מחקריו של פרופ' זרטל מגלים לנו את קיומו של עם ה'שרדנה' ויכולים לזרוק אור חדש על ביטוי בשירת דבורה שהיה סתום במשך אלפי שנים

פתח של מסדרון באל-אחוואט. צילום: שמואל פישר

פרופ' אדם זרטל, ארכיאולוג של המזרח הקדום, החל בשנת 1978 בסקר נרחב בהר מנשה, בפרויקט ארכיאולוגי הנמשך זה שלושים שנה. היה זה הסקר הארכיאולוגי הגדול בעולם – מבחינת גודל השטח, אורך הזמן ורמת המיקוד. במסגרת הסקר התגלה באזור נחל עירון (בצמוד ליישוב 'קציר') אתר יוצא דופן הקרוי "אל-אחוואט" (= 'החומות' בערבית). האתר מורכב מחומות גליות ורחבות, ממסדרונות רבים המובילים למבוי סתום וממגדלים. על סמך השערתו של ההיסטוריון פרופ' מיכאל הלצר, נסע פרופ' זרטל לסרדינה ולקורסיקה כדי לבדוק שם מבנים מוזרים דומים. מתוך כך הגיע פרופ' זרטל למסקנה כי האתר באל-אחוואט נבנה בידי ה'שֶׁרדֶן' או הׂ'שַׁרְדָנָה', שהוא אחד מ'גויי הים', ומוצאו מהאי סרדיניה. תחום פריסת יישוביהם הקיף רצועת אורך מאזור הכרמל הדרומי ועד לסביבות היישוב 'קציר' הצופה אל נחל עירון.

בספרו המרתק, "סודו של סיסרא", מתאר פרופ' זרטל בהרחבה את  המחקר שלפיו הגיע למסקנה רבת ערך זו ולמסקנה נוספת, שלפיה אל-אחוואט היא 'חרושת הגויים' (מלשון חורשה, יער) המוזכרת בספר שופטים במלחמת ברק נגד סיסרא. התוצאה הלוגית משתי מסקנות אלה היא שמלחמתו של ברק הייתה כנגד השַׁרְדָנָה שמרכזם היישובי היה באל-אחוואט, היא 'חרושת הגויים'. הנימוקים וההוכחות לכך מתוארים בהרחבה בספר.

היכן השרדנה במקרא?

אלא שאם המלחמה המתוארת בספר שופטים הייתה נגד השרדנה אין זה סביר כי במלחמה כה חשובה, שהייתה נקודת מפנה בכיבוש הארץ, לא יוזכר עם זה במפורש – בפרוזה או בשירה. יהיה זה אך סביר לצפות שעם זה יוזכר בתיאור המלחמה או בשירת דבורה.

עירו של סיסרא נקראת "חרושת הגויים", בלשון רבים, שהרי מול שבטי ישראל שהתבססו בהרי הגליל והשומרון ניצבו באזור זה השרדנה, וגם עם נוסף – ה'סַכֶל', ששכן ברצועה מקבילה לאורך חוף הים כשהעיר דור במרכזה. מבחינתם של שבטי ישראל עמדו נגדם במערכה זו השרדנה והסכל כש"חרושת הגויים" היא העיר הקדמית של מערך זה. מצב זה מרומז בפסוק: "באו מלכים נלחמו – אז נלחמו מלכי כנען בתענך על מי מגִדו" (שופטים, ה', יט). בתיאור הקרב ובמה שקדם לו (ד', יג-טו) אין מוזכרים ה"כנענים" כאויב אלא "סיסרא" בלבד. הרגע המסעיר של הניצחון אינו מתייחס לכנענים, אלא: "ויהם ה' את סיסרא…". מדוע לא מצאנו כל אזכור של העם השרדני בעלילת המלחמה? ואולי העם השרדני מוזכר בכל זאת בתנ"ך אך פורש באופן לא נכון?

פרק עשרים ואחד בספר מוקדש לניתוח המשמעות של הפסוק (שופטים, ה, יג): "אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם – ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים". הפרשנים המסורתיים מפרשים פסוק זה, ואת מלחמת דבורה בכללותה, כמלחמה נגד הגויים (הכנענים). המושג שרדנה אינו ידוע ואינו מוכר להם כלל. רש"י מפרש: "שרידי ישראל רדו באדירי העובדי גִלולים". מצודת ציון מפרש את המילה "שריד": "שיור כמו שריד ופליט (ירמיהו מב,יז)". ובאופן דומה מסבירים יתר המפרשים: מצודת דוד מפרש את המילה "אז": "כאשר יתחזק השיר ותתגבר התשועה אז הנשאר מישראל למשול באדירי עם  – הם העובדי גלולים החזקים". אברבנאל מפרש: "עם ה' ירד, ושלט השריד שהוא ישראל באדירים". לפי הרד"ק: "והשליט הקב"ה ישראל שהוא שריד, באדירים – בעם יבין מלך כנען", והרלב"ג מפרש: "אז ישים השם רודה מה ששרד ונשאר מישראל על אדירים וחזקים והם עם יבין מלך כנען". המשותף לפרשנויות אלה הוא ש'שריד' הם שארית עם ישראל וה'אדירים' הם הגויים. 

פרופ' זרטל מתמודד בספרו עם הפסוק הבעייתי ומציע לו הסבר שונה והפוך מבחינת ייחוס שני הצדדים היריבים לחלקי המשפט. לשיטתו, החלק הראשון של המשפט: "אז ירדו (לקרב) שרידי העם הקרוי 'אדירים'" (הם השרדנה ואולי הסכל-סיקולו, לשיטתנו). ואילו החלק השני: "ומולם ירדו למלחמה גיבורי ה', הם לוחמי ישראל". חיזוק לקביעתו של פרופ' זרטל כי מדובר בתקבולת ניגודית, שבה חלקו הראשון של המשפט מדבר על השרדנה וחלקו השני מתייחס לישראלים – ניתן למצוא בפרק ד', הקודם לשירת דבורה:

"ויזעק סיסרא את-כל-רכבו תשע מאות רכב ברזל ואת-כל העם אשר אתו מחרושת הגויים אל נחל קישון: ותאמר דְּבֹרָה אל-ברק קום כי זה היום אשר נתן ה' את-סיסרא בידך, הלא ה' יָצָא לפניך, וירד ברק מהר תבור ועשרת אלפים איש אחריו".

בפסוק הראשון (יג) מדובר על סיסרא שיורד למלחמה אל נחל קישון עם כוחות רבים ועצומים, ואילו בשני (יד) מדובר על ברק שיורד מהר תבור עם סיוע מאת ה' ועם חיל רגלים פשוט. אם נצא מנקודת הנחה שהשירה אינה אלא תיאור לירי של הפרוזה, נוכל להניח שגם בשירה (פרק ה', יג) מתוארים הדברים באותו סדר ובאותה משמעות כפי שהם כתובים בפרוזה (פרק ד'). בנוסף למסקנה מהקבלה זו, ניתן לבדוק את משמעות המלה "גיבורים" המופיעה פעם נוספת בשירת דבורה, ולהיווכח שהיא מתייחסת לישראלים: "… כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגיבורים" (ה', כג). גם מכאן ניתן להסיק שכוונת הפסוקית: ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" היא לישראלים.

עם האדירים

פרופ' זרטל מוכיח ש'ספל האדירים' הניתן לגיבור הבא מן הקרב הוא מוטיב מערב ים-תיכוני, אגאי או אחר (עמ' 305). 'ספל האדירים' מופיע בספרות היוונית הקדומה ומתאר הענקת ספל מעוטר ובעל גודל ניכר לגיבור השב משדה הקרב. השרדנה סיגלו לעצמם מנהג זה וספגו מרכיבים מהתרבות האגאית-יוונית כשהתיישבו בכרתים, שממנה המשיכו לחופי כנען. בהתאם לכך, ספל האדירים בשירת דבורה הוא חלק מהתרבות השרדנית. המנהגים והתרבות החומרית שהביאו איתם השרדנה –  כלי אוכל, חפצי נוי ואחרים – נפוצו אל האוכלוסייה שבתחום שליטתם ומטבע הדברים הגיעו גם אל שבט הקיני. המקרא מזכיר את העובדה, השולית לכאורה, כי סיסרא שתה ב'ספל אדירים' – כדי לציין ולהדגיש את גודל מפלתו, דהיינו – הוא נפל למרות שנמצא בתחום השליטה וההשפעה השרדנית, ונפגע דווקא בעזרת ספל שהיה חלק מהתרבות  החומרית השרדנית השלטת. בהתאם לכך, הרי גם המלה 'אדירים' שבפסוקית "אז ירד שריד לאדירים" נושאת משמעות זהה ומובן כי פסוקית זו מתייחסת לשרדנה.

בחלקו הראשון של הפסוק מופיעה המלה "שריד". מילה זו היא תמוהה ובעייתית. המילה 'שריד', במשמעותה העברית, אינה מובנת בהקשר הסיפורי ואינה נדרשת כלל לצורך הבנת העלילה המקראית. אין מתוארת בספר שופטים מלחמה כלשהי שקדמה למלחמת דבורה ובה הוכו בני ישראל קשות, ועתה הם בחזקת 'שריד'. יתרה מכך, דבורה מונה בשירתה מספר ניכר של שבטים שהיו יכולים ללא כל קושי להצטרף למערכה. אין מדובר בשבטים מוכים או חלשים ולרובם לא הייתה כל מניעה לעשות זאת. 

קיומו של העם השרדני בארץ-ישראל התחוור רק בשנת 1891, מתוך פפירוס מצרי שכתב אדם בשם אָמֶנופֶה והמכונה לכן 'האונומַסטיקון של אָמֶנופֶה'. הפרשנים המסורתיים שפרשו את המלה "שריד" כפשוטה הסתפקו במשמעותה העברית הידועה. לאמתו של דבר, הם אפילו לא העריכו כי ניצבת מולם מכשלה. אולם, לנו יש היתרון של הידע ההיסטורי והארכיאולוגי הנרחב, שלא היה בידיהם של הפרשנים לדורותיהם. קיומו של עם השרדנה ידוע לנו, וממחקריו של פרופ' זרטל מובן כי חרושת הגויים הייתה עירם של השרדנה. בהתאם לכך ניתן לטעון בסבירות גבוהה כי 'שָׂרִיד' – הם השרדנה!

את ההבדל שבין 'שריד' ל'שרדנה' ניתן להסביר בכך שבתחילה היה כתוב במקור 'שרדן' (או 'שרדנה'), ומשום שלא הבינו המעתיקים את משמעות המילה, ובהתחשב בכך שהמקרא נכתב במקורו בכתיב חסר ואף ללא ניקוד –  גבר במשך השנים הפיתוי לטעות או 'לתקן' את הנוסח ל'שריד', מילה בעלת משמעות בעברית. כך הגענו לאובדן המשמעות המקורית ולהמרתה במשמעות אחרת. אולם, פרט לבעיה קלה זו, אותיות העיצורים ש.ר.ד. נמצאות במלואן בטקסט המקראי. אפשר אפוא לראות בכך הוכחה תנ"כית כתובה כי העם שישב בחרושת הגויים הוא השרדנה.

לאור ההנחה ש"שריד" הם  ה"שרדנה" יש לבחון שוב את צירוף המילים "שריד לאדירים" ולבחון אם הפירוש החדש משתלב בפסוק כולו. פרופ' זרטל קובע, בהסתמך על הספרות היוונית (הומרוס), כי הצורה 'אדיר' מקבילה במשמעותה למילה 'ענק', שכוונתה היא "נסיך, מושל, שליט" – ביטויים המבטאים באופן ברור עוצמה ושליטה. וכפי שמצוין ומסוכם בספרו: "…הרי שאפשר לראות ב'אדירים' כינוי ספרותי לגויי העם הצפוניים, שנכנס לעברית במיוחד כהגדרה ל'שרדנה'…" (עמ' 305). בהתאם לכך, הסבר הפסוק כולו – "אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם – ה' יְרַד לִי בַּגִּבּוֹרִים" הוא: אז יצאו לקרב עם השרדנה הקרוי 'אדירים' (= השולטים) ומולם – ה' נלחם לנו וסייע לגיבורים. נמצא, אם כן, שתגליתו ומחקריו של פרופ' זרטל בנושא זה מפענחים ביטוי בשירת דבורה שהיה סתום ותמוה והשתמר בצורתו זו במשך כשלושת אלפים ומאה שנים ועתה הגיעה שעת פתרונו.

תהליך השיבוש

עם סיום כתיבתו של מאמר זה האיר פרופ' אדם זרטל את עיניי כי רעיון זה לגבי משמעותה של המילה 'שריד' כבר הוצע על-ידי הרב יואל בן-נון, שהיה הראשון להציע זאת. להלן תיאור טכני אפשרי של תהליך השיבוש בהתאם לרעיון של הרב בן-נון, שלפיו חל חילוף אותיות נ/ל.

חילוף כזה מופיע מספר פעמים בתנ"ך, כמו שונמית/שולמית (שיר השירים). גם בימינו אנו מוצאים שמות של מקומות כמו 'מנחת' הקרויה בפי הערבים 'מלחה'. הערבים קיבלו שם זה מהיהודים, ילידי הארץ, אשר החליפו את הנו"ן בלמ"ד.

במקור נכתב כנראה: 'שרדן האדירים' (או 'שרדנה אדירים').

ה'ל' הובנה כאחת מאותיות בכל"מ וחוברה למלה 'האדירים': שרדן האדירים > שרד להאדירים.

בשלב הבא התבטלה ה"א הידיעה: שרד להאדירים > שרד לְאדירים.

אולם נותרה בעיה בעצם הימצאותה של מילה חסרת פשר, 'שרד'. מילה בלתי מובנת זו הומרה למילה הקרובה ביותר אליה בשפה בעברית, ונהפכה ל-שָׂרִד. ובהמשך – חל מעבר לכתיב מלא: שָׂרִד לְאדירים > שָׂרִיד לְאדירים.

מהעיסוק בנושא זה ניתן להסיק כי עובדה היא שחלו שינויים ושיבושים בספר הספרים אולם חלקם הגדול כבר זוהה ופוענח. הדבר נראה בעליל מהתוספות בשולי הדפים לגבי קרי וכתיב, כאשר ה'קרי' בא לתקן שיבוש הנמצא ב'כתיב'. התנ"ך נכתב בלשון ברורה האמורה להיות מובנת גם על-ידי דוברי עברית בימינו. הקושי היחיד יכול להיות בהבנת מושגים ומנהגים שאינם בשימוש בימינו או לחלופין במילה שהשתבשה. לכן, בכל מקום שבו מופיעה מילה שאינה מתאימה לעניין המתואר, או שהפירוש הניתן לה הוא מאולץ ובלתי טבעי – הרי שזו מילה חשודה. במקרה זה קיימת האפשרות לשיבוש ויש לנסות ולשחזר את המשפט המקורי.

אם נמשיך בדרך זו, הרי שהמילה 'עָם' בפסוקית 'אָז יְרַד שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם', שלפי הטעמים שייכת לפסוקית זו, אינה מתאימה לתחביר העברי. נראה כי המילה 'עם' היא חלק מהביטוי "עם ה'" והיא שייכת לפסוקית השנייה של המשפט. ביטוי זה כבר מופיע בפסוק י"א: "…אז ירדו לשערים עם-ה'". בהתאם לכך ניתן לשער כי הטקסט המקורי, והמובן עתה, היה: "אז ירד שרדן האדירים –  עם ה' ירד לי בגיבורים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012