המצוות שומרות עליך מפני עמידה לפניו / יאיר כספי

 

"דורש האמונה בדור הזה צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי, שנוח לאלהים עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם, אלוהים מסתפק בהקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות". יאיר כספי במונולוג חריף המופנה אל הקוראים לעצמם 'שומרי מצוות'

 

איור: מנחם הלברשטט

יקר בעיניך שמישהו כמוני, שאינו חובש כיפה, יודע לגלות את המתנה העצומה שיש בתורת ישראל לתורת הנפש. יפה בעיניך שמישהו מזהה, בעזרת האופקים שנתנו לו מקורותינו, את מגבלות הפסיכולוגיה של ימינו. אבל מכיוון שאני משמש מדריך לתלמידיי בדרך שבה יש להתמודד עם היהדות, אינך מוכן לוותר לי על השאלה: "האם אתה שומר מצוות?".

איני רוצה לענות על השאלה הזאת. מי שמציג לי שאלה כזו אינו שותפי למסע. לא יבוא ללמוד אצלנו. גם לא יראה בנו שותפים לבית המדרש שלו.

שנים רבות הקפדתי לא לענות על שאלת שמירת המצוות. כדי לשמור את השותפות השברירית שנוצרה ביני לבינך סביב אהבתנו למקורות; כדי לא להרחיק ממני תלמידים מסורתיים שבאו ללמוד את שיטתנו – בהשבת היהדות לחיים כפסיכולוגיה מעשית – והיו זקוקים לעמימות הזאת. לפעמים התקפתי: האם אתה הולך לגולל בפנינו את הפעמים שבהן, בלהט היצר, לא שמרת שבעה ימים נקיים?

אבל השאלה המשיכה לשוב אליי. מסרבת להיעלם. גם חילונים רוצים לשים אותי באחת המגירות. ואולי גם הם, בצדק מסוים, מזהים יהדות לגיטימית על שמירת מצוות. נדמה לי שאני חייב היום להתמודד עם השאלה הזאת.

לב היהדות

שאלתך טומנת בתוכה כמה הנחות יסוד על היהדות שאני שותף להן: ההכרה שיש לו לאדם סמכות מעליו. הגילוי כי שותפו, הבכיר ממנו, רשאי ועשוי לשנות לו את מסלול חייו.

הקבלה שאדם מקבל על עצמו את חובותיו מאת בוראו בחיי יומו היא בעיניי לב היהדות. מה שמבדיל אותה מתורות המסתפקות באל חלקי, המעניק חוויה רוחנית של התעלות. זהו יסוד האומץ העצום שלה. הידיעה שזהו כל האדם. איך הוא חי בשגרת יומו. התפקיד שהוא מקבל על עצמו עם בני ביתו, שותפיו לעבודתו, חברי קהילתו. ומה אינו עושה גם אם ירוויח ממנו הרבה, כי הוא יודע בו גבול שנאסר עליו.

אבל שאלתך בודקת גם דבר אחר: אם אני מהמחנה שלך, שבו אדם חווה רגעים של ביטול עצמי בפני בורא עולם כאשר הוא ממתין שש שעות בין עוף לחלב. או נמנע מנסיעה בשבת ברכבו. או קם לתפילת שחרית למרות עייפותו. אתה מאמין שאלו הם מבחנים עיקריים לנאמנות לבורא.

אתה מבחין ביהירות גדולה בינך, גיבור האמונה, העומד בפני בוראו ומקבל בהכנעה מצווה שאינה מתקבלת על דעתו, וביני, שאינו מסוגל לכאורה לגבורה כזו. "הוא חלש", אומרים בחמלה מעושה במשפחה דתית על הילד שיצא בשאלה. אחיכם חלש מכם, גיבורי התורה, הממשיכים לקום לתפילה.

כדי לשמור עליך בבית ובבית הספר הדתי התפעלו ממך ללא הפסקה – וגם צמצמו לך את רגעי מבחן האמונה שאדם צריך לעמוד בהם לסט של מיומנויות וריטואלים שחברי הקהילה הדתית הצליחו להסתגל אליהם מזמן.

יש לך מקום לאחד כמוני, בתנאי שיצמצם את קריאתו בתורה: אתם החילונים תקראו את ארון הספרים היהודי כמקור של השראה, תרבות, רוחניות, מיסטיקה ועוד. אנחנו הדתיים נקרא אותה כמקור של חובה, סמכות. אנו הדתיים מרשים לכם להשתעשע בכתובים, בתנאי שלא תנסו להגיד לנו הדתיים מה זה מצוות.

כלומר, אנו נידונים להישאר "התרבות" ואתם "היהדות". אנו הילד לפני בר-מצווה, המשתעשע בסיפורי האבות, אתם הבוגר היהודי, בעל החובות. ואסור לנו לעולם לפלוש לתחומכם, ולומר את המשפט החשוב ביותר, זה המחיה אותנו כבני העם היהודי: אני חולק עליך בהלכות. יש לי תורה שבעל פה ההולכת ומתפתחת פה כבר כמה דורות, אני חי בה, היא החליפה לחבריי ולי את הרשימות הישנות.

מבקש חובה

אתה מזדרז להכניס אותי למגירה שמעולם לא הייתי שייך אליה. מגירת מחפשי רוחניות, או יהדות כתרבות. אם אתאים למגירתך תנוח דעתך, ישוב עולמך לסדרו הישן: חילונים. דתיים. וחילונים שאוהבים יהדות, אבל לא הגיעו לדרגת דתיים שומרי מצוות: אלה שיש בידם רשימה סופית-לכאורה של משאלות בורא עולם מהם, שמילויה מסדר מקום טוב בעולם הזה ובבא אחריו. חילוני שלא מאמין בכלום נוח לך יותר ממני לחיים הישראליים, כי בשבילו אתה מוסמך לבדך לומר מהי יהדות (עדיף לו שתעשה אותה כפייתית, ואלילית, כדי שיוכל לפטור עצמו ממנה ולא יצטרך להתמודד עם אתגרה).

אבל אני איני אחיך המתעצל לקום לתפילות. אינני מחפש לעצמי הקלות. להפך. המקום שבו עומדים ומחכים לאות, שבו אומרים 'נעשה ונשמע' בלי לדעת מה יכול להופיע ברשימה, דורש הכנעה עמוקה מאוד. אין לי עם בוראי חוזה כמו שלך, שבו גם הוא כפוף לכאורה לאיזו רשימה שפעם חתם עליה. רשימה שצמצמת מאוד ולמדת להסתדר איתה.

לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כל החובות. אינני מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות.

אתה שואל אם אני חילוני?

אני דתי. חרד לדבר השם ומבקש את כל החבילה: חסדים. חטאים. מצוות. תפילות. ניסיונות. עם סגולה. חזון אמת. מקפיד על קלות כחמורות. עושה תשובה כמעט כל יום. לומד תורה. דורש א-לוהים.

ואני גם "חילוני". מוכן לקבל ניצוצות של דעת אל מן העולם כולו. לא סופר שעות בין בשר לחלב, ועוד.

אני מוכן גם לקבל על עצמי ניסיון קשה שנדמה לי כי אינו מוכר לך כלל: יהדותי מתה. לפני שנים, בסוף הגלות. אבדה לאבותיי מייסדי הציונות, ולא מצאתיה אצל הדתיים לסוגיהם. אין לי ממי ללמוד אותה היום.

ויתור ובדידות

אין שותפים רבים למסעי. לא חילונים. לא דתיים. אין אפילו שפה לשיחה הזאת. כי השפה דורשת לדעת, בפשטות, האם אתה מקיים מצוות, כלומר שבת, ציצית וכשרות. מעטים מאוד מוכנים להתמודד עם האתגר העצום. ההר שעליו צריך לעלות ברגע שמוציאים מפשוטו את "שומר מצוות".

לרשימת החובות שלי אין קהל שפוגש אותה לשחרית. שיאמר "יישר כוח". שיכבד אותי בעלייה לתורה. להפך, אני צריך לעמוד כול בוקר בלגלוג הקטן שלך, ובפליאה של שכני החילונים.

אין לי רב. דמות אב. זקן חכם. אילו ידעת כמה הייתי רוצה אחד כזה שיעשה בשבילי את העבודה. שיש לו שושלת ארוכה של מסירה. מהר סיני עד שולחן העבודה. שידע להקליד שאלה ב"פרויקט השו"ת" ולחזור אליי עם תשובות. אני חייב להתייסר לבדי באוהלה של התורה הזאת. לחצוב תשובות מאבני הכתלים. ממצבות ישנות.

איש האמונה בתקופת בין העתים הזאת יכול להיות רק לבדו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות שנתנה לו תרבותו החילונית: שבסוף נדע הכול, ונוכל לשלוט ולנהל את עצמנו. למצוא שיטה שתעבוד לנו תמיד. ששלטון הרוב יוכיח את עצמו בכל מקרה. שאפשר לעשות את כל בני האדם שווים, או לחלופין להסיר מהם את עול העכבות ולעשות אותם, סופית, חופשיים. או לייצר כל כך הרבה עד שלאיש לא יחסר דבר. שעם עוד קצת מחקר תדע הרפואה לרפא את הכאב, כולו.

הוא צריך לוותר על ההבטחות של העולם הדתי שיש לו כאילו חוזה ישן עם הקב"ה שעובד תמיד. שאנחנו גיבורים בעיני הבורא כי חיכינו בין בשר וחלב. שהשם ישמור תמיד על הקבוצה החביבה עליו. שנוח לו עם גמדיו שלעולם אינם מתרעמים עליו. שבמקום מסע לתיקון אדם ועולם א-לוהים מוכן לקבל מאיתנו הקפדה כפייתית על כמה מצוות שנותרו לנו מהלכת הגלות.

בדרכו אל ארץ מובטחת צריך מבקש האמונה לעבור מדבר. אני הולך בו כבר שלושים וכמה שנים ועוד לא הודיעו לי מתי הוא נגמר.

 סמכות ההכרח

אתה שואל האם אני חושב שאני מוסמך לקבוע היום את המצוות.

שאלתך השנייה מציגה את הנכות הקשה ביותר של העולם הדתי היום: העדר גמור של סמכות. הסמכות שהייתה לאברהם לעזוב את כל העולמות המוכרים. הסמכות של משה לתרגם קשר אל א-ל שאי אפשר לראות לחובות יום יומיות. הסמכות שהייתה להלל ושמאי לעדכן למשה את הרשימות. הסמכות שהייתה לרמב"ם להיעזר בהשכלה הפילוסופית שלו כדי לסכם את עיקרי היהדות.

הסמכות המאפשרת למאמין לומר לבוראו: כדי לעמוד לפניך היום אני נאלץ לשנות באופן יסודי את הרשימה הישנה של החובות.

התורה שבעל פה של הקבוצה שלי הולכת ונכתבת כבר מאה וחמישים שנה. חלקים ממנה קיבלנו מחזון "חברת המופת" של הציונות. חלקים ממנה קיבלנו ממדינת ישראל. חלקים ממנה שמרנו מן המסורת היהודית. חלקים גדולים לקחנו מדעת הא-לוהים של התרבות הכללית. וחלקים רבים אחרים צריך לבנות. זהו מפעל של דורות. לגלות איך יוצרנו מזמין אותנו להביאו לעולמו במדינת היהודים. לגלות מהו "עם סגולה" בעת הזאת. מתי אנו נדרשים לעמוד מול מה שכל העולם עושה, ולקרוא לו "אלילות" (המרד האחרון באל "השוק החופשי" הוא צעד בכיוון הזה, אבל אתה, בעיוורונך לכל מה שלא מופיע ברשימה הקטנה שלך, תחמיץ גם אותו).

את הסמכתי כשותף לכתיבת תורת חיינו קיבלתי מחמישה אבות (ואמהות):

אבי זיכרונו לברכה, ובני דורו החלוצים. הם שביטלו את סמכות רבני הגלות להורות להמשיך לחכות להחלטה א-לוהית בעניין שיבת ציון. הם חלקו עמי סמכות שנטלו על עצמם לעשות את התיקון החשוב ביהדות באלפיים השנה האחרונות: להוציא אותה מן הגלות. להתחיל לרפא את המחלה האנושה שהייתה חולה בה, חולה ונוטה למות.

קדמו להם אבות הזמן החדש, שחלקו את הידע האנושי עם הכול והזמינו כל אזרח ליטול את חלקו בממשל. הם נתנו לי רשות לקרוא את התורה בלי פרשנות, וסמכו עליי שאדע להסיק ממנה לבדי מסקנות על חובה ואחריות.

יחד עמם היו חוקרי המקרא וההיסטוריה של עם ישראל שגילו לי איך ההלכה גדלה כשהעזה להפנים יסודות של תרבות יוונית. ואיך נאלצה לצמצם את עצמה כדי לשרת את ההישרדות בפזורת הגלות. ואיך נולדה הדת החרדית מתוך אימת המודרניות. הם הסמיכו אותי לקרוא בתורה כחיבור של אנשים שידעו א-לוהים, ויכלו לטעות.

מקום מיוחד אצלי שמור לישעיהו ליבוביץ', שגילה לי את שקר תרבות החופש האישי ("עבד ה' הוא לבד חופשי") והזמין אותי להצטרף אליו בזיהוי עבודות האלילים הדתיות ("דיסקו כותל" ועוד) והחילוניות. בעקבותיו גיליתי את היוצרים החופשיים של כל הדורות. הושע הנביא שלימדנו כי הבורא מעדיף מעשי חסד על פולחן דתי. הלל הזקן ששינה לחלוטין את חוקי המסחר ואת דרכי הענישה של החוק הפלילי המקראי. הרמב"ם שלימדנו כי א-לוהים אינו באמת אף אחד מן הכינויים שבהם התורה מכנה אותו. הבעל שם טוב שהוסיף את השריקה בבית הכנסת לתפילות.

ובעיקר, מקור הסמכות שלי הוא חוסר ברירה.

העולם החילוני נגמר לי. לא עזר לי להתמודד עם שאלות חיי הקשות. ברבע-היהדות שאתה הצעת לי לא מצאתי תורת חיים. חוסר ברירה, דע לך, הוא מקור סמכות גדול מאוד. כשנגמרו לי הדתיים והחילונים לא הייתה לי ברירה אלא ללכת לדרוש א-לוהים. בלי רבנים. בלי שולחן ערוך. בלי תלמודים. משנתחדשה השיחה, יכולתי לשוב לקרוא את הספרים ממקום אחר. הייתה לי סמכות לגלות בהם גבוה ונמוך. מהות וגלות.

חזרתי על מעשיהם של אבות הציונות שהעמידו בשורה אחת נביאים, חכמים וחלוצים. הם לקחו אחריות לעלות בשנית להר סיני. לעמוד מול בוראם. לבדם. למיין יהדות לעיקר וטפל. מחלה קשה וקוממיות. הם הקימו את המפעל שבזכותו אנו יכולים לקיים בעברית את השיחה הזאת.

והם נפלו, קשות. מתי שהוא בין שנות החמישים והשישים איבדו את ההובלה. האחריות. החכירו את היהדות לתלמידי הישיבות. ומאז אנו שבויים בידיו של חוכר שאינו משלם דמי שכירות: לא הקים לנו יהדות ישראלית. השתלט לגמרי על הנכס, אשר בטיפשותנו לא ידענו לראות בו את עיקר אוצרנו. תובע שנשלם לו דמי משמר. והמחיר עולה משנה לשנה. שומר מוזיאון הרשימות הישנות השתלט על נשמת האומה.

נפילת אלי המודרנה שהבטיחו לי את אושרי – המדע, הלאום, הסוציאליזם, הטכנולוגיה, השוק החופשי, החופש האישי – הכריחה אותי ללכת לחפש מחדש את מקורות יהדותי. ואז נפלת לי גם אתה. אתה מביט בספרים דרך מסננת הרשימה הצרה שלך שאינה מעבירה את רוב החומרים. גיליתי שאין מי שיכול ללמד אותי היום מה כתוב בתורה. אין לי על מי לסמוך חוץ מאבי שבשמים. ואין לי על מי לסמוך שיאמר לי מה הוא רוצה ממני. את התורה אני צריך לקרוא לבדי.

דורש מצוות

אילו מצוות אני שומר?

אני מקבל על עצמי להצטרף לעסק המשפחתי היהודי: מפעל האדם העומד בפני בוראו, גילוי האפשרויות שניתנו לו, האחריות והגבולות. אני לומד תורה ומחפש בה את הרגעים שבהם למדנו צד נוסף בתפקיד האנושי. נאמן לתורתי אינני מחפש ניצחון סופי. אני מקבל על עצמי את מסע הדורות.

אני שומר ודורש מצוות. מחפש הנחיות. אוסף רשימות של חובות שקיבלו על עצמם דורשי א-לוהים של הדורות האחרונים. נקרע בלבטים קשים. בספקות.

אני שומר על מצוות החיים בארץ הזאת ועל מצוות הגנתה, שהלכה ונעשתה לי קשה יותר משנה לשנה. אני שומר על מצוות השפה העברית. במילים לועזיות אשתמש רק כדי לתאר תופעה שבאה ממקום רחוק. אני שומר על מצוות האחריות ההדדית. אנשי האוהלים הם פרשן חשוב בשבילי לדרכי חידושה. מצווה שאני מקפיד בה במיוחד היא היציאה מן הגולה. לא רק מן החיים שם, אלא מכל אורחות הגולה שהשתרגו בתוכנו. מהשפה הדתית המתקתקה. מחיים של תלות באחר לצורכי פרנסה. מיהדות של תחמנות והישרדות, בלי חשבוניות. מחיים של ציפייה פאסיבית למושיע דמיוני במקום אחריות לתיקון עצמי. אני מקפיד להתפרנס מיצירתי.

חשובה לי מצוות שמירת זכויותיו של הגר החי בתוכנו. קיימתי לאורך שנים מצוות של קליטת עלייה. ילדיי, עד גיל מאוחר, לא ידעו לומר מאיזה עדה אנחנו, כי הקפדנו על מיזוג הגלויות. הגזענות העדתית החרדית היא בעיניי תועבה קשה.

אני שומר על מצוות המחקר המדעי, כשהוא יודע להכיר במגבלות הידע האנושי. אני מקבל עליי לקיים רפואה מבוססת ראיות, המעודדת ענווה במקום שאין הוכחות כמותיות ליעילות ההתערבות. אני מקבל את תורת האבולוציה כהסבר חלקי בלבד המחמיץ את הרגע שבו קיבלנו הזמנה להיות שותפיו של יוצר העולמות. אני מקבל עליי את מצוות השלטון הדמוקרטי, כשהוא יודע להכיר שסמכותו לעולם אינה מעל לכול. יקרה לי זכות הפרט שהמדינה לא תתערב לו בד' אמות, בתנאי שהוא יודע שיש לו אחריות למדינתו.

ממורים רבים אני עושה לעצמי רב. אחד, ליבוביץ', לימד אותי לזהות עבודת אלילים. אחר, פסיכולוג, לימד אותי להקשיב לרגשות. אחד, עם השפעה חסידית, גילה בי כמיהה לא-לוהים. אחת, נדיבה מאוד, לימדה אותי גמילות חסדים. אחד, מהנדס במקצועו, מעז לעמת אותי עם ניסיונות לא פתורים.

אינני נכנס למקדשים של עבודת אלילים: אמנע ממוסדות חינוך שבהם שמים את הילד במרכז העולם. לא אלך לסדנה שמבטיחה שליטה מלאה בתודעה.

לא אצביע למפלגה שכל עניינה הוא זכויות הפרט. לא אשב בחברתם של אנשים שמדרגים את העולם: יהודים, גויים ובהמות. לא אלך לקניון לבלות.

אני מודה ליוצרי על מתנות ששלח ליומי ובעיקר על הזכות המיוחדת להכירו, ופטור מן הברכות הכפויות על חסדים שלא הכרתי. אני מזכיר לו דבר שלא קיבלתי עדיין מידיעתו, ולא אוכל למלא את מלאכתי בלעדיו. אני מתנצל על טעות שעשיתי בהבנת כוונתו. ומשתדל מאוד להיפרד מנטיות להאליל את עצמי או זולתי. אני משתדל לקבל עלי את ניסיונות חיי, אחד מהם עדיין נראה לי כבד מדי. אני משתדל לא להתייאש מן הפורענות, כי הייאוש עובד אלוהים אחרים. אני דורש א-לוהים בכל יום למצוותי: מה הטלת עליי לכתוב כאן? היכן לעצור?

אני לומד תורה, כמעט בכל יום. אני מעמיד תלמידים לדרך הזאת. אני מקבל עליי לשמור סמלים של שותפות והשתייכות למסורת האבות: שבת. חגים. חופה. ברית מילה. בר מצווה. קידוש. בית כנסת לפעמים.

ובעיקר, אני מקבל על עצמי מצווה שאתה משתמט ממנה בקביעות. אני מבקש את כוונת בוראי בכל המעשים. לא חתכתי את חיי לעניינים "דתיים". לא נעלתי את החולין שלי מפני א-לוהים. לא עשיתי מא-לוהיי גבאי של בית כנסת, בלן של מקוואות או משגיח כשרות. הוא נשאר אצלי א-ל נורא עלילה, רב חסד ואמת. אדון כל העולמות. אני מכיר בסמכותו לזמן לי תפקיד של בדידות. ללכת מכול הארצות שלי, החילוניות והדתיות, אל ארץ שעוד לא ברור איך אפשר בה לחיות.

אני שומר מצוות. אבל מוכן לעשות פשרה עם השפה והדרך שבה היא ממיינת ומכנה תופעות. כדי להבחין אותי ממך אקָרא "דורש מצוות", ירא לדבר השם יום יום. מקפיד על קלה כחמורה, מאילו שנמצאות אצלי בעל פה, בתורה.

ואתה?

ואני שואל: האם אתה שומר מצוות?

הגיע העת להשיב אליך את השאלה הזאת.

בוא נדבר על הבריחה שלך. על ההשתמטות הדתית מן התורה. המקום הנורא שבו בוראך מבטל את ההסכם שחשבת שהיה לך עמו על נצחיות הרשימה המצומצמת שלך, ומודיע לך שכל כללי המשחק השתנו. כדי להיות עבד ה' היום לא מספיק לחזור על תפילות אבותיך.

בהיר לכל בר דעת א-לוהים קצת עצמאית, המעז לנהל שיחה קצת אישית עם בוראו, ומרשה לתרבות האנושית, ולשיבת ציון, לגלות לו יסודות מחובתו, כי להיות בן אדם דורש הרבה יותר מן הרשימות הישנות.

"שומר מצוות" היא השתמטות קשה מאוד מן המצוות. "שומר מצוות" היא הונאה עצמית והונאת הבריות. כי היא מכריזה שרשימת החובות המאוד מצומצמת הזו, פחות מרבע מהתרי"ג שנותר מסוף בית שני, שאותן מקיים בפועל שומר המצוות, מייצגת את עיקר חובותיו של אדם לבוראו בעת הזאת (רבע מהתרי"ג הוא הגזמה כלפי מעלה. כדי להיקרא שומר מצוות היום מספיקים שבת, כשרות ונידה, וכדאי שיהיו גם כיפה, בית כנסת לפעמים וחינוך דתי לילדים).

הזמנה שולחים לך לעמוד היום לפני א-לוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך ייראו שם חייך. האם מותר לו לא-לוהיך לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?

ד"ר יאיר כספי הוא מנהל התוכנית "פסיכולוגיה ביהדות" באוניברסיטת תל אביב 

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בדצמבר 2011, ב-גיליון שבת הגדול 1 - טבת תשע"ב ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 127 תגובות.

    • "לא באתי לתורת ישראל לבקש הקלות. באתי לבקש אמת עם כל החובות. אינני מוכן לקבל את ההנחה העצומה ש"שומרי המצוות" נותנים לעצמם. את הצמצום המזעזע של עולמם. את החלק הזעיר מן היקום שבו הם מרשים לבורא להיות מעורב: בית הכנסת, הציצית, המקווה, המזוזות, ועוד כמה פינות."
      כשומרת מצוות, אין לי מושג על איזה הנחה אתה מדבר?…. אפשר להיות גם אדם דתי, גם שומר מצוות, גם רוחני- הכל ביחד.עם מעט ענווה אפשר גם לקום כל בוקר למניין וגם לחפש את בורא עולם בכל מקום. אפשר גם לשמוע בקול הרב וגם לשאול שאלות בלי סוף ולהשאיר את האפשרות שאין לי תשובה כרגע-כאופציה. אפשר גם להשתייך לקהילה מסויימת וגם לאהוב ולהיות פתוח לכל אדם באשר הוא אדם.
      ד"ר כספי, אם אתה באמת מאמין בדרכך, אתה לא צריך לזלזל באמונות ובאורח חיים של אחרים בשביל להצדיק את אורח החיים שלך.

      • ראשית עלי לציין כי מזמן לא קראתי כתבה שעשתה עלי רושם כביר. ממש מתחשק לעשות מנוי על העיתון שכתבה איכותית כזו מתפרסמת בו
        שנית עלי לציין כי אני מכיר את הכותב ומעריך אותו מאד
        ולעניינו – אני תומך בטענתה של נעמה שהגיבה לפני – עם כל הכבוד לד"ר כספי ואיכות כתיבתו הסוחפת אין צורך לזלזל באמונות ובדרכי החיים של אחרים. הלגיטימיות של דרכו הייחודית של כספי לא צריכה לשלול את הלגיטמיות של שומרי המצוות
        70 פנים לתורה ואינסוף דרכים לעבוד את ה' – יש מקום לכולם. לא?

  1. תודה! פעם אמרו שה"דתיים לאומיים", מהם תבוא הישועה. אני חושבת שליהודים המעזים לצאת מהקופסה יש תפקיד מכריע בישועה שלנו. האמונה שישנם הרבה בודדים, כמוך, היא אופטימית ומחממת.

  2. אני מאמין שאפילו בבית כנסת אפשר לפגוש את אלקים לרגע קט,אך אתה צודק,במסגרת הדתית קשה יותר להפגש כי נדמה שהוא כבר שם,בכיס הקטן ואלקינו כידוע לא אוהב להיות צפוי..

  3. ש.צ. לוינגר

    הרעיון שהמצוות מפריעות לאהבת ה' ולאהבת הזולת, כבר אמרו פאולוס. את תלמידיו אנו מכירים מזה אלפים שנה…

    הרעיון שהאדם בונה לו אל כדמותו וצלמו – זו תמצית האלילות. אנחנו כיהודים נדרשים לבנות את אישיותנו בצלם אלקים, ובהתאם להנחיותיו.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ניטשה, באחד מספריו, מתאר שבט שעשה את החמור לאליל שלו, שכן החמור ענה: 'ייא' [=כן, בגרמנית], לכל מה שהם הציעו לו.

    • ש.צ. לוינגר

      דוקא סביב בית הכנסת, ובקהלם של 'יהודים של בית הכנסת', יש מערכת מפותחת של צדקה וחסד, התומכת בנצרך מתוך הגישה של חז"ל ש'יותר משבעל הבית עושה עם העני – העני עושה עם בעל הבית'.

      מלבד הפירוש הפשוט של 'עשר כדי שתתעשר'. יש לומר שכאשר התומך רואה כיצד העני מסתדר עם המעט שיש לו – מבין התומך כמה הרבה יש לו עצמו, ויודע להעריך את מה שיש לו.

      לעיתים קרובות אנשים מתוסכלים ממצבם הכלכלי, משום שהם רואים כיצד חיים העשירים יותר, והם מרגישים 'מקופחים'.

      כבר אמרו אנשים חכמים, שבעניינים החומריים יש לאדם להסתכל על מי שיש לו פחות ממנו ולשמוח בחלקו, בעוד שבענייני הרוח – יש להסתכל על מי ש'יש לו' כדי לשאוף להתקדם למעלתו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        תני בשם רבי יהושע: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית, שכן אמרה רות לנעמי: 'שם האיש אשר עשיתי עמו היום', ולא אמרה: 'אשר עשה עמי', אלא: 'אשר עשיתי עמו', הרבה פעולות והרבה טובות עשיתי עמו בשביל שהאכילני פרוסה אחת.

        (מדרש רות רבה, פרשה ה,ט. וכן ויקרא רבה, פרשה לד,ח)

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד י"ז בסיון ע"ג

        במצוות, מלבד ערכן כקיום רצון הבורא, יש 'קריאת כיוון' לאן נוטה רצון ה', ובהתאם לפעול 'לפנים משורת הדין'.

        וכך כותב רבי משה חיים לוצאטו (רמח"ל):

        הנה שורש החסידות הוא מה שאמרו ז"ל (ברכות יז): 'אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו'. והעניין הוא, כי הנה המצוות המוטלות על ישראל, כבר ידועות הן וחובתן ידועה עד היכן היא מגעת. אמנם מי שאוהב את הבורא יתברך שמו אהבה אמיתית, לא ישתדל לפטור את עצמו במה שכבר מפורסם מן החובה… אלא ממה שנצטווה ידון על דעת המצווה וישתדל לעשות לו מה שיוכל לדון שיהיה לו לנחת… ותהיינה לו המצוות אשר ציוויים גלוי ומפורסם, לגילוי דעת לבד, לדעת שאל העניין ההוא נוטה רצונו וחפצו יתברך שמו… להרבות בזה העניין ולהרחיב אותו בכל הצדדין שאוכל לדון שרצונו יתברך חפץ בו. וזהו הנקרא: 'עושה נחת רוח ליוצרו'

        (מסילת ישרים, פרק יח: בביאור מידת החסידות)

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד ח"י סיון ע"ג

        ניתן לראות את עולם המצוות כולו, כמקופל בייעוד הנבואי: 'עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך' (מיכה ו,ח).

        'עשות משפט' ו'אהבת חסד' הם יסודות היחס לזולת, המושתת גם על נדיבות הלב, אך גם על רגש המחוייבות ('צדקה' מלשון 'צדק').

        'הצנע לכת עם א-לקיך' הוא היסוד של המצוות 'בין אדם למקום', המפנימות בלב האדם ש'יש מנהיג לבירה', 'הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו'.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

    • ש.צ,ובדומה לדברי ניטשה שהבאת קורט וונגוט בספרו "עריסת חתול" המציא בפרודיה ובציניות המשובחת שלו את ה"אל של האתאיסטים" ושמו בקונון ותורתו מצווה לעשות כל מה שאנחנו רוצים

      יעויין בספרו

      אכן אלו שרוצים לבנות דת ללא חוקים והלכות אלא דת המבוססת על רעיונות מופשטים בלבד אותה דת לא תוכל להיות איתנה וטהורה ללא הקונקרטיזציה הדרושה לניהול חיים בריאים ותקינים וכמו שכתבת בצדק על הנצרות על שלל בעיותיה

      לא לחינם חז"ל בחוכמתם אמרו "אמור מעט ועשה הרבה" וידעו היטב מה אמרו

      בהקשר זה כהמלצה למתעניינים: כדאי לקרוא את "איש ההלכה" ו"ובקשתם משם" של הרב סולוביצ'יק זצ"ל המדברים על החשיבות של הלכה מעשית ויישומה מעבר לרעיונות מנחים מופשטים בלבד ואת המאמר "חכם עדיף מנביא" בספר "אורות" של הרב קוק זצ"ל המדבר על יתרונה של חוכמת התורה שבע"פ על חוקיה ודקדוקיה על הנבואה היותר מופשטת.

  4. אני רוצה להתחבר דווקא לסוף המאמר :

    "הזמנה – שולחים לך לעמוד היום לפני א-לוהיך לבדך, כמו אברהם. לך לך מהקהילה הדתית המתפעלת ללא הצדקה מעצמה, לך לך מהסידור הנוח שמצאת בהלכה המצומצמת שלך, ומבית הכנסת שבו אין מקום לקולך. לך לך למקום שאראך, ועוד לא ברור בכלל איך ייראו שם חייך. האם מותר לו לא-לוהיך לקרוא כך לך, או שהוא חייב תחילה לקבל היתר מהרבנות? האם תוכל, לרגע קט, לעמוד לפניו לבדך?"

    אני חושב כי זה מקום אמיתי ונכון.

    בסופו של דבר , האדם צריך לעמוד מול אלהים בלבד , בבדידות מזהרת , ולפעול מתוך המקום הזה.

    • ש.צ. לוינגר

      ואצלנו, נקרא האדם לעצור את מרוצת חייו ו'לעמוד לפני ה' בבדידות מזהרת', שלוש פעמים ביום. דוקא 'כיפוף' רצונו של האדם כלפי בוראו, יכול – באופן פרדוקסלי – להביא לפתיחת ליבו ולהעצמת אישיותו העצמית.

      וכך כותבת מירב סויסה:

      בעצם העובדה שאדם יהודי מתחיל את יומו, לא במה ש'בא לו', במה שמתאים למקום שהוא עצמו נמצא בו, אלא בעמידה קבועה, מסודרת ומחוייבת, הרי הוא אומר: 'קודם כל אני מקבל על עצמי את אלקותך. בהתייצבות החייל שבי למסדר, אני משתייך לצבא עבדי ה". זה עצמו, מלמדים חז"ל, יוצר קרבה גדולה לה'.

      גם נוסח התפילה – שרבים רואים בו את אויבה של תפילת הלב – הינו מרכיב חשוב בהתקרבות זו. האדם מפנה את ליבו מהמילים שלו, ואז הוא עשוי להיפתח למילים שעשויות לרומם אותו, ולקחת אותו למחוזות אחרים שהוא אינו מכיר ובהם הוא יכול לפגוש את ה'.

      כמו שקריאת שירה יכולה לרומם, כשהמילים החדשות מפגישות אותי עם חווייה חדשה או עם הבנה חדשה של עצמי – כך גם מילות התפילה.

      (לפנות את הלב, אתר 'מוסף שבת', כ"ד חשוון תשע"ג)

      הנחייתם של חז"ל להתפלל בציבור נוטעת באדם ענווה.

      אינני יכול לשכוח את הבוקר הירושלמי, שבו 'נתקעה' חבורה מכובדת של פרופסורים, משפטנים, ואנשי עסקים ללא עשירי למניין. יצא השר הבכיר לרחוב וחזר כעבור כמה דקות קורן מאושר ועימו עובד נקיון שהואיל בטובו להקדיש להם כמה דקות ולהשלים להם את המניין….

      אין טוב מדבריה של לאה גולדברג לתאר חוויה זו: 'וביושר לבב, תהיי ענווה ונכנעת, כאחד הדשאים, כאחד האדם'.

      (בשירה 'האומנם עוד יבואו ימים'. ראו עליו במאמרו של מתניה מאלי, 'בשולי הענן', באתרא הדין)

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        גם בתפילת הקבע עצמה יש מקום להוספת שיח אישי, אם בקצרה בכל ברכה מעניינה, ואם ב'שומע תפילה' וב'אלקי נצור'.

        אחת הדרכים שהוצעו בגמרא להתמודד עם החשש של 'העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים' היא: 'לחדש בה דבר'.

        המימד האישי הייחודי בא כהשלמה והוספה מבורכת לבסיס השווה לכל נפש.

        וכך במשכן., היו האדנים, הבסיס שנבנה ממחצית השקל, שבה היתה יד כולם שווה. בבניין שעל גביהם – באה לידי ביטוי נדבתו האישית של כל אחד ואחד.

        פן נוסף בו באה לידי ביטוי האישיות הייחודית של האדם, היא: הכוונה. מעשה המצווה, שווה לכל נפש, כוונת הלב – אישית.

        התורה חוזרת ומתארת מחדש בכל נשיא ונשיא את קרבנו. במדרש מתוארים הרעיונות שמאחורי המעשה, ולכל נשיא היתה משמעות אחרת במעשה הזהה.

      • זה נחמד לעשות אידאליזציה של התפילה בציבור , אך אינני חושב שזו הדרך היחידה \ העדיפה.
        התפילה בציבור הגנה על עם ישראל בגלות , ויצרה מסגרת של ציבור וקהילה.
        מי שמרגיש שזו עבודת ה' שלו והיא טובה עבורו – מצויין.
        אני אישית היום פעמים רבות במקום להתפלל בציבור או אפילו ביחיד , אני קורא ק"ש ואז לוקח את ה"חליל פאן" שלי , הולך לי לחורשה ליד הבית מנגן בו קצת – וזו התפילה שלי.
        וגם נביאנו כנראה התפללו כך.
        אני אישית מרגיש כך הרבה יותר קרבה לריבונו של עולם.

      • ש.צ. לוינגר

        וליוסף אמר –

        מפאן עצמו נלמד שהחליל הוא רק 'ברירת מחדל'. הואיל וסירינקס נהפכה לקנה, לא נותרה לו ברירה אלא לעשות מהקנה חליל ולהתנחם בו.

        אבל אנחנו יש לנו ב"ה יהודים אמיתיים, בשר ודם, בניו האהובים של מלך מלכי המלכים. אם אנו מרגישים קרבת אלקים בין עצי השדה – על אחת כמה וכמה שניתן להרגיש זאת בין אחינו. אלא שצריך להקדיש קצת זמן להתבוננות במעלתם וביופיים הפנימי.

        בפרט נאה עבודה זו לכהן, שזה ייעודו: לברך את עמו ישראל באהבה.

        בברכה, ש,צ, לוינגר

      • 🙂
        אני תמיד רואה את יופים הפנימי והחיצוני של ישראל , ואני גם מברך אותם באהבה , הן כשאני בבית הכנסת (בשבתות למשל) והן כשאינני בבית הכנסת.
        הנגינה הזו בחליל היא מבחינתי עבודה המקבילה לעבודת ה"יחודים" , מטרתה היא יצירת הרמוניה בתוכי ובעם ישראל ובעולם , ולשים שלום בעולם. וזו העבודה "שלי".
        (ואינני נגן גדול במיוחד , אך הכוונה היא החשובה).
        כשאני שואל את עצמי "מה ריבונו של עולם רוצה ממני ?" כרגע ברור לי שהוא מעדיף אותי עם החליל בחורשה . . . אולי יום אחד זה יהיה אחרת.

  5. יוסף,יש נטייה לייחס הרבה מאוד בהלכה הקיימת לגלות ולא היא!

    תפילה בציבור הייתה עוד לפני החורבן ואפילו עוד לפני שאנשי הכנסת הגדולה ייסדו את התפילה הממוסדת אפשר לראות כבר בתנ"ך את כנסי התפילה הממוסדים המצפה בימי שמואל ובעוד הזדמנויות

    ודאי שזה לא אמור להחליף את התפילה האישית ויפה עושים בברסלב למשל בעניין ההתבודדות -מידי פעם יוצא גם לי לעשות זאת ואימצתי את ההנהגה הזו מהם-אבל כמובן לתפילה ציבורית עם כל חסרונותיה -נותנת אפשרות לשיחות על ספורט באמצע התפילה וכד'-נותנת את העוצמה של עבודת ה' קבוצתית בבחינת "אין תורה נקנית אלא בחבורה" והיא נותנת את האפקט של כל יהודי באשר הוא ברחבי העולם שיכנס לבית כנסת בקצה השני של העולם יכיר את התפילות שם לפחות באופן בסיסי

    כך שתחשוב על היתרונות הגדולים שבתפילה הציבורית שגם לא לחינם גם בדתות אחרות אימצו את דפוס התפילה הזה

    • בשבתות אני בבית הכנסת , אני אפילו "בעל קורא". בימי החול אני מתפלל בדרך שאמרתי.

      אין לי ספק כי המקום המרכזי של התפילה ונוסחיה ואורכה בא בזמן הגלות. כיום התפילה היא מדד ל"רמה דתית" , אך בבית ראשון למשל , ספק רב אם המושג הזה של תפילה כפי שאנו מבינים היה קיים בכלל.
      נכון שבאירועים מיוחדים העם התכנס ונאמרו שם תפילות "ציבוריות" , ולדעת הרמב"ן רק זוהי מצוות תפילה מדאורייתא , אך זה כמובן שונה לחלוטין מתפילה בציבור בימינו.

      לי יש מטרה שאני חותר אליה – קשר ישיר עם ריבונו של עולם , או במילים אחרות – נבואה.
      אולי הגזמתי עם משאלה כזו , אך אני חושב שבמצב היהדות בימינו הנבואה הפכה להכרח. האנשים כבר לא מסתפקים בספרים ותובנות שכליות ולא מאמינים לכל מה שאומרים להם.
      בפרט כאשר בימינו חלק מהדברים הנאמרים בשמו של "אלהים" , הינם זרים ויוצרים חוסר אמון.
      אז מה שאני מעוניין בו זה לא פחות ולא יותר מאשר להיפגש ישירות עם ריבונו של עולם.
      וכאן אני מוכן לעשות הכל , בלי קשר לסדרים חברתיים , מנהגים , ברסלב , דתות אחרות.
      אני נעזר בשכלי ובמצפוני , וזהו.

      כל הסדרים החברתיים וכו' פחות מענינים אותי. לתורה עצמה אני מתייחס כ"קריאת כיוון" , אך אינני יכול לדעת האם היא באמת מריבונו של עולם , האם פירושיה המקובלים אצלינו הם האמיתיים וכו' וכו'

      בשלב מסוים איבדתי את האמון במה שאומרים לי אנשים וספרים. למדתי אומנם הרבה חוכמה בישיבות , אך גם קיבלתי שם צלקות נפשיות לא פשוטות. אני בטוח שריבונו של עולם לא מעוניין בכל מה שנעשה בשמו.
      לכן הדבר ה"קדוש" היחיד כרגע מבחינתי זה לחדש את הקשר עם ריבונו של עולם.
      אם אראה משהו שמסייע לי בכך , אחזיק בו. אם אראה משהו שלא עוזר לי בכך , אעזוב אותו.
      ולא אכפת לי אם זה מנהג מקובל שכולם עושים אותו.
      לא אנוח עד שאשיג את זה.

      • אתה לא הראשון בשאיפה הזאת, יוסף. קדמו לך עושי העגל, ובעקבותיהם עובדי הבמות וכל שאר עובדי הע"ז שביקשו "לגעת באלוהים".

      • לצבי –
        כאשר יש לאדם שאלה אמיתית , לפעמים הפתרון הוא רק "התגלות". ניתן לראות זאת בספר איוב למשל (ואיוב בפירוש מבקש שם "התגלות"). כנ"ל בדניאל.
        והתורה עצמה אומרת "ומי גוי קדוש אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קוראינו אליו".
        כנ"ל בפרשת השבוע שקראנו (בהעלותך) – רואים כי במינוי הסנהדרין של משה , היה חיוני ש"תשרה עליהם הרוח". כי עצם ההשראה חיונית לפסיקת ההלכה.
        גם בנביא רואים באופן מפורש כי היו "בני הנביאים" שהיו מעונינים שתשרה עליהם הרוח , והיה להם לימוד מיוחד לשם כך.
        גם במורה נבוכים של הרמב"ם יש לו בחלק ב' פרקים על נבואה והוא מפרט שם עד כמה הנבואה היא בעצם דבר טבעי (הדגשה חזקה על המילה "טבעי" ! ) כאשר האדם מגיע למדרגה מסוימת. ולא רק זה , הרמב"ם מדגיש כי זוהי "השלימות האפשרית שתימצא למין האדם" ! .

        נבואה או "התגלות" איננה עבודה זרה. כל התורה מבוססת על נבואה.
        אברהם היה נביא , משה היה נביא.
        והתורה גם מבטיחה – כי אם נרצה לדעת מה דבר ה' , אז :
        "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן.".
        התורה בשום מקום איננה שוללת חוויה נבואית מטאפיזית , וכמובן שאיננה רואה בה עבודה זרה. בנביאים קיימות הבטחות רבות על חזרת הנבואה ועל כך שהיא לא תהיה נחלתם של יחידים אלא נחלת הכלל.

        לדעתי היהדות בדורינו הגיעה למבוי סתום. יש הרגשה כי חלק גדול מהדברים הכתובים אינם רלוונטיים עבורינו. אני אינני מוצא שום פתרון יותר טוב מאשר לגשת למקור , למי שנתן את הדברים , ופשוט לשאול אותו.

      • טוב , תמיד יש פעם ראשונה. . . מבחינתי זה צורך , זה צמאון , וגם התורה אומרת –
        "וביקשתם משם את-יהוה אלוהיך, ומצאת: כי תדרשנו, בכל-לבבך ובכל-נפשך."
        אני מאמין כי מי שמבקש באמת את ריבונו של עולם , ימצא אותו.
        רק שאף אחד לא מבקש.

      • כל התורה מבוססת על "התגלות" , אם משה רבינו היה כאן גם לו היית אומר שהוא עובד עבודה זרה ? ולאליהו ? ולאלישע ? ליחזקאל ? ולישעיהו ?
        התורה מעולם לא דרשה ולא דורשת "רציונליזציה" קיצונית , ומאחר וכל התורה וכל נביאי ישראל אומרים ההיפך , זוהי בדיחה לטעון כך.

      • חלק מ"עשות משפט" זה לא להבדיל בין אדם לאדם , אלא לדון לפי העניין – כקטן כגדול.
        למה "התגלות" של "מי שאיננו אפילו בולס שקמים" נחשבת עבודה זרה , ולעומת זאת התגלות של "בולס שקמים" איננה עבודה זרה ?
        התגלות זו התגלות , אם היא מה' אז היא לא עבודה זרה , אם היא מכח מוגבל כלשהוא היא עבודה זרה.

        " וְהָיָה אַחֲרֵי-כֵן, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי עַל-כָּל-בָּשָׂר, וְנִבְּאוּ, בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם; זִקְנֵיכֶם, חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן–בַּחוּרֵיכֶם, חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. וְגַם עַל-הָעֲבָדִים, וְעַל-הַשְּׁפָחוֹת, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, אֶשְׁפּוֹךְ אֶת-רוּחִי."

      • טוב , לילה טוב 🙂

      • ולא היתה לי עדיין התגלות כזו. לצערי.

      • וכאשר אגיד לך "קיבלתי התגלות !" תאמין לי ? 🙂

      • רק שדברים יג' איננו שייך לעניין כלל.

  6. יוסף,אני מאחל לך בהצלחה רבה כמו שאני מאחל לעצמי ולכולנו לעלות מעלה מעלה בעבודת ה' ויהי רצון שנזכה

    אעיר רק על דבריך שבדרך כלל הדיונים הנידונים כאן הם סביב הציר ההלכתי כאשר מקבלים כנקודת מוצא שיש דבר כזה שנקרא "הלכה" והיא ממקור שמיימי והיא מתפרשת מאידך על ידי פוסקים בשר ודם שמפרשים במהלך הדורות את אותו דבר ה' ללמוד על מנת לקיים כך במהלך כל הדורות עד ימינו אנו

    הויכוחים הם פנים הלכתיים הסובבים סביב שאלות של פרשנות נכונה לדברים אך לא על עצם המחוייבות להלכה אלא על הפרשנות לה וכמו שאתה מכיר את הדיונים כאן אתה רואה לפעמים אילו מחלוקות קשות אכן מתעוררות

    ברגע שאתה מצהיר כאן שההלכה לא מחייבת והתורה היא רק "קריאת כיוון" ואתה מחפש באופן אישי התקרבות לבורא עולם בדרכך אז קשה עד בלתי אפשרי לדון איתך כי מה אפשר לומר על מחשבות אישיות?

    המחשבות הסובייקטיביות שלך יכולות להיות אולי מאוד מעמיקות ומעוררות חשיבה אך אין בהם שום בסיס לנהל עליו דיון תורני

    מאמיני התורה ומסירתה מאמינים שקשר ישיר לרבונו של עולם מתגלם בהלכה -"דבר ה' זו הלכה" ושנבואה באה מלמעלה למטה ולא ההיפך

    אני כמובן לא כותב זאת חלילה בלעג-האמן לי אני פשוט חושב שלנהל דיון על מחשבות סובייקטיביות מביא בהכרח למבוי סתום

    בדיוק כמו שלא יתאפשר לנהל דיון עם מישהו שמאמין באופן אישי שהקב"ה הוא בעצם חד קרן למה? כי ככה הוא מרגיש או ככה הוא חושב או ככה התגלה לו בחלום הלילה לדעתו

    לך תתווכח עם אדם שחושב במאה אחוז שכך הדבר ללא הוכחות סבירות מעבר ל"ככה אני מרגיש" ותו לא מידי

    אני לא אומר שאתה ככה אומר זה היה בשביל ההדגמה וההמחשה

    העיקר שכולנו אכן נעלה במעלות הקדושה והטהרה ונזכה לכל מילי דמיטב אכי"ר

    • ואולי זאת הטעות ?

      אנחנו אלפיים שנה מסתובבים סביב הזנב של עצמינו בגלות , סובלים סבל נוראי , אף הבטחה לטובה מההבטחות של התורה כלפינו לא קויימה ב2000 השנים הללו (אולי חוץ מאשר "ושממו עליה אויבכם" .. .).

      רק לשמחתינו זכינו שאותם המתקרים "חילונים" , יקימו לנו מדינה ופתאום אנחנו רואים את התגשמות חזון הנביאים מול עיננו.
      אז אולי הדרך בה הלכנו 2000 שנה של שכל אנושי ללא שום "התגלות" הינה שורש הטעות ?
      גם בפרשת השבוע בהעלותך אתה רואה בפירוש כי כאשר משה ממנה סנהדרין , אז השלב הראשון הוא "ויאצל מן הרוח" !
      אולי אנו צריכים פשוט לקיים את דברי עמוס :

      הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי יְהוָה. וְנָעוּ מִיָּם עַד יָם וּמִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר יְהוָה וְלֹא יִמְצָאוּ.

      • כדי לקיים את דברי הנביא עמוס אין אלא לזכור את הדברים הבאים:

        לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

  7. כולנו רוצים לעשות רצון ה'. אני לפחות יוצא מנקודת הנחה כזו.
    אך האם בדורינו מישהו יכול להגיד בוודאות "זה מה שה' רוצה מאיתנו" ?
    האם על קיום התורה כפי שרואים אצל רוב הדתיים היום ניתן להגיד
    "וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה." ?

    • אף אחד לא יכול לומר "מה ה' רוצה מאיתנו". אבל כל אחד חייב לתת לעצמו את התשובה "מה ה' רוצה ממני".

      • מצויין. מסכים.
        אני מניח כי מה שה' רוצה ממני זה שאחפש ואמצא אותו.
        אחרת העניין הזה לא היה מטריד אותי.
        עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת – אני משתדל וזה הבסיס.
        אך אם כל התורה היתה מסתכמת בכך , ולא היו דורשים ממך וממני כיהודים מאמינים עוד אלף ואחד דרישות , חיינו היו פשוטים הרבה יותר.

      • אני לא שופט , אבל אם יוצא לי לעשות משפט בהזדמנויות אחרות אז אני עושה.
        אני כן עושה חסד ככל יכולתי.
        והצנע לכת , משתדל מאוד (תלוי בהגדרה).
        ואם אלו היו המצוות ואין בלתן אז "השולחן ערוך" ו"משנה תורה" היו קצרים מאוד.

        • אתה טועה, חביבי. כל השולחן ערוך ומשנה תורה נכנסים בתוך השלוש האלה.

          ולגבי "הצנע לכת", "הצנע לכת" לא נאמר. "הצנע לכת עם אלוקיך" נאמר. מכאן אתה למד שהדרישה היא צניעות בדרכך עם ה' ובשאיפתך אליו. שלא יהיו לך אשליות שאתה מסוגל להגיע לנבואה או לגעת בשכינה. תהיה צנוע, ותקיים את כל דברי התורה שנתן הקב"ה. זה *כל* מה שאתה נדרש.

      • שבת ? כשרות ? טהרת המשפחה ? תפילות ? קריאת שמע ? תפילין , ציצית ? מזוזה ?
        היכן נכנסים בתוך אלו ?
        ולגבי הצנע לכת עם אלוהיך , אני מבין שהפירוש הוא לא לפרסם את המצוות שעושים , וכן לא להתגאות במחשבה ש"מגיע לנו" אלא כמתנת חינם.

    • ובאשר ל"מה ה' דורש ממני", דומני שאפשר להיעזר בדברי הנביא: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ.

    • דבריך האחרונים :

      "אם תהיה צנוע עם אלוקיך, אז תבין שלא לך לפרש מה פשר הדרישה, ותסתפק במה שקיבלו אבותיך ואבות אבותיך, דהיינו במשנה תורה ושולחן ערוך."

      סותרים את דבריך הראשונים –
      "כל אחד חייב לתת לעצמו את התשובה "מה ה' רוצה ממני".

      תפתח שולחן ערוך או משנה תורה , למשל , בנושא שדנו בו בעבר – זרע לבטלה. האם לדעתך ה' רוצה ממך לשמור על ההלכה הכתובה במשנה תורה ובשולחן ערוך ?
      ומשם בוא ונעבור להלכות ריבית , ולהלכות שמיטה , ויחס לנשים , ויחס לגוי (נניח "גוי שגזל שווה פרוטה נהרג עליו") וכו' וכו'. האם לדעתך ה' רוצה ממך שמירה על כל הלכות אלו ככתבם וכלשונם ?
      ואכן חכמי ישראל שבכל הדורות הבינו על הלכות רבות שבדורם זה "לא רלוונטי" , ואז חידשו חידושים והמצאות כיצד להימנע מלשמור את הדברים כפי שהם.
      מה שיצר בסופו של דבר מבנה מסובך להדהים של ספרים ופלפולים , וויכוחים אין קץ כולל על גבי אתר זה , בין "שמרנים" לבין "מתונים".
      ואז אני הקטן שואל את עצמי – "האם זה מה שה' באמת רוצה ממני ?"

      האם על זה נאמר "כי קרוב אליך הדבר מאוד , בפיך ובלבבך לעשותו". או שמא על זה נאמר " וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר: עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" ?

      ויותר מזה , אם דרך זו היתה כל כך מוצלחת , כיצד התארכה הגלות כל כך הרבה ? הרי כולם היו צדיקים ושומעים בקול התלמוד המשנה תורה והשולחן ערוך – יותר מאשר בדורינו.
      וכיצד סוף הגלות לא הגיע בזכותם של מי ששמרו על דרך זו , אלא דווקא בזכות מי שרחוקים מדרך זו ?

      ובתוך עמי אני יושב , וכאשר אני מסתכל מסביבי אני רואה את הוויכוחים העצומים והרים של פלפולים לכאן ולכאן.
      האופציה הפשוטה היחידה והשפויה של "בוא ניגש אל מי שבשמו הדברים נאמרים ונברר אותה" נשמעת לאנשים כל כך מופרכת , עד שאם מישהו אומר אותה הוא נחשב מן המתמיהים. ואולי בגלל זה אנחנו תקועים אלפיים שנה עד שיפול האסימון.

      והפלא הגדול הוא כי התורה עצמה ידעה להגן מפני היווצרות מצב זה. היא אמרה שיש נבואה ושאם יש שאלות צריך לגשת אל הנביא ולברר , וכך התורה היתה יכולה להתאים את עצמה לכל דור ולכל זמן , באמצעות התגלות נבואית בכל דור המותאמת לאותו הזמן.
      אך חכמי ישראל מבית שני ואילך עשו הכל כדי לצמצם ולהשכיח אופציה זו , ויצרו חוקים המבדילים בין פסיקת הלכה לבין נבואה , וכך הגענו עד הלום.

      • אין סתירה. כל אחד צריך לתת לעצמו את התשובה "מה ה' רוצה ממני". אבל הצנועים יודעים שאינם חכמים מכל אדם והמקור הטוב ביותר לתשובה לשאלה הזאת היא מסורת הדורות (עם שינויים מתבקשים, כמובן).

      • אין כאן עניין של חוכמה או צניעות , אלא של התנסות.
        אם אנשים כמו גלילאו , למשל , היו "צנועים" כהגדרתך ומאמינים במסורת שהונחלה להם ללא שום "התנסות" , עדיין היינו בדעה כי השמש מקיפה את כדור הארץ.
        כיום אינני רואה שום הבדל בין מדע לבין דת – על מנת להגיע לאמת בשניהם לא מספיקה מסורת אלא נדרשת גם התנסות.

        • אם אין אינך רואה הבדל בין מדע לדת אז אתה עובד עבודה זרה למהדרין. מדע מתעסק בעובדות, ודת מתעסקת באמונות. אם אתה מאמין רק בעובדות, דהיינו במה שניתן לחוש או למדוד, אז זאת בדיוק ההגדרה של אלילות.

      • ודבר אחרון :
        אולי מה שמביא אותי לכל זה , הוא שאני אוהב פשטות. אינני מאמין שריבונו של עולם חפץ בדברים מסובכים ופתלתלים כמו שנראית היהדות היום.
        לצערי היום רק על מנת להבין "מה ה' רוצה ממני ?" זה לא מספיק "עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת" , כי אם היה כך לא היתה לי שום בעיה.
        היום בשביל להבין "מה ה' רוצה ממני ?" לפי היהדות היום אתה צריך ללמוד תלמוד שו"ע ומשנה תורה , ולעסוק בפרטי פרטים טרחניים ומעצבנים במשך שנים רבות.
        ואם זה היה יוצר אנשים יותר טובים ובריאים נפשית וגופנית , דיינו.
        אך לצערי , זה אולי עוזר לך להיות חכם יותר , אך לא בהכרח עוזר לך להיות יותר קרוב לריבונו של עולם או אדם טוב יותר או בריא יותר נפשית וגופנית (ולהזכיר – התורה עצמה מבטיחה בריאות למי שישמע בקולה).
        את הבריאות הגופנית והנפשית שלי שיקמתי דרך תרגול צ'י גונג , למשל , אחרי ששנים בישיבות הוציאו אותי משם חולה נפשית וגופנית ואפילו לא הייתי מודע עד כמה.
        וכשאני מסתכל מסביבי , אני רואה שכמעט כל העולם באותו מצב שהייתי בו. וכולם שבויים בידי יצריהם וסבלם. לפעמים זה אפילו ברמה של עם שלם. וזה כמעט לא משנה כמה תורה הם למדו , או כמה פלפולים ומצוות יש בידם.

        היום אני מבין בחוש כי "הצור תמים פועלו אל אמונה ואין עוול , צדיק וישר הוא". ריבונו של עולם לא עושה רע לאף אחד , אלא בני האדם מביאים הכל על עצמם.
        רק שרוב ככל בני האדם נמצאים במצב תודעה כזה שאפילו אינם מודעים עד כמה שהם חולים , ואז הם מאשימים את ריבונו של עולם , או אומרים ש"אי אפשר להבין" וצריך לקבל הכל באהבה וכדומה. אך מנסיוני כאשר רואים את ה"מחלה" בהחלט אפשר להבין. רק שהחולה הוא "עיוור" בדרך כלל. הוא מרגיש כאב וסבל , אך הוא לא יודע למה.
        ואני מתכווין גם לכל הסבל שעבר עם ישראל באלפיים השנים האחרונות. עם ישראל בגלות היה חולה נפשית אך לא מודע למחלתו. ולכן חטף מכה ועוד מכה ועוד מכה , עד המכה האחרונה , ונגאל דווקא על ידי אלו שכביכול לא החזיקו בתורה.

        ריבונו של עולם לא רוצה שנסבול את הסבל הזה , וריבונו של עולם לא רוצה שנחייה חיים מסובכים. ואם היה סבל ואם היהדות נהיתה מסובכת כל כך , זה לא מריבונו של עולם – זה אנחנו.
        משהו מהותי השתבש ברוחניות של עם ישראל בבית שני ובגלות אחריה. ואם אני מניח את האצבע על "מה השתבש ?" , זה אובדן הקשר הישיר עם ריבונו של עולם. הפיכת התורה והרוחניות לפלפולים שכליים בלבד , מה שיצר התקבעות מצד אחד והתפתלויות אינסופיות כדי לעקם את התורה למציאות מצד שני. זו המחלה.
        וכדי להשיב את הרוחניות של עם ישראל לאיזון , צריך לחזור אל הדברים הפשוטים , ולחזור אל הנבואה וההתגלות ולא אל כמויות אדירות של ספרים ופלפולים.

        • בקיצור, אתה רוצה אלוהים שיעבוד אצלך, לא כזה שאתה עובד אותו.

        • במשפט "ריבונו של עולם לא עושה רע לאף אחד , אלא בני האדם מביאים הכל על עצמם" קלעת פחות או יותר לדברי הרמב"ם. "פחות או יותר" כי יש גם רעות שאדם אחד גורם לזולתו, למרות שלפי הרמב"ם זה מיעוט המקרים.

          ובאשר לישיבות שהוציאו אותך חולה, אני מזדהה אתך במאה אחוז. אין יום שאני לא פוגש אנשים שיצאו חולים מישיבות מסוימות.

      • החוויה הנבואית היא בהחלט "מדידה".
        אתה יכול למלא מהמעיין האינסופי כלי קטן.
        המיים שבכלי מדידים , למרות שהמעיין עצמו איננו מדיד.

        זו למשל הגדרת הרמב"ם לנבואה – מתוך מורה נבוכים :

        "דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל יתעלה ויתהלל באמצעות השׂכל הפועל , תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו"

        כך שלא רק שהדיבור על השפע הנבואי איננו עבודה זרה , אלא הוא תכלית השלימות האנושית . השלב האחרון באבולוציה. ואם לדעתך זו עבודה זרה , אז לפחות אני בחברה טובה.

      • אלהים לא צריך שאעבוד אותו.
        המצוות הן בשביל השלימות האנושית , לא יותר מכך.
        זו לפחות דעת הרמב"ם. אם הפכת למקובל אז זה משהו אחר 🙂

        • אלוהים לא צריך שתעבוד אותו, אבל אם אתה צריך שהוא יעבוד בשבילך אז אין לי אלא לנוד בראשי.

          ובאשר לרמב"ם, המצוות הם למען השלמות האנושית. ולמען מה השלמות האנושית? (רמז – קרא פרק אחרון במו"נ)

      • ש.צ. לוינגר

        ואצל מי שאין לו תורה – אין אצלו ויכוחים? בכל חברה שמנסה לחיות לפי מערכת ערכים, יש ויכוחים, איך ליישם אותם בחיי המעשה, וכיצד לתת לכל ערך את מקומו.

        כפי שהזכרתי לעיל. הגישה של 'חיים פשוטים' שאתה מציע, היא מה שהציעה הנצרות. למה כל הדקדוקים והפלפולים של ה'פרושים'. נבנה עולם על 'ואהבת לרעך כמוך'. את התוצאות אכל העולם כולו, ואנחנו במידה כפולה ומכופלת. התורה והמצוות החזיקו אותנו כ'אי של שפיות' בים הרשע והאכזריות של 'דת האהבה והחסד'. בסיפור הזה כבר היינו…

        העיסוק בפרטי הפרטים של ההלכה, ובפרט במה שבין אדם לחבירו, כגון בספר 'חפץ חיים', שבו לומד אדם איך לחשוב מחשבות טובות ולדבר דיבורים טובים על זולתו, ואיך להיזהר מהפכם – לימוד זה, כשהוא לשם מעשה וכשהוא מביא לידי מעשה, מרומם את האדם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        דרך התשובה היותר מקורית וטובה, הנובעת מאור התורה בעולם, היא השינון בחלק דיני ממונות וכל המשפטים שבין אדם לחבירו… היא מתקנת את כל מכשולי הלב שבחיים ומעמידה את הצדק האלקי נעל בסיסו הנאמן, ונוטלת את מחץ הספק והמבוכה מתוך הנשמה, על ידי מה שמאירה היא באורה הבהיר את דרך החיים המעשיים.

        אמנם צריך להכשיר את הלב ואת המח ע"י יתר חלקי התורה, ובייחוד ע"י השפעה מוסרית ועיונית חזקה, בטל האור של ההגיונות הפנימיים שבהכרות האלקיות האציליות, כדי שתהיה הנשמה מוכשרת להתדבק יפה בצדק האלקי שבחלק המשפטי של תורת החיים, ואז יבוא לה מקצוע זה כשמן בעצמותיה לרוממה ולשגבה.

        הראי"ה קוק, אורות התשובה יג,ה)

      • ש.צ. לוינגר

        ולמה שטען יוסף שעם ישראל נגאל על ידי החילונים. כבר הראיתי בכמה מקומות (ובהם תגובתי ל'יצר הרע לא יצא לגימלאות' לרב חיים נבון, מיום 1.11.12, שעה 15:47), שהעליה לא"י וההתיישבות בה ע"י יהודים שומרי תורה ומצוות לא פסקו בכל הדורות, ותפסו משקל רב בתהליך התחיה הלאומית.

        כבר במחצית המאה ה-19 היו היהודים לרוב בירושלים כתוצאה מעליית יהודי ספרד וצפון אפריקה, החסידים ותלמידי הגר"א.

        ההתיישבות החקלאית במחצית השניה במאה ה-19 קמה בהשראתם של רבי יהודה אלקלעי, רבי צבי קלישר ורבי אליהו גוטמכר, שראו בחידוש החקלאות בארץ יסוד לגאולה. בראש תנועת 'חיבת ציון' עמדו רבי שמואל מוהליבר, רבי יהושע מקוטנא והנצי"ב מוואלוז'ין, שהיו מגדולי התורה הבולטים של דורם. אף שהיו בהנהגת התנועה גם מנהיגים חילונים כפינסקר וסמולנסקין – מרבית העולים היו 'יהודים של בית הכנסת'.

        תהליך החילון שעבר על עם ישראל בגולה, הביא בדרך כלל לנסיון להשתלב בעמי אירופה. רק משדחו אלה את היהודים בשאט נפש, ברדיפות ובפרעות, נתנו חלק קטן מהחילונים את דעתם לשוב לפחות אל הלאומיות, וחלק קטן מאד – לעלות לארץ (ומרביתם, אלה שהיתה להם 'גירסא דינקותא' תורנית). עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, היו רוב תושבי הארץ היהודים שומרי תורה ומצוות.

        התנועה הציונית, שבה גברו המגמות החילוניות (ובהתאם רבים משומרי המצוות שהיו ב'חיבת ציון' משכו ידיהם ממנה), היתה מגמה להגביל את עלייתם של יהודים שומרי תורה ומצוות. והם הופלו לרעה בהתיישבות ובהשגת עבודה.

        אף על פי כן, גם גדולי תורה שהתנגדו לתנועה הציונית קראו לעליה לארץ, ובהם החפץ חיים, האדמו"ר מגור והחזון איש, שאף עלה בעצמו ועודד את ההתיישבות החקלאית החרדית.

        משנפתחו שערי העליה, הציפו את הארץ מאות אלפי יהודי המזרח, תימן וצפון אפריקה, שלא לאומיות חילונית הביאתם לכאן ואף לא אימי השואה – אלא כיסופי הדורות לארץ הקודש. ועד היום, מרבית העולים לארץ מארצות הרווחה הם יהודים שומרי תורה ומצוות.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        לצבי –

        יש עדויות שהחפץ חיים צפה את השואה המתקרבת והבטיח, על פי דברי הנביא:: 'בהר ציון תהיה פליטה'. מסוף הפסוק: 'והיה קודש' למד הח"ח שעתידה להיות תחייה רוחנית בארץ ישראל. פסוק זה חרות בהיכל ישיבת פוניבז' בבני ברק שנוסדה על ידי תלמידו של הח"ח – הרב יוסף שלמה כהנמן.

        אם הזכרנו את 'חוזה המדינה'. ד"ר יקותיאל צבי זהבי, בספרו 'מהחת"ם סופר עד הרצל', הראה שיעקב הרצל, אביו של ד"ר בנימין זאב הרצל, נולד בכפר זמלין, שם היה הרב רבי יהודה אלקלעי, וייתכן שלמד ממנו תורה. יעקב הרצל היה מנוי על עיתון בו הטיף ל'חיבת ציון' הרב יוסף נאטונק, מקבילם ההונגרי של הרבנים אלקלעי וביבאס. ייתכן שבנימין זאב הצעיר קלט משהו גם מפעולותיו הציוניות של אביו.

        בברכה, ש.צ. לוינגר.

      • ש.צ. לוינגר

        דבריו של החפץ חיים מוזכרים, בין השאר, בשיחתו של הרה"ג יערב שפירא, לפרשת ויחי תשע"א, באתר ישיבת מרכז הרב.

      • ש.צ. לוינגר

        על הקשרים בין משפחת הרצל לרב אלקלעי, ראו: רות וינקלר, 'מהרב יהודה אלקלעי ועד ד"ר תיאודור (בנימין זאב) הרצל – המקשר והמבדיל בחשיבתם' (קישורית למאמר מויקיפדיה, ערך 'יהודה אלקלעי').

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד י"ט בסיון תשע"ג

        וליוסף אמר –

        בתורה עצמה יש הבחנה בין הנביא לשופט.

        בשאלה הלכתית פונים אל הכהן או אל השופט: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך, וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלקיך בו, ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט' (דברים יז,ח-ט).

        המצווה לשמוע לנביא מופיעה בהקשר לאיסור הפניה למעוננים ולמנחשים, ובהקשר ליראתם של ישראל במעמד הר סיני: 'ואתה לא כן נתן לך ה' אלקיך, נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלקיך, אליו תשמעון, ככל אשר שאלת מעם ה' אלקיך ביום הקהל' (דברים יח,יד-טו).

        תפקידו של מעמד הר סיני היה 'למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו'. לא ניתנה בו כל מצווה חדשה. עשרת הדברות הם המוסר הטבעי הכלול בשבע מצוות בני נוח, בהן התחייבה האנושות כולה מקדמת דנא. גם מצוות שבת נצטוו בה ישראל לפני כן 'אל יצא איש ממקומו ביום השבת'. מטרתו של המעמד היתה: להפנים בעם את הערכים, לקבוע את יראת ה' בליבם. וזה עיקר תפקידו של הנביא, לקבוע בעם את יראת ה'. לתפקיד זה מצטרפת גם היכולת לנבא את העתיד.

        וכן מבואר ברמב"ם:

        דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצווה עומדת לעולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא תוספת… ונאמר 'לא בשמים היא' הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה… אם כן למה נאמר בתורה: 'נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו ודבר אליהם את כל אשא אצונו', לא לעשות דת הוא בא, אלא לצוות על דברי התורה ולהזהיר העם שלא יעברו עליה… וכן אם ציוונו בדבר הרשות, כגון: 'לכו למקום פלוני' או 'אל תלכו', 'עשו מלחמה היום' או 'אל תעשו', 'בנו חומה זו' או 'אל תבנוה' – מצוה לשמוע לו…

        (הלכות יסודי התורה ט,א-ב)

        הואיל ונביא הוא בהכרח גם חכם בתורה, שהרי: 'אין הנבואה חלה אלא על חכם גדול בחכמה, גיבור במידותיו… מתגבר בדעתו על יצרו תמיד, בעל דיעה רחבה נכונה עד מאד' (רמב"ם יסודי התורה ז,א), הוא משתתף בדיון ההלכתי, לא כנביא, אלא כחכם.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לש.צ. לווינגר :
        אתה טוען כלפי כי ה"חיים פשוטים" שאני מציע הם מה שאומרת הנצרות – ולא היא !!!

        בנצרות אין נבואת אמת ואין מאומה !!!

        ירמיהו כתב : "הנה ימים באים, נאם-יהוה; וכרתי, את-בית ישראל ואת-בית יהודה–ברית חדשה. לא לא כברית, אשר כרתי את-אבותם, ביום החזיקי בידם, להוציאם מארץ מצרים: אשר-המה הפרו את-בריתי, ואנכי בעלתי בם–נאם-יהוה. לב כי זאת הברית אשר אכרת את-בית ישראל אחרי הימים ההם, נאם-יהוה, נתתי את-תורתי בקרבם, ועל-לבם אכתבנה; והייתי להם לאלהים, והמה יהיו-לי לעם. לג ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את-יהוה: כי-כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם, נאם-יהוה–כי אסלח לעונם, ולחטאתם לא אזכר-עוד."

        אתה רואה עד כמה ה"ברית החדשה" האמיתית , אליה מתכווין הנביא היא בעצם "נבואה לכל" , ואז אכן לעתיד לבוא לא יהיה צורך בספרים ובלימוד. האדם מעצמו ומתוכו ידע מהו רצון ה'.
        אך מה שעשתה הנצרות זה להשאיר את בני האדם בבערותם ובכסילותם – גם ללא נבואה וגם ללא לימוד כלשהוא !!!

      • ש.צ. לוינגר

        את פרטי תרי"ג המצוות וכלליהם קיבל משה בסיני, בארבעים היום ששהה בהר, לאחר מעמד הר סיני, והם המחייבים לנצח.

        כל ספרי הנביאים באים להפנים בלב העם את האמונה ואת ערכי התורה. לעורר על קיום תורת משה, ולא ח"ו להחליפה בחוקים חדשים, וכדברי הנביא מלאכי: 'זכרו תורת משה עבדי אשר ציויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים'.

        מלאכי מבשר על אליה הנביא העתיד לבוא: 'והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם'. לא לייצר חוקים חדשים אלא להרבות בעם הבנה ושלום.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        אף בספר יחזקאל מפורש שהוראת ההלכה הוא תפקידם של הכהנים: 'ואת עמי יורו בין קודש לחול ובין טמא לטהור יודיעום, ועל ריב המה יעמדו למשפט, במשפטי ישפטוהו' (יחזקאל מד,כב-כג).

        מה שנאמר שם (פסוק לא): 'כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים', נתפרש בגמרא: 'רבינא אמר: כהנים איצטריך ליה, סלקא דעתך אמינא הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו תשתרי נמי נבלה וטרפה, קמ"ל'. המלבי"ם על הפסוק מוסיף: ואין זה חידוש בדברי יחזקאל, שכן גם בתורה אמר אצל הכהן: נבלה וטרפה לא יאכל (ויקרא כב,ח). הכהנים הרגילים לאכול עופות שנמלקו, צריכים ליתר אזהרה שלא לגרור הנהגה זו 'לחייהם האזרחיים'.

        הסבר מעניין מציע המלבי"ם לכמה מההוראות של יחזקאל באותו פרק:

        'שלעתיד יתעלו הכהנים בני צדוק להיות להם בקצת דברים חשיבות של הכהן גדול, כי יהיו כעין ממוצעים בין מדרגת הכהן הגדול ובין מדרגת הכהן הדיוט, עד שבגדיהם יהיו של בוץ כבגדי כהן גדול בעת שנכנס לפני ולפנים… זה דוקא להחמיר על עצמו בדבר, כמו תספורת בן אלעשה, ולקחת בתולה, לא לשנות את מצוות הבגדים מבוץ לכלאים' (פסוק יז-יח)

        'וראשם – גם ינהגו סלסול בעצמם להתדמות אל הכהן גדול, שהיה מספר ראשו של זה בצד עיקרו של זה, שזה נקרא בשם "כסם", כמו שפירשו חז"ל בפרק ב' דסנהדרין (כב,ב)…' (פסוק כ)

        'ואלמנה וגרושה – גם בזה יתעלו מן מדרגת כהן הדיוט להחמיר על עצמם שלא יקחו אלמנה מזרע בית ישראל… ורק אם האלמנה בת כהן וגם בעלה הראשון היה כהן – אז יקחוה, כדי שלא להתדמות לכהן גדול לגמרי' (פסוק כב).

        הואיל והפרק עוסק בשבחם של 'הכהנים הלויים בני צדוק אשר שמרו את משמרת מקדשי בתעות בני ישראל', ניתן לומר לענ"ד שמעלת קדושה מיוחדת זו ניתנת כשכר לאותם כהנים על שמירת נאמנותם, והיא בגדר 'הוראת שעה אישית', ואין זה חידוש מצוה לדורות.

        הרב יששכר יעקבסון הקדיש מאמר 'לבעיות השינויים ממצוות התורה ביחזקאל מ-מח', ובו הביא את דברי המפרשים בנושא ודן בהם (בספרו 'חזון המקרא' חלק ב, עמ' 233. הספר אינו בידי. ציינתי על פי: הרב יהודה שביב, בין הפטרה לפרשה, ירושלים תשס"א, עמ' 125, הערה 2).

        בברכה, ש.צ. לוינגר

        דיון במשנתו של הראי"ה קוק בנושא הלכה ונבואה, במאמרו של הרב יובל שרלו, 'מעמד הנבואה בלימוד תורה שבעל פה', באתר ישיבת פתח תקוה, ובשיעורו של הרב אורי שרקי 'הלכה ונבואה' ב'ערוץ מאיר'.

  8. לצבי היקר !
    ראשית אני כמובן מכיר את דברי הרמב"ם הללו. אך הם אינם מוכרחים , והם אף נסתרים מפשטי התורה ומפשטי הנביאים.

    אם תקרא בפרק יח , תראה פסוקים מפורשים כי הנביא נותן מצוות ! ואני מצטט את הקטע :

    "כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם–אֶל-מְעֹנְנִים וְאֶל-קֹסְמִים, יִשְׁמָעוּ; וְאַתָּה–לֹא כֵן, נָתַן לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. טו נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי, יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ: אֵלָיו, תִּשְׁמָעוּן. טז כְּכֹל אֲשֶׁר-שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּחֹרֵב, בְּיוֹם הַקָּהָל, לֵאמֹר: לֹא אֹסֵף, לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהָי, וְאֶת-הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא-אֶרְאֶה עוֹד, וְלֹא אָמוּת. יז וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֵלָי: הֵיטִיבוּ, אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. יח נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם, כָּמוֹךָ; וְנָתַתִּי דְבָרַי, בְּפִיו, וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ."

    כלומר , נבואת הנביא ממש לא מוזכרת רק בהקשר של מעוננים וקוסמים , אלא גם בהקשר של מעמד הר סיני !!! הנביא הוא כביכול ה"תחליף" למשה במעמד הר סיני שהביא את מצוות ה' אל העם !!! זה פשט הפסוקים.
    לנביא כן קיימת הסמכות הזו , של הבאת דבר ה' , ויצירת חוקים חדשים ושינוי הקיימים בהתאם לנבואה. בדיוק כפי שכאשר באו אל משה אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח , או בנות צלפחד וכדומה , משה חקק עבורם חוקים חדשים. כלומר הנביא הינו "הרשות המחוקקת".
    אם לרשות השופטת אין כלים – כלומר הם נתקלו בעניין מחודש , מפנים זאת אל הנביא.
    (כנ"ל בהגדרת נביא השקר מובאות שתי הגדרות בלבד –
    1. הנביא שלא יתקיימו דבריו.
    2. המתנבא בשם אלהים אחרים.
    לא מובאת כלל הגדרה של "נביא המחדש \ המשנה מצוות" !!!)

    לגבי דברים יז' – שם מדובר על מציאות של ויכוח , וזה הקטע במלואו :

    "כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין-דָּם לְדָם בֵּין-דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע–דִּבְרֵי רִיבֹת, בִּשְׁעָרֶיךָ: וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ–אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ. ט וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט, אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם; וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ, אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט. י וְעָשִׂיתָ, עַל-פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן-הַמָּקוֹם הַהוּא, אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה; וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת, כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. יא עַל-פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר-יֹאמְרוּ לְךָ–תַּעֲשֶׂה: לֹא תָסוּר, מִן-הַדָּבָר אֲשֶׁר-יַגִּידוּ לְךָ–יָמִין וּשְׂמֹאל. יב וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן, לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל-הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אוֹ, אֶל-הַשֹּׁפֵט–וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל. יג וְכָל-הָעָם, יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ; וְלֹא יְזִידוּן, עוֹד"

    כלומר מדובר שם על "דברי ריבות בשעריך" , חלק מהחכמים אומרים כך וחלק מהחכמים אומרים כך , ואז הולכים אל הכהנים הלווים או אל השופט , והם המכריעים.
    ובניגוד לדיעה כי השופט המוזכר כאן הוא "סנהדרין גדולה" , לי נראה כי פשט הפסוקים הוא שהשופט הוא אדם יחיד כמו "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה". וניתן לדייק זאת מהפסוקים הללו שהשופט הוא אדם יחיד.
    השופט הוא פשוט המנהיג של הדור , בדיוק כמו השופטים בספר שופטים , וכמו שמואל , שמשון , יפתח , דבורה וכו' וכו' שהם היו נביאים ומנהיגים בו זמנית. וכפי שהיה משה בעצמו. לכן הוא יכול להכריע בוויכוח , כי הוא אדם בודד והוא גם המנהיג של הדור – מקור הסמכות של אותם השופטים המתווכחים.
    (ופעמים רבות הוא נביא בעצמו !)
    למה הדבר דומה ?
    משה שפט את כל העם מהבוקר עד הערב , ואז בא יתרו ואמר לו "נבול תיבול" , ואתה צריך אנשים שיחלקו איתך במשא העם.
    במצב אידאלי המנהיג שופט את כל העם , אך מכיוון שהוא לא יכול לעשות זאת לבדו אז יש לו שליחים – השופטים. כאשר לשופטים יש ספק , אז הם ניגשים אל מקור סמכותם , המנהיג של הדור , או אל הכהן העומד לשרת – שגם הוא מכריע בכח השראת ה' שעליו.
    וכנ"ל אתה רואה גם כן כי אפילו ה"רשות השופטת" אצל משה , שבעים הזקנים , קיבלו נבואה בעצמם !
    "אלדד ומידד מתנבאים במחנה".
    כי כמובן עדיף שגם הם יפסקו על פי השראה שעליהם ולא רק על פי שכל אנושי.
    ואתה רואה כי נביאי ישראל לא חששו לומר כי ניתן לשנות הלכות בנבואה :
    הינך רואה שיחזקאל הביא הלכות בנבואה "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו" , "נבלה וטריפה לא יאכלו הכהנים". וחז"ל שהם בדעת הרמב"ם שציטטת ביקשו לגנוז ספר יחזקאל בשל כך , כי הבינו שהוא סותר את שיטתם , ותירצו מה שתירצו.
    כנ"ל בירמיהו אתה רואה כי לעתיד לבוא יפסקו הלכות בנבואה שתהיה "אישית" אצל כל אחד :
    "כי זאת הברית אשר אכרת את-בית ישראל אחרי הימים ההם, נאם-יהוה, נתתי את-תורתי בקרבם, ועל-לבם אכתבנה; והייתי להם לאלהים, והמה יהיו-לי לעם. לג ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את-יהוה: כי-כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם, נאם-יהוה–כי אסלח לעונם, ולחטאתם לא אזכר-עוד."

    • טוב , זכותך לחשוב כך. לי פשוט וברור כי כאשר התורה אומרת שהנביא הוא המגשר בין ה לביו העם "כמו במעמד הר סיני " ומוסיפה "ודיבר אליהם את כל אשר אצוונו" , ומוסיפה מה יקרה למי שלא ישמע אל דבריו , פשוט וברור שהכוונה היא למצוות. במעמד הר סיני היו מצוות , והן נאמרו למשה. אם נצטוו לפני זה וכו זה לא קשור לעניין.
      גם בחז"ל אגב ידועה הדיעה כי "פרטותיה וכללותיה מסיני" שזה מנוגד לדבריך.
      ספרי מוסר אינם נבואה כלל , וחוץ מזה אני בא ואומר כי המחלה שבגללה עם ישראל סובל צרות מתחילת בית שני היא העדר החיבור הישיר לריבונו של עולם , וההפרדה בין הלכה לנבואה , ואתה מביא לי ראיה מהספרייה , שרובה ככולה נכתבה ב2500 השנים האחרונות ?
      הרי זוהי בדיוק המחלה !
      וגם בתורה כתוב כי זוהי המחלה ."ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הצרות האלה" למה עם ישראל סובל צרות אלפיים שנה ? כי במקום שיהיה אלהים בקרבו יש לו בעיקר ספרים וספריות , ולהג הרבה יגיעת בשר.
      תירוצים אפשר להגיד הרבה.והאמת היא מפחידה ללא ספק. גם לי לקח זמן רב להודות בזה. אך אם אדם יהיה ישר עם עצמו , יראה אותה בבירור.

      • "לי פשוט וברור" זה ההפך המוחלט של "והצנע לכת".

        וכנ"ל המחשבה שבן אנוש יכול להגיע ל"חיבור ישיר לריבונו של עולם".

      • ש.צ. לוינגר

        המצוות שהנביא מצווה הן בענייני הוראת שעה, כמבואר ברמב"ם בהל' יסודי התורה (לעיל).

        בדרך כלל כשרצו לצאת למלחמה היו שואלים לנביא או לאורים ותומים. וכן נענש שאול כשעבר על מצוות שמואל להמתין לבואו (שמואל א יג,יג) ולהכרית את עמלק (שם טו,כח)..

    • לצבי :
      צניעות ואמת אינן עומדות בסתירה.
      אדם צנוע זה לא מישהו שמתכופף עם האמת שלו.
      לפעמים צריך להיות עז כארי , ולפעמים עז פנים לגהינום.
      ההבדל הוא שכאשר אתה עוסק בעניניך האישיים , אז זכותך להיות מוחל וסולח וצנוע ולוותר על שלך.
      אך כאשר אתה עוסק בענינים של תורה , אז צריך להיות "עז כנמר".

      המחשבה שאדם יכול להגיע לחיבור ישיר עם ריבונו של עולם היא מיסודי הדת , ונמצאת בכל התורה נביאים וכתובים , וגם ברמב"ם בצורה מפורשת – הן במשנה תורה והן במורה נבוכים (המקדיש לכך פרקים רבים להראות עד כמה חיבור זה הינו חוק טבע ואיננו שום דבר "מיסטי").
      אם מישהו חושב שאדם לא יכול להגיע לחיבור ישיר לאלהים , אז הוא פשוט לא מאמין בתורת משה.
      כפי שאמרתי קודם , לי כאדם פרטי אין שום ערובה שאזכה לכך.
      אבל לפחות יש לי את ההבנה הפשוטה שזה מה שחסר לעם ישראל ב2500 השנים האחרונות , ושהסבל הנורא שסובל עם ישראל נובע מכך שהוא בעצם איבד את החיבור לאלוהיו והולך בחושך כל הזמן הזה.
      הולך עם ספרים ופלפולים ללא אלוהי אמת וללא כהן מורה וללא תורה.

      • אין לי אלא לחזור להתחלה. כבר קדמוך עושי העגל, זובחי הבמות ושאר "המתחברים" לעץ ואבן

      • ש.צ,שלום רב

        אכן אתה צודק ובמילואים תמיד יש את היופי והעניין בכך שנפגשים אחת לכמה זמן אנשים מכל הסוגים ומתפתחים דיונים מעניינים ובסופו של דבר כולם תחת האלונקה -במילואים אלו למשל נכנס אלינו בחור חדש למחלקה שהוא קונסרבטיבי עולה מארה"ב אתה רק יכול לנחש כמה שיחות ודיונים מעניינים היו לנו בין תרגיל לתרגיל(-:

        לגבי החפץ חיים-

        התנגדותו לציונות לא נבעה מהטעמים של האדמו"ר מסטמאר והאדמו"ר ממונקאטש שהתבססו על "שלושת השבועות" אלא בגלל החילוניות של רוב אנשי התנועה הציונית ובנו הרב אריה לייב העיד שהוא בשיחותיו עם אביו על נושא הציונות מעולם לא שמע ממנו על עניין השבועות כבעיה [יעויין ב"התקופה הגדולה" בעז"ה אביא מקור פרטני בהמשך]

        הוא כלל לא התנגד למסגרת מדינית לעם ישראל לפני בוא המשיח וכמו שהבאת גם בצדק מתגובתו לאדמו"ר הריי"צ שהביא בזמנו נדב שנרב

        • ש.צ, עוד ראוי לציין שביחס לציונות יש כאלו שהושפעו מהתעמולה החרדית כאילו כל גדולי אותה תקופה התנגדו בנחרצות לציונות ולא היא!

          לא מעט שמרו על נייטראליות ולא התייחסו לנושא או שהם לא הכריעו איך להתייחס לתנועה זו ולכן לא התבטאו בנושא

          המתנגדים הנחרצים לא היו הרוב ופשוט אוהבים להבליט אותם מסיבות של תעמולה

          כיום לא הרבה יודעים למשל שבחסידות הוסיאטין בשנים הראשונות שלאחר קום המדינה היו עושים טיש ביום העצמאות!

          וכך למשל שמעתי עדות אישית של רב שאני מכיר שבישיבה החרדית שבנו למד בה הוציאו את "שרידי אש" ח"ד מהספרייה לאחר שעלו על כך שהמחבר הרב ויינברג זצ"ל כתב שם מאמר בשבחה של המדינת ישראל והודיה להשי"ת על הקמתה

          כך גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל שמר על עמימות בנושא יחסו לציונות והוא שמר על עמימות זאת בהקפדה [יעויין בתגובתי על המאמר עליו של הרב אלחנן ניר במוסף זה]

          אומנם עברתי כאן בין תקופות שונות בתולדות הציונות אבל רציתי להדגים עד כמה לומר ש"כל הגדולים התנגדו" הוא לא מדוייק כלל ואמירות אלו ואתרים דמגוגים שמקדמים תפיסות כאלה [מי שיודע לאיזה אתר אני מתכוון יבין]

    • ש.צ. לוינגר

      ליוסף –

      בדברי מפורש כדברי חז"ל, שפרטיהם וכלליהם של החוקים והמשפטים ניתנו בסיני, בארבעים היום בהם היה משה בהר בהמשך למעמד הר סיני. והם המחייבים אותנו עד עולם.

      בכל ספרי הנביאים אנו מוצאים דברי תוכחה המעוררים לקיום תורת משה, ולא להחלפתה.

      בכל שנות הגלות השתדלו ישראל לשמור את תורת ה', והיא ששמרה עליהם. כמה נואלת הצעתך שדוקא עכשיו נשאף להיפטר ממנה.

      עם שלמד לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, גם בצרות ובייסורים, על אחת כמה וכמה שראוי לו לעבוד בשמחה ובטוב לבב, בשובו לארצו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      נ.ב. מובן שספרי הנביאים הם במעלה עליונה. ספרי ההגות והמוסר של גדולי ישראל ממשיכים את מגמת הנביאים – להפנים בעם את האמונה ואת ערכי התורה.

    • לש.צ. לווינגר –
      אינני מדבר על החלפת התורה.
      אני מדבר על כך שכאשר יש ספק או משהו שנראה בלתי הגון , או בלתי מתאים למציאות , פשוט הולכים אל הנביא ושואלים אותו.
      דוגמה מהתורה עצמה – היה המקרה של בנות צלפחד , וההלכה היתה ידועה כי בנות אינן יורשות , אך זה היה נראה בלתי הגון במקרה זה , ולכן הלכו למשה ושאלו אותו והוא אמר כי אם יש רק בנות אז בנות כן יורשות.
      ולזה אני מתכווין.

      כך התורה היתה "מתחדשת" כל הזמן , בהתאם למקום ובהתאם לתקופה.
      לעומת זאת מה שקורה היום הוא כי אין את ההתחדשות הזו , ואז נאלצים להמציא כל הזמן טריקים הלכתיים כדי להתאים את התורה לתקופה ולמציאות , ויש מחלוקות אין קץ , ויש הלכות רבות שאינן רלוונטיות שלעולם לא תנהג כפי שהן אומרות (ודוגמאות יש למכביר).

      אך לו היינו שואלים נביא בכל דור "מה עושים" ? אז התורה היתה מתחדשת בכל דור בנבואה ישירות מהמקור , התורה היתה מותאמת למציאות ללא פקפוק וללא מחלוקות , ללא צורך בפלפולים כה רבים ההופכים את דבר ה' למעמסה כבדה במקום להיות מה שהוא : "קרוב מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

      (ואגב , גם חגי הנביא שאל את הכהנים הלכות – רואים גם מכאן כי הלכות באות בנבואה. בנוסף על יחזקאל שהבאתי קודם.
      ניתן לענות בדוחק כי הוא ידע את ההלכות מכח לימודו ולא מכח נבואתו , אך מכל מקום רואים כי הוא שאל את ההלכות בדבר ה').

      • ש.צ. לוינגר

        ליוסף –

        הדוגמא שהבאת מבנות צלפחד ששאלו את משה הלכה והוא שאל את ה', אינה עוזרת לטיעון שלך. אתה טוען שהתורה לא נחתמה עם מות משה, ושנביא יכול לקבל הוראות חדשות המשנות את תורת משה. וכאן הרי מדובר במשה.

        והיא הנותנת: במשל ארבעים שנה יושבים ששים ריבוא יהודים ב'כולל', פנויים מכל דאגת פרנסה וכל זמנם מוקדש לעיסוק בתורה. מובן שבמשך זמן זה הספיקו לשאול ולקבל ממשה הסברים מפורטים על כל ההלכות המנוסחות בתורה שבכתב בצורה כללית.

        אם בתורה שבכתב נאמר בצורה כללית: 'לא תעשו מלאכה ביום השבת', ברור שבאו הנחיות מפורטות מה מוגדר כמלאכה, עד שכולם ידעו למשל שלקושש עצים אסור. הנחיות אלה נמסרו מדור לדור.

        המחלוקות באות כאשר מתחדשת מציאות שלא היתה בזמן משה, למשל חשמל וכיו"ב, ואז יש 'להבין דבר מתוך דבר'.- ללמוד סתום מן המפורש. הדרך להתמודדות עם ספקות ומחלוקות הותוותה על ידי התורה: 'וקמת ועלית אל הכהן אשר יהיה בימים ההם או אל השופט ודרשת והגידו לך את דבר המשפט'.

        אף חגי הנביא פונה אל הכהנים ושואל מהם תורה.

        בברכה,, ש.צ. לוינגר

        במחלוקות הרבות יש גם יתרון גדול. הן מגלות את המורכבות הרבה של הנושא, שיש בו מ"ט פנים לכאן ולכאן. אחרי שהדיון מברר כמה הנושא מורכב וחושף את כל השיקולים שיש לשקול – אז יכול 'הכהן או השופט' להכריע הכרעה מבוססת, מתוך בטחון שהובאו בחשבון כל השיקולים.

        וכך מפרש הראי"ה קוק, את מאמר חז"ל 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם' (ברכות סד,א):

        יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדיעות ותכונות, ואם כן כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה ודעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והיפך השלום.

        ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דוקא על ידי הערך של ריבוי השלום… שיתראו כל הצדדים וכל השיטות, ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי מקומו, ערכו ועניינו… ואם תיראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה, וצריך לעיין בדברים איך למצוא את החוק הפנימי שבמושגים, שבזה יתיישרו הדברים ולא יהיו סותרים זה את זה.

        וריבוי הדיעות, שבא על ידי השתנות השתנות הנפשות והחינוכים – דוקא הוא הוא שמעשיר את החכמה וגורם את הרחבתה, שלבסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר היה לבניין השלום שייבנה כי אם על ידי אותן ההשפעות הנראות כמנצחות זו את זו…

        (עולת ראי"ה, חלק א, עמ' של-שלא

        .

    • ש.צ. לוינגר

      אם פרשנותם של חז"ל איננה נאמנת עליך – אתה אוכל אוכל קר בשבת כקראים?

  9. התגובה האחרונה מיועדת לש.צ. לווינגר . .. 🙂

  10. ליוסף
    למה שאתה קורא "פלפולים כה רבים ההופכים את דבר ה' למעמסה כבדה" אני קורא בירור האמת ובירור יסודות הדת
    להבדיל בחוקי הגויים המתחדשים בקצב התחדשות ונפילת האידאות, תמצא את אותו מהלך, כאשר הוא מבוסס על חוק או חוקה.
    פסיקות בתי המשפט מסוכמות לעתים על פני עשרות או מאות דפים, הנותנים ביטוי ואיזון לחלק או כל הדעות השונות של השופטים.
    לא מוטל על האדם הפשוט מהשורה להבין מדוע רבי משה פינשטיין זצ"ל פסק כך ולא אחרת, כשם שלא מוטל על כל אזרח פשוט מן השורה לעבור על כל הרקע והמהלך שייצרו את החוק האזרחי והפסיקות המשפטיות הנוגעות אליו
    לא בחינם אמרו "חכם עדיף מנביא" הטורח הנפלא שבבירור האמת הוא יסוד היסודות, תענוג ולא מעמסה!

    • הי אלון , ברוך הבא. אם אכן זה מה שאתה מרגיש , אשריך וטוב לך. צבי כתב קודם כי אדם צריך לשאול את עצמו מה ה רוצה ממני. אם אתה שואל את עצמך ומרגיש כי אתה בדרך נכונה , מצויין.
      לי עלו ספקות במרוצת השנים , וכיום אני בדיעה של מה שכתבתי כאן. עם ישראל נותק מהמקור האלוהי 2500 שנה , עם הפרדת הנבואה מההלכה , והפיכת הנבואה לבלתי רלוונטית – על ידי חז"ל. זו הסיבה שעם ישראל סובל צרות 2500 שנה , כי עם כל הכבוד לשס ופוסקים , זו פשוט לא התורה. אם מישהו מתקופת משה , או תקופת בית ראשון ואפילו בית שני היה מגיע הנה , הוא לא היה מבין מה רוצים ממנו , ומהם כל הפלפוללים הללו.
      חכם עדיף מנביא זהו משפט של חזל , שכאמור ניסו לדחוק את הנבואה ולבטלה. אך האמת היא כי בלי נבואה , גם החוכמה לא שווה הרבה. הנבואה נצרכת כדי להתאים את התורה לכל דור – כפי שהוכחתי למעלה מפסוקים מפורשים. אם באמת בקשת האמת נר לרגליך , עיין שם.

      • גם את ביאת ישוע המשיח מוכיחים מפסוקים מפורשים.

      • מאיזה פסוקים מפורשים אתה מוכיח את ביאת ישוע המשיח ?

      • ש.צ. לוינגר

        חז"ל ניסו לדחוק את הנבואה? למה, איפוא, התקינו להפטיר בנביא ולברך: 'אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת'? למה הטריחו את ילדי בתי הספר לשנן את דברי הנביאים?

      • בוקר טוב
        לצבי – אם מישהו יוכיח לי בהוכחה אמיתית ומבוססת על "ישוע המשיח" אז אין לי שום בעיה להאמין בו. כידוע לך אני מאמין באבולוציה למשל שזה בעיני לבלוע צפרדע לא פחות גדול מישוע , כי לדעתי האבולוציה הוכחה באופן סביר. אך יש לי חשד קל כי לעולם לא תהיה הוכחה כזו בנוגע לישוע המשיח . . .כאדם אני חושב שהוא אישית צדק בכמה דברים בביקורתו כלפי המימסד , אך קשה מאוד להפריד בינו לבין מה שעשו ממנו ממשיכי דרכו. בקיצור – אני משתדל לבוא בראש פתוח ולא לשלול על סמך דעותי הקדומות שום דבר , אלא לשלול על סמך דרישה וחקירה. לא תמיד אני מצליח אך משתדל.
        לש.צ.
        חזל בפירוש ניסו לדחוק את הנבואה מלהיות רלוונטית. ההלכות שהבאת מהרמבם קודם ,שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה , משקפות זאת היטב. כנל מאמרי חזל רבים מ'חכם עדיף מנביא' ועד לא בשמיים היא של רבי יהושוע. כנל רצונם של חזל לגנוז ספר יחזקאל כי מובאות בו הלכות השונות מהלכות התורה , עד שעלה חנניה בן חזקיה בן גרון ותירץ אותו . ומי יודע מה נגנז ולא הגיע כלל לידינו ? יש את האגדתא הידועה על חיסול יצר העבודה זרה , והרבה מפרשים קושרים זאת גם לסוף הנבואה. כנראה זו היתה הסיבה של חזל למהלך זה. חזל דחקו את החוויה האלוהית לטובת חוויה שכלית פלפלנית , ומתקופת חזל בעצם אין לנו נביאים במיינסטרים של היהדות.

        • מעניין שלגבי ישו אתה דורש "הוכחה אמיתית ומבוססת", אבל בשביל פנטזיות ההבל שלך אתה מסתפק ב"הוכחה מפסוקים".

          לגבי הפסוקים, אגב, יש הרבה יותר פסוקים ה"מוכיחים" שלאלוהים יש גוף, שהוא יושב למעלה בשמיים, שהשמש סובבת סביב הארץ, וכן, גם שאין אבולוציה.

        • חז"ל אכן דחקו את הנבואה, ואנחנו שאמצנו את דת הפרושים שלהם, הולכים בעקבותיהם. זכותך להיות צדוקי כמובן, אבל אז אתה בדת אחרת ומה לך כאן?

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ' בסיון ע"ג

        אז למה תיקנו להפטיר בנביא ולברך 'אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת'? ולמה קבעו בסדרי לימוד התינוקות לשנן בלי סוף את דברי הנביאים? ולמה הנחו את הלומד המבוגר לשלש את לימודו שליש במקרא, שליש במשנה ושליש בתלמוד'?

        סברתך שחכמים היו צריכים 'לדחוק את הנבואה', מושתתת על הסברא שתפקידם של נביאים הוא 'להתאים את התורה לרוח הזמן', ולסלק 'מצוות בלתי רלבנטיות'. רעיון שעלה בעולמם של משכילי המאה ה-18-19, שחשבו שההשכלה האירופית תביא להם גאולה והיהדות המסורתית מהווה מיטרד ל'אמנציפציה'. היש אנכרוניזם מוזר מזה?

        ה'סופרים', ה'פרושים', וממשיכיהם התנאים והאמוראים, היו תלמידים נאמנים של הנביאים. היעלה על הדעת שאדם מאמין האמון על 'משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים', והמברך 'אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים באמת', ירצה 'לדחוק את הנבואה'?

        כל דברי הנביאים הם מאבק באנשים שחשבו שחלקים מהתורה הם 'בלתי רלבנטיים' ועלינו להתאים עצמנו לנורמות של עמי הסביבה. ליהנות מהחיים במשתאות, לעבוד אלילים, לנחש ולעונן, לא לשחרר עבדים ושפחות ולא להיות 'בטלנים' דמפקי לכולי שתא בשה"י פה"י [שבת היום, פסח היום] ועוד כהנה וכהנה, נגד אלה יצאו הנביאים בתוכחותיהם. היכן מצאת נביא מבטל מצווה בשל היותה 'בלתי רלבנטית'?

        חכמים, המשיכו את מאבקם של הנביאים, אם בהעמדת תלמידים הרבה ואם בעשיית סייגים לתורה, שעיבו את מצוות התורה ועטפו אותן ב'חומת מגן'. גם במצוות שלא ניתן היה לקיימן בשל מצוקות הגלות כגון שמיטת כספים, עשו תקנה שתשמור על 'זכר למצווה' וכן כיוצא בזה.

        בעזר ה' תתחדש הנבואה כשיעלה רצון מלפני הבורא, והנביאים ישובו להוכיח ולעורר אותנו לרומם את מציאותנו לדרישות הנשגבות של התורה, ולא ח"ו להוריד את התורה לרמה האומללה שהעולם המערבי מדשדש בה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • לש.צ. לווינגר –
        אכן חז"ל תיקנו ברכות וכו' אך הכל מתוך הנחה ש"פעם היו נביאים . . ." אז אנחנו מרוממים ומאדירים את מה שהיה "פעם". כי מה שהיה "פעם" כבר לא משנה היום שום דבר ולא מאיים על אף אחד.
        אך חז"ל דחקו את הנבואה מלהיות רלוונטית היום , ומלהיות רלוונטית לפסיקת ההלכה , ומלהיות רלוונטית אפילו למשפט (בעבר נביאים שפטו את ישראל , כידוע).
        כיום "גדול תורה" זה מישהו שלמד ש"ס ופוסקים , "מקובל" זה מישהו שלמד כתבי האר"י או מישהו עם יחסי ציבור טובים ושם משפחה אבוחצירא וכדומה. אך נבואה זה "מוסד" שנעלם כליל , וכבר מזמן חז"ל. וברור שזה נעשה באופן מכוון.

        והבעיה הגדולה כאן היא שהנביא איננו רק אדם המביא את דבר ה' , הנביא הינו סוג של "שנאי" \ טרנספורמטור המעביר את השפע האלהי מריבונו של עולם אל העם – אפילו רק בעצם נוכחותו.
        והנבואה איננה איזושהיא "תופעה מיסטית" , אלא הנבואה היא תופעה טבעית – ברגע שאדם מגיע למדרגה מסוימת , הוא מרגיש עליו את השפע האלהי , והוא פשוט מעביר אותו הלאה – כטבע.
        "רוח ה' דיבר בי , ומילתו על לשוני" – הוא פשוט חש את עצמו ככלי להעברת השפע הזה , וזה מה שהוא עושה.
        מה שאומר כי כאשר אין נביאים , אז פשוט אין שפע אלהי. ואם אין שפע אלוהי , אז גם החוכמה איננה באמת חוכמה. הנביא הינו הצינור להעביר דרכו את השפע האלהי , ואין אין שפע אלהי ויש חוכמה זה כמו שיהיה לך המכשיר החשמלי הכי משוכלל בעולם אך אין לך חשמל.
        גם בתלמוד רואים זאת , למשל חז"ל אומרים כי כל זמן שאליהו היה קיים , ידעו בני הנביאים מה הולך להיות , אך משנעלם אליהו נסתלקה מהם נבואתם.
        (למשל ברש"י מלכים ב' ב' טז' :
        "פן נשאו רוח ה'" – אפשר אמש אמרו לו "הידעת כי היום ה' לוקח את אדוניך" ועכשיו נעלם מהם היכן הוא ? מלמד : מיום שנגנז אליהו הלכה ונסתלקה רוח הקודש מן הנביאים ושוב לא היתה רוח הקודש מרובה בישראל.)

        אין צורך להתאים את עצמינו לנורמות של עמי הסביבה ונורמות חברתיות. צריך לדעת מה ה' רוצה מאיתנו ולהיות מתואמים עם זה.
        להזכירך : גם היהדות של היום שונה לחלוטין מהיהדות בתקופות אחרות , ואתה יכול להגיד שיש כאן "התכופפות" לנורמות. יש מצוות שאולי קיימות על הנייר , אך בפועל הפכו לבלתי רלוונטיות (ריבית , למשל).
        ההבדל ביני לבינך הוא שאתה טוען שאת השינויים צריכים לעשות אנשים שלמדו ש"ס ופוסקים לפי הכרעתם השכלית בלבד , מה שיוצר מחלוקות רבות ודעות רבות ושונות ואינסוף מלחמות בין קנאים למתונים (וכפי שהיה מאז ימי בית שני ועד היום) , ואני טוען כי את השינויים צריך לעשות נביא בדבר ה'.
        אגב , גם כאשר היה ספק בהלכה אצל החכמים האם הם צריכים להמשיך לצום על החורבן בעקבות בניית בית שני , הם הלכו לזכריה הנביא (זכריה ז') ושאלו אותו על כך , ולא הכריעו מדעתם.

      • ש.צ. לוינגר

        ליוסף –

        את טענתך שחז"ל דחקו את הנבואה דחיתי כבר פעמים, ואין טעם לכפול את הדברים. הכתובת היחידה שאליה יש לפנות בתחינה לחידוש הנבואה היא :הקב"ה.הוא מנהיג הבירה ורק בידו להשפיע. כדאי לענ"ד לכווין על זה בברכת 'המחזיר שכינתו לציון' וכן ב'ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך' שבברכת 'שים שלום'.

        מה שהזכרת שהנביא בעצם נוכחותו מקרין על סביביו, הוא ודאי נכון, ואף בתלמידי חכמים וצדיקים יש הקרנה סגולית על דורם וסביבתם, מלבד עצם הלימוד מחכמתם ומממידותיהם הטובות…

        לגבי ריבית. גם תכנון כלכלי טוב יוכל לצמצם מאד את הצורך בהיתרים דחוקים. לעודד את קרנות הגמ"ח הנותנות הלוואות ללא ריבית ואת ה'עיסקא' המקורית של חז"ל, שהיא השקעה בעסק היוצרת שותפות הן ברווח והן בהפסד. ובראש ובראשונה, לחיות עם מה שיש ולא להיכנס לחובות. אגב, ביפן, שער הריבית – 0.1% !

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        לגבי השאלה על הצומות ששאלו את זכריה, כמדומני ששם מדובר על 'תקנת נביאים'.

      • אם בהבדלים עסקינן , אז לווינגר פשוט חייב להגן על הדעות ה"נכונות" גם אם כותלי בית המדרש יוכיחו ההיפך. אם הרבנים וחז"ל יגידו יש סוסים שמדברים עברית , אז לווינגר יבוא ויוכיח ממאות ספרים ומובאות כי סוסים שמדברים עברית זה נורמלי.
        לצבי ממש לא משנה מה התורה אומרת , משנה מה נכון מהבחינה החברתית – רציונלית שהתורה תגיד. וגם אם התורה תגיד יש סוסים שמדברים עברית , וזה כתוב שחור גבי לבן , צבי יטען בתוקף כי דעת התורה הנחרצת היא שסוסים לא מדברים עברית , והטוען אחרת עובד עבודה זרה.
        ואני פשוט אצא ואחפש סוס המדבר עברית.:-)

        • יוסף (ינוקא) כהן, אני לא יודע "מה התורה אומרת", וגם אתה לא יודע. אני יודע מה התורה אומרת לי, ולי היא אומרת מה שחז"ל אומרים, או מה שאני מבין בחז"ל. לא בגלל שיש כאן איזושהי אמת מדעית, אלא בגלל שזאת אמונתי שבחרתי להאמין בה. כמו שאמרתי, אתה רשאי להיות צדוקי ולאמץ את מה שהתורה אומרת *לך* ישירות בלי התיווך של חז"ל. לא אוכל להוכיח שאתה טועה, אבל יהיה ברור שאתה ואני מאמיני דתות שונות.

          אתה צודק שלווינגר חייב להגן על הדעות "הנכונות". הוא ואתה באותה עמדה מגלומנית שמתיימרת לקבוע עבור כל העולם מהן הדעות "הנכונות".

          • אני משתדל לשאול את עצמי "מה ריבונו של עולם רוצה ממני" ולא מה חז"ל רוצים ממני . ואני מוכן אפילו לקבל את האפשרות ששאלה זו איננה דומה לשאלה "מה התורה רוצה ממני". זה נכון שכיהודי שגדל על התורה אני קודם כל ניגש לתורה ולחז"ל כדי לברר שאלה זו. אך בסופו של דבר אני מחפש את האמת לפני הכל.
            זה נכון גם שבסך הכל אני אדם קטן בעולם גדול , ואולי אינני יכול להגיע אל האמת או לכל האמת מעצם היותה אמת , ומעצם היותי אדם.
            אך בכל זאת התשובה שלי כרגע לשאלה" מה ריבונו של עולם רוצה ממני" זה "לחפש עד מקום שידי מגעת".
            אם זה אומר שאנחנו בני דתות שונות , זה בסדר. אינני כופה על אף אחד ללכת בדרך זו , איש איש ובחירותיו. אני מכבד גם את דרכך ואת דרכו של לווינגר , אם זה לא היה מובן.

      • ש.צ. לוינגר

        וחז"ל והראשונים והאחרונים לא אומרים בשום מקום שסוסים מדברים עברית, משום שהם היו ישרים בחשיבתם וביקשו בכל מאודם מה הקב"ה רוצה מהם.

        סוסים אינם יכולים לדבר עברית, משום שהסוסים הם סמל הגאוה, וכדי לדבר עברית אדם צריך להיות מתלמידיו של אברהם העברי – עין טובה, נפש שפלה ורוח נמוכה. איך יבין הסוס שכולו גאוה וציניות את לשון הקודש?

        תכונה אחרת המונעת מהסוס להבין את לשון הקודש, היא ריצתו המהירה. כדי להבין דברים עמוקים צריך לעיין במתינות, הדק היטב היטב הדק, ורק אז מתחילים להבין משהו. כך בכל חכמה וכל שכן בחכמת הקודש.

        בברכה, שמשון צבי לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        היפוכו של אברהם אבינו הוא בלעם המתיימר להיות 'יודע דעת עליון' ואפילו דעת בהמתו אינו יכול לדעת. לעומתו 'יודע צדיק נפש בהמתו'. מי שמסוגל לצאת מעולמו הפרטי, מקיבעון דיעותיו הקדומות ולהיכנס ל'ראש' של זולתו – הוא שבסופו של דבר יוכל לכווין אל האמת, אל רצונו של קונהו.

      • ש.צ. לוינגר

        בס"ד כ"א סיון ע"ג

        ואף על פי כן, חובתנו 'ללמד את הסוס עברית', לרתום את עוצמתו של האדם ואת שאיפת החירות שלו לאפיקים חיוביים, ויש דרך לכך, אותה מלמדנו אלישע בן אבויה:

        'הוא היה אומר:אדם שיש בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, דומה לסוס שיש בו רסן לבלום. ואדם שאין בו מעשים טובים ולמד תורה הרבה, דומה לסוס שאין לו רסן לבלום. כיון שאדם רוצה לרוכבו, זורקו בבת אחת' (אבות דרבי נתן, פרק כד,ד, לפי גירסת הגר"א).

        המעשים הטובים הם המכוונים את העוצמה הרוחנית שבאדם לאפיק הנכון.

        התורה שבכתב והתורה שבעל פה נמשלו לפי חז"ל לרכב וסוסים: 'רכב אש – אלו תורה נביאים וכתובים; וסוסי אש – משנה הלכות ואגדות' (סדר אליהו רבה, פרק ה, מהד' איש-שלום, עמ' 23).

        אולי ההסבר לכך הוא:

        התורה שבכתב, בה מנוסחים הערכים בצורה חדה ועוצמתית, היא כרכב ברזל הנותן לאדם את עמוד השדרה הרוחני.

        לעומת זאת, התורה שבעל פה, המתרגמת את הערכים הגדולים לעולם המעשה, מתוך הדרכה פרטנית, היא בבחינת ה'סוסים' המניעים את הרכב, שלא יישאר תקוע בעולמות האצילות, אלא ינוע בבטחה בדרכי החיים. גדול תלמוד שמביא לידי מעשה.

        בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        גורם נוסף המסייע לאדם לרתום את עוצמתו הרוחנית לאפיק חיובי, היא האמונה שכל כשרונותיו וכל הצלחתו באה לו מאת ה'.

        אולי זה רמוז בדברי חז"ל ב'פרק שירה': 'סוס אומר: הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה, כן עינינו אל ה' אלקינו עד שיחננו' (פרק ה).

      • ש.צ. לוינגר

        בדברי אלישע בן אבויה, שהמעשים הטובים שומרים על תורתו של האדם לבל תסתאב – ניתן למצוא תשובה נוספת לשאלה שעורר ד"ר כספי: 'מצוות – על שום מה?'.

  11. לצבי
    אם אדם "מחליט" מעצמו שהוא יכול ליצור קשר ישיר עם אלוקים, אז אני אתך (לעניין הצנע לכת)
    אבל מה לעשות שתפילה, כפי שהזכיר זאת יוסף, מפורשת בתנך…

  12. ש.צ שלום רב

    זה עתה חזרתי לציויליזציה לאחר שהות של 4 ימים ו4 לילות בצאלים וישנתי טוב לאחר הקריעה(-:

    דיברת על החפץ חיים ועידודו לעלייה לארץ ואתה אכן צודק שלמרות שיחסו לתנועה הציונית היה בין המסתייג לשלילי את העלייה כשלעצמה הוא עודד מאוד ואף הוא עמד לקנות לעצמו בית בפתח תקווה ומשום זקנותו הוא בסוף לא מימש את רצונו לעלות ארצה. ובאמת כמו שהבאת יפה את הסיפור על הרב כנהמן ושיחתו עם החפץ חיים

    גם בנו של החפץ חיים הרב ארייה לייב העיד שהוא דיבר עם אביו שאמר לו על העליות המתחדשות "הנה העניין מתחיל" ושמדובר ב"אתחלתא דקיבוץ גלויות"

    המאמר שהובא כנגד דבריך של הרב אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד מציג את דעתו של ר' אלחנן שהיה אומנם תלמיד מובהק של החפץ חיים אך בעניין הציונות הוא היה נחרץ ורדיקל בהתנגדותו לה הרבה הרבה יותר וכמו שאכן מבואר במאמר הנ"ל

    כך שדעתו של ר' אלחנן לענ"ד לא מייצגת את דעתו של רבו החפץ חיים בעניין הציונות באופן זהה ואין במאמר "עקבתא דמשיחא" משום ראיה

    • ש.צ. לוינגר

      לאמיר – שלום רב,

      אם ציויליזציה היא הארגון החברתי של האנושות, הרי שהמקום ממנו הגעת הוא הביטוי הנעלה ביותר של 'ציויליזציה', התאחדות אנשים מרקע שונה והשקפות שונות לפעולה משותפת למען הכלל, מתוך רגש של אחווה וריעות. הלוואי שניקח איתנו לחיי החולין את אותן יכולות שהצלחנו להוציא לפועל במקום בו נאמר: 'כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך'.

      לגבי החפץ חיים, אינני רואה סתירה בין עדותו של הגר"א ווסרמן לבין עדותו של הגרא"ל בנו של הח"ח. לתנועה הציונית התנגד הח"ח, בעוד שעלייה לארץ והתיישבות בה ע"י יהודים שומרי תורה ומצוות – ראה הח"ח בחיוב. והביא ראיה מהנבואה על גוג ומגוג, שבה מתואר שבארץ יושבים יהודים העוסקים ב'מקנה וקניין'.

      דברי הח"ח בנושא מצוטטים בספרו של בנו 'מכתבי החפץ חיים', עמ' 94 . הקטע הובא גם באחת מתגובותיו של נדב שנרב בדיון על מאמרו 'חב"ד לייט', באתרא הדין.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        במקור שהביא צבי, עקבתא דמשיחא, עמ' 54, מובאת גם הסתייגותו של הח"ח מהתנועה שהתעוררה בשנות ה-20, בין אדמו"רי פולין שקראו לעלייה לארץ, באומרו: למה נטפלו למצוות? צריך לחזק את התורה. עם התורה – המצוות מצוות. בלי התורה – הכל רפש.

        גם הח"ח רואה בעליית יהודים שומרי מצוות לארץ 'מצוות', אך את עיקר המאמצים היה צריך לדעתו להפנות לחיזוק התורה, שעימה 'המצוות מצוות'.

        הראי"ה קוק סבר שיש לקיים 'אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך', ועם דגל ציון, יש להניף את דגל ירושלים – תחיית הקודש.

      • ש.צ. לוינגר

        לגבי יחסם של גדולי התורה להקמת מדינה בא"י. הנושא עלה על הפרק ב'כנסיה הגדולה' של אגודת ישראל במארינבאד בשנת תרצ"ז (1937), ונשמעו דיעות לכאן ולכאן.

        סקירה מפורטת של הדיונים, בלוויית חלק מהנאומים וההחלטות, בירחון הפרדס, שנה יא, חוברת ו, עמ' 2-29 (ניתן לצפיה באתר 'היברובוקס'.

      • ש.צ. לוינגר

        להתעוררותם של חלק אדמו"רי פולין ליישוב ארץ ישראל, היה הד גם בהונגריה, הג"ר פישל זוסמן-סופר, ראב"ד בודאפשט, פונה אל הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד, רב העדה החרדית בירושלים, ושואל אותו מה דעתו אודות קניין שדות בארץ ישראל?

        וכך משיב לו הרב זוננפלד (ביום ל"א לעומר תרפ"ו):

        והנני אומר לו לעבודתו בקודש חזק ואמץ, וכינוס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. ה' יתברך ברחמיו יחון על עמו ועל חסידיו, ונזכה להתעוררות שלימה ולגאולה קרובה לכלל ולפרט ולישועתו.

        ועל דבר השאלה, אומר אני, בודאי הגיעה השעה שיתעוררו בעלי יכולת ליתן לב להיישוב בקודש.

        אם כי מאז ליבם של ישראל עם הקודש הומה לחיבת הקודש, לא היה כי אם לתמוך האותם המעטים השרידים שנתנו ליבם לעלות בקודש. אבל לשום לב להרבות היישוב בקודש, לזה כנראה לא התעוררו., וכבר דיבר בקדשו הגאון הצדיק זצ"ל בהקדמת סידור היעב"ץ, כראוי בעניין הקודש והעיר אוזן למוסר.

        ובכל זאת הגם כי 'אגודת ישראל' עשו למעשה בזה, והתעוררות גדולי גאוני פולין נ"י עשה רושם גדול, הלא המה ג"כ עשו לאחר שנתנו ליבם לעלות לארץ הקודש ע"י שלוחיהם ולהתבונן על הדבר.

        וכמו כן יעשו כל המתנדבים בעם בזה, לבור מתוכם אנשי מדע הודעים פרק בדרך ארץ ולהתבונן בעניין הקדוש הזה. ולאחר תיוועצה אח"כ עם הגדולים אשר בארץ.

        וכנראה נתקיים בנו 'אם תעירו וכו' עד שתחפץ', והנראה שהחפץ הזה, התעוררות עליון. ה' יתברך יחיש ישועה לעמו במהרה בימינו אמן. ואשמח לקראתו בבואו לבקר ארץ הקדושה…

        (מובא בספרו של הגאון רבי יששכר שלמה טייכטל, אם הבנים שמחה, ירושלים תשמ"ג, עמ' שכד-שכה)

        בביקורו של הרב פישל זוסמן-סופר בארץ, אמר לו הרב זוננפלד בהתרגשות:

        אני מייחל לזה, ומבקש מכם: בואו וקנו נחלות בארץ הקודש ושמרו שמיטה, כמובן כמו שהאחרים עושים, זאת אומרת: כמו בני ברק של הרבי מגור וכמו פתח תקוה

        (שם, עמ' שכה, הערה 2)

  13. לגבי שכתוב ההיסטוריה המופיע לעיל, כאילו החפץ חיים או מישהו מהחרדים היה ציוני, ראוי להזכיר שאין שום קשר בין יחס לעלייה לארץ לבין ציונות. ציונות היא התנועה ששאפה להקים לעם היהודי מסגרת מדינית בארץ ישראל, ולזה התנגד החפץ חיים כמו רוב רובם של גדולי התורה בתקופה, התנגדות נחרצת

  14. יוסף כהן,שאלת מאילו פסוקים בתנ"ך הנוצרים מנסים להוכיח את אמונתם בישו

    ובכן יש כאלו ומדובר במיוחד בפסוקים שמדברים על "עבד ה'" בישעיהו ועל "הנה העלמה יולדת בן" שהוולגטה תרגם כ"הנה הבתולה יולדת בן" ועל "קדוש קדוש קדוש ה' צבא-ות" בישעיהו שהם פירשו את השימוש במילה "קדוש" שלוש פעמים כהתייחסות מפורשת ל"שילוש הקדוש" וכך גם בספר עמוס על דבריו של עמוס על "פשעי ישראל" ש"מכרו בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים" הנוצרים פירשו שמדובר בישו שנמכר בכסף לרומאים[יהודה איש קריות שבגד בישו בגלל שוחד מהרומאים] לאברבנאל במקום יש התייחסות רחבה שפורכת את העניין יעויין שם

    כמו כן הנוצרים ניסו להוכיח מהפסוק בהא הידיעה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" שפעמיים ה' ואחד אלוקינו רומזים על ה"שילוש" ולכן אפשר לראות ב"אור זרוע" איך הוא מפרש באריכות את הפסוק להסביר באר באר היטב מדוע הפסוק נכתב כך ולא בקיצורים כמו "שמע ישראל ה' אלוקינו אחד" או "שמע ישראל אלוקינו אחד" או "שמע ישראל אלוקינו ה' אחד" בכדי להוציא מדעת הנוצרים.

    • רק הערה השיבוש של "הנה הבתולה יולדת בן" מופיע במקור בתרגום השבעים

    • ש.צ. לוינגר

      בס"ד כ"ב בסיון ע"ג

      לאמיר – שלום רב,

      התפיסה הנוצרית לא יכלה לסבול שהמושיע של האנושות הוא בשר ודם. הוא חייב להיות משהו דלא מעלמא הדין, הבן של הקב"ה ושל רוח הקודש, לא פחות! מי שאינו כזה, כבר יש בו 'דפקט בייצור' – חטא קדמון שלא ניתן לתיקון.

      ואצלנו השאיפה היא להיות 'אנשי קודש', דוקא מי שיש לו יצרים, הוא שצריך את התורה שתנחה אותו איך להתגבר עליהם. מי שבעצמו עבר נסיונות ועמד בהם – הוא שיכול להדריך את אחיו, ובהמשך את האנושות כולה, איך עוברים את 'מסלול המכשולים' ומגיעים אל היעד.

      אולי זו גם הסיבה שה' מסתיר את פניו ומונע מאיתנו את הנבואה. כדי שנעמול ונתייגע, נתייסר בלבטים וספיקות וננסה בכוחותינו אנו לבררם. כך נשמח שבעתיים בהגיענו להתרת הספיקות, ונרגיש שותפים עם הקב"ה בעיצוב העולם.

      תקופת ההנהגה האלקית הגלויה שהיתה בזמן הנבואה, נותנת לנו תשתית מוצקה שאיתה אנחנו יכולים לעבור את תקופת ההסתר והלבטים. כשתחזור הנבואה – לא רק שנקבל מענה לשאלות בלתי פתורות, אלא גם נבין יותר טוב את דברי הנביאים, שהיו ושיהיו. נבין את העומק שמאחורי הדברים, איך כל מילה ומילה של דברי ה' פותרת לנו את לבטינו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ש.צ. לוינגר

        ובפירוש הרוקח על התורה [לרבי אלעזר מגרמייזא]:

        'אלקינו', בין שני שמות של רחמים 'ה", כי כן המידה, המשפט ממוצע והרחמים לימינו ולשמאלו… לכך: 'ה" – קודם שיחטא; 'אלקינו'… – כשיחטא; 'ה" – אחר שחטא ושב.

        (כרך ג, בני ברק תשמ"א, דברים ו,ג-ד, עמ' קפד-קפה)

  15. בס"ד

    מוצאת אני הרבה מן התורה והאמת בהשקפותיך, יחד עם זאת כמה יהלומים חסרים.
    חלקם גם אני לא מצאתי עדיין, אך חלקם באמתחתי.

    מודה אני כי יש בורים משומרי המצוות שכבר הגדירו אותם גדולי ישראל כ"טכנוקרטים של שולחן ערוך". מקורותינו אף הגדירו את הציבור היום ככזה שרובו אינו עובד השם אמתי. הרב וולבה בעלי שור כתב, כי יש אדם שכל חייו ישב בבית המדרש ועדיין לא נכנס לעולמה של תורה, כי לא שימש תלמידי חכמים"- והוא התכוון, כמובן, לתלמידי חכמים ששומרים מצוות…

    "אמור מעט ועשה הרבה"
    "נעשה ונשמע" – שמיעה שמצאתי שמגיעה מתוך העשייה עצמה.
    בתור אדם שמעריך את הפן הפסיכולוגי ביהדות, אני תוהה איך לא הבחנת כי כל מצווה המלווה בכוונה ואני מדגישה כי "העיקר הכוונה" עושה עבודה פסיכולוגית אדירה:
    לדוגמא: ברכה לפני השתייה:
    עקביות והתמדה, דחיית סיפוקים, משמעת עצמית, הכרת הטוב בעולמי, הכנעה וענווה לטמיר ממני, סדר ותכנון (סדרי קדימה בברכות למשל), סוף מעשה במחשבה תחילה ואני בטוחה שאתה יכול למצוא פה עוד.
    דוגמא נוספת:
    במצוות שמירת הלשון אנו לומדים, בין היתר, לראות את היפה סביבנו, כי אנו בד"כ רואים מתוך עשרות אלפי הפרטים שאנו חווים יום יום את הדברים עליהם נדבר אח"כ, בעזרת מצוות אלו אנו בוראים לעצמנו מציאות שנעים יותר לחיות בה גם אם גדלנו באופן שונה ובכך מהווים צלם אלוקים ואנו שותפים לו בבחינת "נעשה אדם": בריאת עצמנו מחדש.
    רחבה היריעה, יש את השבת ועוד ועוד דוגמאות ואידך זיל גמור.

    כל זאת לימדוני רבותי (שומרי המצוות כמובן). המצוות מהוות חדר כושר רוחני עצום המפתח בנו "שרירים" רוחניים רגשיים ומנטליים, המלווים אותנו בניסיונות חיינו ומאפשרים לנו לשנות את נתיבם.
    המצוות הן אמצעי ולא מטרה.
    לכן "גדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה"
    חיינו מיועדים לחיפוש תמידי אחר המשמעות, האמת ואיסוף היהלומים שבדרך.

    אותו פרופ' ישעיהו ליבוביץ' עליו דיברת, אמר ששבתאי צבי משיח השקר, היה קרוב יותר בהשקפותיו ליהדות המסורתית מאשר החסידות, אך בסופו של דבר הוא נידחה והחסידות נקלטה, משום שהוא ביטל מצוות, והחסידות, למרות רעיונותיה המהפכניים בזמנה, שמרה קלה כחמורה ולהיות יהודי, זה קודם כל לשמור מצוות.

    ודאי ש"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", יחד עם זאת, כל מצווה בעיקר אם היא מלווה בכוונה, היא רווח נקי.
    ודאי שאיננו מושלמים.
    אבל השם והתורה מעולם לא הציגו או חיפשו מושלמים.
    הוא רוצה אותנו מ ש ת ל מ י ם.
    כיבוש היצר בעבודת המידות שלנו (לשון "דברי כיבושין", פיתוי),
    עבודה אמתית,
    מסייעים לנו למצוא ולאסוף עוד ועוד יהלומים בדרך.
    אני חייבת לציין, רבותי (כן, חרדים, שחורים כאלה), אכן למדו והביאו דוגמאות גם מחכמי אומות העולם ומעולם לא פחדו מהמדע, דווקא למדו אותו והשתמשו בו כשעזר להבין את המציאות.
    להתייחס לכל שומרי המצוות בפן עליו דיברת, זה כמו העוול עליו דיברת בנוגע לספרדים/אשכנזים. (ד"א, אני זכיתי באב ממוצא עירקי ואמא ממוצא הונגרי).
    ישנם שומרי מצוות שהם עובדי השם באמת, גם היום.
    והמצווה כשמה כן היא,
    הופכת אותנו לצוות, מחברת אותנו עם הבורא, ובמקום להיגרר אחר ניסיונות חיינו, אנחנו בוראים ומובילים את עצמנו בתוך הניסיונות למקום נשגב יותר. או שנסוגים, נכשלים ומנסים שוב לנסוק – בדרך לניסיון הבא.
    ואין שמחה גדולה מהצלחה כזו. "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" יראת שמים אמתית.
    יראה- אותיות ראיה.
    שינוי זווית הראיה בה אנו מסתכלים על המציאות יכולה לגלות לנו עוד יהלומים.
    אדם כזה, כתב הרב וולבה, הופך לאדם אחר.
    כולנו במסע לאמת.
    בהצלחה במסע שלך.

  16. המאמר נפלא ומרגש אותי דוקא כחרדי שיש לו לבטים,אך כשהגעתי לרשימת הדברות התאכזבתי קשות,נוכחתי לדעת שבאמת אין מנוס ואם רוצים אלוהינו הרי ששלחן ערוך הוא הדרך יש הרבה מקום לתיקון אבל אין לזרוק את דרך הגלות,אין באמת תחליף,להוותי,וכשאקבל זאת כגזירתו אזי גם לשמחתי

    • לאריה –

      המצוות כתובות בתורה שניתנה לישראל לפני כניסתם לארץ, כדברי משה: 'ראהלימדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר ציווני ה' אלקי לעשות כן בקרב הארץ…' (דברים ד,ה).. המשנה נתחברה בארץ ישראל, וכמוה – השולחן ערוך!

      אבותינו שמרו אותן במסירות בגלות, במצור ובמצוק וברדיפות קשות. אשרינו שאנחנו זוכים לקיימן על הארץ הטובה, 'דוכתא דמשה ואהרן לא זכו לה'!

      יהי רצון שתזכה לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, בבריות גופא ונהורא מעליא!

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: