הטוב בבנים, הסמכותי באבות / אורין אריה מוריס

ספרו החדש של עמוס עוז הוא מועט המחזיק את המרובה וכובש פסגה ספרותית חדשה. אורין מוריס רואה בכך הוכחה נוספת לגדולתו של הסופר כנגד מלעיזיו וסוקר את העשור האחרון בכתיבתו

בין חברים

עמוס עוז

כתר, 2012, 180 עמ'

אורין אריה מוריס

מן הידועות היא האמירה כי לו היה רוצה פלוני לשחזר את השטייטעל היהודי, כל אשר היה דרוש לו הוא לעיין בכתביו של מנדלי מוכר ספרים. במידה שווה ניתן לומר כי בכתביו של עוז, יותר מכל סופר אחר בן דור המדינה, מצוי הדי-אן-איי של המפעל הציוני כולו, על סתירותיו הפנימיות, התשוקות והפחדים שמניעים אותו. ואם אין אמירה זו מפורשת דיה, אפשר גם לומר כי עוז הוא גדול הסופרים העבריים שעמנו, וזכות גדולה נפלה בחלקנו להיות קוראים בתקופה שבה יצירתו עוד נכתבת ומתפתחת.

מבין המבקרים ואזרחי הרפובליקה הספרותית, ישנם גם כאלה החלוקים על אבחנות אלו. הכופרים בעיקר זה מוזמנים בהחלט לעיין בספרו האחרון של עוז, "בין חברים", על מנת להיווכח כי יש לנו סופר שאינו נופל ולו נימה אחת מגדולתו של צ'כוב.

שנאתו של הבן היקיר

יאמרו הבריות, מה חכמה להיות טוב כצ'כוב כמאה ועשרים שנה לאחר צ'כוב? וכאן מסתמנת נקודה מעניינת לפתוח בה את הדיון בכוח התחדשותו הלא מסתבר של עוז המאוחר. נקודת ההתחלה המתבקשת לסימון הופעתו של עוז המאוחר היא עם יציאתו והתקבלותו של "סיפור על אהבה וחושך". אך למעשה, המגמה החדשה בכתיבתו התפתחה במופע יותר חרישי וקאמרי, בספר "אותו הים". שם בפעם הראשונה (בכתביו המפורסמים) חרג מלשון הפרוזה ונקט בלשון השיר.

ישנו זיהוי – שמקורו בעיקר בהוגים צרפתים בני חציה השני של המאה הקודמת – של ההיבט התחבירי של הלשון עם תחומו של האב, בעוד ההיבטים המדוברים, הבשרניים כמעט, של צלילי המילים והפקתן החד-פעמית מיוחסים לתחומה של האם. ועל כן, הפרוזה העושה שימוש שקוף בלשון ומקיימת יחסי כפיפות לתחביר מיוחסת לאותו קוטב גברי. השירה, לעומתה, מבקשת לפרוע ולפעור את השרירותיות של הרצף הצרוף-תחבירית ועל כן משויכת בהתאמה למערך הנשי. משהרשה לעצמו עוז לחרוג לראשונה אל תחומה הנשי של הלשון, לכתוב בשפת האם, הלא-מושכלת, האינסטינקטיבית יותר, קצרה הייתה הדרך עד לפרישת הסיפור המטלטל על חריגותה הממשית, של אמו הממשית, בנוף הטרשי של ירושלים בשנות החמישים.

מעניין ששיבתו של עוז אל האקטואליות, אל מיקומו הטבעי בראש המערכת הספרותית, באה לו דווקא מן המבט לאחור. ומאז אותו רגע מכונן, כל כתיבתו של עוז עומדת תמיד עם פניה מוסבים אל העבר. מעניין גם לחזור ולדרוש שוב ב"סיפור על אהבה וחושך", שכה מעטים מן המבקרים הצליחו לומר עליו דבר מה מהותי. רובם ככולם, כמו באקט פולחני, לא עשו יותר מאשר לשוב אל אותה התפאורה שהרים עוז ולשזור בה משהו מסיפורם שלהם (נדיר בעניין זה הוא החוקר דן מירון, שהיטיב במשפט אחד לומר כי מה שמפליא ומרומם בספר זה הוא דווקא חולשותיו העצומות).

שונאי עוז מצאו בספר כר פורה להדגים בו את כל מה שלא נסבל ומלאכותי באיש וביצירתו, ונסלדו מן הספר אף יותר משסלדו בשני עשורים קודמים של כתיבה ספרותית טובה פחות של עוז. הם מצאו ב"סיפור על אהבה וחושך" את כל מה ששמאלצי ומתוזמר יתר על המידה בכתיבתו של הלה. ויש לומר כי לא טעו לגמרי. אכן זהו ספר שהפרוזה שבו טרחנית לעתים ודביקה ועתירת שמאלץ וסנטימנטליות. אך מתחת לפני השטח המוחלקים והמעובדים של הטקסט, דרמת-אדירים החלה לרעום – זעם לא מדובב ולא מטופל מנהל, מתחת לרדאר של הקורא, מערכה אלימה ופראית עד היסוד כנגד הקורא הישראלי, כנגד התענוג הלעוס של שכבות הנוסטלגיה. זהו זעמו של בן שגדל יחידי ודבק והתמיד בכל המוסדות והחוקים, אותם מוסדות וחוקים שדחקו את אמו עד סף הייאוש ומעבר לו.

אם יורשה לי, בנימה אישית, אתאר את אותו לילה לא נשכח שבו סיימתי לקרוא בספר עבה זה, שעוז חותמו בציוץ ציפורי לא הרמוני, שלא בעתו, ורוח אמו תלויה-מרחפת, מתה מיד עצמה, בחדר מרתפי, במקום שאיננו מקומה. התחושה שעלתה בי היא כאילו זה עתה, מבעד למאות רבות של עמודים עמוסי תקרובת, מישהו הכניס בי אגרוף, ישר בבטן. אגרוף בן חמש מאות עמודים שחדר את כל המגננות, משום שעוז כמס והצפין אגרוף עמום זה, קמוץ מתחת לידו האחרת, המושטת בידידות לכאורית אל הקורא. ואז, באותו רגע, הבנתי כי בעוז יש שנאה תהומית. שנאה ילדית ולא משוככת, שנאה עזה עשרות מונים משל כל המשוררים סתורי השיער המלעיזים על המקום השכם והערב, עזה הרבה יותר משל האינטלקטואלים הפוסט-ציונים הקוראים מדי שנת שבתון להחרמת המוסדות האקדמיים שבהם הם משמשים ברגיל כמלמדים.

זוהי שנאתו של הבן הטוב שקם כל בוקר וסירק מול המראה את אותו השביל-בצד המפורסם. בן יקיר למפעל, שמעולם לא פלט ולו קללה אחת בעברית צחה (אולי פעם אמר "קיבינימט") כנגד המקום. שהרי אינטלקטואלית, הצדקת הציונות היא מן הנדבכים העקביים של מפעלותיו. ועם זאת, הילד לעולם לא ינוחם, הנוקם הקטן לבית קלוזנר, שבצל המאורעות ההיסטוריים של הקמת הבית – קרי, כינון ריבונות היהודים בישראל – נדחקה אמו, כמו גם המתיישבים הערבים, מחוץ לגבולותיה, לבלי שוב.

חוויית קריעה זו, שבסיפור האישי, היא אפוא הדרמה שחוללה את עוז המאוחר, ומאז ואילך כותב עוז לאחור. למעשה, מרגע זה כותב עוז כפוסט-מודרניסט. לא עוד כותב מחקה-מציאות עדכנית של ממש, לא עוד ריאליסטן עכשווי, אלא סופר ששב אל אתרים שאותם כבר מיפה בכתיבתו המודרניסטית-ביקורתית, ועכשיו הוא שב אליהם כתפאורה, כמחזה בתוך מחזה, שנסמך עתה לא מעט על ההקשרים הפנימיים שבתוך מכלול יצירתו וההצטברות של פרסונת-הסופר שלו.

הלשון מתערטלת

הראשון במגמה זו היה ספרו "חרוזי החיים והמוות", ספר שהתקבל בלא מעט בוז, בעיקר מצד הדור הצעיר של המבקרים והכותבים. גם אני, משקראתי בו תחילה, שאלתי את עצמי מה עובר על עוז – מה זה הספר הדק והלא-מאוד-מרשים הזה. היה בו משהו דינוזאורי, איזה שריד מוטאנטי וקלוש מספרות שנות השמונים, לגמרי מחוץ למקצב הפועם והעצבני של המקום, כמו צב שחוצה אוטוסטרדה. ועדיין, היה בו איזה חוזק שלא ניתן לערער עליו, שאינו ניתן לביטול. בניסיון להבין חוזק מיושן זה ניסיתי לקרוא בו שנית, והיה משהו גואל במחשבה השנייה על ספר זה. הייתה בו הודאה של עוז בחולשה – הוא כמו סיפר לנו שהוא כלוא בתוך פרסונת הסופר המהונדסת. אבוד בארצות התן ובסלונים הירושלמיים הוותיקים של סך יצירתו. הוא זקן ואינו יכול לחצות את המילניום, בדיוק כפי שמשה אינו יכול להניח כף רגלו בארץ המובטחת. עוז קיבל על עצמו מגבלה זו, ובאותה המשמעת שבה שרטט בשנות השישים והשבעים עולמות מסויטים ומופלאים כאחד, התמסר ונכנע לעובדה כי אינו יכול עוד לצאת מן התיאטרון של הסופר. ו"חרוזי החיים והמוות", שכולו סב על צירה של הופעה פומבית של סופר במועדון קוראים שכוח-אל, הוא לשון ההודאה במוגבלותו של עוז המאוחר, הזקן.

אחר כך יצא "תמונות מחיי הכפר", ספר מצמית ומרוסק על אנשים התקועים אין-אונים על מקומם, ביישוב קטן בשם תל אילן. נשללה מהם יכולת הפעולה, והם חסרים אפילו את האפשרות לשתף את השכן באסונם. כל אחד נטוע באסונו, שכמו קו מקביל, לעולם לא יצטלב באסונו של האחר. סיומו הקודר של קובץ זה מספר על פקיד הרושם יומן מנהלתי בארץ נידחת, מוכת-חולי ואכולת-תועבה, אך אינו יכול (או רוצה) להשתחרר מעולו, עד אשר יבוא מי שחסון דיו לתעד את החולות והרעות שסביבו.

בהתאם לכך, גם מן הצד האסתטי, עברה לשונו של עוז לאורך עשור מופלא ואחרון זה מעין ערטול פומבי. לא עוד עברית חגיגית ומחובבת עליו ועל עצמה, אלא יובש חדש ודיווחי שכאשר הוא מתרומם מעל הנסיבות העגמומיות של הדמויות הוא עושה כן בעיקר על מנת לצלול אל תוך הביטול והגועל העצמי של הסיום. מעניין כי גם סיום מדהים ווידויי זה הוחמץ על ידי מרבית המבקרים, שלא היטיבו לעמוד על מסקנותיו השליליות והנמוכות של עוז על הלשון והמדברים בה, ויכולתו המוטלת בספק של הסופר לעשות בה ולגעת באמצעותה בקורא.

ייתכן כי עוז חש שיש דבר מה לא-מוסרי, לא-יהודי, בסיום קודר ממין זה, סיום שאינו משאיר כל פתח  לתקווה. ועכשיו, עם "בין חברים", עוז שוב חוזר בזמן, חוזר אחורה עוד, לשנות השישים בקיבוץ הקלאסי, עת הרים לראשונה את העט ונכנס בעסק זה של הכתיבה. עוז חוזר אל רגע הראשית במטרה לחולל מעין תיקון בזעיר אנפין במסקנתו האחרונה.

ניסוי העל הציוני

"בין חברים" הוא קובץ סיפורים קטנטן, המונה שמונה סיפורים בלבד. הסיפורים כולם מצומצמים לקיבוץ הדמיוני "יקהת" ולשלל הדמויות שעובדות וחיות בו. ובכל הסיפורים משתרגות אותן הדמויות בתפקידים ובפרספקטיבות שונות, כאשר בכל סיפור נבחרת דמות אחרת שתשמש כפרוטגוניסט, או כשחקן הראשי.

עוז חוזר פה לא רק לשני ספריו הראשונים ("ארצות התן" ו"מקום אחר") אלא גם נענה לספר אחר, שעל פי הודאתו ב"סיפור על אהבה וחושך" היווה לו מקור השראה ו"שיחרר לו את היד" הכותבת. ספר זה הוא "ווינסברג, אוהיו" של שרווד אנדרסון, שיצא לאחרונה בעברית בתרגומה של רחל פן (פן וידיעות ספרים, 2010). מספר זה שאל עוז את הנוסחה של קובץ סיפורים העוסק במקום קטן והדמויות בו חוצות ומחליפות תפקידים מסיפור אחד למשנהו. בעוד אנדרסון עסק בפרוטוטיפ של העיירה האמריקנית המוכרת לו היטב משנות ילדותו ונעוריו, עוז ממיר זאת בקיבוץ, מקום גידולו מנעורים ועד בגרות.

הקיבוץ, עד שנות השבעים, מיותר כמעט לומר, ייצג את העשייה הציונית בשיא פעלתנותה ושאפתנותה. משמע, הקיבוץ, במידת מה, היווה מעין חממה לניסוי-העל הציוני בכוליותו. בקובץ הנוכחי עוז מצביע על כל המתחים המתקיימים בהכרח במקום הקטן והאמיץ – מתחים שבין אדם לאדם, בין האנושי לאידיאולוגי, בין הציבורי לפרטי. אך הפעם, להבדיל מן הקובץ שקדם לו על סיפורי תל אילן, לא כל המוצאות חסומים, ישנה כמעט-נגיעה (וטעה מי שהשווה כמעט-נגיעה זו לתמונה המפורסמת בקאפלה הסיסטינית, כי שם המרחב הוא בין האדם לאל, בעוד שעוז מעולם היה סופר שהגביל עצמו לעניינים של בין אדם לחברו, וספרו היחיד שבו נזכרים השמים – נקרא "שתיקת השמים"). כל אחד מן המתוארים בסיפורי הקובץ הנוכחי מוצא לו איזו נפש לשתף אותה, ולו רק בדבר מה, מן המטען הטרגי, הבלתי אפשרי, שהוא נושא עמו. ומטען זה הוא טרגי בעיקר משום שלא ניתן לפורקו לעולם, ואף לא לשתף בו באופן מספק לחלוטין.

בספר זה מפליא עוז לשרטט כל אחד מן המצבים בכל סיפור וסיפור, והמצאי האנושי פה הוא לא פחות ממפעים. עוז מצליח לדובב קיבוץ שלם – מראשון המקימים, שלימים חומס את נשות הקיבוץ וסביבותיו, ועד חוויית הקריעה שחש ילד החוץ המזרחי, שבאחת מוקיר-תודה לקיבוץ, על כי גאל אותו מקיום של יתמות וחולי, אך בה בעת, אותו קיבוץ גם עמל על מחיקת כל שיור לתרבותו המקורית, המעודנת יותר מן הילידיות הגסה והמעושה של בני המקום הצעירים. והגם שהסימבוליקה של עוז, בספר זה, היא מיידית מאוד ונגישה, אין בה דבר שהוא מאולץ או סר-טעם. זוהי פשטות שרוב האמנים יכולים לשאוף אליה כל ימיהם מבלי להשיגה לעולם. עוז מפגין כאן גדולה שמהווה שיא חדש ביצירתו.

_____________________________________________

גתה שלנו

זכייתו של עוז בפרס נובל תהיה זכייתנו ותזרים דם חדש למערכת ספרותית קורסת

את הכרת התודה לרמה החדשה-ישנה של עילאיות שאליה הגיע כעת עוז, ניתן לפדות בדרך אחת בלבד – רק פרס נובל מלא ושלם יכול להוות תגובה שקולה למעשה אמנותי דגול זה.

בכוונה נדרש מבקר זה לעניין המכובד פחות, לכאורה, של רדיפת עוז אחר הפרס הנכסף. רבים בקהילייה הספרותית מוצאים בכך טעם לפגם, ומייחסים זאת לאיזו רדיפת כיבודים פולנית. כך, אותם המטילים ספק באינטגריטי של עוז גם טוענים כי כל גינוי שלו את מדיניותה של ישראל, לאורך השנים, מכוון בדיוק אל אותה הוועידה המתכנסת מדי שנה בשטוקהולם. לדידי, העניין הוא הפוך: הפלא שבעוז הוא נכונותו ויכולתו לתווך ולפשר על המחלוקות שבין המקומי לגלובלי, לדבר אלינו בשפתם, ואליהם בשפתנו. תפיסתו העצמית כאיש גדול, כמי שמתקיים במרחב הציבורי ולא הפרטי, מחייבת אותו לתפקיד זה כשגרירה של הרוח הישראלית והמוסריות הציונית. ובניגוד לאותם המזהים צביעות בהתנהלותו, אני דווקא רואה את הפלא שבהילוך מושלם על החבל הדק, של קיומו – בגוף ממש – את אותו הגשר, הצר מאוד.

בעבורי, עוז הוא כעין גתה מקומי. דמות שבאחת חולשת על התקופה, כמו גם פועלת ומגלמת את האידיאל שלה בזמן אמת, מתוך התקופה עצמה. עוז הוא באחת המצוין שבבנים שקמו למפעל זה, כמו גם הסמכותי שבאבות.

עוד אני מעז להיות שוטה ולהתנבא שבתוך שנים ספורות (שלוש, אם לדייק), יזכה עמוס עוז בנובל המיוחל, כי אין כוח בעולם שיכול להפריד בינו לבין הפרס האמור. וזכייתו בפרס, לעתיד לבוא, היא זכייתנו שלנו. כי יותר מכל גילוי מדעי על גבישים או תאים, או מדליות זהב בשַיט, ישנה חשיבות מיוחדת בזכייתו של בן לעם המכנה עצמו עם הספר בפרס נובל לספרות. זכייה ממין זה עשויה להזרים אנרגיות וחיות למערכת ספרותית רופסת, חסרת מרכז כובד ודקדנטית. וכשם שעוז איננו ממש איש פרטי, כך גם זכייתו תהיה חשובה ביותר במישור הנורמטיבי-ציבורי והעשייתי-פוליטי. בל נשכח, עוז הוא גם הטוב והחכם שבדוברים בזכות הטיעון הציוני וזכותנו להתקיים פה במרחב הפיזי.

אז קודם שהקהילייה הספרותית כאן קמה ומתרעמת על זכויותיו של היהודי-אמריקני רות' (פיליפ), שתהילתו העולמית באה לו בעקבות הספר "תלונתו של פורטנוי", השערורייתי כביכול, אך למעשה מטופש למדי. אנא מכם, הכירו בכך שגדול הדור מצוי כאן עמנו ממש. ועמוס עוז הוא האיש האחד שמגולם בו בתמצית הפלא הכפול וחסר התקדים ההיסטורי של תחיית השפה העברית ושיבתו של העם היהודי אל ארצו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: