תגובות ל"פראות של קדושה" מאת ניר מנוסי

התעלמות מהסכנות שבדתיות לא-רציונלית / צבי כרמלי

במאמרו של מנוסי מוצג רעיון פסיכולוגי-פילוסופי חשוב: הרוח האנושית זקוקה להתחדשות מתמדת ולכן אמונה שלפיה 'הכול מובן וברור' מסוכנת לה. האדם חי חיי רוח יצירתיים ומתחדשים רק כאשר הוא מניח כי מעבר לכול "ידוע" קיים "נסתר" נוסף, וחייו הרוחניים מתנוונים כאשר הוא בטוח כי הכול כבר מובן וברור.

דא עקא, מנוסי משבץ רעיון (רציונלי לעילא) זה בתוך מתקפה חריפה על תפיסה דתית רציונלית שאותה זיהה אצל "ד"ר צעיר". לא ברור לי על מה יצא קצפו. מנוסי שוגה באופן שבו הוא מפרש את החוויה הדתית הרציונלית שהד"ר מייצג. אותו ד"ר, ממש כמו מנוסי עצמו, אינו שולל את קיומה של חתירה אינסופית להבנת הנסתר ואינו טוען (אפילו לא בדברים שמנוסי מצטט) כי בכל רגע נתון "הכול מובן". הוא רק מתנגד לערך שמייחסים רבים ל"לא מובן" כשלעצמו ורואה את מרכז החוויה הדתית ברגע ההארה והתובנה. בנקודה זו לא קיימת מחלוקת משמעותית בין מנוסי לבין הד"ר שכנגדו הוא יוצא, שהרי גם מנוסי אינו תומך במצב סטטי של אי הבנה אלא רואה בו קוטב הכרחי לשם קיומה של התפתחות רוחנית מתמדת.

יש להעיר כי מנוסי אינו רגיש לממד ה"נסתר" הקיים בדתיות רציונלית גם ברגע התובנה עצמו. תובנה רוחנית כוללת הכרה בקיומו של "נסתר" שהרי גם כאשר המציאות מובנת, קיים הפלא של עצם קיומה ככזו, בבחינת "כך גזרה חכמתו" של הא-ל. אך מעבר לכך קיימת בעיה מהותית אף יותר במאמרו של מנוסי. מיקוד המאמר במתקפה כנגד הדתיות הרציונלית של "אותו ד"ר" קשור להתעלמות של מנוסי ממה שהלה באמת מבקר – קיומם של חלקים גדולים והולכים ביהדות הדתית שמקדשים חוויה דתית שבמרכזה אי הבנה, חלקים שעבורם השאיפה לתובנה רציונלית היא מיותרת, בזויה ואף מנוגדת לאמונה ולרוחניות. כך, בצד רעיון העוסק במתח ההכרחי לקיום רוחני, תוקף מנוסי את הרציונליות הדתית תוך התעלמות מן הסכנות הקיימות בדתיות לא רציונלית. בכך הוא חותר בלי משים תחת אפשרות קיומו של אותו מתח שכה חשוב לו שכן זה לא יוכל להתקיים כאשר קוטב ה"נסתר" מפסיק לסמן יעד לאינסופי המשתנה כל העת, והופך למרכזה של האמונה והחוויה.

ד"ר צבי כרמלי הוא פסיכולוג קליני וראש החוג לחינוך במכללת הרצוג

על גבול האנטי-רציונליות / נדב שנרב

קיים איזה מתח מובנה באדם, בדת ואולי גם בעולם, בין הקוטב הרציונלי או המחקרי-מדעי לבין הצד הלא רציונלי ואף האנטי-רציונלי. צד נסתר זה כולל איזושהי "היפתחות" לעולם הרמז והסוד, איזושהי הסתכלות יותר הוליסטית ופחות מנתחת-אנליטית הן על האדם והן על המציאות. מקובל גם להניח כי כדי להשיג התקדמות באותו פן של ההכרה הקשור לאותו צד רזי של ההויה יש צורך לוותר על הגישה האנליטית החמורה של, נאמר, מדעי הטבע, ולהיות מסוגל להתבשם מניחוחן של מילים ומושגים גם אם משמעותם אינה מוגדרת בתכלית. זהו סוג הדברים שדימיתי לראות במאמרו של מנוסי ובעיקרון מצאתי את עצמי מסכים עמם. עם זאת, נראה כי צריך להעלות כמה הערות.

התרופה הדתית או הרוחנית לחולאי הדור שעליה ממליץ לנו מנוסי היא למסוך את הבשר של מציאות החולין בשמנו של הנסתר, כלומר להחזיק בגישה רציונלית של שכל ישר כלפי המציאות שתחת השמש, ולשלב בה איכשהו פתיחות והקשבה למה שלמעלה ממנה. גישה זו קרובה מאוד ללבי (למרות שאיני בטוח כלל בסיכויי הצלחתה), ודווקא משום כך חשוב להדגיש את גבולות הגזרה שלה.

אנשים רבים אשר מדברים על היפתחות כלפי הנסתר או על קשב העולמות העליונים, משתמשים במלים הללו כמסווה לכוונתם האמיתית: ביטול מוחלט של השכל והתפרעות רוחנית-אקסטטית שאינה רחוקה מהוללות שיכורים בטקסים פגאניים למיניהם. א-רציונליות, או הנכונות לבחון ולחוש גם מה שאינו נכנס בכלי הניתוח המדעי, מתחלפת מהר מאוד עם אנטי-רציונליות, עם הניסיון לעשות "דווקא" לתבונה ולחסל את הצד השכלי שבו ראה הרמב"ם את צורת האדם.

לא צריך ללכת לשבטי קניבלים בפפואה ניו-גיני כדי להביא דוגמאות. הנה המשיחיזם החב"די: האמונה בדבר ההבל שאפילו קשה להביעו במילים, כי הרבי מנחם מנדל שניאורסון חי ומתפקד כמלך המשיח למרות שהוא מת ונקבר, הנסיעות "אליו" לכתובתו בברוקלין וכדומה. כל המילים היפות שינפיקו לנו לא יכולות לטשטש את העובדה כי מדובר בבעיטה פראית, בהמית, בשכל הישר ובהיגיון האלמנטרי, וכי ההוזים המכריזים "יחי" (שהם ודאי חלק נכבד בחסידי חב"ד, וככל הנראה רוב מניין ורוב בניין) שואבים עונג מיוחד מעצם ההתפרעות הזו, מההכרזה המעידה על טירוף הדעת ועל קדושת השיגעון. כל הקושיות שעולות לגבי עובדי עבודה זרה בימים קדמונים, כיצד אנשים היו מסוגלים להאמין בעץ ואבן, די נפתרות כאשר מתבוננים בתופעה, ונדמה שהתירוץ המקובל על אנשי כנסת הגדולה ששחטו את יצר העבודה הזרה הופך מיותר במקצת.

(במאמר מוסגר ניתן להביע תימהון על כמה וכמה ישיבות הסדר, אשר מנסות לשבור את השיממון הרוחני השורר בהן באמצעות מיקור חוץ לגופים כמו "מעיינותיך" ודומיהם. גם אם נאמין לראשי התנועה שהם אישית אינם משיחיסטים, עדיין מותר לשאול מה במשנתם של אדמו"רי חב"ד יצר את הבסיס לגלישתם של חלק גדול מחסידיהם לשיגעון הפגאני. דומה כי תנועה שחלק גדול מחסידיה אוכלים חמץ בפסח לא הייתה זוכה לקבל במה דומה).

בנוסף ניתן לצפות כי מי שמחזיק באמת בדרך שאותה מציע מנוסי לא יגיע דרכה לקיצוניות פוליטית (בזאת לא אמרתי שהוא צריך להיות מתון, אלא שאת המסקנות הקיצוניות לא יגזור מתוך תורתו המיסטית). מי שמחפש פליאה ומסתורין, מי שכאשר נפתרת לו חידה רוחנית הוא מחפש פלאים חדשים, אמור לכאורה להיות מודע יותר מאחרים הן לסובייקטיביות של עמדתו והן לעובדה שהוא רחוק מלהבין הכול. אדם כזה ודאי אמור לענות אמן אחר דבריו של ג'והן לוק:

"כי היכן יימצא האיש שבידו הוכחות שאין לערערן לאמיתותו של כל מה שהוא מאמין בו, או לשקריותו של כל מה שהוא פוסל, או האיש שיוכל לומר כי בחן עד תום את כל השקפותיו ואת כל השקפות זולתו? מכיוון שבמצב המתחלף של פעולה ועיוורון שבו אנו שרויים בהכרח אנו מאמינים בלא ידיעה, ולעתים קרובות מטעמים קלושים ביותר, מן הראוי שנקפיד ונטרח יותר להשכיל את עצמנו, מאשר להצר את צעדי זולתנו".

נדב שנרב הוא פרופסור לפיזיקה

ניר מנוסי משיב:

כרמלי צודק שאינני תומך בקידוש האי-רציונלי באשר הוא או בבוז לרציונליות באשר היא. בראשית ספרו היסודי של הבעש"ט "כתר שם טוב" מצוטטת האִמרה "תכלית הידיעה שלא נדע". מדיוק בלשונה עולה כי לאותה אי-ידיעה נעלית ניתן להגיע רק באמצעות חתירה מתמדת לידיעה. מובן שכל הניסיונות לקצר את הדרך לאי-הידיעה בלי להתייגע לדעת הם אשלייתיים. הדגשת מעלת הרציונליות משלימה אפוא את מאמרי.

עם זאת, טענתי כלפי הרציונליזם הדתי לא הייתה שהוא מבטל מכול וכול את ממד הנסתר שבחיים הדתיים. ברי לי שממד זה קיים בכל רציונליסט שלב בשר פועם בו, בשני האופנים שאותם תיאר כרמלי יפה. אילו רק להכרה בעלמא בקיום הנסתר התכוונתי, הרי שבאמת אין מרחק משמעותי בין דבריי לבין הרציונליסטים, ואין מקום לביקורתי עליהם. אך אני דיברתי על התקשרות עם הנסתר שהיא – איך לומר זאת? – מעובה יותר. המאמר עסק בקיומו של רובד על-מודע בנפש, ובחשיבות של הנכחתו בחיים דרך לימוד, לכתחילה, של סודות התורה, אפילו כשלא מבינים אותם. לא דובר שם רק על פליאה כללית וסבילה, אלא על עוררות פעילה שלה, החיונית כדי להתנער משגרה מדודה ומוגבלת של עבודת ה' ולימוד התורה, המכונה בחסידות "מצרים דקדושה".

לפיכך אני חולק ממש על האמירה שאותו יהודי שהתעורר לתשובה בעקבות שמיעת הקדיש, או דומים לו המתפעלים מדיבורים המדיפים ניחוחות מסתורין מבלי להבינם, עוברים חוויה חיצונית או רדודה. חווייתם היא לדעתי אמיתית ועמוקה מאוד, שכן אותם דיבורים נוגעים ברבדים העל-מודעים שלהם. בהמשך לאמרה דלעיל מ"כתר שם טוב", תיתכן הארה מוקדמת של אי-הידיעה גם לפני הידיעה, ולא רק אחריה, על מנת לעורר את האדם לדעת. אלא שצריך למצוא דרך להסביר למי שמסתפק בפליאה ראשונית זו ואינו מתייגע להבינה שכל מטרתה של הפליאה היא לפתותו לפענחה, ואל לו לחשוש לאבדה – סודות התורה אינסופיים ובלתי-מתכלים ואם לבו ומוחו פקוחים הוא ימשיך לחוש אותה לעד.

ובאשר לדבריו של פרופ' שנרב. ההשוואה שערך שנרב בין אנשים מסוימים הנפתחים לעולם הנסתר להוללות שיכורים פגאניים היא בעיניי פוגענית ולא יפה. אין שום זרם ביהדות שניתן לדמותו לכך, ואפילו פרטים המתקרבים לכך(בשם רוחניות יהודית, שבה עסקינן) קשה למצוא. ראוי לדעתי לעדן את דימויינו ביחס לאחינו בית ישראל.

וביחס למשיחיות החב"דית. לא אכנס כאן לדיון שלם לגבי משיחיות זו מהזן שצוין כי קצרה היריעה. רק אציין שהגם שאיני מזדהה עמה, ואני חושב שהיא מסיחה את הדעת מתורת חב"ד עצמה, אני סבור שיש להמתיק מעט את הדיוקן המבעית שצויר לגביה, וזאת באמצעות ההבחנה בין אלו הדוגלים בה בפשטנות מוחלטת לאלו הדוגלים בה בקריצה מודעת לעצמה של מעין 'הפוך על הפוך'. בכל תופעה חברתית בעולם יש גרסת אליטה וגרסת המון, והמשיחיות בחב"ד אינה יוצאת מן הכלל. לדעתי, יש תמיד לשפוט תופעות חברתיות לפי גרסת האליטה (ההמון, בכל מקום, תמיד פשטני), ואף כאן זאת פחות גרועה וניתן לראותה כחיננית.

לגבי ההתעניינות המבורכת לטעמי של ישיבות ההסדר בתורת חב"ד: האם ניתן לבטל שבעה דורות של הגות תורנית מהענפות, העשירות, העמוקות והדקות ביותר שניתן למצוא ביהדות, בשל תופעה חברתית בת פחות מעשרים שנה?! השאלה כיצד צמחה תופעה זו היא חשובה ומעניינת, אך אינני יכול לדמיין שום תשובה שמשמעותה המעשית תהיה התעלמות מקורפוס עצום ויקר ערך זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ח בניסן תשע"ב, 20.4.2012

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 באפריל 2012, ב-גיליון תזריע תשע"ב - 767 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. הפעם אני אתך, ניר. הגם שאני מאלה שחשדנים כלפי המגמות המיסטיות, אני חושב שתשובותיך כאן נכונות מאד.

  2. ניר דוחה את דברי נדב שנרב בקש.
    אמנם שנרב (כדרכו) מדבר במילים קשות אך הוא לא פוסל את המיסתורי אלא נותן לו כדבריו "גבולות גזרה". אי אפשר להמתיק את המשיחיות החב"דית, ולכבוד יום העצמאות יש להזכיר את האנטי ציונות שלהם. הם מדגישים את המשמעות הדתית של יציאת האדמו"ר הזקן משביו, או הילולת כל אחד מהאדמורים האחרים, אך להחזרת ריבונות יהודית לא"י והצלת מאות אלפים – יוק.
    שתי התופעות הנ"ל מצביעות על כך שלדידם המציאות אינה אלא אשלייה, ורק הרבי רשאי להסיר את הלוט ממנה.
    http://lamalikra.blogspot.com/2010/07/1.html

  1. פינגבק: פראות של קדושה / ניר מנוסי « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: