תעלומת חג / יואל רפל

     

סדר ט"ו בשבט נזכר לכאורה לראשונה בספר 'חמדת ימים', העומד במוקד ויכוח רב-דורי בשאלה האם היה מחברו שבתאי. התחקות היסטורית מגלה שכבר מקובלי צפת ערכו גרסה ראשונית של סדר זה

צפת

בסיפור הקצר 'סיפור נאה על סידור תפילתי' מטעים אותנו ש"י עגנון מעט מטעמו של ט"ו בשבט כפי שהיה נחוג בתפוצות ישראל במזרח אירופה. תוך שהוא סוקר את תוכן הסידור על פי מחזור החיים ולוח השנה כותב עגנון כך:

ריבונו של עולם, כמה ימים, כמה שבועות, כמה פרשיות יש בתורה בין חנוכה לפורים, ובעל הסידור הלז הסמיך פורים לחנוכה. אחר במקומי היה מתרעם שהניח את חמישה עשר בשבט שאוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. אני אינני מתרעם, שאני יודע שמאהבתו שאוהב בעל הסידור את התינוקות, לא הזכיר חמישה עשר בשבט, שאין תינוקות פטורים בו מן החדר (אלו ואלו, עמ' רלח).

בקטע הקצר לא מצאנו שגדול סופרי ישראל מזכיר את 'סדר ט"ו בשבט', אך מצאנו שהוא מציין בהקשר לט"ו בשבט שני עניינים אחרים; תחילה, המנהג 'אוכלים בו פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל', ובהמשך 'אין  תינוקות פטורים בו מן החדר'. שני העניינים אין להם כל משמעות לגבי סידור התפילה. עגנון, ששומר מצוות היה, אינו מזכיר עניין השייך דווקא לתוכן הסידור – שאין אומרים 'תחנון' ביום זה, כפי שכבר פסקו המהרי"ל, השולחן ערוך והמגן אברהם. במשנה ברורה אף נפסק שאין אומרים תחנון במנחה ביום שקודם לט"ו בשבט. המבקש לתהות לפשרה של פסיקה זו ימצא שהיא מסתמכת על כך שבכל אחד מראשי השנים הנזכרים במשנה (ראש השנה א, א) אין אומרים תחנון, שהרי כל אחד מהם הוא ראש חודש. מה שנכון לגבי שלושה מהימים הנזכרים במשנה במסכת ראש השנה נכון גם לגבי היום הרביעי.

תעלומת ספר

מקורו הראשוני של ט"ו בשבט הוא במשנה במסכת ראש השנה, כאירוע בעל משמעות הלכתית: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמישה עשר בו". קביעת תאריך ראש השנה לאילן בארץ ישראל, שרוב תושביה היהודים היו חקלאים, לוותה בוויכוח בין שני בתי ההלכה הגדולים, והיא מבוססת על התבוננות בצמחים הגדלים בשדות, בתופעות טבע ובמזג האוויר. מדוע היה צורך לקבוע את מועד ראש השנה לאילן? מתוכן המשנה עולה בבירור שיש ליום הזה משמעות הלכתית. כך נפסק בהלכה כי אין תורמין ומעשרין מפירות שנה זו על פירות שנה אחרת, זאת על יסוד הפסוק "עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה" (דברים יד, כב).

מכאן שצריך לקבוע מתי מתחילה ומתי מסתיימת שנה עבור תרומות ומעשרות של פירות. הוויכוח בין בית הלל ובית שמאי הוא על מועד תחילתה של אותה שנה. המשנה פוסקת שאין מעשרים מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר מועד זה. האם ט"ו בשבט הוא ראש השנה במובן יום הדין בדומה לראש השנה בתשרי שהוא יום הדין לאדם? התשובה היא לא. המשנה הבאה במסכת ראש השנה נדרשת לשאלה זו: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ובחג נידונין על המים". המשנה קובעת במפורש כי ראש השנה לאילן כיום הדין הוא שבועות ולא ט"ו בשבט. ובכן, איך הגענו מיום שכל עניינו "דו"ח שנתי למס הכנסה" לעריכת 'סדר'?

הכול התחיל מספר 'חמדת ימים'. כבר במהדורה הראשונה של הספר מופיע תיאור הכולל תיקון של אכילת פירות ושתיית ארבע כוסות של יין, קריאת פרקים או קטעי פרקים מהתנ"ך, לימוד משנה וקטעים מספר הזוהר, תפילות וכוונות שונות. מחבר הספר מעיד שהוא חידש את סדר ט"ו בשבט ומוסיף כי מנהג זה לא מצוי בכתבי האר"י. לדבריו סדר ט"ו בשבט מתקן שלושה פגמים יסודיים: פגם הברית,  אכילת פירות בלא ברכה וחטא האדם הראשון. התיאור בספר 'חמדת ימים' היה מקור לספר צנוע יותר, קונטרס 'פרי עץ הדעת', שהוא היסוד ל'סדר ט"ו בשבט' אשר הודפס לראשונה בסלוניקי בשנת תקי"ג (1753). הוצאת קונטרס 'פרי עץ הדר'  בנפרד מהספר כולו הביאה להתפשטות מנהג ה'סדר'.

חגו של שבתי צבי

בשנת תשי"ד (1954) פרסם החוקר והביבליוגרף אברהם יערי ספר שכל תוכנו הוא ניסיון לגלות את זהותו של מחבר ספר אחר. יערי קרא לספרו 'תעלומת ספר' וביקש למצוא תשובה לשאלה מיהו המחבר האנונימי של הספר 'חמדת ימים' ומה הייתה השפעתו של הספר שהופיע בדפוס בפעם הראשונה באיזמיר בשנת 1731-1732, ללא שם מחברו, על-ידי הרב יעקב ב"ר יום טוב אלגאזי.

שאלת זהותו של מחבר הספר 'חמדת ימים' הייתה ועודנה תעלומה גדולה שלא זכתה עד היום למענה חד-משמעי. לא כן מידת השפעתו. פרסום הספר עורר הדים רחבים בעולם היהודי, הדים הנמשכים כבר מאתיים ושמונים שנים. מחד, הוא התפשט בקרב קהילות ישראל כאש בשדה קוצים. מאידך, הוא עורר התנגדות חריפה בשל הטענה, שעוד נדון בה, שמדובר בספר בעל אופי שבתאִי.

תוכנו של הספר הוא דברי הלכה, כשאר ספרי הלכה של אז והיום, והוא שזור בטקסטים תנ"כיים, בתכנים קבליים, בפיוטים, בדברי מוסר, במנהגים, בתיקונים, בתפילות ובסגולות. הספר מסודר לפי לוח השנה, מאחד הלכה וקבלה, ונכללות בו כל הסוגות הספרותיות שנהגו בספרות היהודית במאה ה-18.

מאמצע המאה ה-18 התנהל דיון נרחב ששותפים לו תלמידי חכמים, מלומדים וחוקרים סביב הספר 'חמדת ימים'. הראשון שדן בזיהוי מחבר הספר היה ר' יעקב עמדין. במקומות שונים בספריו הוא דן בשאלה זו ומגיע למסקנה כי המחבר אינו אלא נתן העזתי, נביא התנועה השבתאית. לדעה זו הצטרף המשכיל דוד כהנא, איש אודסה, במאמר ארוך שפורסם בהמשכים בעיתון 'השחר'. הראשון שיצא כנגד הזיהוי השבתאי היה ר' חיים פלאג'י,  שהדגיש את העובדה שרבים מחכמי ישראל הסתמכו על ספר 'חמדת ימים' ולא ייתכן שיעשו זאת אם הספר הוא שבתאי.

אברהם יערי שעורר את הדיון מחדש ביחס לספר הגיע למסקנה כי המחבר הוא המקובל הצפתי ר' בנימין הלוי.  גרשם שלום פירסם בתגובה לספרו של יערי את מאמרו 'והתעלומה בעינה עומדת' שבו הקשה על יערי עשרים קושיות וקבע נחרצות כי ר' בנימין הלוי אינו מחבר הספר. שלום טען שפרטים רבים שייחס יערי לר' בנימין הלוי אינם מיוחדים לאישיות מוגדרת אלא הולמים חכמים רבים שנשלחו מארץ ישראל לגולה. יערי הגיב על הביקורת ושלום הגיב לתגובה. ישעיה תשבי עסק גם הוא בשאלת זהות מחבר הספר וביקש להוכיח כי חובר בקרב חוג האנשים שסבב את רבי  חיים אבולעפיא מאיזמיר, אשר אף נתן הסכמה לספר. בין אנשי החוג היה גם רבי יעקב אלגאזי, שהוזכר כבר כמי שהביא את הספר לדפוס בפעם הראשונה. לדעתו של תשבי  הספר חובר בשליש הראשון של המאה ה-18 כחלק מהפעילות השבתאית שרווחה בקרב אנשיו של רבי חיים אבולעפיא. לדעת שלום ותשבי הצטרפו חוקר מדור הביניים של חקר הקבלה, מאיר בניהו, וחוקר מהדור הצעיר (יחסית), בועז הוס.

ניתן לתמצת את עמדתם של חוקרים אלה במילותיו של הוס:

ט"ו בשבט צוין כמועד מיוחד בקרב השבתאים וכבר שיער מאיר בניהו שעל יסוד אותו יום שבתאי חידש בעל 'חמדת ימים' את סדר ט"ו בשבט. מקורו של סדר ט"ו בשבט הוא בטקס שציין את ראש השנה לאילן כחגו של שבתי צבי שזוהה בכתבי השבתאים כעץ החיים וכאילן… ראש השנה לאילן נתפס על ידי השבתאים כחגו של שבתי צבי – הוא האילן, עץ החיים.

לאכול מיני פירות

האם בכך מתנתק 'סדר ט"ו בשבט' מעולמם של מקובלי צפת שחיו יותר ממאה שנים קודם לכן? ואם בפנינו אכן יצירה שבתאית, כיצד אומצה על ידי מרבית קהילות ישראל במזרח אירופה לצד קהילות בארצות המזרח?

דומה שהתשובה לכך מצויה במקור הראשוני שהוא ללא ספק קבלי. מנהג אכילת שלושים מיני פירות ושתיית ארבע כוסות יין קדם בהרבה לכתיבת הספר 'חמדת ימים'. מותר להניח שביסוד מנהג ה'סדר' עומד המנהג הקבלי כפי שהעיד עליו ר' משה חגיז בדברים המובאים בספר 'ברכת אליהו', שנדפס לראשונה בוואזנבאק בשנת 1728, דהיינו קודם הדפסת 'חמדת ימים'. וכך כותב ר' משה חגיז  על יסוד מנהג רבותיו, וסבו רבי משה גאלנטי:

ועוד אודיעך דכאשר האדם עץ השדה הנהגתי גם מה שראיתי מרבותי  נ"ע וממרי הנז"ל שהיה נוהג בט"ו בשבט להרבות בברכות פרי האילן ולהתפלל להי"ת יחדש עלינו ועליהם שנה טובה והיו נוהגים לאכול ט"ו מיני פירות. וכן מצאתי בשם האר"י שהיה נוהג כסדר הזה.

תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטאל, הוא שמצוטט כמי שאיזכר את אכילת שלושים מיני הפירות על פי חלוקה לשלושה עולמות – בריאה, יצירה ועשייה, ובכך למעשה הניח את היסודות למנהג המקובל גם בימינו ב'סדר ט"ו בשבט'.

אם נסכם, הרי שנוכל לומר כי 'סדר ט"ו בשבט' שורשיו בעולם הקבלה ואילו ענפיו באו, ככל הנראה, כתוספת שהוסיפו אנשי חוגו של שבתי צבי ולאלו הוסיפו אחרים במרוצת הדורות. אף שלא נפתרה שאלת זהותו של מחבר הספר, הרי שהתשובה האפשרית והסבירה היא כפי שהסיקו תשבי ובניהו. לדבריהם, מחבר הספר, שאסף את תוכנו ממקורות שונים וערכו למסכת אחת, הוא אותו חכם שהביא אותו לדפוס – ר' יעקב אלגאזי. זו אינה תשובה מוחלטת אך היא בהחלט אפשרית מתוך ניתוח המחקרים השונים שנעשו כדי לפתור את 'תעלומת ספר'.

 ד"ר יואל רפל, איש מרכז אלי ויזל ללימודי היהדות ואוניברסיטת בוסטון. כתב וערך את הגדת 'סדר ט"ו בשבט'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: