"דורש האמונה בדור הזה צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי, שנוח לא–להים עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם, א–לוהים מסתפק בהקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות". יאיר כספי במונולוג חריף המופנה אל הקוראים לעצמם 'שומרי מצוות'

 

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידיי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה: "האם אתה שומר מצוות?".

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות; כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו – בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית – והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהן, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים?

אבל השאלה המשיכה לשוב אליי. מסרבת להיעלם. גם חילונים רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

לב היהדות

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיניי לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי, המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כל האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו, שותפיו לעבודתו, חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר הוא ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו, וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש", אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה – וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואלים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילונים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר, אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר-מצווה, המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחיה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה ההולכת ומתפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחבריי ולי את הרשימות הישנות.

מבקש חובה

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך, ישוב עולמך לסדרו הישן: חילונים. דתיים. וחילונים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: אלה שיש בידם רשימה סופית-לכאורה של משאלות בורא עולם מהם, שמילויה מסדר מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים, כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, שבו אומרים 'נעשה ונשמע' בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאוד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו גם הוא כפוף לכאורה לאיזו רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאוד ולמדת להסתדר איתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כל החובות. אינני מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.

אתה שואל אם אני חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כל יום. לומד תורה. דורש א-לוהים.

ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונות, ולא מצאתיה אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

ויתור ובדידות

אין שותפים רבים למסעי. לא חילונים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאוד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל שפוגש אותה לשחרית. שיאמר "יישר כוח". שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך, ובפליאה של שכני החילונים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אליי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות.

איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול, ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב יוכיח את עצמו בכל מקרה. שאפשר לעשות את כל בני האדם שווים, או לחלופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם א-לוהים מוכן לקבל מאיתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

 סמכות ההכרח

אתה שואל האם אני חושב שאני מוסמך לקבוע היום את המצוות.

שאלתך השנייה מציגה את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כל העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל א-ל שאי אפשר לראות לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת הא-לוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכל העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות" (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו החלוצים. הם שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה א-לוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקון החשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה, חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות, וסמכו עליי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו א-לוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד ה' הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ואת דרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי א-לוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה.

העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע-היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאוד. כשנגמרו לי הדתיים והחילונים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש א-לוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות.

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת נביאים, חכמים וחלוצים. הם לקחו אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והשישים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי – המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי – הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

דורש מצוות

אילו מצוות אני שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, האחריות והגבולות. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי א-לוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכל אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקון עצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורך שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדיי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיניי תועבה קשה.

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עליי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עליי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידית, גילה בי כמיהה לא-לוהים. אחת, נדיבה מאוד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו, ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאוד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש א-לוהים בכל יום למצוותי: מה הטלת עליי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכל יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עליי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני א-לוהים. לא עשיתי מא-לוהיי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי א-ל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כל העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות. כדי להבחין אותי ממך אקָרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

ואתה?

ואני שואל: האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל את ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד ה' היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכל בר דעת א-לוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאוד מן המצוות. "שומר מצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותן מקיים בפועל שומר המצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני א-לוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך ייראו שם חייך. האם מותר לו לא-לוהיך לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

ד"ר יאיר כספי הוא מנהל התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב 

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011