטה העברית. הייתה לי הזכות להשתתף בסמינר על ספרי הבשורות של הברית החדשה במקורם היווני מפי פרופ' דוד פלוסר המנוח, שנודע בעולם כולו כבכיר החוקרים של ראשית הנצרות. הוא היה יהודי שומר מצוות בעל הכרה דתית עמוקה, שהיטיב לשחות בים התלמוד לא פחות משהתמצא בשביליה של הנצרות הקדומה, ולפיכך הוא הכיר את כל המקבילות לאמרותיו של ישו המצויות בספרות חז"ל. הסמינר, שבמהלכו למדנו את רובו של ספר מתי ביוונית, העמיד אפוא לנגד עיניי את ישו היהודי.

כיוון שתנאי הקבלה לקורס היה ידיעת יוונית עתיקה, רק ארבעה סטודנטים השתתפו בו: נהג אגד, אוטודידקט יליד יוון שתחביבו היה תולדות הדתות; נזירה פרוטסטנטית מבון, בירת גרמניה המערבית, שבאה (כמוני) לשנת לימודים בישראל; נזיר בן 23 מטֶרה-סנטה שבמרכז ירושלים ושמו יוחנן; ואני, סטודנט ליוונית ותלמידו של הרב סולובייצ'יק, שזה לא כבר קיבל תואר ראשון ב'ישיבה יוניברסיטי', ושתכנן לשוב לארצות הברית ללימודי סמיכה לרבנות.

השיעורים התקיימו בקמפוס גבעת רם שלוש פעמים בשבוע, באולם הרצאות גדול (שכן ברגיל ניתנו הרצאותיו של פרופ' פלוסר בפני קהל סטודנטים רב). ישבנו, שלושה מתוך ארבעת הסטודנטים, בשורה הקדמית, סמוך לפרופ' פלוסר. בקצהו המרוחק של האולם, בבדידות מזהרת, לבושה במדֶיה האפורים, ישבה הנזירה הפרוטסטנטית. לעתים מזומנות היה מתעורר בשיעור דיון ער על פירושו הנכון של פסוק, אך היא מעולם לא הצטרפה. קולה נשמע רק אחרי השיעורים, בדברה ישירות עם המרצה.

ביום האחרון לקורס היא ניגשה אליי בביישנות ובפיה שאלה. היא הבינה שאני תלמיד לרבנות, ותהתה אם אוכל לכוון אותה לתוכנית לימודים לקראת גיור.

שאלתי אותה, מופתע, מדוע היא מבקשת להתגייר. היא הסבירה שבסמינר לנזירות לימדו אותה שהיהודים נידונו לנדוד בעולם בלי מדינה משלהם כעונש על שדחו את ישו ולא האמינו במשיחיותו. משנוכחה לראות שחזרנו למולדתנו העתיקה, שא-לוהים מילא את הבטחתו לנו, החלה להרהר אחר אמונתה הקודמת, וללמוד בשקדנות את "הברית הישנה". בינתיים הובילה אותה ידידותה עם צעירה יהודייה דתית להתוודע לחוויית שמירת השבתות והחגים, והדבר חיזק את החלטתה להיות ליהודייה.

באותה שנה, במקרה, למדתי גמרא בחברותא עם אחד מתלמידיו הראשונים והמובהקים של הרב סולובייצ'יק, הרב זאב גוטהולד. הרב גוטהולד היה איש משרד הדתות, ושימש אחראי על הגיור במדינת ישראל. הצגתי בפניו את הנזירה וצירפתי המלצה חמה.

לאחר כשלוש שנים הגענו ארצה לקיץ, אשתי הטרייה ואני. הרב גוטהולד סיפר לי שהנזירה אכן התגיירה, וכשניצוץ מרצד בעיניו וחיוך רחב מרחף על שפתיו נתן לי את מספר הטלפון שלה. עד מהרה התברר לי מדוע חייך: הנזירה-לשעבר נישאה לחסיד "ר' אהרל'ך", אחת הקבוצות האנטי-ציוניות במאה-שערים. בגדיה היו כמעט זהים למדי הנזירה שלה מימים ימימה, היא חבקה תינוק והייתה הרה. "אנחנו, בעלי ואני", אמרה לי, "מסכימים כמעט בכל דבר, למעט עניין אחד: אני ציונית-דתית".

מפגישתי עם הנזירה לשעבר למדתי שני דברים. למדתי כמה משמעותית תקומתה המחודשת של מדינת ישראל על רקע הדוקטרינה הנוצרית המקובלת, ולמדתי כמה חָלק יכול להיות המעבר של נוצרייה אדוקה וצנועה לסגנון החיים היהודי החסידי.

ב.    גבולות גזרה

בשנת הלימודים ההיא ביליתי שעות רבות עם עמית אחר לספסל הלימודים בקורס של פרופ' פלוסר, הלא הוא האח יוחנן. היינו בני אותו גיל כמעט, ואך טבעי היה שנתיידד ונצא יחד לקולנוע בכל מוצאי שבת. חלקתי עמו מחשבות וחלומות, ובין היתר סיפרתי לו כמה הייתי רוצה להשתתף בברכת כוהנים בכותל, שהיה אז, כידוע, שבוי בידי ירדן. לילה אחד הוא אמר לי שהוא בטוח שהוא יכול להגשים את החלום שלי. שאלתי אותו מה עליי לעשות, והוא השיב שכל שדרוש הוא למלא טופס. "ניפגש בגינה של טרה-סנטה", אמר לי. "קח איתך את הדרכון האמריקאי שלך. אני ארשום אותך כצליין לחג הפסחא, וכך תוכל להתפלל בכותל המערבי. אם תשיג מניין יהודים תוכל אפילו לומר ברכת כוהנים".

הייתי נרגש מאוד. פגשתי אותו כמתוכנן. הוא נתן לי את הטופס, ומילאתי אותו בחדווה. היו שם שאלות סטנדרטיות על זהותי, ועניתי עליהן מוכנית. אלא שבתחתית הטופס הופיעה שורה שהיה עליי לאשר בחתימתי, וזו לשונה: "אני מצהיר בזאת שאני נוצרי מאמין". לא יכולתי לחתום. העט כמעט נפל מיָדי. גם פניו של יוחנן נפלו. "מה יש?", הוא שאל, "הם לא יבקשו ממך לטבול. אין לזה שום משמעות. פשוט תחתום על זה, ותוכל לבקר בכותל המערבי".

ברגע ההוא הציפו אותי מחשבות על כל הרדיפות ומעשי הטבח למיניהם שנעשו נגד העם היהודי בשמו של מייסד הנצרות: האוטו-דה-פה, ההאשמות ברצח האל, הפוגרומים של חג הפסחא וחג המולד. חשתי שהדמעות פורצות ממני. צעקתי לעברו, "אתה יודע שבליל חג המולד, ניטל נאכט, אסור לנו ללמוד תורה? אתה יודע למה? כי זה היה לילה של פוגרומים! נאסר על היהודים להיכנס לבית המדרש, מחשש שאם כולם יהיו מכונסים שם, כמו בכל ערב, האולם יוצת וקהילה שלמה תימחה".

הוא הביט בי מבועת. "אז אנחנו לא יכולים להיות חברים, כי אתה שונא אותי", אמר. "אני לא שונא אותך בכלל", מחיתי. הוא התעקש: "אבל אתה שונא את האלוהים שלי". "לא", אמרתי, "הרי אנחנו לומדים יחד על ישו עם פרופ' פלוסר. אני לא שונא את האלוהים שלך, שהיה יהודי דתי. אני שונא את מה שהדת שלך עשתה מהאלוהים שלך, שבשמו נרצחו מיליונים מבני עמי". הוא פנה ללכת, וקרא אליי במר לבו: "אם אתה שונא את הדת שלי, אתה שונא אותי. אנחנו לא יכולים להיות חברים יותר".

זה היה לי רגע קשה, אבל רגע של פיכחון. מאותו ערב והלאה לא דיברנו עוד, אף שהמשכנו להיפגש בשיעוריו של פרופ' פלוסר.

ג.     שרפת הספרים

שנים רבות חלפו. בשלהי שנות השמונים, כששערי ברית המועצות החלו להיפתח, סייעה הסוכנות היהודית לשבעים ושתיים משפחות עולות להתיישב באפרת. מיסיונרים נוצרים-משיחיים שמעו על כך, וסברו שהעולים החדשים יהיו טרף קל. הם חילקו בכל תיבות הדואר באפרת עותקים של ספרי התנ"ך והברית החדשה, שניהם בכרך אחד, במהדורה דו-לשונית, עברית ורוסית – מתוך הנחה שהיהודים הרוסים התמימים לא יבחינו בין השתיים, ויסברו שבשׂוֹרות שליחיו של ישו הן חלק מהספר המקודש ליהודים.

כששמעתי על כך מיהרתי לשלוח אגרת לכל תושבי היישוב, ובה הוריתי להם לשרוף בפרהסיה את הספר כולו. הבסיס לפסק שלי היה דברי התלמוד שיש לשרוף ספר תורה שנכתב בידי יהודי אפיקורוס או בידי מי שמנסה לגרום ליהודים לנטוש את דתם (ראו משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה ו, ח); ומי שמקבל את ישו כאל או כמשיח נטש בכך את אמונתו היהודית.

אני מכבד את הברית החדשה כספר המקודש לנוצרים; אולם כשהיא חוברה יחדיו עם 'הברית הישנה' ונשלחה ליהודים תמימים כדי להעבירם על דתם, חשתי שעליי לנקוט עמדה חריפה כדי למנוע כל קישור אפשרי בין השתיים, ולפעול באופן שלא ישאיר כל מקום לפשרה או לאי הבנה.

ד.    כנען החדשה

בשנת 2000, כשהחלה האינתיפאדה השנייה, התיירות לישראל כמעט פסקה. אפרת, המצויה מעבר למה שמכונה הקו הירוק, החלה לחוש מבודדת, שכן אפילו חברים וקרובי משפחה פסקו מלהגיע. כשהתקשרה אליי אישה שהציגה את עצמה כ'שוועסטער מרתה' (האחות מרתה) ושאלה אם תוכל להביא לביקור באפרת תיירים גרמנים מלוא האוטובוס, לא היססתי. קבעתי איתה שאפגש עם המבקרים במגרש החניה שלנו למחרת באחת בצהרים.

שום דבר לא הכין אותי לחיזיון הפלאי שקם לנגד עיניי בהגיע מועד המפגש. ארבעים נזירות פרוטסטנטיות במדים אפורים ירדו מאוטובוס התיירים, ועם דגלי ישראל מונפים בידיהן ושירת "נחמו נחמו עמי" בעברית על שפתיהן ליוו אותי למשרדי, משרד ההנהלה של רשת החינוך 'אור תורה סטון'. מאות מתלמידי התיכונים שלנו נהרו לצפות במחזה הנדיר. סמוך לכניסה לבניין הגישה לנו שוועסטער מריה גובלן ובו ארוגות תמונת ירושלים ומילות הפסוק מתהלים "למען ירושלים לא אשקוט", ואמרה, במעין שליפה מהמותן, "אנו רוצים שתדעו שיש לנו אהבה מיוחדת לעם היהודי. אנחנו רוצים להזמין אתכם לקיבוץ שלנו, 'כנען החדשה', בדרמשטט שבגרמניה. נשמח גם אם תַחנכו שכונה שבנינו שם". הנזירות פצחו בשירת התקווה, סוחפות אחריהן את הנוכחים כולם, ויצאו לדרכן.

זו היתה חוויה מעודדת. הנזירות כמו השיבו לי את האומץ ואת האמונה הדרושים כדי להמשיך ולשמור על אפרת מפיגועי ההתאבדות והירי של הפלשתינים. החלטתי, מיידית, לקבוע ביקור אצל אחד-עשר אנשינו שעשו בשליחות רבנית בגרמניה, ולתהות בינתיים על קנקנה של אותה 'כנען החדשה'.

מצאתי שם נווה ירוק ושלֵו. קיבוץ יפהפה ובנוי לתלפיות, וסביבו, בשלל צבעים, מטעים, גני ירק וחלקות לגידול פרחים. בבואנו לשם נתקלנו תחילה בנחל מלאכותי שהמילים "נהר הירדן" מתנוססות מעליו. מעברו ניצבו בשורה תריסר אבנים ועליהן חקוקים שמות שבטי ישראל. הרחק משם עמדו, גושים גושים, בתי המגורים, בנויים בצניעות אך בטוב טעם. התגוררו בהם 160 נזירות ו-60 נזירים, אוכלוסיית הקיבוץ – האנשים שגידלו ושיווקו את תוצרתו, ומסרו את הרווחים למפעלי חסד בישראל. ליד אחת מקבוצות הבתים ניצב שלט שהכריז "בית-אל", האחרת נקראה "שילֹה", שלישית – "קריית ארבע", הגדולה מכולן הייתה כמובן "ירושלים", ולבסוף הגעתי ל…"אפרת".

בדברי ברכתי לחנוכת בתי "אפרת" ציטטתי פסוקים מפרק נ"ג בישעיהו, המתארים את ייסוריו של עבד ה' הנושא את פשעיהם וחוליים של האחרים. "לשיטתכם", אמרתי, "הפסוקים הללו מדברים על מייסד הנצרות, אולם פרשנינו הגדולים סברו שהכוונה לעם היהודי; השעיר-לעזאזל של העולם, שהושלך מפסגת הצוק אל משרפות אושוויץ וטרבלינקה. עלינו להורות לעולם כולו את מוסר עשרת הדיברות, להניף אל על את נס א-לוהי האהבה, המוסר והשלום. אסור לנו להניח לעולם ליפול בידיהם של רוצחים מתאבדים לוחמי ג'יהאד. אם נפעל ביחד, אם נלַמד ביחד, אולי נצליח להחזיר את כל בניו של אברהם לאביהם ולאבינו שבשמים".

כשהאחות מרים ליוותה אותי למכוניתי, ביקשתי ממנה לספר לי על שורשיה של "כנען החדשה". "היינו שבע חברות, ילדות דתיות, כולנו בנות לאבות ששירתו בוורמאכט של היטלר", סיפרה. "כרתנו אמנה להקים את 'כנען החדשה' ככפרה על חטאי אבותינו". ואז, כמו באפרת שבישראל, הובילה את כולנו בשירת התקווה. כשטסתי חזרה ארצה הרהרתי שמעולם לא ראיתי ביטוי חזק כל כך של תשובה, התמסרות גמורה כזו לכפרה על חטאי אבות.

ה.   נוכח איום האסלאם

עוד ועוד נוצרים הוסיפו להגיע לאפרת, להביע את אהבתם למדינת ישראל היהודית ואת תמיכתם בה, לרומם את המורשת המשותפת לנו ולהם, הלא הם כ"ד ספרי המקרא, ולחפש דרכים לסייע לנו חברתית ומדינית. התחלתי להבין כמה חיונית לנו הידידות הזו, באקלים בינלאומי שבו הלגיטימיות שלנו כעם מעורערת לא רק בידי הגוש הערבי, אלא גם בידי האיחוד האירופי, ברית המועצות לשעבר, עוד ועוד מדינות בדרום אמריקה, ואפילו האו"ם, שאמור להיות כוח שמירת השלום של העולם. הם מגנים אותנו על ימין ועל שמאל כשאנו מתגוננים מפני רקטות חמאס הנורות על אזרחינו וילדינו גם בתוך "הקו הירוק".

אם נכונה תזת "התנגשות הציוויליזציות" של פרופ' סמואל הנטינגטון, חשיבות הקשרים הפוליטיים עם הנוצרים גדולה אף יותר. האסלאם הרדיקלי שולח את זרועות טרור המתאבדים שלו אל כל קצווי תבל. לאפגניסטן ולאינדונזיה, לפקיסטן וללבנון, לצ'צ'ניה, ללונדון ולניו-יורק. ציר הג'יהאד הקנאי, שחברות בו איראן, אל-קאעידה, סוריה, חמאס וחיזבאללה, מאיים על העולם החופשי כולו. מלחמת העולם הנוכחית, שהעימות הישראלי-פלשתיני הוא רק פירור הנופל משולחנה, היא בעיקרה מלחמת דת שבה האסלאם הווהבי, שהפך את אלוהיו לשטן, מבקש להמליך שטן זה על פני א-לוהי החסד, הרחמים, המוסר והשלום שלנו. כיוון שיהודי העולם מונים בקושי 13 מיליון נפש, חבירתנו לכמיליארד וחצי נוצרים אינה רק צעד מדיני נבון, אלא כורח חיוני להצלת העולם.

ו.       שינוי תיאולוגי

אך לפני שאצא לברית כלשהי עם העולם הנוצרי, היה עליי לבחון את האפשרות – המחוזקת מתוקף היסטוריה של אלפיים שנות רדיפות ושמד – שידידינו הנוצרים אינם אלא זאבים בעור כבש, המאמצים אותנו אל לבם רק כדי להמיר את דתנו.

עד מהרה למדתי שכבר בשנות השישים, מועצת הוותיקן השנייה החלה בתהליך ה"אג'וֹרנָמֶנטו": מעין עדכון של הדוקטרינה הקתולית, ובכלל זה רוויזיה של העמדות כלפי היהדות והיהודים בעקבות השואה ותקומת מדינת ישראל.[1]

במסגרת התהליך הזה פרסם האפיפיור יוחנן ה-23 בשלהי 1965, שנה וחצי לאחר פרסום מסתו של הרב סולובייצ'יק, את האנציקליקה "נוֹסְטְרָה אֵטָאטֶה" ("זמננו אנו"). במסמך זה הוא הניח את היסוד לשלוש חריגות פורצות דרך מהדוקטרינה הקתולית המקובלת:

  1. הוא פסל את האנטישמיות. בלשונו של המסמך, הכנסייה "מצטערת על כל השנאות, הרדיפות  וגילויי האנטישמיות שכוונו בזמן כלשהו או ממקור כלשהו כלפי יהודים". בשני מסמכים מחייבים נוספים של הוותיקן, "קווי הנחיה והצעות ליישום הצהרת המועצה 'נוסטרה אטאטה' (סעיף 4)" מ-1974 ו"הערות על הדרך הנכונה להציג את היהודים והיהדות בדרשות ולימוד בכנסייה הקתולית" מ-1985, הוחלפה המילה "מצטערת" במילה "מגַנה". האפיפיור יוחנן פאולוס השני הצהיר שהאנטישמיות היא "חטא כלפי האל וכלפי האנושות".
  2. הוא דחה את ההאשמה הקיבוצית של היהודים, "בלי אבחנה", ברצח האל – הן "היהודים של אותו זמן", הן "היהודים היום … לא ניתן לדבר על היהודים כדחויים או מקוללים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש".
  3. וכנראה החשוב ביותר – הוא דחה את הקביעה שבריתו של א-לוהים עם היהודים בטלה או הוחלפה בברית עם הנוצרים. "הכנסייה איננה יכולה לשכוח שהיא קיבלה את ההתגלות של הברית הישנה באמצעות אותו עם, אשר א-לוהים ברחמיו הרבים כרת עמו את הברית הקדומה", נכתב במסמך. "השליח פאולוס טוען שהיהודים נותרו יקרים מאוד לא-לוהים, בזכות האבות, כיוון שא-לוהים איננו ניחם על המתנות שהעניק או על בחירתו". האפיפיור יוחנן פאולוס השני הוסיף על כך ב"הערות" מ-1985 כי "קיומו המתמיד של ישראל הוא עובדה היסטורית, ויש לראות בה את רצון הא-ל. הוא (ישראל) נשאר עם נבחר".

האם נקודה שלישית זו פירושה שהכנסייה הקתולית סבורה כיום באופן רשמי שהיהדות היא דתם ה"מושיעה" של היהודים ממש כפי שהנצרות הינה לנוצרים?

קבוצה של הגמונים קתולים קבעה שכך הוא הדבר, במסמך שפרסמה תחת הכותרת "מחשבות על ברית ומיסיון".[2] מסקנתם היא שעל פי התיאולוגיה הקתולית היהודים אינם יכולים להיות עוד יעד להמרת דת. הקרדינל יוזף רצינגר (כיום האפיפיור בנדיקטוס ה-16) מרחיק לכת פחות; הוא עומד על כך שהנצרות היא הביטוי הנעלה של ההתגלות האלוהית.[3] עם זה, גם הוא טוען שהמרת דתם של יהודים "כמעט שאינה אפשרית בעידן היסטורי זה, ואולי גם אינה רצויה".[4] רצינגר, אפשר לומר, מאמין בביטול הברית הישנה אך דוחה את יישומו המלא של הביטול לאחרית הימים.

בעמדה זו יש היגיון; למיטב הבנתי גם הרמב"ם, בהלכות מלכים י"ב, א',  מלמד שבימות המשיח "יחזרו כולם לדת האמת", כלומר ליהדות – עמדה העולה גם מדברי רבי שמעון בן אלעזר בתלמוד הבבלי, ברכות נ"ז ע"ב, ומדברי הנביא צפניה בפרק ג, פסוק ט'. כל עוד אנו נאמנים איש לדתו, ומכבדים את בן הדת האחרת בלי לראות עצמנו מחויבים להעבירו על דתו, מתקבל על הדעת גם שכל אחד מאיתנו יאמין שדתו שלו היא פרי ההתגלות המושלמת; באחרית הימים יוכח מי מאיתנו צודק, כשזולתו יאמץ את דתו.

ברי היה לי שתמורות תיאולוגיות עמוקות אלו יכלו להתרחש רק בזכות שתי תובנות מצדם של אנשי דת קתולים בכירים וישרי דרך:

  1. אלמלא נטמנו זרעי האנטישמיות במשך כמעט אלפיים שנה, בטירוף אך ביסודיות, בידי הצלבנים, האינקוויזיטורים, מעלילי הדם ופראי הפוגרומים, לא הייתה השמדת היהודים בידי הנאצים יכולה להגיע לממדיה המבעיתים. ואכן, בביקורו ביד ושם ובכותל במארס 2000 אמר האפיפיור יוחנן פאולוס השני, "אנו מצטערים מעומק לבנו על התנהגותם של אלה שלאורך ההיסטוריה גרמו סבל לבני עמכם. בבקשנו מחילה, אנו מתחייבים לאחווה אמיתית עם עַם הברית".
  2. תקומתה של מדינת ישראל, הצלחתה חסרת התקדים להקים בית לאומי לעם היהודי לאחר גלותו הממושכת, הציבה סימן שאלה גדול על הטענה הנוצרית הוותיקה שהיהודים נידונו לנדוד נטולי ריבונות משלהם כעונש על שדחו את ישו כמשיח וכבן האלוהים. ולכן, אף שעברו 29 שנים מפרסום הנוסטרה אטאטה עד להכרת הכנסייה במדינת ישראל, זה קרה לבסוף – ביוני 1994. האפיפיור יוחנן ה-23 לא היה מפרסם לעולם את האנציקליקה המרעישה ופורצת הדרך שלו אלמלא זכה לתמיכת מספר מרשים של אנשי כנסייה ותיאולוגים קתולים (שימו לב, שוב, שהנוסטרה אטאטה פורסמה יותר משנה לאחר פרסום המסה של הרב סולובייצ'יק).

ז.     האוונגליסטים

רוב המבקרים הנוצרים באפרת, ובייחוד רוב אלו שבאו לשמוע וללמוד, היו אוונגליסטים. התיידדתי במיוחד עם הכומר הכריזמטי רוברט סטרנס, שהביא קבוצות של אוונגליסטים מכל הגילים, ובכלל זה תלמידי מכללות שרצו לשמוע את פירושינו לתנ"ך, רצו ללמוד תלמוד, רצו לדעת על השבת ועל המועדים.

ידעתי שכוונתם אינה להתגייר, אלא פשוט לחיות את חייהם בדרך שתהיה דומה ככל האפשר לדרך חייו של ישו. הם, שצמחו באמריקה, לא היו נתונים מעולם להשפעתה של האנטישמיות הנוצרית האירופית. נוסף על כך, הם אהבו ללמוד את "הברית הישנה", וזו, מטבע הדברים, השרתה עליהם תחושת קרבה ליהודים ולארץ ישראל. חשתי באינסטינקט את כנותה של ידידותם. הרצון להרוות את צימאונם לידע על היהדות ולהתנסוּת במנהגי השבתות והחגים, ומתוך כך לחזק את זיקתם אלינו, אל ארץ ישראל ואל זכותנו לבית לאומי, רצון זה הוא שהוביל אותי לשקול להקים באפרת מסגרת מיוחדת שתפנה אליהם, ותנגיש אותם אל היהדות בדרך מתאימה.

עידוד רב לכך קיבלתי ממלקולם הונליין, חבר טוב וסגן הנשיא הביצועי של ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים בארצות הברית, שנמנה גם על בכירי איפא"ק. שיערתי שרב אורתודוקסי, המאמין במקורם הא-לוהי של ספרי התורה, הנביאים והכתובים, יתקבל היטב על דעתם של האוונגליסטים, החולקים איתו אמונה זו. הבאתי בחשבון גם את חשיבותם הציבורית של האוונגליסטים, שעל פי אחד המחקרים מהווים 35 אחוז ממאגר המצביעים בארצות הברית.

באותה תקופה ביקרתי בסן-אנטוניו שבטקסס, שם התמנה רב צעיר, מבוגרי מוסדותינו, לעוזרו של הרב אריה שיינברג. הרב שיינברג הוא חבר ותיק ואהוב ועמית נכבד מאוד, והוא ידוע גם כ"רבי" של הכומר ג'ון הייגי. הרב שיינברג הציע שאפגש עם הכומר, הרועה-הרוחני המשפיע ביותר בעולם האוונגליסטי, ורצוני לעשות זאת היה עַז.

הכומר הייגי (Hagee) הוא אדם מרשים מאוד, בעל קול ברור, עמוק ורב הבעה ואופי חם ומחבק. הוא הביט בי בעיון ואמר, "רבי, אני אוהב את העם היהודי; רבי, אני אוהב אותך, רבי".

ניתנת האמת להיאמר שמנהיג-דת מיוחד זה פיו וכיסו שווים. הוא מקדיש את רוב זמנו לאיסוף מיליוני דולרים בשנה, והוא מחלק אותם למוסדות רווחה וחינוך ברחבי ישראל. אין ספק: את האהבה שהוא חש הוא גם מפגין.

ובכל זאת, כיוון שעמדתי אז על סף ההכרזה על פתיחת המרכז היהודי-נוצרי שלנו, הייתי מוכרח להציג לו שאלה. "אמור לי את האמת, הכומר הייגי, האם אתה אוהב אותנו מפני שאתה רוצה לנַצר אותנו? האם אתה אוהב אותנו עד מוות?". הוא הבזיק אחד מחיוכי המיליון-דולר שלו, משועשע מהחוצפה שבשאלתי או מהתמימות שלה. "לא, רבי, אני לא אוהב אתכם מפני שאני רוצה לנצר אתכם; אבל אני גם לא אוהב אתכם מתוך אלטרואיזם טהור. אני אוהב אתכם בגלל בראשית י"ב, ג'. מסופר שם שאלוהים אמר לאברהם, 'וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר'. רבי, אני רוצה להיות מבורך, לא מקולל!".

מספר שומעי לקחו של הכומר הייגי נאמד במיליונים. אין ספק שהוא הכומר הפרוטסטנטי המצליח ביותר בדורנו. הרב שיינברג דיווח לי שבכל 49 השנים שהוא גר בסן-אנטוניו לא התנצר אפילו יהודי אחד. בהינתן הכריזמה הכבירה של הכומר הייגי, ההסבר היחיד לתופעה הוא שהייגי אכן אינו חושב שיהודים צריכים להתנצר.

הקמתי אפוא את המרכז להבנה ולשיתוף פעולה נוצרי-יהודי, כדי ליצור שותפות פוליטית שתעמוד אל מול האסלאם הפונדמנטליסטי, וכדי ליצור שותפות מוסרית-אתית שתעמוד אל מול החילוניות הרדיקלית והחומרנית. שומה עלינו להקרין את אמונתנו המשותפת באלוהים של אהבה, חמלה ומוסריות; מוסריות מוחלטת, כזו שלעולם לא תתייחס אל מחבלים מתאבדים, הרוצחים נשים וילדים חפים מפשע, כאל לוחמי חירות. לצד זאת חשתי ענווה, שלא לומר בושה, לנוכח נוצרי שאמונתו במילותיו הקדושות של ספר הספרים כה שלֵמָה.

חלק שני: ללמד תורה לנוצרים?

א.   תורה לגויים

נוצרים רבים פקדו את המרכז שלנו. בדרך כלל הם לא התעניינו במיוחד בדיונים פוליטיים, וגם לא בשאלת זכות קיומה של מדינת היהודים; הם ראו זאת כאקסיומה, שכן בורא העולם בכבודו ובעצמו הבטיח את ארץ ישראל לעם היהודי. הם באו בעיקר כדי ללמוד תורה. התורה שבכתב, ובפרט חמשת חומשי תורה, על פי הפרשנים היהודים המסורתיים – והתורה שבעל פה, מסורת חז"ל שישו עצמו ודאי למד. כאן עמדה בפניי שאלת יסוד: האם מותר ליהודים ללמד נוצרים תורה?

השאלה מתחלקת למעשה לשתיים או שלוש שאלות: האם מותר ללמד גויים תורה (שבעל פה)? האם יש הבחנה בין עובדי עבודה זרה לבין המקבלים על עצמם שבע מצוות בני נח? והאם יש הבדל בין נוצרים לבין גויים אחרים?

אשר לשאלה הראשונה, ידועים דברי ר' יוחנן במסכת סנהדרין (נט ע"א) ש"נכרי [או עכו"ם, לפי גרסה אחרת] שעוסק בתורה חייב מיתה". אך דברים אלה אינם התמונה כולה, שכן לדעת רבים מרבותינו מטרת התורה היא להודיעה לאנושות כולה. הנה כך מפרש רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ, הפרשן הקלאסי בן המאה ה-16 באיטליה, את דברי הקב"ה לישראל סמוך לפני מעמד הר סיני "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו): "ובזה תהיו סגולה מכולם, כי תהיו מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים להבין ולהורות לכל המין האנושי, 'לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג, ט), כאומרו 'וְאַתֶּם כֹּהֲנֵי ה' תִּקָּרֵאוּ' (ישעיה סא, ו), וכאומרו 'כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה' (שם ב, ג)".

הרמב"ם אומר דברים דומים בעניין החובה ללמד את העולם תורה בספר המצוות שלו. זוהי מצוות עשה ג – מצוות אהבת ה', "וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ ובְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ו, ה). הרמב"ם כותב שם שאהבת ה' היא הכרת ה': "שציוונו באהבתו יתברך, וזה שנחשב ונתבונן במצוותיו ומאמריו ופעולותיו (כלומר, בשתי צורות התגלותו: התורה והבריאה; המצוות והמדעים, ובכללם, אפשר לשער גם הפילוסופיה, שהייתה קשורה בזמנו לפיזיקה, לקוסמולוגיה ואף להיסטוריה. ש"ר), עד שנשיגהו ונהנה בהשגתו בתכלית ההנאה, וזאת היא האהבה המחויבת".

הרמב"ם ממשיך ומסביר מדוע התבוננות במעשי ה' ובתורתו תוביל לאהבתו, ואז מוסיף נקודה מכרעת, שהיא חלק בלתי נפרד ממצוות אהבת – או ידיעת – ה': "זאת המצווה גם כן כוללת שנהיה קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתברך ולהאמין בו… כן כשתאהב אותו [את ה'] יתברך באמת – כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו – אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת לידיעת האמת אשר ידעתי. ולשון [מדרש ההלכה] ספרי, 'וְאָהַבְתָּ אֶת ה' – אהבתו על הבריות כאברהם אביך, שנאמר 'וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן' (בראשית יב, ה) … בעוצם השגתו קרא [אברהם ל-] בני האדם להאמין בה', מרוב אהבתו כן אתה אהוב אותו עד שתקרא אליו בני האדם".

בנקודה זו בדיוננו הקורא עלול למצוא עצמו נבוך משהו. האם הרמב"ם מכריז על היהדות כדת מיסיונרית, המחייבת את כל מאמיניה להעיד בפני העולם על תרי"ג המצוות? הדבר נוגד את כל מה שמוכר לנו. בספרו 'משנה תורה', בהלכות מלכים (ח, י), קובע הרמב"ם כי יהודים מחויבים ללמד את הגויים – ואפילו לכפות עליהם – את שבע מצוות בני נח: איסורי עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, גזל, קללת ה' ואכילת אבר מן החי, והחובה להעמיד בתי משפט שיאכפו את האיסורים הללו. יש בכך מן ההמשכיות לבחירת הקב"ה באברהם "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יח-יט), ולברכה שניתנה לו, ל"אַב הֲמוֹן גּוֹיִם" (שם יז, ה) – "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (שם יב, ג). די בשבע מצוות מוסריות אלו כדי להבטיח לגוי שיקיים אותן חלק בעולם הבא, וכדי להבטיח כבר בעולם הזה, אם כל יושביו יקיימון, עולם בלי שפיכות דמים.[5]

אמנם, אם עלינו ללמד את הגויים את שבע מצוות בני נח – ולצדן אולי גם מצוות של "צדקה ומשפט" והבנה מעמיקה יותר של הא-לוהות (כזכור, האמונה בקב"ה אינה כלולה במצוות בני נח, והרמב"ם לומד את הצורך ללמדה את הגויים מן המצווה לאהוב את ה' ולידע אותו) – איננו יכולים לעשות זאת בלי להיכנס לשיח תיאולוגי. ככלות הכול, כשאדם מלמד הוא צריך תמיד להיות קשוב לתלמידיו וללמוד מתגובותיהם. תיאולוגיה פירושה לימוד הא-ל. הפצת ידע הא-ל ואהבתו בין הגויים כל כולה אפוא דיאלוג תיאולוגי!

גם אם נצמצם את דיוננו לקבוצת המצוות שהרמב"ם מתיר, ואף ממליץ, ללמד את העולם, ברור שיש בה יותר משבע מצות בני נח. כאמור, שבע מצוות אלו הן היחידות שאנו מחויבים להפיץ בין הגויים ובמידת האפשר אף לכפות עליהם; וכאמור, די בקיומן כדי שיהיה חלק בעולם הבא למקיימן ושלום בעולם הזה לכולנו. אולם, כפי שהראינו, במצווה ג בספר המצוות שלו קובע הרמב"ם שיש להפיץ את ידיעת ה' וגם את "עבודתו".

בפרק האחרון של 'משנה תורה' קובע הרמב"ם כי בימות המשיח "יחזרו כולם לדת האמת", ואף מוסיף כי הגויים "לא יגזלו ולא ישחיתו אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל" (הלכות מלכים יב, א) – כלומר, יאכלו מזון כשר, ואולי, כך נראה לי רמוז פה, מזון צמחוני בלבד. יתרה מכך, ב'מורה נבוכים' (ב, לא; בתרגום הרב קאפח) מציין הרמב"ם שביום מן הימים כל האנושות תשמור שבת: "ולפיכך נצטווינו ביום הקדוש הזה כדי שיתבסס יסוד חידוש העולם, ויתפרסם במציאות כאשר ישבתו כל בני אדם ביום אחד".

בסיכומו של דבר, הרמב"ם סבור שהגויים אינם חייבים להתגייר, אבל יהיה זה מן המועיל לחשוף אותם למצוות התורה – ובאחרית הימים הם יתגיירו, או לפחות יאמצו מצוות רבות, הרבה מעבר לשבע מצוות בני נח.[6] כך עולה גם ממכילתא דרבי ישמעאל: "מפני מה לא ניתנה תורה בארץ ישראל? שלא ליתן פתחון פה לאומות העולם לומר למי שנתנה בארצו 'לפיכך לא קיבלנו'" (יתרו, מסכת דבחדש, פרשה ה).

תורה לנוצרים

כל שאמרנו עד כאן נוגע לגויים כולם. אך מסתבר שביחס לנוצרים – שתורתנו היא עבורם מקור מקודש, גם אם בחרו לסלפו – הרמב"ם צועד צעד נוסף. הדברים מופיעים בתשובה (מהד' מקיצי נרדמים, חלק א' סי' קמט) מרתקת, על השאלה האם הלכה כדברי ר' יוחנן במסכת סנהדרין (נט ע"א) ש"נכרי [או עכו"ם] שעוסק בתורה חייב מיתה". וכך משיב הרמב"ם:

היא הלכה בלא ספק. וכאשר יד ישראל תקיפה עליהם, מונעים אותו מתלמוד תורה עד שיתגייר. אבל לא יהרג אם עסק בתורה, לפי שאמר חייב מיתה ולא אמר נהרג כמו שאמרו על שבע מצות בן נח נהרג.

ומותר ללמד המצוות לנוצרים ולמשכם אל דתנו, ואינו מותר דבר מזה לישמעאלים, לפי מה שידוע לכם על אמונתם, שתורה זו אינה מן השמים, וכאשר ילמדום דבר מן כתוביה (וימצאוהו) מתנגד למה שבדו הם מלבם לפי ערבוב הסיפורים ובלבול העניינים אשר באו להם, (הרי) לא תהיה זו ראיה אצלם שטעות בידיהם, אלא יפרשוה לפי הקדמותיהם המופסדות ויוכלו להשיב עלינו בזה בטענתם ויטעו כל גר וישראל, שאין לו דעת, ויהיה זה מכשול לישראל האסורין ביניהם בעונותם.

אבל הערלים (=ר"ל הנוצרים) מאמינים בנוסח התורה שלא נשתנה, ורק מגלים בה פנים בפרושם המופסד ומפרשים זאת בפירושים, שהם ידועים בהם, ואם יעמידום על הפירוש הנכון, אפשר שיחזרו למוטב, ואפילו לא יחזרו, כשרוצים שיחזרו, לא יבוא לנו מזה מכשול ולא ימצאו בכתוביהם דבר שונה מכתובינו.

 הנה כי כן, "מותר ללמד המצוות לנוצרים ולמושכם אל דתנו". הרמב"ם מבחין במפורש בין 'גויים' באשר הם, שעליהם אמרה הגמרא שאסור ללמדם תורה, ובין הנוצרים, שנראים מתשובתו כמי שמאמינים ביסודות דתנו, אלא שסטו מן הדרך ("מגלים בה פנים בפירושם המופסד") ושמצווה להשיבם: "אם יעמידום על הפירוש הנכון אפשר שיחזרו למוטב".[7]

הדברים משלימים את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים. אף שהחשיב את הנצרות לעבודה זרה (להבדיל מרוב פוסקי ימי הביניים), העריך מאוד את הצלחתה של הנצרות להפיץ בקצווי תבל עקרונות חיוביים וערכים מרכזיים מהמסורת היהודית-נוצרית: "אבל מחשבות בורא העולם אין כוח באדם להשיגן, כי לא דרכינו דרכיו ולא מחשבותינו מחשבותיו. וכל הדברים האלו של ישוע הנוצרי, ושל זה הישמעאלי שעמד אחריו, אינן אלא ליישר דרך למלך המשיח, ולתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, 'כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד' (צפניה ג, ט). כיצד? כבר נתמלא העולם מדברי המשיח ומדברי התורה ומדברי המצוות, ופשטו דברים אלו באיים רחוקים ובעמים רבים ערלי לב, והם נושאים ונותנים בדברים אלו ובמצוות התורה" (הלכות מלכים יא, א, על פי כתבי יד תימניים).

דבריו אלו של גדול ההוגים היהודים מאז משה רבנו מדגישים שוב את חשיבותם של דיאלוג דתי עם הנוצרים ושל הפצת האמיתות התיאולוגיות שלנו על א-לוהים, על התורה ועל ימות המשיח, אמיתות שיום יבוא ויתקבלו באהבה על אוזניו של עולם צמא לדבר ה'.

ברור אפוא מעל לכל ספק שעלינו ללמד את הגויים תורה; את שבע מצוות בני נח חובה עלינו ללמדם, ומעבר לכך עוד, ככל האפשר, על פי מידת רצונם. ואת זאת ממש אנו עושים במרכז להבנה ושיתוף פעולה יהודי-נוצרי: אנו מלמדים את השורשים היהודיים של הנצרות, את יסודות התורה שבכתב ובעל פה שישו עצמו למד וקיים. בשנת תשע"א, 6,650 נוצרים באו בשערינו ללמוד שיעורים אלה.

ב.    התורה והארץ

ועוד לא אמרנו דבר על הקשר בין עם ישראל וארצו, המודגש בתורה. התורה מעוגנת היטב בארץ ישראל – מהמצוות התלויות בארץ ואינן ניתנות לקיום מחוצה לה, כגון מעשרות ושמיטה, ועד לעצם העובדה שהאישים המרכזיים בתולדות עם ישראל ותורתו, מאברהם אבינו עד הראי"ה קוק, חיו בארץ ישראל ונקברו בה, והתערו בה כך, רוחנית וגם פיזית, עם נצח ישראל. כל בן נכר הלומד את התורה ביושר יעמוד על הקשר הזה. ואכן, אצל נוצרים הלומדים תורה מתחזקת מאליה המחויבות לישראל כמדינה יהודית.

מעשה שאירע בראשית ימיו של המרכז ידגים זאת היטב. ב-2009 הגיעו למרכז שלנו 24 כמרים אוונגליסטים לשבוע של לימוד השורשים העבריים של הנצרות מתוך עיון בכתבי הקודש שלנו וסיורים באתרים מקודשים (השלג שירד באותו שבוע גרם לעליית חלקו של העיון על חשבון הסיור). התוצאה הייתה 24 כנסי CUFI (איחוד נוצרים למען ישראל) ב-24 כנסיות ברחבי החוף המזרחי של ארצות הברית, שהוקדשו כולם לדברי הלל למדינת ישראל כדגם לחיקוי, ולאיסוף תרומות למען נזקקים בישראל.

 

חלק שלישי: קריאה מחודשת ב'עימות'

א. רקע וסקירה

רבי ומורי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק זצ"ל פרסם את מסתו 'עימות' בגיליון אביב-קיץ 1964 של 'טרדישן'. היה זה כמעט שנתיים לפני הופעת ה"נוסטרה אטאטה" של האפיפיור יוחנן ה-23, בתקופה שבה הכנסייה הקתולית עסקה בבחינה מחודשת של יחסה ליהודים והחלה בטיפוחו של דיאלוג בין-דתי קתולי-יהודי. תהליך זה של עדכון הדוקטרינה, תהליך האג'ורנמנטו, בא על רקע השואה ובעקבות הולדתה המפתיעה וחסרת התקדים, כמתכונת תקומתו של עוף החול, של מדינת היהודים.

הרב סולובייצ'יק חשש, בצדק, שדיאלוג בשלב כה מוקדם ורגיש יוביל את הצד היהודי לוותר על עקרונות בסיסיים, ויתור שלדעת הרב יהיה כמובן הרסני. מתוך חשש זה כתב המנהיג ההלכתי והתיאולוגי של האורתודוקסיה המודרנית, האיש שהרבי מלובביץ' כינה 'למדן הדור', את המסה עמוקת המבט ומרחיקת הראות הזו, 'עימות' – או כפי שהיא קרויה בתרגום המוכר לעברית, 'ממעמקים'.[8]

המסה פותחת ונחתמת בדרשות מקראיות. הראשונה היא פירוש מבריק על פרשיות הבריאה ועל מה שהן יכולות ללמדנו בדבר מצבו ושליחותו של האדם, והאחרונה עוסקת בעימות שאירע בין יעקב ועשו בנחל יבוק, בדרכו של יעקב חזרה מגלותו מבית לבן; כידוע, בעולם המדרש עשו הוא סמלם הוותיק של רומא ושל הוותיקן. עיקרו של מפגן-הכוח התיאולוגי המרשים הזה הוא דיון ביחסיו של עם ישראל עם העמים ובמתחייב מהם, ובייחוד בעימות בין אמונת ישראל והאמונה הקרובה לה, הנצרות, ובשאלה אם רצוי דיאלוג ביניהן ובאיזה היקף.

רבנים אורתודוקסים רבים רואים כיום את 'עימות' כמעין תשובה הלכתית עשויה ומוגמרת, המתירה דיאלוג יהודי-נוצרי על "בעיות אוניברסליות" כל עוד הן "כלכליות, חברתיות, מדעיות ואתיות", אך אוסרת באופן מוחלט דיאלוג בתחומים של "אמונה, דין דתי, דוקטרינה ופולחן" – כלשונה של החלטת מועצת הרבנים דאמריקה מפברואר 1966. אם זו הייתה כוונתו של הרב, הוא היה כותב פסק הלכה מסודר, עם הגדרות מפורשות, ולא את 'עימות' עם הניואנסים העדינים, העושר ההגותי והדיאלקטיקה.

יתרה מכך, אותה הצהרה של מועצת הרבנים האוסרת דיאלוג על "אמונה ודין דתי" חותמת כך: "נאמר שוב, אנו מוכנים לדון בבעיות דתיות אוניברסליות. נתנגד לכל ניסיון לוויכוח על אמונתנו הפרטית והאישית". "בעיות דתיות" היא הגדרה פתוחה ואף פרוצה. הרב סולובייצ'יק, למען האמת, הגדיר את עצמו כ"אקזיסטנציאליסט הלכתי" – כלומר, כמי שמאמין שההלכה נוגעת לבעיות הקיומיות הבסיסיות של האנושות! בכתביו שלו ציטט לעתים קרובות תיאולוגים נוצרים כגון סרן קירקגור, קרל בארת ורודולף אוטו. הקריאה הפומבית הראשונה של חיבורו 'איש האמונה הבודד', עוד לפני פרסומה, נעשתה בסמינר בין-דתי שנערך בסמינר סנט ג'ון בברייטון, מסצ'וסטס.[9]

ייתכן שההבחנה החשובה במשפט זה בהצהרת הסתדרות הרבנים היא דווקא בין "ויכוח" ל"דיון". "ויכוח על אמונתנו הפרטית והאישית" לא, ואילו "דיון (או דו-שיח) בבעיות דתיות אוניברסליות" – ברצון. ואולי הצהרת הסתדרות הרבנים הקולעת ביותר לעמדתו של הרב סולובייצ'יק אינה ההצהרה שציטטנו, אלא זו שקדמה לה בשנתיים, מפברואר 1964, סמוך לפני הופעת 'עימות' – הצהרה שצורפה ל'עימות' כנספח. היא קוראת ל"יחסים הרמוניים בין כל הדתות" (האם יחסים אינם כוללים דיאלוג?), שמטרתם מאבק ב"איום החילוניות והחומרנות והשלילה האתיאיסטית המודרנית של הדת וערכי הדת". מאבק שכזה בשלילת ערכי הדת דורש, לכל הפחות, שיח תיאולוגי שיגדיר ערכים אלו הזקוקים להגנה.

אני מאמין שקריאה קפדנית ב'עימות' תצדיק, ואפילו יותר מכך, את קיומו של דו-שיח דתי היום – כמובן, תוך היענות להנחיות ולהגבלות הברורות שהציב הרב, ושאנו במרכז באפרת דבקים בהן. הבה נצא ביחד למסע אל המסה, וננסה להבין את עמדתו של הרב לעומקה.

ב. האדם הלא-מעומת והאדם המעומת

הרב סולובייצ'יק מאפיין את האדם שבפרשת הבריאה כ"אדם הטבעי", אדם הרואה עצמו חלק בלתי נפרד מעולם הטבע שסביבו ואינו מצוי בעימות איתו: הוא אינו חש איום מצדו, וגם אינו חש אחריות כלפיו. "וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר" – וסביבו הצמיח ה' "מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה" (בראשית ב, ח-ט). האדם הטבעי הוא הדוניסט אגוצנטרי, מונע רק מתוך דחפים של שאיפה לעונג, נטול בידול עצמי ומודעות עצמית. בקצרה, אדם בלתי מעומת.

שישה פסוקים לאחר מכן מופיע לפנינו אדם אחר, אדם מתעמת ומעומת, שמביט אל העולם, מכיר בַּכוח שיש לו כלפיו ובאחריות הנובעת ממנו, ושומע לאל מצַווה המציב גבולות לכיבוש העולם בידי האדם: "וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ, וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר…" (שם, טו-טז). לאדם יש 'בשורה', שליחות, לתקן את העולם ולשמר אותו; לנסות להכניע את היצורים האחרים, הפחותים ממנו, ולהכניע את עצמו לבורא העולם. סיסמת הווייתו היא "אני אחראי, משמע אני קיים". האדם המעומת והמתעמת הופיע.

האדם המתעמת והמעומת הוא בעל מודעות עצמית מלאה. הוא יודע שמעמדו ביקום ייחודי (שכן הוא יכול לשלוט בעולם ולכבוש אותו) וטרגי (שכן למרות הכול, הוא נתון לשלטונם ולכיבושם של הרוע והמוות). הוא נתון לבדידות חודרת ומדלדלת ("לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", בראשית ב, יח). ואז, נוסף על עימותו עם העולם, הוא מתעמת עם חוה, שותפתו לחיים, זו שהוא עתיד לכונן איתה קהילה על ידי תקשורת מילולית, על ידי דיאלוג (שם ב, כג), זו שתעמוד לצדו בעימותו עם העולם.

אלא שמילים הן חרב פיפיות; הן מבטאות את "המשותף בשתי ישויות", את קווי הדמיון בין שני יחידים הממזגים את חייהם ואת גורלותיהם; אבל הן גם "הזרות והמיוחד של כל ישות", מה שמבדיל ומבחין כל אחד מהם ממשנהו. הן גם מובילות לחטא ולעונשו, ומעתה האחד מנסה למשול בחברו ולהכניעו ("וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ", שם ג, טז).

מהפרדיגמה הזו עולה שהעימות ביסודו אינו אלא התמודדות, דו-שיח, ושהוא בעל ערך חיובי, מבריא, ואפילו גואל. הרב סולובייצ'יק ממשיך אפוא וכותב כי היהודים מצויים בעימות כפול: עם היקום, מתוך היותם בני אדם, ועם א-לוהים, בשל בריתנו איתו כיהודים. היהודי "בן התרבות המערבית" חושב אולי שמן הנמנע ליטול חלק בשני העימותים הללו גם יחד, האוניברסלי והבריתי: שהם מוציאים זה את זה מכלל אפשרות, או שהדאגה לעולם מייתרת ואף מבטלת את הדאגה לזהות ייחודית ונבדלת. אולם ההפך הוא הנכון: אדרבה, העימות הבריתי הוא אשר מכונן ומכוון את הבשורה הלאומית שאנו נושאים לאנושות וליקום. "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", מורה ה' לאברהם; "אַל יִתְהַלֵל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ. כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִתְהַלֵל: הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי. כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִי נְאֻם ה'", ניבא ירמיה (ט, כב-כג) באוזני בני עמו, ובציטוט זה בחר הרמב"ם לחתום את יצירתו הפילוסופית הכבירה 'מורה נבוכים'.

כשהרב עובר לדבר על העימות והדיאלוג היהודיים-נוצריים הוא עומד על כך שוב: "ההשתלבות בתוך כלל המין האנושי בעימות הקוסמי אינה מוציאה את העימות האישי השני של שתי עדות דתיות, כשכל אחת יודעת גם מה שמשותף לה ולחברתה וגם מה שמיוחד לה. באותה דרך אדם וחוה … פגשו זה את זה כשני יחידים נפרדים היודעים את אי-שוויונם ויחידותם, כן יכולות שתי עדות דתיות המתאמות את מאמציהן כשהן מעומתות על ידי הסדר הקוסמי לפגוש זו את זו תוך ידיעה מלאה את המפריד ביניהן ועצמיותן. אנו דוחים את התורה של עימות יחיד, ובמקום זה אנו עומדים בתוקף על ההכרח של עימות כפול" (שם, עמ' 130).

הסיבה היחידה לכך שהרב מטיל ספק בדיאלוג העימותי עם "העדה הדתית האחרת", דיאלוג שאמור להיות מבריא ומועיל ממש כמו זה שבין אדם לחוה, היא שלאורך ההיסטוריה נהגה בנו הכנסייה כביֵשוּת נחותה. במילותיו של הרב, "לרוע המזל, החברה הלא-יהודית עימתה אותנו במשך כל הדורות ביחס של זלזול, כאילו היינו חלק מן הסדר האובייקטיבי התת-אנושי המופרד על ידי תהום מן האנושי" (עמ' 129).

"מובן מאליו", קובע הרב, "שעימות של שתי עדות דתיות אפשרי רק אם הוא מלווה בהבטחה ברורה ששני הצדדים ייהנו מזכויות שוות וחופש דתי מלא … עימות דמוקרטי אינו דורש שאנו ניכנע לעמדה של יושר עצמי שננקטה על ידי העדה של הרוב, שבעוד היא מתווכחת אם 'לזכות' את העדה של המעטים מאיזו אשמה בדויה (רצח אל! ש"ר), מתעלמת היא לגמרי מן האחריות ההיסטורית שלה לסבל ולעינויים של המיעוט, של החלשים והנרדפים … אין בדעתנו למלא את התפקיד של האובייקט הנפגש בידי אדם המשתלט", הנוצרי. "טובה מזו הייתה העמידה בתוקף על הזכויות הבלעדיות של האדם כיצור אנוש, שנברא בידי אלוקים" (עמ' 131).

במילים אחרות, הרב סולובייצ'יק אינו מתנגד לדיאלוג דתי עם נוצרים; משום כך מסתו קרויה "עימות" ולא "אי-עימות". הוא מתעקש, עם זה, על כך שהעימות יתקיים על בסיס של שוויון בין-דתי ושל כבוד הדדי כלפי כל המחויבויות המחשבתיות והמעשיות שהדתות מטילות על מאמיניהן, בלי להכפיפן לוויכוחים לוגיים או לסחר-מכר של פשרות.

ג. קווים אדומים ותנאים מוקדמים

אלה הם שלושת הדברים שהרב סולובייצ'יק התנגד להם – והם גם הקווים האדומים שלי בדיאלוג עם נוצרים:

  1. לעולם לא נקיים דיאלוג עם נוצרים המייצגים תנועות מיסיונריות, ועם נוצרים שכוונתם המוצהרת או הסמויה היא להעביר יהודים על דתם.
  2. לעולם לא נתווכח עם נוצרים על הלכות, מנהגים וסוגיות אמוניות. ננסה לחלוק איתם את עולמנו התיאולוגי והמעשי הייחודי, כל עוד רצונם להבינו, אולם עלינו ועליהם להבין שלכל עדה דתית יש ביטויים דתיים המצויים מעבר לשיח הלוגי ואינם נתונים לוויכוח.
  3. לעולם לא ניכנס לדיאלוג שבו יצופה מאיתנו להתפשר על ערכינו הדתיים או על אמונותינו כך שיהיו נוחים יותר לצד הנוצרי.

העקרונות הללו מופיעים כולם ב'עימות', והנה הם כלשונם שם:

"לאור הניתוח הזה, יהא זה מסתבר לקבוע שבכל עימות עלינו לדרוש ארבעה תנאים יסודיים, כדי לשמור על עצמוּתנו ועל חופש הפעולה שלנו.

"ראשית, עלינו לקבוע במונחים שאינם משתמעים לשתי פנים כלהלן: אנו עדה דתית עצמאית לגמרי. אין אנו סובבים ככוכב לוואי בשום מסלול" (שם).

הרב חשש תמיד שכיוון שהנצרות טוענת שהיא מחליפה את היהדות, היא תנסה לשתול זאת כהנחת יסוד בכל דיון, וכיוון שהנוצרים הם הרבים ואנו המעטים, הדבר ידחק אותנו לעמדת חולשה. משום כך, יש להקפיד שעצמאותנו הדתית תכובד.

"התנאי השני – הלוגוס. הדבר שבו מתבטא הניסיון הדתי הרבגוני אינו מתאים לסטנדרטיזציה או לאוניברסליזציה". בזאת הדגיש הרב שאנו והנוצרים איננו עדה דתית אחת. והוא הוסיף וכתב, "עלינו לזכור תמיד שחובתנו המיוחדת לאלוקים ותקוותנו וכן הרצון החזק להתקיים אינם עניין למיקוח ואינם נתונים לוויכוח ולהתפלספות".

"התנאי השלישי: אנו, חברי עדת המיעוט, חייבים לפעול תמיד בטקט ובהבנה ולהימנע מלהציע לעדת הרוב, שהוא גם יהיר וגם ערום, שינויים בפולחנה או תיקונים בכתביה".

אנחנו איננו רוצים שהם יבקשו מאתנו לשנות את כתבי הקודש שלנו, ולכן איננו יכולים לצפות מהם ציפייה מקבילה. אולם עליי להעיר שאנו יכולים ואף חייבים לשתף אותם בכאב שבלבנו ובפצעים שבגופינו, שגרמו להם אותן אמירות בספרי הבשורות המטילות על היהודים אחריות היסטורית קולקטיבית על "רצח אל", ואותם אזכורים בכתבים ובליטורגיקה בדבר הצורך המיידי להמיר את דתם של היהודים. הרב סולובייצ'יק ממשיך:

"התנאי הרביעי: אנו בוודאי לא היינו מסכימים – לאור ההיסטוריה שלנו, שקודשה על ידי מות-קדושים של מיליונים – אפילו לרמוז לעדה דתית אחרת שאנו מוכנים לתקן גישות (יהודיות) היסטוריות, לעשות מסחר בטובות הנאה בנוגע לענייני יסוד של האמונה ולהתפשר ב'כמה' דברים השנויים במחלוקת. …אין אנו יכולים לעורר את יחס הכבוד של המעומתים על ידי גילויים של התרפסות. רק מדיניות ישרה, גלוית לב וברורה – המשקפת מסירות מוחלטת לאלוקינו, רגש של כבוד, גאווה ושמחה פנימית על היותנו מה שהננו, תוך אמונה נלהבת וציפיית ביטחון להתגשמות החזון האסכטולוגי שלנו, כשהאמונה שלנו תתרומם מפרטיקולריות לאוניברסליות – תכבוש את לבם של אצילי העדה הדתית האחרת, שביניהם יש לנו גם אויבים וגם ידידים" (עמ' 134-135).

כאן מבטא הרב את עמדתו של הרמב"ם, שבסופו של דבר, באחרית הימים, האנושות כולה תפנה אל אמונת ישראל. עד אז, בעימות שלנו עם קהילות מאמינים אחרות, אנו חייבים להביע מחויבות נלהבת לדתנו הייחודית, ולא להחליש לרגע את עוצמת להטנו הרוחני והרגשי. רק בדרך זו ירחשו לנו עמיתינו מקהילת המאמינים האחרת כבוד אמיתי.

ד. בינו שנות דור ודור

כל מי שעיניים בראשו יכול לראות שארבעת התנאים המוקדמים הללו שהציב הרב התקבלו במידה רבה על דעתן של הכנסיות הקתולית והאוונגליסטית ועל דעתם של רבים מאנשי הכנסייה הפרוטסטנטית. הכנסייה דחתה את ההאשמה הקולקטיבית של היהודים ברצח האל, גינתה את האנטישמיות, ביקשה מחילה על הרדיפות הדתיות, ובמידה רבה אינה טוענת עוד שהברית החדשה ביטלה את בריתם של היהודים עם אלוהים.

אנו נכנסים היום לדו-שיח היהודי-נוצרי כשווים בהחלט, ואפילו כ"שווים פלוס". עצם קיומנו ההיסטורי, שגבר על חורבן, גלות ורדיפות לאין קץ, מאשש את בריתו של הקב"ה איתנו, ואת קיומו ופעולתו בעולמנו ("אַתֶּם עֵדַי, נְאֻם ה'…", ישעיה מג, י); ושיבתנו למולדתנו, לארץ ישראל, לאחר קרוב לאלפיים שנות גלות, מאששת את הנבואות הא-לוהיות שבמקרא (דברים ל, א-י; ישעיה יא, יא).

אכן, רבים מהנוצרים, בהם מידידינו, מאמינים שבאחרית הימים כולם יתנצרו; אולם כפי שראינו, הרמב"ם מאמין שבאחרית הימים כולם יתייהדו! כל עוד הקבוצה שאנו מקיימים איתה דו-שיח מכבדת אותנו כפי שאנו עתה, על כל ההבדלים שבינה לבינינו, אנו יכולים להסכים איתה שבבוא מלך המשיח הוא יאמר לנו מיהו זה שצריך להמיר את דתו לדתו של השני (אם המרה פורמלית תהיה בכלל נחוצה אז).

יהודים רבים נרתעים מכל שיח יהודי-נוצרי בשל זכר המעורבות הנוצרית ברדיפת היהודים, ששיאה בשואה. אחרים אינם יכולים להעלות על דל שפתיהם את הביטוי "ישו היהודי", וגם לא לשמוע אותו, בשל כל הזוועות שנעשו ביהודים בשמו של אותו איש. לאלו ולאלו אני יכול להציע להיזכר בפסוק משירת האזינו, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ" (דברים לב, ז). רבי סעדיה גאון מונה פסוק זה כאחת מתרי"ג המצוות: כהפצרה בנו שנלמד היסטוריה.

רש"ר הירש צועד צעד נוסף קדימה, ומפרש את המילה "שנות" לא כריבוי-נסמך של "שנים", אלא כנטייה של "שינוי". הֱיו רגישים לשינויים המתרחשים במהלך ההיסטוריה, קוראת לנו התורה על פי פירוש זה, והַגיבו בהתאם: הֱיו רגישים לעליית אימפריית הרשע של האסלאם הרדיקלי, המאיימת להחריב את ישראל ואת העולם החופשי כולו במלחמת ציוויליזציות "דתית"; היו רגישים לשינויי הדוקטרינה היסודיים המתחוללים כיום בנצרות; היו רגישים לכל אותם רבים בעולם הנוצרי המושיטים לנו ידיים לידידות ולתמיכה. האם יש לנו זכות מוסרית ודתית לדחות את המחוות הללו, בשעה שמסביב ייהום סער השנאה והדה-לגיטימציה לישראל?!

ה. העימות הרצוי

המאפיין הבולט ביותר במסה 'עימות' הוא ההדגשה העקבית של חשיבות העימות – הדיאלוג עם קהילת המאמינים האחרת:

"אנו דוחים את התורה של עימות יחיד, ובמקום זה אנו עומדים בתוקף על ההכרח של עימות כפול. … כעדה דתית כריזמטית, עלינו לקדם את האתגר של עימות העדה הכללית הלא-יהודית. אנו נקראים לספר לעדה זו לא רק את הסיפור שהיא יודעת כבר – שאנו הננו יצורי אנוש הדורשים טובתו הכללית והתקדמותו של המין האנושי, שאנו מעוניינים בהדברת התחלואה, בהקלת הסבל האנושי, בהגנת זכויות האדם, בעזרה לנצרכים וכו' – אלא גם מה שלא ידוע לה עדיין, דהיינו האחרות שלנו כעדת ברית מטפיזית" (עמ' 130).

הרב סולובייצ'יק מבקש שנוסף על המסרים האנושיים-חברתיים האוניברסליים נעביר לבני שיחנו גם דברים שבעומק הלב: את אמונתנו, ואת מלוא מוטת השוני שבין המחויבות הדתית שלנו לזו שלהם. הוא מתנגד רק לוויכוח בעניינים ייחודיים אלו עם קהילת המאמינים האחרת. כלשונה של מועצת רבני אמריקה (בהצהרתם מפברואר 1966) – "נאמר שוב, אנו מוכנים לדון בבעיות דתיות אוניברסליות. נתנגד לכל ניסיון לוויכוח על אמונתנו הפרטית והאישית".

חתימה 

בחסות מוסדות 'אור תורה סטון' הקמנו את 'המרכז להבנה ולשיתוף פעולה יהודי-נוצרי' באפרת. בשנת 2010 הגיעו אליו יותר מ-7,000 נוצרים מכל קצות תבל, כדי ללמוד על שורשיה היהודיים של הנצרות, ועוד אלפים רבים למדו זאת בעזרתנו דרך סרטים, תוכניות טלוויזיה והרצאות בכנסיות אוונגליסטיות ברחבי אמריקה הצפונית. העברנו סמינרי לימוד רבים לכמרים ולתלמידי כמורה, ובעקבותיהם נערכו עשרות "ערבֵי ישראל" בכנסיות אוונגליסטיות ברחבי ארצות הברית. מרתק לראות כיצד קבוצות נוצריות רבות מבקשות במיוחד לבלות במרכז את ימי פסח, שבועות וסוכות, וכך לחוג מועדים אלה באופן שעשה זאת ישו – ובכלל זה להשתתף בתפילות.

שני זוגות יקרים של מנהיגים נוצרים בולטים, שהם גם ידידינו הטובים – הכמרים לה-סאל ופורציה ווֹהן מהמרכז הנוצרי 'חיים חדשים' בסן-אנטוניו שבטקסס, וגארי וקוני בצ'מן מ'שער ציוֹן הבינלאומי' שבאוקלהומה סיטי – מחזיקים דירות בירושלים, וכשהם בקרב קהילותיהם וארגוניהם הם שומרים איתם את השבתות והחגים. מחויבות כגון זו למועדים ולמנהגים המשפחתיים האמורים בכ"ד ספרי המקרא, ואשר קוימו בקפדנות גם בידי מייסד הנצרות, מתפשטת והולכת בקרב אוונגליסטים, שאינם חדלים לשמור אמונים גם למאפייניה הייחודיים של אמונתם הנוצרית. פגשתי אפילו נציגה מקבוצה גדולה של נשים אוונגליסטיות מאוקלהומה סיטי הנפגשות מדי ערב בין פסח ושבועות כדי לומר יחד מזמורי תהלים, לספור את ספירת העומר ולעבוד יחד על שיפור יומי של האופי, וכך להתכונן לחג ההתגלות בסיני, חג השבועות.

בשיתוף מכון וויד'רספון באוניברסיטת פרינסטון הקמנו מכון למחקר תיאולוגי, שישמש בית לשיח בין תיאולוגים נוצרים ויהודים מוכרים. תוצאות הדיאלוגים שלנו יופיעו בקרוב בספר שכותרתו "שינוי, ברית ותקווה בעתיד האנושות". הספר מבטא את שליחותנו המאוחדת, להביא את אלוהי החמלה, המוסריות, החירות והשלום לעולם הלכוד בין סכנות תאומות – טרור ג'יהאדי רדיקלי מזה ומטריאליזם חילוני חסר גבולות מזה. המיזם הבא שלנו יהיה דו-שיח על "דת, מלחמה ואלימות", וכן על "משמעותה של שיבת היהודים לציון". נוסף על כך, קיימנו באוניברסיטת אמורי את הקולוקוויום היהודי-אוונגליסטי הראשון אי פעם. מפגש זה הניב מסמך מאת תיאולוגים אוונגליסטים הקובע בבהירות כי השליחות – המיסיון – הנוצרית להפצת האמונה נועדה לגויים, ואין כל חיוב לנצר יהודים. כל הדיאלוגים שלנו נמצאים בבירור בתוך התחום ששרטט הרב י"ד סולובייצ'יק ב'עימות'.

יש לקוות כי המרכז שלנו באפרת והדיאלוג היהודי-נוצרי שהוא יוצר יהוו תוספת ברוכה לתהליך ראשית צמיחת גאולתנו, תהליך שיבתנו אל המולדת, אל האחריות ואל ההיסטוריה. מי ייתן והם יקרבו את התגשמות הנבואה "כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג, ט) ויתרמו לתיקון עולם במלכות שדי, להגעת היום שבו "לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישעיה ב, ד; מיכה ד, ג).

 הכותב הינו רב העיר אפרת וראש מוסדות 'אור תורה סטון'

 פורסם במוסף 'שבת', גליון שבת הגדול II, אייר תשע"ב, מאי 2012


[1] הרבה מהאמור להלן בנושא זה למדתי מעמיתי ושותפי הרב ד"ר יוג'ין קורן (Eugene Korn) וממסתו The Man of Faith and Religious Dialogue: Reviewing Confrontation After Forty Years,” Modern Judaism 25:3.

[2] .“Reflections on Covenant and Mission,” 12.8.2002, United States Conference of Catholic Bishops

[3] Many Religions, One Covenant.  Ignatius, San Francisco, 1999, pp. 70-71.

[4] שם, עמ' 109.

[5] לדיון מקיף יותר בסוגיה זו, ראו מאמרִי Covenant and Conversion: The United Mission to Convert the World, שעתיד לראות אור בקרוב בספר Conversion, Covenant and Hope in the Human Future (Erdman Press).

[6] ראו חילוקי הדעות בין מנחם קלנר (האומר שהגויים יתגיירו באחרית הימים) לבין חיים רפפורט (הטוען שהם רק יקבלו את שבע מצוות בני נח) במאורות ז, 1, תשרי תשס"ט, ובינם לבין יעקב בלידשטיין (עקרונות מדיניים במשנת הרמב"ם: עיונים במשנתו ההלכתית, רמת-גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשמ"ג, עמ' 98 הערה 27 ועמ' 227), המציג עמדת ביניים (כפי שגם אני מציג פה).

[7] הרב הראשי של תל-אביב לשעבר, חיים דוד הלוי (עשה לך רב, ז, מח), מתיר ללמד תורה גם למוסלמים, כיוון שהאיסור ללמד תורה לגויים חל רק אם לא קיבלו עליהם את מצוות בני נוח, ואילו המוסלמים הם מונותיאיסטים. ואכן, הרמב"ם עצמו מבחין בין גוי שעדיין לא שומר את מצוות בני נוח, שאינו יכול לשמור מצוות אחרות ולשבות בשבת, לבין בני נוח, שרשאים לשמור את כל המצוות, ואכמ"ל.

[8] מופיע בתוך הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, התקין והביא לדפוס שלמה שמידט, ירושלים, ההסתדרות הציונית העולמית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה: תשמ"ב, עמ' 117–136. תורגם מאנגלית ע"י משה קרונה. המסה הופיעה בעברית גם כחוברת בפני עצמה: הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, עימות, תרגם הרב יוסף סובלמן, ירושלים: משרד החינוך והתרבות, המחלקה לתרבות תורנית, תשל"ח.

[9] ראו See Korn, The Man of Faith and Religious Dialogue, note 8.

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 במאי 2012, ב-גיליון שבת הגדול 2 - אייר תשע"ב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 9 תגובות.

  1. היה אפשר לכתוב את המאמר היפה הזה בלי לערב כל מיני תזות על התנגשויות של ציווליזציות. נבואות כאלו הן בדיוק מסוג הנבואות שנוטות להגשים את עצמן. הייתי מעדיף שגם רב שמקבל את ההשערה על איזושהי מלחמת עולם בין דת החסד הנוצרית לבין האסלאם לא ימהר לספח את היהדות לאחד המחנות עם כל הכבוד לפטריוטיות האמריקאית.
    לדעתי עדיף לדבר על התנגשויות בתוך כל ציווליזציה ודת וכו'.

  2. ריסקין כנראה מאמין בתחיית מתים של נוצרים. האפיפיור יוחנן ה-23 נפטר ב-1963, אבל זה לא מפריע בכלל לריסקין לטעון שוב ושוב שהוא פירסם מסמך ב- 1965. והוא עוד מדגיש שזה היה אחרי פרסום דברי סולובייצ'יק ב-1964. פלאי פלאים.

    • ירחימאל, כדאי שתעשה שיעורי בית. לא קשה. בסה"כ הקשות מקלדת בודדות. יוחנן ה-23 החל בפרויקט הגדול של החשיבה המחודשת הקתולית ביחס ליהודים. הוא הספיק לתקן תיקונים חשובים בליטורגיה ובחשיבה הקתולית, אבל הלך לעולמו לפני שהתהליך הושלם. לכן מי שקרא את הנוסח הסופי של 'נוסטרה אטאטה' היה ממשיכו, האפיפיור פאולוס השישי.

  3. דברים יפים ומקובלים עליי. ישו היה יהודי והוא נשאר יהודי. סבור אני, כי חכמי אותה תקופה נהגו בו שלא כהוגן במובן זה שלא רצו לשמוע את דעותיו אשר היו שונות מדיעותיהם. מכירים אנו תופעה זאת אף בימינו, כאשר קיצוניים דתיים, אינם מוכנים לשמוע שום דעה מלבד דיעותיהם ויוצאים נגדם בכינויי גנאי ובחרמות. נדמה לי, שזה מה שקרה לישו היהודי. והנה היום באים "נוצרים" ומכירים בעם ישראל, בתסגותיו ובתורתו, מה טוב יותר מזה ? הקשר עם העולם הנוצרי חשוב מאוד מאוד בתקופה הזאת של הרדיקאליות האיסלאמית, אשר טרם רואים אנו את הסכנות העתידיות שלה. הנני מציע לחזק את הקשר עם הנצרות על בסיס הדברים שנאמרו כאן, ואף מותר יהיה לצעוד מעבר לכך, בהתאם להתפתחויות בעולם.

  4. חיזוק הקשר שבין היהדות לנצרות הוא הדבר משמעותי וההרה-גורל שיתרום לא רק לישראל אלא לעולם כולו.
    רבים בעם ישראל אינם דוחים כלל את בשורתו של ישוע ואף בחסד אלהים מכירים בה וזה עושה אותם בהכרח ליהודים טובים יותר, ללא הזדקקות להגדרות תיאולוגיות או דתיות.

  5. יהודה מלמד

    זה משמח לשמוע את הדרך של הרב ריסקין בצורה שלימה. אחרי כל מיני שמועות טוב לשמוע שהוא מחויב לעקרונות של הרב סולוביציק, וששרף ברחובות אפשרת חומרים מסיונרים למרות ערבובם עם כתבי הקודש שלנו.
    יש עדיין ממה לחשוש. א. הרב ריסקין מדבר כל הזמן על אלוקי האהבה החמלה והמוסריות. כרעיון משותף כאשר ידוע שהרב קוק דבר על המינות שהפקירה את המשפט תקעה את עצמה [רק] במידת החסד והרחמים.
    ב. דמותו של ישו הנוצרי אצל הרב ריסקין מתוארת כדמות חיובית – יהודי דתי פורץ דרך או משהו מעין זה. כאשר בכל מקורותינו הוא מתואר כמי שהדיח את ישראל וגם לפי מה ששמעתי במקורותיהם הוא מתואר כמי שערער על ההלכות בשם טענות הומניות.

  1. פינגבק: תגובות לגיליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: תגובות לגליון שבת הגדול II « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  3. פינגבק: אמונה ברשות היחיד / דוד ברגר « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: