דרך הלימוד בישיבות הליטאיות, המצמצמת עד כדי ביטול את המחשבה העצמית, גורמת לקיבעון רוחני ומחשבתי שאין לו אח ורע בכל תחום מתחומי החיים. התוצאה: עולם הישיבות, כבר עשרות שנים, לא מתקדם לשום מקום  

איור: מנחם הלברשטט

הישיבות הקדושות הן גאוות עולם התורה החרדי, בעיקר החלק המכונה 'ליטאי'. היכנס נא לאחת מישיבות הדגל של עולם זה, כגון מיר, פוניבז' או חברון, ותראה מאות ואלפים שוקדים על תורתם, בחורים ואברכים שקועים כל כולם בהוויות אביי ורבא, האוויר מלא ריתחא דאורייתא, מחזה נורא הוד.

הישיבות הן חוט השדרה, הלוז של עולם התורה. התפקיד התורני החשוב ביותר בעולם הליטאי הוא ראש ישיבה. הדמויות המתנוססות בכותל המזרח של עולם זה היו בעיקר ראשי ישיבות או לימדו בישיבות: רבי חיים מבריסק ובנו רבי יצחק זאב, רבי שמעון שקאפ, רבי ברוך בער לייבוביץ, רבי אהרן קוטלר, רבי ראובן גרוזובסקי, והרשימה ארוכה.

הנחת היסוד של עולם זה היא שהדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד, העיון והפלפול בתלמוד הבבלי ומפרשיו. כבר חכמינו ז"ל אמרו: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח ע"א). אבל בעוד שהמטרה שלהם הייתה בעיקר ידיעת ההלכה, והמשא ומתן ההלכתי היה רק אמצעי להגיע לידיעה זו, הרי שרבי חיים מוולוז'ין – אבי עולם הישיבות הליטאי – הפך את האמצעי למטרה. הוא חידש שעצם הלימוד והפלפול כשלעצמו, גם בלי אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, הוא הוא הדבר החשוב ביותר שיש לו לקדוש ברוך הוא בעולמו. כל העולם, על מיליארדי יצוריו, אינו קיים אלא למטרה זו בלבד. הגר"ח מוולוז'ין אמנם לא חידש את התפיסה הזו, וקדמו לו בכך גדולי תורה לא מעטים, אבל הוא העצים וביסס אותה והפך אותה ליסוד מוסד.

כל תפיסת העולם של הציבור החרדי הליטאי מעוצבת סביב עניין זה. אל יהי הדבר קל בעיניכם! האנרגיה שציבור זה משקיע בלימוד התלמוד הבבלי היא עצומה, ואדם מן החוץ אינו יכול לתפוס זאת כלל. זו משימה לאומית שכבר ילדי 'חדר' בני שבע ושמונה מגויסים אליה, שלא לדבר על הישיבות, קטנות כגדולות, שזהו מסלול הלימוד היחיד שיש בהן. לימודי חול בישיבות – הס מלהזכיר. ישיבת וולוז'ין המעטירה נסגרה כביכול משום שרצו לכפות עליה לשלב לימודי חול.

אך לא זו בלבד, אלא אפילו בתורה עצמה – למרות שמידתה ארוכה מארץ ורחבה מני ים, ויש בה ענפים רבים ושונים, עולם הישיבות מתעלם ביודעין מהכול: אין תנ"ך, אין מחשבת ישראל, אין אפילו לימוד הלכה לשם ידיעת ההלכה. למעשה, אפילו מן התלמוד הבבלי לומדים רק את הסוגיות בעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות – בעיקר מסדרי נשים ונזיקין, ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה בעולם הישיבות לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום. כל בחור שנכנס לישיבה נאלץ להתאים את עצמו למסגרת זו בדיוק, ואם לא – אין לו מה לעשות במשך שבע השנים הבאות עד חתונתו, ובדרך כלל אף שנים רבות אחריה, כיוון שהוא ייאלץ ללמוד ב'כולל' כל שהוא (אם כי יש לציין שב'כוללים' המסגרת מעט רחבה יותר: בעולם החסידי לומדים הלכה בדרך כלל, ואף בעולם הליטאי פונים לעבר מסכתות אחרות).

ואכן, בחורים רבים סובלים סבל עצום – רק בשל העובדה שהם מוכרחים ללמוד מסלול שמתאים לעשרה אחוזים ופחות מכל בחורי הישיבות. תארו לעצמם אוניברסיטה שמחליטה לחייב את כל הסטודנטים ללמוד אך ורק היסטוריה, ובתוך ענף זה דווקא את תולדות השושלת ההבסבורגית. זהו בערך המצב בעולם הישיבות. אבל הכול כדאי! כבר אמרו חכמינו: "אלף נכנסים להוראה ואחד יוצא", ועולם התורה מוכן להקריב תשעים אחוזים ומעלה שיישארו מתוסכלים עד סוף חייהם במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב יטחנו מים ויחדשו חידושי סרק, והעיקר שאותו אחוז קטן של מוכשרים לכך יגיע להיכן שיגיע. בסופו של דבר, הרי עצם העיסוק בתורה – גם מבלי להגיע לכלום – הוא הדבר החשוב ביותר.

האמנם?

החידושים הטובים תפוסים

הבה נקבל, לצורך העניין, את כל העובדות האלו, ונחליט שלימודו של אותו פלח מן התלמוד הבבלי הוא העניין החשוב ביותר שעבורו נברא היקום, ושווה להקריב בשבילו כל דבר שהוא, ממש כמו תוכנית הגרעין האיראנית עבור האייתולות. ובכן, האם הגענו כבר לפצצת האטום? עולם הישיבות במתכונתו הנוכחית קיים כבר מאה שנה ויותר. עַם שלם לומד אותן מסכתות, באותה דרך, שוב ושוב ושוב. האם הגענו לפריצת דרך? משהו שהיה שווה בשבילו כל המאמץ?

התשובה המדהימה היא לא! לא ולא. המהפכה האחרונה התרחשה לפני מאה שנה בערך, כשעולם התורה עבר ללמוד בצורת חשיבה חדשה, שנושאי הדגל שלה היו הגר"ח מבריסק וראשי ישיבות נוספים. מאז לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה כל שהיא, הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער לייבוביץ ורבי שמעון שקופ. הוא לומד את תירוציהם, מפלפל בהם, מקבל אותם או דוחה אותם, ומנסה לתרץ תירוץ משל עצמו. כל דור ודור מנסה להמציא את הגלגל מחדש.

עולם הישיבות, על כל למדניו העצומים ועילוייו המבריקים, דורך במקום כבר עשרות שנים ואינו מתקדם – ולא יתקדם – לשום מקום. אני הקטן איני יכול להירגע מעניין זה כשאני חושב עליו. אילו היה הדבר חודר לתודעתם של קברניטי עולם התורה, הם היו ודאי לוקים בהתקף לב. אבל אל דאגה – זה לא יחדור אף פעם.

כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאת השנים האחרונות. רפואה, מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, שחמט, מה לא? תארו לעצמכם מישהו שרוצה להגיע לאליפות העולם בשחמט, ומחליט שהוא ילמד אך ורק את המהלכים של בובי פישר, אלוף העולם בזמנו. הלא למשוגע ייחשב! בסרט הזה כבר היינו, והתקדמנו מאז עשרת מונים. את המלחמה הבאה אי אפשר לעשות לפי הכללים של המלחמה הקודמת.

אפילו חקר התלמוד עשה צעדים כבירים – מחוץ לכותלי הישיבות. עבודתם של ר' שאול ליברמן ור' יעקב נחום אפשטיין קידמה את הבנתנו על מבנה המשנה והתלמוד לגבהים חדשים, וחוקרים כגון פרופ' שמא יהודה פרידמן משתמשים במסקנות ובהישגים שלהם ומתקדמים הלאה. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש לאחר ששני המאורות האלו עשו זאת בשבילנו.

עולם הישיבות, לעומת זאת, עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה. לא התקדמו מאז סנטימטר. חידוש של ראש ישיבה בן ימינו אינו טוב יותר מחידושו של ראש ישיבה לפני מאה שנה, ובהרבה מקרים הוא חלש יותר – פשוט משום שהחידושים הטובים כבר תפוסים.

היכן טמונה הבעיה? כאן ברצוני להפנות את המבט ללב לבה של צורת החשיבה התורנית.

כולם צודקים

אריסטו, ראש החכמים, כמעט נביא אליבא דהרמב"ם, היה אדם חכם מאוד, וקידם רבות את החשיבה האנושית. אבל מה היה קורה אילו היינו סבורים שאריסטו הוא שיא החכמה האפשרית, שאי אפשר להגיע מעבר למה שהגיע וכל תפקידנו הוא רק לרדת לסוף דעתו? מסתבר שלא הייתם קוראים מאמר זה, משום שהייתי כותב אותו על קלף לאור הנר.

התפתחות הידע בנויה תמיד על כך שהדור השני משתמש במסקנותיו של הקודם לו, בורר מתוך הידע שקיבל את הנכון, משליך את הלא נכון, ומתקדם הלאה. אוי ואבוי היה לנו אם הידע היה נשאר בתחום תגליותיו ומסקנותיו של אריסטו, ואפילו אלו של גלילאו.

לעומת זאת, החשיבה התורנית, כל כולה, בנויה על ההנחה שהתנאים כמלאכים, האמוראים כבני אדם, הראשונים כחמורים, ואנחנו – אפילו לא זבובים. שִׂכְלֵנוּ הזעיר אינו מסוגל לתפוס כלל את רוחב גדלות דעתם של הראשונים, מכל שכן של האמוראים, ובנוגע לתנאים – אין על מה לדבר, הם רחוקים מאיתנו שנות אור. עלינו להודות ולהלל לבורא עולם על שאפשר לנו לתפוס קצה קוצו של יו"ד מחכמת התורה על ידי שאנו מצליחים קמעא להבין את דברי הראשונים, המפרשים את דברי האמוראים, המפרשים את דברי התנאים. רק כך אנו מסוגלים בכלל לתפוס משהו, קמצוץ.

הנגזרת הישירה של התבטלות טוטאלית זו היא התפיסה שכל דברי הקדמונים הם תורת אמת, דברי א-לוהים חיים. הם הבינו את התורה באור בהיר ובשכל ישר, ואין לנו שום סיכוי להגיע לעומק ההבנה שלהם. אנו יכולים רק לנסות ולהבין עד המקום ששכלנו הדל יאפשר לנו. והחשוב ביותר – הם לא יכולים לטעות בשום אופן; אם יש סתירה חזקה לדברי תנא, אמורא או ראשון, הבעיה היא בנו ורק בנו. עלינו להתאמץ שוב ושוב עד שנזכה לחשוף את האור הגנוז בדבריו.

אחד הדברים המעמידים את הנצרות הקתולית באור מגוחך הוא העובדה שמאמיניה מחויבים להאמין כי הכס הקדוש לעולם אינו טועה. מה אומר לכם? הלוואי עלינו. החרדי מחויב להאמין כך ביחס לאלפי תנאים, אמוראים וראשונים – אף אחד מהם לא יכול לטעות. כל מה שאמרו – אמת וצדק, נכון וישר.

אך אם אף אחד לא יכול לטעות, מה עושים במקרה שיש מחלוקת? מה עושים במקרה שאחד מהם טוען כי חברו אינו צודק? על זה יש תשובה מוכנה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (עירובין יג ע"ב). האמרה הזו היא פרדוקס, אבל רוב ככל העולם החרדי אינו מתעניין כלל בפרדוקס זה, ומקבל את הדברים כאקסיומה. כולם צודקים, למרות שהם עצמם חלוקים ביניהם. ממש כמעשה הרב החלמאי שהצדיק את ראובן ושמעון כאחד בדינם, וכששאלתהו הרבנית כיצד ייתכן הדבר, ענה: יונתי – גם את צודקת.

יתרה מזו, ויכוחים לפעמים אינם נקודתיים אלא נוגעים לשיטות ולתפיסות חיים שלמות, כגון הרמב"ן לעומת הרמב"ם. אבל הלומד החייב להאמין שכולם צודקים וכולם מרועה אחד ניתנו אינו מנסה כלל לזהות הבדלים ושיטות מעבר לרמה המקומית בסוגיה פלונית, והכול הופך לעיסה אחת גדולה. ישנם אישים תורניים שהבנת שיטתם מצריכה שנים של התבוננות, אבל הלומד אינו משקיע מחשבה בנידון. קחו למשל את הרמב"ם, יקיר עולם הישיבות. ספרים שלמים מתחברים על סדר הרמב"ם, היוקרתי שבהם הוא חידושי רבי חיים הלוי. האם יש בספר ניסיון לשרטט קווים לתפיסתו של הרמב"ם באופן כללי (על האישיות – מַאן דְּכַר שְׁמֵהּ)? האם יש ניסיון כלשהו ליצור תמונה של העקרונות שלו, של הגישה שלו? לא ולא. ספרו של הגר"ח הוא אסופה של תירוצים על רמב"מים מוקשים – ותו לא. וכמוהו כל שאר הספרים שהתחברו על הרמב"ם בעולם הישיבות. יצירות מן הסוג של משה הלברטל בספריו על המאירי, הרמב"ן ועוד – לא קיימות. אכן, משה הלברטל הוא עילוי לא רגיל, אבל בעולם הישיבות יש גם יש עילויים בעלי פוטנציאל שכזה, אלא שהם עסוקים כל ימיהם בחשיבה מצומצמת להחריד.

לא ניתן לתרץ

למגמה זו של 'כולם צודקים' ישנם שורשים עמוקים וקדומים, אין להכחיש זאת; המשא והמתן התלמודי מכיל מאמץ כביר המושקע בהסברת דעות שונות של תנאים, והתלמוד מנסה ככל יכולתו להסביר כל שיטה ושיטה.

הראשונים המשיכו באותה מגמה, והצטיין בכך במיוחד הרמב"ן שחיבר ספרים שלמים כדי להגן על הרי"ף והגאונים. כך שלחשיבה התורנית הממשיכה באותו קו יש על מה שתסמוך. אולם התפיסה הזאת בעייתית, והבעיה הולכת ומחריפה עם כל דור של פרשנים. שכן אם לפני האמוראים עמדו רק דברי התנאים שאותם היו צריכים להסביר ולהצדיק, הרי שלפני הראשונים עמד כבר כל התלמוד הבבלי, ולפני האחרונים כבר עמד הר עצום ואדיר של דברי הראשונים, שכולם כולם צריכים וחייבים להיות צודקים. ומכיוון שבדרך הטבע טעויות נופלות פה ושם, אפילו אצל החכמים הגדולים ביותר, הבעיה הלכה והחריפה. כל טעות גררה בעקבותיה הסברים אפולוגטיים שהצדיקו אותה בכל מחיר, והסברים אלו בתורם הוסיפו את הקושי שלהם, וכך העניין הולך ומסתבך.

אחד הקיצוניים בתפיסה זו היה רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שקבע כי מי שמתרץ קושיה שה'תוספות' הניחוה בלי תירוץ הרי זו ראיה מוכחת כי לא הבין לאשורה את קושיית התוספות. שהרי אם תירוצו נכון – מדוע לא הבינו התוספות תירוץ זה?

הייתי שמח לשאול את ר' אלחנן מדוע יש להעדיף את התוספות על פני הגמרא? הרי לשיטתו הגמרא עדיפה על התוספות, והפשט שלנו דווקא מסביר את הגמרא. התשובה שלו מן הסתם הייתה נחרצת: התוספות אולי לא הבינו את הגמרא, אבל לך אין שום סיכוי להבין את מה שהתוספות לא הבינו. לכן ברור כי שקר אתה דובר.

בדור מאוחר יותר עברה אמרה זו גלגול ומישהו מראשי הישיבות הדביק אותה לרבי עקיבא איגר, שרגיל להשאיר רבות מקושיותיו ב'צריך עיון', והן מהוות אתגר ללומדים. אבל באמת – כך אותו ראש ישיבה – איננו מבינים כלל את קושיותיו של רעק"א. כל התירוצים שאנו אומרים אינם אלא לתרץ את מה שאנו, הקטנים והבורים, הבנו בדברי רעק"א. אבל את קושייתו האמיתית לא הצלחנו אפילו להבין, ולפיכך גם לא לתרץ.

הנה קוריוז המדגים היטב את הקו הישיבתי בנושא זה: במסכת כתובות (פרק י, משנה ד) עוסקת המשנה במקרה של אדם שהיה נשוי לשלוש נשים ומת, והשאיר עיזבון שאינו מספיק לכסות את כתובותיהן של השלוש. המשנה מתארת מצב שבו כתובותיהן של הנשים אינן שוות בגודלן (מנה, מאתיים ושלוש מאות), וקובעת כיצד מחלקים את עוגת העיזבון שנותרה בין שלוש הנשים.

הדבר המפתיע הוא שהמשנה מתארת שלושה אופנים של גודל העיזבון שנותר, ובכל אחד מהם היא מציעה שיטת חלוקה אחרת. התמיהה זועקת עד לב השמים.

ההסבר שהתלמוד הבבלי מעניק למשנה הזו קשה בעליל: הוא עורך בכל חלק מחלקי המשנה אוקימתות שונות, המפרקות את המשנה לגורמים ומנתקות כל קשר שהוא בין חלקיה. קשה למצוא היגיון כל שהוא בדברי התלמוד (למעט ההסבר שאין כאן אלא העמדת פנים של 'פירוש' כדי שהמשנה לא תסתור את ההלכה המקובלת. תירוץ מבית מדרשו של הגר"א שאומץ בהתלהבות על ידי פרשנים מודרניים). עד היכן הדברים מגיעים אפשר לראות בדברי הרי"ף (נא ע"א), הכותב שהקדמונים ניסו להסביר את דברי הגמרא ולא עלתה להם כל עיקר, לפיכך הם החליטו להתעלם ממנה ולפסוק לפי שיקול הדעת! זו התבטאות נדירה ביותר, האומרת שהגאונים החליטו לחלוק על התלמוד מכיוון שלא עלה בידם להסביר את הסוגיה באופן המתקבל על הדעת.

הסבר מתמטי

פרופ' ישראל אומן ומיכאל משלר פרסמו בשנת תשמ"ה מאמר באנגלית בכתב העת "Economic Theory Journal of", ובו הראו כיצד אפשר לפי נוסחה מתמטית מסוימת לחשוף את העיקרון המסתתר מאחורי שלושת הדינים במשנה שלכאורה אינם קשורים ואף סותרים זה לזה. בשנת תשנ"ט חזר אומן ופרסם מאמר בקובץ התורני 'מוריה' (גליון קכב), ובו כתב בעברית ובשפה פשוטה ומובנת את העיקרון שמצאו.

הרעיון של אומן אמור להיות משיב נפש לכל לומד: פתאום נחשף האור שבמשנה, בתוך הכאוס מתחבא סדר עקבי. אפשר אולי להתווכח אם יש היגיון מאחורי עיקרון זה או שאין כאן אלא היגיון מתמטי גרידא, ואז קשה לקבל את ההנחה שהתנא של המשנה אימץ אותו. אבל בכל אופן זו צריכה להיות המטרה, ואם לא בדרך שישראל אומן הסביר, אזי באופן אחר.

אומן, שכנראה מכיר באופן זה או אחר את צורת החשיבה החרדית, נזהר מאוד בניסוחיו (לפחות במאמרו שב'מוריה', שאותו קראתי), והשתדל להצניע ולטשטש ככל האפשר את העובדה שהוא מציע פירוש אלטרנטיבי שהתלמוד לא עמד עליו, ולא אף אחד מן הראשונים. לפי צורת החשיבה התורנית אין מקום לפירוש כזה, והוא פסול מעיקרא באופן נחרץ, שהרי לא ייתכן שאנו מבינים מה שהגמרא לא הבינה. הוא השתדל בכל מאודו למצוא אילן להיתלות בו ולטעון שבעצם הוא רק מפרש איזו שיטה קדמונית. אולם כל זה לא עזר לו ובקובץ 'בית אהרן וישראל' (גיליון קכז) נדפס מאמר קוצף מאת הרב שלום סגל, שתקף את אומן בביטויים חריפים והשתדל בכל מאודו להראות שההסבר של אומן אינו נכון. אומן ו'מוריה' אפילו לא זכו להיזכר שם בשמם, אלא "פרופ' המתחכם שהדפיס מאמר באיזה קובץ", שמא חלילה מישהו יציץ שם וישתה מים הרעים ונמצא הרב סגל מכשיל אותו בהרהורי כפירה ח"ו.

להנאת הקוראים נצטט חלק מהביטויים:

וראיתי באיזה קובץ נדפס שם מאמר מאיזה פרופ' המתחכם להעלות רעיון לפרש המשנה כפשוטה, דלא כהבנת חכמי התלמוד והראשונים… והוא על פי מה שמצא היגיון לצורת חלוקה זו, על פי "תיאוריה מתימטית מודרנית של תורת המשחקים"… והנה, באמת לזר ייחשב להתייחס לניסיון התחכמות לנטות מדרכי הגמרא בפירוש מתני' ולצעוד בדרכים שלא שערום רבותינו… מוזר לנסות למצוא איזה הגיון לצורת חלוקה כזו, המבוססת על תיאוריה מתימטית מודרנית, שכאילו נודעה רק לחכמי המשנה ונעלמה מחכמי התלמוד, ועל סמך זה לסטות מהבנת התלמוד בפירושא דמתניתין.

הרב סגל נתברר כמאופק מאוד ביחס ללשון החריפה שנקט כותב אחר, הרב נתן פרלמן (גיליון קכט של קובץ 'בית אהרן וישראל', עמ' קכא), שהרבה לחרף ולגדף את אומן על חטאו הגדול: הניסיון לפרש את המשנה שלא כהבנת התלמוד. והנה מלשונו הזהב:

מחא ליה אמוחא… לדברי הבא במשחק"ו [רמז לתורת המשחקים של אומן]… שהאלקים עשה את האדם בסברא ישרה, והמה ביקשו חשבונות רבים אשר לא יכילו המים ואין מים אלא תורה, במאטעמאטיקא(!) ומשחקים אשר הם חושבנא בעלמא בלא עיון וסברא, להשוות בין השונים אשר לא דמו זה לזה אלא כעוכלא לדנא.

ולבסוף בא הקטע המנצח:

על שהעז לפרש המשנה כנגד דברי הגמרא והראשונים והפוסקים, היפך דרכה של תורה האמיתית, שלא שערוה אבותינו ורבותינו הקדושים אשר דבריהם בצמא אנו שותים, ולא עלתה על לבם.

לאחר זמן רב למדי שלח פרופ' אומן תגובה למערכת 'בית אהרן וישראל' ובה הצדיק את דרכו. התגובה כתובה בלשונות הכנעה והתבטלות שממש מקוממים את הקורא, אולם עם כל זאת מערכת הקובץ מצאה לנכון שלא לפרסם את תגובתו והוא נאלץ לפרסמה מעל גבי הקובץ התורני 'המעיין' (טבת תש"ע).

הוויכוח שהתנהל בין אומן ובין אותם כותבים חריפים הוא ארוך ומסובך, והרוצה ידרשנו מעל גבי הקבצים הנ"ל. אבל הנחת היסוד של אותם רבנים ברורה, והם מצהירים זאת בגלוי: לא ייתכן לפרש פירוש שלא נמצא בגמרא, חד וחלק. נותר רק להסביר מדוע אומן אינו צודק והפשט במשנה חייב להיות כפי שהבין אותו התלמוד.

לא יודעים להבדיל

אין צורך להכביר מילים כדי להסביר לאן מוביל הרעיון שמייצגים הרבנים סגל ופרלמן. הגישה הזאת מובילה פעמים רבות למבוי סתום – אלא אם נאמץ את הרעיון הנוצרי שכל קדושינו אינם יכולים לטעות בשום אופן ופנים.

יתר על כן, וזה הקטע העצוב באמת: אדם העוסק שנים בתחום מסוים רוכש בדרך כלל טביעת עין וחוש מפותח המסייעים לו להבחין בין אמת ובין זיוף. מי שעוסק בכתבי יד עתיקים רוכש את הכישרון להבדיל בין עותק מקורי ובין זיוף. מי שמתמחה בטעימת יינות, לומד במשך הזמן להבחין בהבדלים דקים מן הדקים בטעם היין, וכך בכל תחום.

על אותה הדרך, ראוי שהעוסק בתחום התורני ירכוש במשך השנים את היכולת להבחין בין אמת לשקר, בין מהלך אמיתי ובין שאינו כזה. ואכן, סיפור נפוץ מתאר את רבי חיים מבריסק שהגיב לציטוט של 'תוספות' מפי רב אחר באומרו "תוספות אינו כותב זאת בשום מקום". בדקו – והתברר שהוא צודק. רבי חיים הרגיש שהסובבים אותו מתפעלים מזיכרונו המפליא והגיב מיד: אינני זוכר את התוספות על כל הש"ס על פה, אלא שברי לי כי תוספות לא אמרו שטות כזאת.

הסיפור, סיפור נאה. אבל בפועל קורה ממש ההיפך הגמור: ראש הישיבה מתאמן שוב ושוב, כל ימי חייו, להצדיק כל זרות – ולו תהיה הגדולה ביותר, העיקר שהיא נאמרה על ידי הגמרא או אחד הראשונים. הלומד הישיבתי מסרס במו ידיו את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת ושקר, שהרי הכול אמת ויציב ואין שום טעות בעולם כלל.

רק תפיסת עולם מעוותת כזאת יכולה להביא את הרב פרלמן הנ"ל להצהיר בסוף דבריו כי למעשה הסוגיה במסכת כתובות פשוטה מאוד, אפשר להסביר את הגמרא בטוב טעם ודעת, ואין בה שום קושי מיוחד. בהצהרתו זו הוא התעלם מהרי"ף הכותב שהגאונים לא הצליחו להבין את הגמרא והחליטו לדחות אותה, אבל עדיף להקריב חייל כדי להציל את המלך.

הבאנו רק דוגמה אחת לבעיה הגורמת לחשיבה התורנית לדרוך במקום אחד. ישנן בעיות נוספות. אולם על כך – בהזדמנות אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011