דורכים במקום / ישראל לבקוביץ'

 

 דרך הלימוד בישיבות הליטאיות, המצמצמת עד כדי ביטול את המחשבה העצמית, גורמת לקיבעון רוחני ומחשבתי שאין לו אח ורע בכל תחום מתחומי החיים. התוצאה: עולם הישיבות, כבר עשרות שנים, לא מתקדם לשום מקום  

  

איור: מנחם הלברשטט

הישיבות הקדושות הן גאוות עולם התורה החרדי, בעיקר החלק המכונה 'ליטאי'. היכנס נא לאחת מישיבות הדגל של עולם זה, כגון מיר, פוניבז' או חברון, ותראה מאות ואלפים שוקדים על תורתם, בחורים ואברכים שקועים כל כולם בהוויות אביי ורבא, האוויר מלא ריתחא דאורייתא, מחזה נורא הוד.

הישיבות הן חוט השדרה, הלוז של עולם התורה. התפקיד התורני החשוב ביותר בעולם הליטאי הוא ראש ישיבה. הדמויות המתנוססות בכותל המזרח של עולם זה היו בעיקר ראשי ישיבות או לימדו בישיבות: רבי חיים מבריסק ובנו רבי יצחק זאב, רבי שמעון שקאפ, רבי ברוך בער לייבוביץ, רבי אהרן קוטלר, רבי ראובן גרוזובסקי, והרשימה ארוכה.

הנחת היסוד של עולם זה היא שהדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד, העיון והפלפול בתלמוד הבבלי ומפרשיו. כבר חכמינו ז"ל אמרו: "מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד" (ברכות ח ע"א). אבל בעוד שהמטרה שלהם הייתה בעיקר ידיעת ההלכה, והמשא ומתן ההלכתי היה רק אמצעי להגיע לידיעה זו, הרי שרבי חיים מוולוז'ין – אבי עולם הישיבות הליטאי – הפך את האמצעי למטרה. הוא חידש שעצם הלימוד והפלפול כשלעצמו, גם בלי אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, הוא הוא הדבר החשוב ביותר שיש לו לקדוש ברוך הוא בעולמו. כל העולם, על מיליארדי יצוריו, אינו קיים אלא למטרה זו בלבד. הגר"ח מוולוז'ין אמנם לא חידש את התפיסה הזו, וקדמו לו בכך גדולי תורה לא מעטים, אבל הוא העצים וביסס אותה והפך אותה ליסוד מוסד.

כל תפיסת העולם של הציבור החרדי הליטאי מעוצבת סביב עניין זה. אל יהי הדבר קל בעיניכם! האנרגיה שציבור זה משקיע בלימוד התלמוד הבבלי היא עצומה, ואדם מן החוץ אינו יכול לתפוס זאת כלל. זו משימה לאומית שכבר ילדי 'חדר' בני שבע ושמונה מגויסים אליה, שלא לדבר על הישיבות, קטנות כגדולות, שזהו מסלול הלימוד היחיד שיש בהן. לימודי חול בישיבות – הס מלהזכיר. ישיבת וולוז'ין המעטירה נסגרה כביכול משום שרצו לכפות עליה לשלב לימודי חול.

אך לא זו בלבד, אלא אפילו בתורה עצמה – למרות שמידתה ארוכה מארץ ורחבה מני ים, ויש בה ענפים רבים ושונים, עולם הישיבות מתעלם ביודעין מהכול: אין תנ"ך, אין מחשבת ישראל, אין אפילו לימוד הלכה לשם ידיעת ההלכה. למעשה, אפילו מן התלמוד הבבלי לומדים רק את הסוגיות בעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות – בעיקר מסדרי נשים ונזיקין, ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה בעולם הישיבות לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום. כל בחור שנכנס לישיבה נאלץ להתאים את עצמו למסגרת זו בדיוק, ואם לא – אין לו מה לעשות במשך שבע השנים הבאות עד חתונתו, ובדרך כלל אף שנים רבות אחריה, כיוון שהוא ייאלץ ללמוד ב'כולל' כל שהוא (אם כי יש לציין שב'כוללים' המסגרת מעט רחבה יותר: בעולם החסידי לומדים הלכה בדרך כלל, ואף בעולם הליטאי פונים לעבר מסכתות אחרות).

ואכן, בחורים רבים סובלים סבל עצום – רק בשל העובדה שהם מוכרחים ללמוד מסלול שמתאים לעשרה אחוזים ופחות מכל בחורי הישיבות. תארו לעצמם אוניברסיטה שמחליטה לחייב את כל הסטודנטים ללמוד אך ורק היסטוריה, ובתוך ענף זה דווקא את תולדות השושלת ההבסבורגית. זהו בערך המצב בעולם הישיבות. אבל הכול כדאי! כבר אמרו חכמינו: "אלף נכנסים להוראה ואחד יוצא", ועולם התורה מוכן להקריב תשעים אחוזים ומעלה שיישארו מתוסכלים עד סוף חייהם במקרה הגרוע, ובמקרה הטוב יטחנו מים ויחדשו חידושי סרק, והעיקר שאותו אחוז קטן של מוכשרים לכך יגיע להיכן שיגיע. בסופו של דבר, הרי עצם העיסוק בתורה – גם מבלי להגיע לכלום – הוא הדבר החשוב ביותר.

האמנם?

החידושים הטובים תפוסים

הבה נקבל, לצורך העניין, את כל העובדות האלו, ונחליט שלימודו של אותו פלח מן התלמוד הבבלי הוא העניין החשוב ביותר שעבורו נברא היקום, ושווה להקריב בשבילו כל דבר שהוא, ממש כמו תוכנית הגרעין האיראנית עבור האייתולות. ובכן, האם הגענו כבר לפצצת האטום? עולם הישיבות במתכונתו הנוכחית קיים כבר מאה שנה ויותר. עַם שלם לומד אותן מסכתות, באותה דרך, שוב ושוב ושוב. האם הגענו לפריצת דרך? משהו שהיה שווה בשבילו כל המאמץ?

התשובה המדהימה היא לא! לא ולא. המהפכה האחרונה התרחשה לפני מאה שנה בערך, כשעולם התורה עבר ללמוד בצורת חשיבה חדשה, שנושאי הדגל שלה היו הגר"ח מבריסק וראשי ישיבות נוספים. מאז לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה כל שהיא, הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער לייבוביץ ורבי שמעון שקופ. הוא לומד את תירוציהם, מפלפל בהם, מקבל אותם או דוחה אותם, ומנסה לתרץ תירוץ משל עצמו. כל דור ודור מנסה להמציא את הגלגל מחדש.

עולם הישיבות, על כל למדניו העצומים ועילוייו המבריקים, דורך במקום כבר עשרות שנים ואינו מתקדם – ולא יתקדם – לשום מקום. אני הקטן איני יכול להירגע מעניין זה כשאני חושב עליו. אילו היה הדבר חודר לתודעתם של קברניטי עולם התורה, הם היו ודאי לוקים בהתקף לב. אבל אל דאגה – זה לא יחדור אף פעם.

כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאת השנים האחרונות. רפואה, מתמטיקה, פיזיקה, אסטרונומיה, פילוסופיה, פסיכולוגיה, שחמט, מה לא? תארו לעצמכם מישהו שרוצה להגיע לאליפות העולם בשחמט, ומחליט שהוא ילמד אך ורק את המהלכים של בובי פישר, אלוף העולם בזמנו. הלא למשוגע ייחשב! בסרט הזה כבר היינו, והתקדמנו מאז עשרת מונים. את המלחמה הבאה אי אפשר לעשות לפי הכללים של המלחמה הקודמת.

אפילו חקר התלמוד עשה צעדים כבירים – מחוץ לכותלי הישיבות. עבודתם של ר' שאול ליברמן ור' יעקב נחום אפשטיין קידמה את הבנתנו על מבנה המשנה והתלמוד לגבהים חדשים, וחוקרים כגון פרופ' שמא יהודה פרידמן משתמשים במסקנות ובהישגים שלהם ומתקדמים הלאה. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש לאחר ששני המאורות האלו עשו זאת בשבילנו.

עולם הישיבות, לעומת זאת, עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה. לא התקדמו מאז סנטימטר. חידוש של ראש ישיבה בן ימינו אינו טוב יותר מחידושו של ראש ישיבה לפני מאה שנה, ובהרבה מקרים הוא חלש יותר – פשוט משום שהחידושים הטובים כבר תפוסים.

היכן טמונה הבעיה? כאן ברצוני להפנות את המבט ללב לבה של צורת החשיבה התורנית.

כולם צודקים

אריסטו, ראש החכמים, כמעט נביא אליבא דהרמב"ם, היה אדם חכם מאוד, וקידם רבות את החשיבה האנושית. אבל מה היה קורה אילו היינו סבורים שאריסטו הוא שיא החכמה האפשרית, שאי אפשר להגיע מעבר למה שהגיע וכל תפקידנו הוא רק לרדת לסוף דעתו? מסתבר שלא הייתם קוראים מאמר זה, משום שהייתי כותב אותו על קלף לאור הנר.

התפתחות הידע בנויה תמיד על כך שהדור השני משתמש במסקנותיו של הקודם לו, בורר מתוך הידע שקיבל את הנכון, משליך את הלא נכון, ומתקדם הלאה. אוי ואבוי היה לנו אם הידע היה נשאר בתחום תגליותיו ומסקנותיו של אריסטו, ואפילו אלו של גלילאו.

לעומת זאת, החשיבה התורנית, כל כולה, בנויה על ההנחה שהתנאים כמלאכים, האמוראים כבני אדם, הראשונים כחמורים, ואנחנו – אפילו לא זבובים. שִׂכְלֵנוּ הזעיר אינו מסוגל לתפוס כלל את רוחב גדלות דעתם של הראשונים, מכל שכן של האמוראים, ובנוגע לתנאים – אין על מה לדבר, הם רחוקים מאיתנו שנות אור. עלינו להודות ולהלל לבורא עולם על שאפשר לנו לתפוס קצה קוצו של יו"ד מחכמת התורה על ידי שאנו מצליחים קמעא להבין את דברי הראשונים, המפרשים את דברי האמוראים, המפרשים את דברי התנאים. רק כך אנו מסוגלים בכלל לתפוס משהו, קמצוץ.

הנגזרת הישירה של התבטלות טוטאלית זו היא התפיסה שכל דברי הקדמונים הם תורת אמת, דברי א-לוהים חיים. הם הבינו את התורה באור בהיר ובשכל ישר, ואין לנו שום סיכוי להגיע לעומק ההבנה שלהם. אנו יכולים רק לנסות ולהבין עד המקום ששכלנו הדל יאפשר לנו. והחשוב ביותר – הם לא יכולים לטעות בשום אופן; אם יש סתירה חזקה לדברי תנא, אמורא או ראשון, הבעיה היא בנו ורק בנו. עלינו להתאמץ שוב ושוב עד שנזכה לחשוף את האור הגנוז בדבריו.

אחד הדברים המעמידים את הנצרות הקתולית באור מגוחך הוא העובדה שמאמיניה מחויבים להאמין כי הכס הקדוש לעולם אינו טועה. מה אומר לכם? הלוואי עלינו. החרדי מחויב להאמין כך ביחס לאלפי תנאים, אמוראים וראשונים – אף אחד מהם לא יכול לטעות. כל מה שאמרו – אמת וצדק, נכון וישר.

אך אם אף אחד לא יכול לטעות, מה עושים במקרה שיש מחלוקת? מה עושים במקרה שאחד מהם טוען כי חברו אינו צודק? על זה יש תשובה מוכנה: "אלו ואלו דברי א-להים חיים" (עירובין יג ע"ב). האמרה הזו היא פרדוקס, אבל רוב ככל העולם החרדי אינו מתעניין כלל בפרדוקס זה, ומקבל את הדברים כאקסיומה. כולם צודקים, למרות שהם עצמם חלוקים ביניהם. ממש כמעשה הרב החלמאי שהצדיק את ראובן ושמעון כאחד בדינם, וכששאלתהו הרבנית כיצד ייתכן הדבר, ענה: יונתי – גם את צודקת.

יתרה מזו, ויכוחים לפעמים אינם נקודתיים אלא נוגעים לשיטות ולתפיסות חיים שלמות, כגון הרמב"ן לעומת הרמב"ם. אבל הלומד החייב להאמין שכולם צודקים וכולם מרועה אחד ניתנו אינו מנסה כלל לזהות הבדלים ושיטות מעבר לרמה המקומית בסוגיה פלונית, והכול הופך לעיסה אחת גדולה. ישנם אישים תורניים שהבנת שיטתם מצריכה שנים של התבוננות, אבל הלומד אינו משקיע מחשבה בנידון. קחו למשל את הרמב"ם, יקיר עולם הישיבות. ספרים שלמים מתחברים על סדר הרמב"ם, היוקרתי שבהם הוא חידושי רבי חיים הלוי. האם יש בספר ניסיון לשרטט קווים לתפיסתו של הרמב"ם באופן כללי (על האישיות – מַאן דְּכַר שְׁמֵהּ)? האם יש ניסיון כלשהו ליצור תמונה של העקרונות שלו, של הגישה שלו? לא ולא. ספרו של הגר"ח הוא אסופה של תירוצים על רמב"מים מוקשים – ותו לא. וכמוהו כל שאר הספרים שהתחברו על הרמב"ם בעולם הישיבות. יצירות מן הסוג של משה הלברטל בספריו על המאירי, הרמב"ן ועוד – לא קיימות. אכן, משה הלברטל הוא עילוי לא רגיל, אבל בעולם הישיבות יש גם יש עילויים בעלי פוטנציאל שכזה, אלא שהם עסוקים כל ימיהם בחשיבה מצומצמת להחריד.

לא ניתן לתרץ

למגמה זו של 'כולם צודקים' ישנם שורשים עמוקים וקדומים, אין להכחיש זאת; המשא והמתן התלמודי מכיל מאמץ כביר המושקע בהסברת דעות שונות של תנאים, והתלמוד מנסה ככל יכולתו להסביר כל שיטה ושיטה.

הראשונים המשיכו באותה מגמה, והצטיין בכך במיוחד הרמב"ן שחיבר ספרים שלמים כדי להגן על הרי"ף והגאונים. כך שלחשיבה התורנית הממשיכה באותו קו יש על מה שתסמוך. אולם התפיסה הזאת בעייתית, והבעיה הולכת ומחריפה עם כל דור של פרשנים. שכן אם לפני האמוראים עמדו רק דברי התנאים שאותם היו צריכים להסביר ולהצדיק, הרי שלפני הראשונים עמד כבר כל התלמוד הבבלי, ולפני האחרונים כבר עמד הר עצום ואדיר של דברי הראשונים, שכולם כולם צריכים וחייבים להיות צודקים. ומכיוון שבדרך הטבע טעויות נופלות פה ושם, אפילו אצל החכמים הגדולים ביותר, הבעיה הלכה והחריפה. כל טעות גררה בעקבותיה הסברים אפולוגטיים שהצדיקו אותה בכל מחיר, והסברים אלו בתורם הוסיפו את הקושי שלהם, וכך העניין הולך ומסתבך.

אחד הקיצוניים בתפיסה זו היה רבי אלחנן וסרמן הי"ד, שקבע כי מי שמתרץ קושיה שה'תוספות' הניחוה בלי תירוץ הרי זו ראיה מוכחת כי לא הבין לאשורה את קושיית התוספות. שהרי אם תירוצו נכון – מדוע לא הבינו התוספות תירוץ זה?

הייתי שמח לשאול את ר' אלחנן מדוע יש להעדיף את התוספות על פני הגמרא? הרי לשיטתו הגמרא עדיפה על התוספות, והפשט שלנו דווקא מסביר את הגמרא. התשובה שלו מן הסתם הייתה נחרצת: התוספות אולי לא הבינו את הגמרא, אבל לך אין שום סיכוי להבין את מה שהתוספות לא הבינו. לכן ברור כי שקר אתה דובר.

בדור מאוחר יותר עברה אמרה זו גלגול ומישהו מראשי הישיבות הדביק אותה לרבי עקיבא איגר, שרגיל להשאיר רבות מקושיותיו ב'צריך עיון', והן מהוות אתגר ללומדים. אבל באמת – כך אותו ראש ישיבה – איננו מבינים כלל את קושיותיו של רעק"א. כל התירוצים שאנו אומרים אינם אלא לתרץ את מה שאנו, הקטנים והבורים, הבנו בדברי רעק"א. אבל את קושייתו האמיתית לא הצלחנו אפילו להבין, ולפיכך גם לא לתרץ.

הנה קוריוז המדגים היטב את הקו הישיבתי בנושא זה: במסכת כתובות (פרק י, משנה ד) עוסקת המשנה במקרה של אדם שהיה נשוי לשלוש נשים ומת, והשאיר עיזבון שאינו מספיק לכסות את כתובותיהן של השלוש. המשנה מתארת מצב שבו כתובותיהן של הנשים אינן שוות בגודלן (מנה, מאתיים ושלוש מאות), וקובעת כיצד מחלקים את עוגת העיזבון שנותרה בין שלוש הנשים.

הדבר המפתיע הוא שהמשנה מתארת שלושה אופנים של גודל העיזבון שנותר, ובכל אחד מהם היא מציעה שיטת חלוקה אחרת. התמיהה זועקת עד לב השמים.

ההסבר שהתלמוד הבבלי מעניק למשנה הזו קשה בעליל: הוא עורך בכל חלק מחלקי המשנה אוקימתות שונות, המפרקות את המשנה לגורמים ומנתקות כל קשר שהוא בין חלקיה. קשה למצוא היגיון כל שהוא בדברי התלמוד (למעט ההסבר שאין כאן אלא העמדת פנים של 'פירוש' כדי שהמשנה לא תסתור את ההלכה המקובלת. תירוץ מבית מדרשו של הגר"א שאומץ בהתלהבות על ידי פרשנים מודרניים). עד היכן הדברים מגיעים אפשר לראות בדברי הרי"ף (נא ע"א), הכותב שהקדמונים ניסו להסביר את דברי הגמרא ולא עלתה להם כל עיקר, לפיכך הם החליטו להתעלם ממנה ולפסוק לפי שיקול הדעת! זו התבטאות נדירה ביותר, האומרת שהגאונים החליטו לחלוק על התלמוד מכיוון שלא עלה בידם להסביר את הסוגיה באופן המתקבל על הדעת.

הסבר מתמטי

פרופ' ישראל אומן ומיכאל משלר פרסמו בשנת תשמ"ה מאמר באנגלית בכתב העת "Economic Theory Journal of", ובו הראו כיצד אפשר לפי נוסחה מתמטית מסוימת לחשוף את העיקרון המסתתר מאחורי שלושת הדינים במשנה שלכאורה אינם קשורים ואף סותרים זה לזה. בשנת תשנ"ט חזר אומן ופרסם מאמר בקובץ התורני 'מוריה' (גליון קכב), ובו כתב בעברית ובשפה פשוטה ומובנת את העיקרון שמצאו.

הרעיון של אומן אמור להיות משיב נפש לכל לומד: פתאום נחשף האור שבמשנה, בתוך הכאוס מתחבא סדר עקבי. אפשר אולי להתווכח אם יש היגיון מאחורי עיקרון זה או שאין כאן אלא היגיון מתמטי גרידא, ואז קשה לקבל את ההנחה שהתנא של המשנה אימץ אותו. אבל בכל אופן זו צריכה להיות המטרה, ואם לא בדרך שישראל אומן הסביר, אזי באופן אחר.

אומן, שכנראה מכיר באופן זה או אחר את צורת החשיבה החרדית, נזהר מאוד בניסוחיו (לפחות במאמרו שב'מוריה', שאותו קראתי), והשתדל להצניע ולטשטש ככל האפשר את העובדה שהוא מציע פירוש אלטרנטיבי שהתלמוד לא עמד עליו, ולא אף אחד מן הראשונים. לפי צורת החשיבה התורנית אין מקום לפירוש כזה, והוא פסול מעיקרא באופן נחרץ, שהרי לא ייתכן שאנו מבינים מה שהגמרא לא הבינה. הוא השתדל בכל מאודו למצוא אילן להיתלות בו ולטעון שבעצם הוא רק מפרש איזו שיטה קדמונית. אולם כל זה לא עזר לו ובקובץ 'בית אהרן וישראל' (גיליון קכז) נדפס מאמר קוצף מאת הרב שלום סגל, שתקף את אומן בביטויים חריפים והשתדל בכל מאודו להראות שההסבר של אומן אינו נכון. אומן ו'מוריה' אפילו לא זכו להיזכר שם בשמם, אלא "פרופ' המתחכם שהדפיס מאמר באיזה קובץ", שמא חלילה מישהו יציץ שם וישתה מים הרעים ונמצא הרב סגל מכשיל אותו בהרהורי כפירה ח"ו.

להנאת הקוראים נצטט חלק מהביטויים:

וראיתי באיזה קובץ נדפס שם מאמר מאיזה פרופ' המתחכם להעלות רעיון לפרש המשנה כפשוטה, דלא כהבנת חכמי התלמוד והראשונים… והוא על פי מה שמצא היגיון לצורת חלוקה זו, על פי "תיאוריה מתימטית מודרנית של תורת המשחקים"… והנה, באמת לזר ייחשב להתייחס לניסיון התחכמות לנטות מדרכי הגמרא בפירוש מתני' ולצעוד בדרכים שלא שערום רבותינו… מוזר לנסות למצוא איזה הגיון לצורת חלוקה כזו, המבוססת על תיאוריה מתימטית מודרנית, שכאילו נודעה רק לחכמי המשנה ונעלמה מחכמי התלמוד, ועל סמך זה לסטות מהבנת התלמוד בפירושא דמתניתין.

הרב סגל נתברר כמאופק מאוד ביחס ללשון החריפה שנקט כותב אחר, הרב נתן פרלמן (גיליון קכט של קובץ 'בית אהרן וישראל', עמ' קכא), שהרבה לחרף ולגדף את אומן על חטאו הגדול: הניסיון לפרש את המשנה שלא כהבנת התלמוד. והנה מלשונו הזהב:

מחא ליה אמוחא… לדברי הבא במשחק"ו [רמז לתורת המשחקים של אומן]… שהאלקים עשה את האדם בסברא ישרה, והמה ביקשו חשבונות רבים אשר לא יכילו המים ואין מים אלא תורה, במאטעמאטיקא(!) ומשחקים אשר הם חושבנא בעלמא בלא עיון וסברא, להשוות בין השונים אשר לא דמו זה לזה אלא כעוכלא לדנא.

ולבסוף בא הקטע המנצח:

על שהעז לפרש המשנה כנגד דברי הגמרא והראשונים והפוסקים, היפך דרכה של תורה האמיתית, שלא שערוה אבותינו ורבותינו הקדושים אשר דבריהם בצמא אנו שותים, ולא עלתה על לבם.

לאחר זמן רב למדי שלח פרופ' אומן תגובה למערכת 'בית אהרן וישראל' ובה הצדיק את דרכו. התגובה כתובה בלשונות הכנעה והתבטלות שממש מקוממים את הקורא, אולם עם כל זאת מערכת הקובץ מצאה לנכון שלא לפרסם את תגובתו והוא נאלץ לפרסמה מעל גבי הקובץ התורני 'המעיין' (טבת תש"ע).

הוויכוח שהתנהל בין אומן ובין אותם כותבים חריפים הוא ארוך ומסובך, והרוצה ידרשנו מעל גבי הקבצים הנ"ל. אבל הנחת היסוד של אותם רבנים ברורה, והם מצהירים זאת בגלוי: לא ייתכן לפרש פירוש שלא נמצא בגמרא, חד וחלק. נותר רק להסביר מדוע אומן אינו צודק והפשט במשנה חייב להיות כפי שהבין אותו התלמוד.

לא יודעים להבדיל

אין צורך להכביר מילים כדי להסביר לאן מוביל הרעיון שמייצגים הרבנים סגל ופרלמן. הגישה הזאת מובילה פעמים רבות למבוי סתום – אלא אם נאמץ את הרעיון הנוצרי שכל קדושינו אינם יכולים לטעות בשום אופן ופנים.

יתר על כן, וזה הקטע העצוב באמת: אדם העוסק שנים בתחום מסוים רוכש בדרך כלל טביעת עין וחוש מפותח המסייעים לו להבחין בין אמת ובין זיוף. מי שעוסק בכתבי יד עתיקים רוכש את הכישרון להבדיל בין עותק מקורי ובין זיוף. מי שמתמחה בטעימת יינות, לומד במשך הזמן להבחין בהבדלים דקים מן הדקים בטעם היין, וכך בכל תחום.

על אותה הדרך, ראוי שהעוסק בתחום התורני ירכוש במשך השנים את היכולת להבחין בין אמת לשקר, בין מהלך אמיתי ובין שאינו כזה. ואכן, סיפור נפוץ מתאר את רבי חיים מבריסק שהגיב לציטוט של 'תוספות' מפי רב אחר באומרו "תוספות אינו כותב זאת בשום מקום". בדקו – והתברר שהוא צודק. רבי חיים הרגיש שהסובבים אותו מתפעלים מזיכרונו המפליא והגיב מיד: אינני זוכר את התוספות על כל הש"ס על פה, אלא שברי לי כי תוספות לא אמרו שטות כזאת.

הסיפור, סיפור נאה. אבל בפועל קורה ממש ההיפך הגמור: ראש הישיבה מתאמן שוב ושוב, כל ימי חייו, להצדיק כל זרות – ולו תהיה הגדולה ביותר, העיקר שהיא נאמרה על ידי הגמרא או אחד הראשונים. הלומד הישיבתי מסרס במו ידיו את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת ושקר, שהרי הכול אמת ויציב ואין שום טעות בעולם כלל.

רק תפיסת עולם מעוותת כזאת יכולה להביא את הרב פרלמן הנ"ל להצהיר בסוף דבריו כי למעשה הסוגיה במסכת כתובות פשוטה מאוד, אפשר להסביר את הגמרא בטוב טעם ודעת, ואין בה שום קושי מיוחד. בהצהרתו זו הוא התעלם מהרי"ף הכותב שהגאונים לא הצליחו להבין את הגמרא והחליטו לדחות אותה, אבל עדיף להקריב חייל כדי להציל את המלך.

הבאנו רק דוגמה אחת לבעיה הגורמת לחשיבה התורנית לדרוך במקום אחד. ישנן בעיות נוספות. אולם על כך – בהזדמנות אחרת.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 בדצמבר 2011, ב-גיליון שבת הגדול 1 - טבת תשע"ב, לא שחור-לבן / קולות מושתקים מן החברה החרדית ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 43 תגובות.

  1. אוי ויי.
    מי יסיר קורה מבין עיניהם של המזרוחניקים , המתגלגלים תמיד באותה מסילה , לפיה הארגון הוא מטרת הבריאה, טעמה ותכליתה ואם חלילה, המציאו משהו מאז הץעדכן הארגון , מיד יש לכנס את הוועדה הפדגוגית , להחליט על מתווה, להחתים את היועצת, להביא להצבעה ולרשום בפרוטוקול.

    לאט לכם.
    לא שמעתם על השגחה פרטית? אולי אין משמעות בכלל לארגון כארגון , אולי הוא רק הכנה לתהליך נפשי שנועד לשפר את עבודת השם?

    אולי התסכול וטחינת המים של האברכים, נועד לייצר את האנרגיה שתעיף אותם, כאינדבדואלים ולא כקבוצה, לתוך מציאות רוחנית אמיתית?

    אולי באמת כדאי שתעדכנו את הפרוטוקול , שלכם , לא של פוניבז'.

  2. האידיאל החרדי הראשון במעלה אשר שכל האידאילים האחרים מתבטלים מפניו הוא "שימור פך השמן הטהור" קרי שמירת הבידול החרדי מפני רעיונות זרים.
    החברה החרדית בדומה לדתות אחרות מושתת על אמונה תמימה שעיקרה הוא שהחילוניות מורכבת מאנשים שאינם "פותחים את עיניהם" לראות את נכונותה האובייקטיבית של התורה. החרדי הפשוט סבור שהטענות על הבריאה המעידה על יוצרה והוכחות הכוזרי ממעמד הר סיני הם ראיות חותכות שהחילוני פשוט מסרב לעמוד מולם ביושר לב מטעמים אנוכיים.
    טענה נוספת שמחזקת את האמונה בנויה על מיתוסים על גאונתם של הרבנים בדורות הקודמים, כדוגמת ה"חזון איש" המייעץ לרופא מוח, והגאון מוילנא שידיעתו כל חכמה וחריפות מוחו לא נודעו כמוה. אם גאונים אלו האמינו מיהו אותו חילוני כהה מוח שעומד מולם?
    בשל כך יש להאדיר את "קושי לימוד התורה" לעומת כל חכמה. רוב החרדים שעסוקים בגמרא בטוחים שהמאמץ האינטלקטואלי שבו הם עומדים קשה בהרבה על כל חכמה אחרת כמו "חכמת החשבון והתשבורת" שהגאון מוילנא ידע על בוריה. לשם כך יש להרחיק מלבם כל רמז לחכמה חיצונית המערערת את האמונה בעיכרות מוחם של החילונים לעומת חובשי בית המדרש.
    מכיוון שהצורה המזוקקת של המאמץ האינטלקטואלי והגאווה העצמית החרדית הוא "לימוד העיון" שאף חילוני אוכל מאכלות אסורות לא יצליח להבין (אל תקרי ונטמאתם – אלא ונטמטם). קשה להאשים את המערכת בשימור חסר התוחלת הזה. (אין מישהו שאחראי על המערכת. זוהי בעיקר אוסף התתי מודע של אלפי מאמינים המבינים, רובם שלא במודע , מהי הסכנה לאמונה עצמה).
    לתוספת חיזוק נוסף הצ'ופר של "הנאה בלימוד" מין מוסכמה כי לימוד התורה (קרי: לימוד העיון) הוא הדבר המהנה ביותר שקיים. הכיצד ניתן להשוות זאת ללימוד אקדמי יבש כצנון?

    אך בסופו של יום הפאנטיות היא האויב הגדול ביותר של עצמה. בזכות הטכנולוגיה האמונה הפשוטה הזו מכורסמת כרסום הולך ומעמיק מקרב שכבות רחבות מבין בחורי הישיבות המובחרות היום. (כדוגמת חברון, בית מתתיהו, אור ישראל). החומות הולכות ונפרצות ואין מנהיג שיעמוד בפרץ. כרגע הבניין כולו עומד על כרעי התרנגולת של ההשתייכות החברתית. ברגע שהכרסום יגיע למסה כריטית שבה לומד העיון כבר לא יחשב האליטה, העסק כולו יקרוס אם בקול רעש גדול ואם בגסיסה איטית. וקרוב אלינו הדבר מאד.

  3. ישראל לבקוביץ.

    דרול, או מי שלא תהיה.
    מה פתאום החלטת שאני מזרוחניק? אני בשר מבשרה של החברה החרדית.
    שלוסמם [בתקוה שאייתתי נכון]. מסכים עם כל דבריך, ויש לי הרבה מה להוסיף, בהזדמנות אי"ה.

  4. אני פשוט לא הבנתי מהי חשיבותו של התקדמות בעולם התורה, הרי לא מספיק לך הבנה עמוקה, וידיעות מוקפות בתורה? מי אמר שיש חשיבות "להתקדם" בתחום התורני כמו שיש במדעים, הרי יש הבדל ענק ומשמעותי ביניהם, שהתורה ניתנה מסיני, ואנו מנסים לדעת מה ניתנה אז, משא"כ בחכמות אחרות אנו מנסים להבין מה שיש לפנינו ולא מה שהבינו וידעו פעם? אפילו אם נניח שהיה התקדמות במהפכה של ר' חיים, וכי יש לך טענה על הדורות שקידמו שלא היה התקדמות? יש לך טענה על גדולי עולם כמו ר' יצחק אלחנן ספקטור, ר' חיים מולוז'ין, והנצי"ב שלא למדו כר' חיים בזה שלא התקדמו??
    עוד הערה, ההבדל שאמרתי בין תורה לחכמות אחרות גם נוגע לנושא של ירידת הדורות. הרי העולם הדתי מניח שתורה שבעל פה גם נמסר בסיני. אם כן מאוד מסתבר שהם שחיו יותר גרוב לאותו מעמד הבינו יותר טוב מה שהיה לפניהם, ולכן אני מבקש לא ללעוג על דברי הגמ' "אם ראשונים כמלאכים כו."

  5. ישראל לבקוביץ.

    מבולבל
    התקדמות – זה הדבר הטבעי שקורה כשלומדים טוב, ומבינים טוב. אם אין התקדמות, סימן שמשהו לא בסדר. לא חשוב להתקדם, זה צריך לקרות לבד.
    אתה אומר 'התורה ניתנה מסיני', וכנראה שבוי בדוגמה החרדית שהתורה ניתנה מסיני לכל פרטיה ודקדוקיה, ותפקידנו הוא רק לגלות מה משה קיבל מסיני. אם אתה סבור כך, אין לי מה לשכנע אותך. אבל לפחות תדע שיש הרבה הסבורים שזו גישה מופרכת לגמרי. התורה כפי שהיא לפנינו היא פרי התפתחות של דורות, שהוסיפו כל אחד על חברו. ולמעשה התהליך שקרה הוא בדיוק הפוך: הראשונים הבינו יותר טוב מהאמוראים, האחרונים יותר מן הראשונים, וכיום מבינים יותר טוב מכל הדורות שקדמו.
    זה גם עונה על שאלתך 'הם חיו קרוב יותר למעמד נתינת התורה', זה היה אולי נכון אם שום דבר לא התפתח מאז. אבל האמת הפוכה בדיוק. האם לא שמעת פעם על הסיפור במסכת מנחות (דף כט,ב) שמספר כיצד הראה ה' למשה רבינו את רבי עקיבא ותלמידיו, וחלשה דעתו משום שלא הצליח אפילו להבין מה שהם אומרים? אולי אתה מכיר אותו דרך משקפיים אפולוגטיות, אבל הסיפור הוא כפשוטו ממש. והתלמוד עצמו הכיר בעובדה שהתורה שבעל פה היא פרי פיתוח של דורות על דורות.

    • ע"פ האמונה היהודית (אשר הוכחות רבות לה) התורה אינה יכולה 'להתקדם' במשך הדורות מבחינה מהותית. מאחר והתורה שבכתב ופרטיה שבע"פ ניתנו בסיני מבורא העולם בכבודו ובעצמו הכיצד יבוא לו אדם בסוף הדורות וימציא את הגלגל?
      אפשר לגלות את אמריקה, אבל לא לברוא אותה. ולעניינינו, דרך לימוד התורה הוא להבין אותה בשכלינו הקט ולנסות להבין את השכל האלוקי, ובכל הדורות עמלו לגלות מה כתוב בתורה מתוך חומר הגלם שהיה בפניהם.
      כיון שהתורה שבע"פ מתקיימת בצורה של העברה מדור לדור ומרב לתלמיד מאז מתן תורה ועד ימי רבי ורב אשי, פשוט וברור שהאמוראים קבלו בקבלה מהתנאים והתנאים המאוחרים למדו מהתנאים שלפניהם,וכן הלאה עד משה רבינו, וכמו שהרמב"ם מתאר. אם האמוראים קבלו בקבלה מהתנאים שהדין הוא כך וכך, ובמשנה שלפניהם היה כתוב אחרת, ודאי היה עליהם לפרש את המשנה בצורה שונה אף אם לפעמים דחוקה, ובודאי שאנו שבפנינו נמצא רק החומר הכתוב, לא נוכל לפרשן את המשנה בצורה שונה מהאמוראים שידעו מקבלה מה הכוונה.
      אינני מבין למה אתה מתכוין בדבריך "אתה אומר 'התורה ניתנה מסיני', וכנראה שבוי בדוגמה החרדית שהתורה ניתנה מסיני לכל פרטיה ודקדוקיה, ותפקידנו הוא רק לגלות מה משה קיבל מסיני. אם אתה סבור כך, אין לי מה לשכנע אותך". הרי ברור לכולנו שישנן הלכות למשה מסיני רבות וי"ג מדות שאם לא ניתנו מסיני, מאיפה צצו?

  6. רונן אחיטוב

    לא בראשונה, לבקוביץ, שפכת את התינוק עם המים.
    נכון שיש קיפאון בעולם החרדי, ונכון שאין שם פתיחות לרעיונות חדשים. אבל האשמה אינה בתלמוד ובמפרשיו אלא בתפיסות המקובלות בעולם החרדי, המקבלות את הדיון התלמודי – והבתר תלמודי – כעיסוק בהלכה למעשה, ולא כמחקר באופציות פרשניות אפשריות. הגישה של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים" אינה אשמה בדריכה במקום, והיא אולי הרעיון המבריק והפורה ביותר בתלמוד. אבל אם מערבבים אותה עם תפיסות פונדמנטליסטיות שאינן מסוגלות להבין שיש אמת בדברי אלו וגם בדברי אלו, ומניחות את חוק "השלישי הנמנע", שממהותו סותר אותה, מגיעים לשוקת שבורה.
    הקריאה הפתוחה בתלמוד אינה מוצאת בו פלפולי סרק, אלא רעיונות יפים ונכונים. הדרך אינה לוותר על התלמוד אלא להעיז לקרוא אותו בעיניים אחרות.

    • ישראל לבקוביץ.

      רונן, לא ברור לי בדיוק מה אתה מתכוון. תוכל להסביר את עצמך יותר טוב?
      אני מתרשם רק באופן כללי שבאומרך 'לקרוא את התלמוד בעינים אחרות', אתה מתכוון לקריאה פוסט מודרניסטית, מעין זו שמשתמשת במילים כמצע להעמיס עליהם כל רעיון אפשרי, בשיטת ה'וורט' שאין המילה הכתובה בשבילו כי אם יתד לתלות עליה את הרעיון.
      אם אכן הבנתי אותך נכון (ואינני בטוח), אזי לדעתי אינך צודק, ובכל אופן: חכמי התלמוד לא חלמו אפילו על כיוונים כאלו.

  7. בכל זאת, על כך אין חולק שעם ישראל שפיתח ושיפשף את מוחו והוציא מתוכו גאונים אדירים בכל התחומים כמעט עשה זאת באמצעות שיטת הלימוד "הפרימיטיווית" אותה אתה מציג כאן, הרבה מהמדענים והפילוסופים היהודים היו יצירתיים במיוחד ופורצי דרך כמעט בכל נושא, ההסבר הנפוץ לכישרון העם היהודי הוא אלפי שנים של לימוד ופילפול בתלמוד ובפוסקים, לשיטתך היה צריך לצמוח פה עם שיודע רק לדקלם מה שנאמר לו ולנסות להתחמק ממחשבה יצירתית, גם בקרב גדולי התורה של הדורות האחרונים בחלקם הגדול הינם אנשים חושבים מאוד, היות ואתה מכיר ולומד את דבריהם ושיטתם (מתוך דבריך נראה שאתה "בעניינים" חרל"ש או משהו כזה) תתקשה להתעלם מהגאונות והיצירתיות ביסודות של ר' שמעון שקופ או מההבנה הבריאה של "ר' חיים" או ה"חזון איש" כו' לרמה אנטלקטואלית שכזו לא ניתן להגיע על ידי דיקלום והסכמה לכל דבר שנאמר.
    לגופם של דברים גם אני מסכים שהעיקרון של לקבל את כל דברי הרעק"א כהלכה למשה מסיני הוא בהחלט לא נכון וברור שגם הרעק"א בעצמו לא נתכוון לכך, יתכן ויש מקום ללמוד אפילו ראשונים בגישה מעט יותר ביקורתית, אבל מכאן ועד להתייחס לתלמוד כעוד ספר פרשנות למשנה ולא כספר מחייב שכל דבריו קודש קודשים המרחק עדיין רב מאוד, לשיטתך מהתלמוד והילך נבנתה ערימת גיבובים זו על גבי זו ואם כן אנו צריכים לחזור וללמוד רק את המשנה, נו באמת…

    • ישראל לבקוביץ

      הגניוס היהודי הוא דבר מעניין מאוד, אבל לא נראה לי שזה קשור ללימוד התלמוד. אתה באמת חושב שלימוד התלמוד פשוט משנה את הדנ"א? בלי שום ידע בביולוגיה אני יכול להבטיח לך – להד"ם.
      בתוך כל חברה יש תמיד אחוז מסויים של גאונים, ואותם אנשים בעולם הישיבות צמחו להיות הגר"ש שקאפ או ר' חיים. ההסכמה לכל דבר שנאמר דווקא מלבה את היצירתיות. תאר לעצמך איזה מאמץ עצום צריכים היו חכמים אלו לעשות כדי להצדיק כל דבר וליישב כל סתירה. הרי הם נאלצו לעשות שמיניות באויר. הטענה שלי היא שכל היצירתיות הזאת פשוט מיותרת, ואף הורסת את השכל הישר. שכן נאלצים לקדש אלף ואחד דינים מוטעים. נראה לך שלחינם אמרו בבריסק ש'צריך לעקם את השכל כדי שיתאים לתורה, ולא את התורה כדי שתתאים לשכל'? שכן במציאות השכל לא מסתדר עם התורה (וכוונתי לתורה המעוותת שבדו להם, לפי הנחות היסוד המופרכות שלהם). וצריך כל הזמן 'להכניע' אותו.

  8. ראוי לציין שבניגוד לדרך הלימוד הפולנית שמאפשרת – גם למי שמאמין לכל מילה של הראשונים והאחרונים – להמשיך וליצור גג על גג גם אם בלי קשר לטקסט ולכוונתו המקורית
    בדרך הלימוד הליטאית בה כל אחד כאילו יורד לעומק כוונת המשורר לא ניתן אלא להמשיך וללעוס שוב ושוב את אותן סיסמאות שדופות

  9. פניתי למכר שלי – ר"מ בישיבה חרדית בבני ברק, ולהלן התייחסותו בקצרה:

    בס"ד קראתי את כל דבריו של החכם בעיניו. הטעויות הסדרתיות העובדתיות בדבריו של הכותב הן ממש בכל שורה. אפשר לטוחנו עד דק ללא כל בעיה. רק שהציבור אליו הוא כותב מחפש את זה ונהנה מזה. הציבור שנגדו זה מיועד לא יודע מזה, והיודע מתייחס לזה בבחינת הכלבים נובחים והשיירה עוברת. כך אין מי שייצא נגדו כראוי לו.
    למשל בכל הישיבות כמעט יש הספק עצום בכל הסדרים חוץ מסדר א'. ראה נא רק כמה נבחנים בדרשו 120 דף כל זמן ישר והפוך. ובכל ישיבה יש מסגרות פנימיות של מבחנים על הספק.
    כמו כן אין שום תחום בעולם בו מחדשים לגמרי כל הזמן כמו בלימוד הישיבתי. קח למשל את שיעורי ר' שמואל שהוא חלון מסויים לרמת ההיקף עד זמנו והשווה לכמות הידע בשנת ת"ש לאחר ר' חיים ותלמידיו הישירים ר' שמעון ור' ברוך בער וחבריהם. אוטוסרדה של חידושים. ומאז עד היום יצאו אלפי ספרים מחודשים לגמרי הבנויים על קודמיהם ומתקדמים הלאה, עם דחיית דברי הקודמים לרוב. על אחרונים אנו חולקים ובודאי על ראשי הישיבות. זה חלק מהלמוד. כל 10 שנים נצרכת שוב עבודת ליקוט של מה שהתחדש בעשור האחרון ומדובר על יסודות מחודשים לחלוטין.
    כמו כן אין בחור ישיבה שלא לומד חצי שעה הלכה ביום, וכמות עצומה של לומדים בעיקר בכוללים לומדים הכל בכיוון הלכתי. מייצרים מאות מוצים לשנה בבני ברק וירושלים. זה פשוט מגוחך.
    אין יום בו לא יוצא ספר תורני חדש או בבירורי הלכה מחודשים או בלמדנות ישיבתית, מדובר על יוצרים לא על מלקטים. (רביעית של מים חיים מטהרת מן הדין, ללמדך שרביעית של מקור שווה למ' סאה של כינוס.. ר' יצחק הוטנר בהקדמה לאלפסי זוטא). וכן הלאה וכן הלאה.

    • למה לא להתייחס לגופם של דברים?

      זו בדיוק דרכם של חרדים מסוימים. במקום להתייחס לטענות בלבד ולענות עליהם ואף לשמוח שקיים דיון פתוח בנושא, בוחרים להגיב בצורה מתנשאת, מזלזלת, ולגופו של אדם. כנראה שזה עוד מנגנון ההגנה מהפחד שמא "יתקלקלו" להם עוד כמה

  10. ישראל לבקוביץ

    אבחר באותו מטבע לשון ואומר שקראתי את תגובת החכם בעיניו. לאנשים כאלו אין תועלת בקריאת ביקורת, כי זה יחליק עליהם כמו מים על נוצות אווז, הם לא צריכים אפילו לומר שיורד גשם כי אינם מרגישים כלל את היריקות.
    ברור שחידושים מקומיים יכולים להאמר, וזה רק מעיד על הגאונות האנושית שמצליחה למצוא עוד ועוד חילוקים דקים מן הדקים ותירוצים שונים ומשונים כדי לפתור בעיות לא אמיתיות. הטענה שלי 'אין חידוש' היתה שלא נחלצים מזה. מה התועלת בעוד שבעה סוגי תירוצים אם הכיוון נשאר אותו דבר? אם בסופו של דבר אף פעם לא משנים זוית? לא נכון לומר שיש 'יסודות מחודשים לחלוטין', אולי ברמה של התירוץ הבודד, אבל ודאי לא במגמה.
    כמו שכתבתי: על המציאות שאין חדש, תעיד יותר מכל העובדה שיוצאים אכן ספרים לרוב, אבל לא מעניינים אף אחד מהציבור שאליו הם מיועדים. ואת זה יודע כל בן תורה.
    "על אחרונים אנו חולקים" – ממש תודה רבה, כל הכבוד. תארו לעצמכם אם הלומד הישיבתי היה מחוייב לדבריו של הגר"ח או הקהלות יעקב – המצב היה קטסטרופה כפול שמונה. הבעיה היא כפי שהוא עצמו מודה, שעל ראשונים לא חולקים, וזה מספיק לענין מה שכתבתי.
    ההספק בישיבות, הוא הנקודה היחידה שרואים קצת אור בקצה המנהרה, אבל כל אחד יודע שזו המטרה מספר שתים. הסדר החשוב והעיקרי הוא סדר עיון שבו עוסקים בטחינת המים הקלאסית, בזה מושקעת עיקר האנרגיה, ובזה יובחן ויוחשב הלמדן משאינו למדן.

  11. מסכים עם כל מילה שכתבת. אלא שכתבת גם "ולמעשה התהליך שקרה הוא בדיוק הפוך: הראשונים הבינו יותר טוב מהאמוראים, האחרונים יותר מן הראשונים, וכיום מבינים יותר טוב מכל הדורות שקדמו." אני גם מסכים שזה אכן כך, אלא שהם עצמם הרי לא ידעו זאת שהרי האמוראים לא העזו לחלוק על התנאים וכן הראשונים על הגאונים שקדמו להם

  12. יישר כחכם !
    לכבוד החכמים ותלמידיהם –
    "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם ".

    {א} והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם זקניכם חלמות יחלמון בחוריכם חזינות יראו: וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי: [יואל פרק-ג]
    ולעומת זאת-
    ישעיה כט-ל'-
    "{יג} ויאמר אדני יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה:
    רש"י –
    ותהי יראתם אותי. לא בלב שלם כי אם במצות האנשים המלמדים אותם התראו כנכנעים מלפניו כדי לפתותו בפיכם :
    ותהי יראתם אותי. מה שהם יראים מפני אינה באה מן הלב אלא כמצות אנשים המלמדים ואומרים התראו כאלו אתם יראים ונכנעים : (מצודת דוד)
    {יד} לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבניו תסתתר"
    ——————–
    {יט} כי עם בציון ישב בירושלם בכו לא תבכה חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך: ונתן לכם אדני לחם צר ומים לחץ ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך ראות את מוריך: ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בו כי תאמינו וכי תשמאילו:
    רש"י ז"ל- ולא יכנף.- לא יתכסה ממך בכנף בגדיו ,כלומר לא יסתיר ממך פניו : מוריך. הקב"ה המלמדך להועיל : ולא יכנף עוד מוריך. הקב"ה המלמדך להועיל לא יסתיר פנים ממך ואחז במשל כאדם המכסה פניו בכנף בגדו שלא יראוהו : והיו עיניך. כשלא יסתיר פניו אם כן יהיו עיניך רואות אותו ר"ל תוכל לשאול כל צרכיך כי ימלא משאלותיך : (מצודת דוד)

    {יח} וְשָׁמְעוּ בַיּוֹם הַהוּא הַחֵרְשִׁים דִּבְרֵי סֵפֶר וּמֵאֹפֶל וּמֵחֹשֶׁךְ עֵינֵי עִוְרִים תִּרְאֶינָה:
    רש"י ושמעו ביום ההוא וגו'. ותיבטל הקללה האמורה למעל' כי נסך ה' עליכם וגו' ותהי לכם חזות הכל ואבדה חכמת חכמיו : (רש"י)
    ———————
    תוספתא עדיות א,א
    כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה[כשנחרב הבית האחרון והסנהדרין "מן המקום ההוא אשר יבחר ה'] אמרו -עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדברי תורה ,ואינו מוצא מדברי סופרים -ואינו מוצא, שנאמר (עמוס ח) "(לכן) הנה ימים באים נאם ה' וגו' ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו ".
    דבר ה'- זו נבואה ,דבר ה'- זה הקץ, דבר ה'- שלא יהא דבר מד"ת דומה לחברו.
    —————————–
    לבגי לימוד גמרא בלא מקרא בישיבות, כאילו זה מקיים את דברי שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד- הנה ראיתי חכמים גדולים, שמלמדים תורה לרבים ותלמוד…בקיאים בפוסקים ביותר…ולא יודעים אפילו לנקד פסוקי תורה ,נביאים וכתובים שהם מזכירים תוך לימודם !! משמע, הם לא יודעים מקרא !
    וזה יסוד, וחושך,שכחה,חורבן בא מלימוד התלמוד לבד, שכידוע נאמר על הבבלי – "הושיבני במחשכים כמתי עולם"-"-זה תלמודה של בבל'.
    האם לכך אנו שואפים?
    'אין למדין מקרא[=תנ"ך] – בלילות' . הגלות נמשלה ללילה… ואור ה' הוא ברור ובהיר.אולם אור ה' הוא התורה…
    "מן השמים השמיעך את קולו ליסרך"..
    הרי שאם בגלות לא יכולתם לזכך ולצאת מהשמד הנורא…האם גם בארץ ישראל תרצו להשליט חושך הגלות??
    צריך לזכור, רבותי, שהתלמוד נכתב רק כ"בדיעבד" וכן המשנה,נגד ההלכה שאסור לכתבם כלל…תורה שבעל פה והגדה! …ולא לכתחילה. ולא כך כלל ניתנה התורה !
    התורה היא ברורה ואין בה מחלוקת להלכה.
    דבר ה'- זו נבואה. כמה נביאים עמדו להם לישראל?
    מעולם אין מקום להורות הלכה מחשכת הגלות- לארץ ישראל, 'פלטין של מלך'.
    נוצר מצב מגוחך, שבארץ ישראל צריך[…] ללכת עם שטריימל ו4 שכבות בקיץ וחליפה של גוי…כי ככה נהגו באירופה הקרה[גם הגויים…], ובכלל-דגש יתר על לבוש ומנהגים…[כידוע ש"לבוש "חשוב" זה במיוחד בגולה, המכוסה קליפות['לבושים המסתירים הפשט והגוף של התורה], כמו שאמרו חכמינו ז"ל- במקומי-שמי,שלא במקומי-בגדיי'…

    והרבנות לא יכולה להתמודד עם שאלות של הר הבית, קדשים וטהרות ודינים… כי 'גם בגולה לא היה…'אין חדש תחת השמש!',
    אז משאירים את השלטון לגויים…
    וכן בשאלות רבות של תקומה,שיבת ציון , השיבה שופטינו כבראשונה…
    לא, יסגרו ת'דלת מעם ישראל…רק תנו לנו להמשיך את הגלות פה…
    יש מקום לומר שגם האיסלאם ינק כוחו מ שבר שבא על עמנו בעקבות כתיבת וסיכום התמוד הבבלי[מוחמד נולד מייד אחר כן]..כמו שמצויין שם רבות.
    ועוד יש להסביר בזה..
    שיטת לימוד זו…יוצרת דור שלם של חכמים…שאין להם שום יכולת תפקודית או אכפתיות אמיתית בפתרון בעיות ציבוריות או אישיות,של מי ש'מחוץ למעגל שלהם'. הם משתחוים לאיזה רבה מהגלות…ואין תנופה…
    —————
    הבה ניקח את גדעון, שהושיע לישראל-
    שופטים ו'-
    "ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' קח את פר השור אשר לאביך ופר השני שבע שנים והרסת את מזבח הבעל אשר לאביך ואת האשרה אשר עליו תכרת: ובנית מזבח לה' אלהיך על ראש המעוז הזה במערכה ולקחת את הפר השני והעלית עולה בעצי האשרה אשר תכרת: ויקח גדעון עשרה אנשים מעבדיו ויעש כאשר דבר אליו ה' ויהי כאשר ירא את בית אביו ואת אנשי העיר מעשות יומם ויעש לילה:"

    ירושלמי מגילה,פרק א' הלכה יב-
    דאמר ר' אבא בר כהנא ז' עבירות הותרו בפרו של גדעון -אבנים פסולות, ועצי אשירה, ומוקצה, ונעבד, ולילה וזר [=לא כהן], ואיסור במה ".
    —–
    גדעון שמע מפי ה' ישיר. אבל התלמוד יודע 'לסכם' שהיו פה 7 עבירות דאורייתא…אז מה ? זה היה דבר ה'…
    איזה רב היה מתיר זאת היום???

  13. לא יכול להיות יותר גרוע, עד שיש קורטוב של אמת בביקורת על שיטת הלימוד הליטאית, בא זה ועוטף הכל ברוח כפירה, ומעתה מי ישמע לו גם על דבריו הנכונים, דווקא מפר' הלברטל וספריו על הפילוסופיה של ההלכה של הרמב"ם או הרמב"ן ,היה לו ללמוד ולהסיק מסקנות הפוכות, מאלו מקורות ביהדות הוא שואב שתנאים או אמוראים אינם יכולים לטעות, והלא כך נא' משרבו תלמידי ב"ה וב"ש שלא שימשו כל צרכן רבו המחלוקות, לדעת הרמב"ם במצב מחלוקת אחד מהתלמידים (דהיינו תנא) בוודאי טועה בהבנת קודמו, ולדעת הרמב"ן והגאונים במחלוקת יש שיבוש באופן העברת המסורה, ובפסק ההלכה הולכים לפי הרוב שנא' "אחרי רבים להטות" בשביל לבטל דין צריך בי"ד גדול בחכמה ובמניין מקודמו, וזמן חתימת התלמוד מחייב את הכל, כל העניין הזה מבואר בהקדמת המשנה להרמב"ם ועוד ראשונים, תורה זה דת ודרך חיים, היא לא חכמה מדעית, כל מסכת חולין והלכות שלימות שנחתמו בתלמוד אינם נכונים מדעית,
    אפשר לפרש עניין במשנה בדבר שאינו נוגד את ההלכה שנפסקה בתלמוד, "אין אני רואה הפרש בין פירוש
    המשנה לפירוש המקרא שהרשות נתונה לפרש במקראות כאשר עינינו הרואות חבורי הפירושים שמימות הגמרא, אלא שצריך שלא יכריע ויפרש שום דין שיהא סותר דעת בעלי הגמרא" (תוספות יו"ט נזיר ה. ה
    מכל המלומדים וחוקרי התלמוד שהזכיר לא מצינו שהם חלקו על מסקנת ההלכה התלמודית,
    הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות של הרמב"ם מישב את דברי הגאונים מקושיותיו של הרמב"ם , אך זו יצירת פאר אדירה שעומדת בפני עצמה גם בלא שנאמר שכך התכוונו הגאונים,

  14. http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=6&topic_id=2350041&forum_id=1364

    יעויין בלינק בניק "מבקר" בעמודה 6 שם מובא סי' טו מדרשות בית ישי של הרב שלמה פישר שליט"א שמביא גישה שונה ומפתיעה מאוד בנושא והנקודות שלבקוביץ הביא במאמר :

    היחס בין ירידת הדורות להתקדמות הדורות ובין תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים וכן היחס בין המשנה לבין פרשנות האמוראים עליה וכו'

    כדאי גם לקרוא את המשך הדיון שם על דבריו -מומלץ מאוד למעמיקים

  15. אומר כבר עכשיו שאני הקטן לא לומד גמרא לפי ההבנה המובאת אצל הגר"ש פישר בלינק שהבאתי וגם רבותיי מהם אני למדתי ולומד לא הולכים בדרך זו בהבנת היחס שבין המשנה לגמרא

    הבאתי את הדברים בשביל להראות שיש גם גישה כזו וכדאי לראות אותה ולהעמיק ולדון בה וכידוע שהגר"ש פישר שליט"א לא קטלא קניא כמובן וכדאי היה לי להביא את דבריו ולדון בהם

    אם ישראל לבקוביץ כותב המאמר עדיין נכנס לכאן יעניין אותו מאוד לדעתי לעיין בדברים.

    • Cognitive dissonance
      מוכר למישהו?
      קיימים שתי אופנים להתמודד בזה…
      לפי הנראה למוחי הקטן זה מה שקורה כאן…
      הלא?

    • בס"ד ז' בטבת ע"ד

      לאמיר – שלום רב,

      לגבי סמכותו של התלמוד – כתב הרמב"ם בהקדמתו ל'משנה תורה': 'הואיל ואותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל, ואותן החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם חכמי ישראל או רובן, והם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש עד משה'.

      דומני מוגדרים בדברי הרמב"ם שלושה גורמים המצטרפים יחד.

      (א) קבלת כלל ישראל.

      (ב) היותם של חכמי התלמוד 'כל חכמי ישראל או רובן', מה שנותן לדבריהם משקל של 'אחרי רבים להטות'. לעומת זאת, אחרי חתימת התלמוד, גברה הגלות, נתפזרו ישראל ונתמעטו הלומדים, כפי שביאר הרמב"ם קודם לכן.

      (ג) יתרונם האיכותי ש'הם ששמעו הקבלה בעיקרי התורה כולה איש מפי איש'. ידיעתם השלימה במסורת המקובלת מפי משה – היא שאיפשרה להם לדון בבטחה בשאלות המתחדשות ולדמות דבר לדבר בסברא נכונה.

      הוה אומר: לא בכדי נתקבלה סמכותו של התלמוד בעם ישראל, אלא מתוך שהכירו חכמי הדורות הבאים במעלתם, והרכינו ראשם לעומתם.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • בפיסקה 1, שורה 3:

        …הם כל חכמי ישראל או רובן…

      • ש.צ שלום רב

        את הדברים הללו אני יודע היטב אבל העניין הוא שהתלמוד הוא לא חיבור בפני עצמו אלא חיבור המבוסס על חיבור קודם לו שהסכימו עליו כל ישראל והוא המשנה

        לפי מה שנראה מהרב שלמה פישר יש מתח מתמיד בין התלמוד למשנה ולא סוג של פרשנות ונדבך

        והרי על פניו ידוע שאין אמוראים חולקים על תנאים ולכן כשלומדים את דברי האמוראים ההבנה הפשוטה היא שהאמוראים מנסים להבין את התנאים ולפרש את דבריהם

        אך מדברי הגר"ש פישר נראה שאין הדבר כך וצ"ע גדול מאוד על הדברים

        בפוסקים הרי מוצאים לא מעט פעמים התבטלות כלפי פוסקים בחירים יותר למרות אי ההסכמה עם דבריהם עם ניסוחים כמו "מה לעשות וכבר הורה זקן" וכד'

        הציפיה המתבקשת שאותו הדבר יהיה גם כאן וצ"ע

        • העובדה, המוצגת יפה גם בדברי הרב פישר, היא שהאמוראים לא חלקו על התנאים בהלכה, אלא בנתינת טעמים חדשים להלכות מקובלות של התנאים ובמקומות מסויימים פשטו ספיקות של התנאים. והוא מדבר בפירוש על החלטה של האמוראים שאין חולקים על פסקי ההלכה התנאיים.

          קיומה של החלטה כזאת, שולל לכאורה את האפשרות שאמורא יפרש הלכה תנאית בניגוד לדעת אומריה. הרי הוא התחייב לקבל את ההלכה התנאית?

          לפיכך נראה לענ"ד שכאשר אמורא 'נדחק להעמיד דברי תנא לפי האמת' כלשונו של הרב פישר, שהאמורא סבר שההסבר ניתן להיאמר בדעתו של התנא, שכן לגדלותו של התנא יותר סביר לייחס לו ניסוח דחוק מאשר טעות בסברא. וצ"ב.

          כדאי לציין שהמקורות התנאיים נמסרו בעל פה, ומשום כך הוצרכו להתנסח בצורה קצרה כדי להקל את שינונם. צורך זה בא לעיתים קרובות על חשבון ניסוח משפטי מלא ה'סוגר את כל הפינות' ומבאר את כל גדריו של הדין. ניסוח המשנה לא בא כתחליף ללימוד מפי רב שיבאר את טעמי המשנה.

          [סיפר לי ידיד שהוא ר"מ בישיבה תיכונית שהטיל פעם על תלמיד כעונש לשנן משנה אחת והלכה אחת ברמב"ם. שינון המשנה עלה לתלמיד בקלות, בעוד ששינון ההלכה ברמב"ם היה קשה מאד. הוא ההבדל בין חיבור שנועד לשינון לבין חיבור שנועד לקריאה!]

          • מיגוון טעמים

            לגבי טעמים המוצעים בתלמוד, השונים מהטעם שבמשנה, יש לבחון גם את האפשרות שלא מדובר במחלוקת. יש טעמים הנאמרים כאסמכתא, ויש שדין אחד נובע ממספר טעמים.

            אף בתורה מצאנו נימוקים שונים למצווה אחת. וכך במצוות השבת. שני טעמים 'דתיים': זכר למעשה בראשית: 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ… וינח ביום השביעי' (שמות כ,יא); זכר ליציאת מצרים: 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים' (דברים ה,טו); טעם 'חברתי': 'למען ינוח עבדך ואמתך כמוך' (שם); וטעם 'לאומי': 'כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם' (שמות לא,יג).

    • ישראל לבקוביץ

      אכן, נכנסתי וקראתי ובאמת מעניין מאוד. לא שזה עוזר למשהו. הגר"ש פישר ידוע בעולם החרדי כחריג וכחשוד, הנה אתה עצמך ממהר להתנער מהגישה. נס ופלא הוא שעוד יש מישהו שמעיז להגיד ולכתוב בספר דברים כאלו, ואינו נסקל. זה מראה שיש תקוה.

  16. ישראל בוקר טוב

    דבר ראשון לשם הגילוי הנאות אני אישית לא משמש דוגמא לדבריך, אני לא חרדי אלא דתי לאומי

    מעבר לכך אני והרבנים שלי מהם למדתי ואני לומד גמרא לא לומדים לפי הבנה זו מתוך אי הסכמה עניינית אתה ולא מתוך חשש "פשקעווילי" נוסח "שומו שמיים והזדעזעי ארץ" וכד'

    ההיפך הוא הנכון ורבותיי אצלם אני לומד גמרא משתמשים בלימוד העיון ב"בית ישי" של הגר"ש פישר והם מעריכים את דמותו, מסתבר מדבריך שבציבור החרדי מתייחסים אל הגר"ש פישר ביחס של כבדהו וחשדהו אבל אצלנו מכבדים אותו ומעריכים אותו מאוד.

  17. ישראל, משהו שחשוב להדגיש הוא שהגר"ש פישר למרות דעתו בעניין האוקימתות וכיו"ב מתנגד מאוד ללמד בדרך זו נערים שנמצאים בתחילת דרכם בלימוד משום שלדעתו מבחינה חינוכית זה יכול לגרום לבלבול חמור שתלמידים יכולים לחשוב שאפשר לפסוק על פי פשט המשנה ולחלוק על אמוראים ועוד בלבולים

    בגלל זה הגר"ש פישר חתם על העצומה של הרבנים בחוברת שיצאה נגד שיטת הרבדים "מתורתך לא נטיתי" למרות שבעניין האוקימתות הוא סובר כמותם אלא שהוא חושב שלמרות שמצד האמת הדבר נכון, מבחינה פדגוגית אסור ללמד כך נערים צעירים שעוד לא טעמו מספיק טעם לימוד[התוכנית כזכור יועדה לתלמידי יסודי ותיכון]

    כך גם הוא אמר לרב אבינר ולאנשי הפרוייקט של "רבדים" שבאו אליו לשאול אותו בעניין

    אם ראית בלינק שהבאתי מעצכ"ח את המשך הדיון שם בטח ראית שהביאו את הדברים הללו

    על כל פנים אם נעזוב כרגע את העניין החינוכי -שגם בו יש לדון בנפרד-שיטתו של הרב שלמה פישר בעניין זה מעניינת ומחודשת מאוד והדברים מצריכים עיון גדול

    • ישראל לבקוביץ

      אכן, נכנסתי וקראתי חלק, וראיתי שחבל להוסיף, הכל נכתב ונטחן שם עד דק. רק בקצרה אומר שגם הגר"ש פישר, עם כל הכבוד, עדיין מתחבא מאחורי 'וצ"ע' ושאר ניסוחים מעודנים, ואף ממהר להדגיש שחלילה לקחת מדבריו מסקנות כאלו ואחרות. ניכרת עליו אימתה של החברה או הדוֹגמה שהוא בעצמו לא מצליח להיחלץ מתוכה. בנדון דנן אני מצטרף לביקורת שמתח עליו שם הרב מיכי

  18. ישראל,דווקא הגר"ש פישר בדבריו כותב באופן חד וברור

    ושיטתו שם בעניין האוקימתות בגמרא וההבדל בין האמוראים לתנאים מובאת ללא שום הסתייגות מקובלת נוסח "לולא דמסתפינא" וכד' כך שאני לא מבין איפה מצאת בדברי הגר"ש פישר "ניסוחים מעודנים" כאלו ואחרים ,אתמהה

    זה נכון שהגר"ש פישר עושה הפרדה גמורה בין ה"הלכה" ל"מעשה" בעניין והוא מתנגד ללמד תלמידים צעירים לפי הדרך אותה הוא מביא בדבריו אך נראה הדבר שזה מסיבות חינוכיות גרידא ולא מפחד כל שהוא שהרי אין לו שום בעיה לכתוב את הדברים שחור על גבי לבן בלי קודים ובלי רמיזות

    אני מניח שבתור עצכ"חניק מובהק אתה בטח רואה בגישה זו בחינוך "שקרים קדושים" ואתה בטח מתנגד לה אבל לענ"ד יש צדדים לכאן ולכאן בעניין עד כמה לחשוף תלמידים צעירים לראיה מורכבת כבר מהתחלה ולכן כמו שכתבתי העניין הזה מצריך דיון נפרד ואני הבאתי כאן את דברי הגר"ש פישר יותר מצד עצם התפיסה שלו יותר מאשר השאלה כיצד והאם ראוי ללמד כך במידה ואכן כך מבינים את היחס בין הגמרא למשנה וכו'

    לגבי הזדהותך עם הביקורת של הרב מיכי שם -זה קצת מוזר לי, הרי הרב מיכי מבקר שם את שיטתו של הגר"ש פישר משום שהוא לא מסכים אתו בעניין והוא דווקא כן מסכים עם ההבנה הלמדנית הסטנדרטית שהאמוראים באוקימתות כן מנסים לפרש את המשנה ולנסות להבין מה היא רצתה לומר באמת ובתמים
    [הרב מיכי גם אמר את זה בשיעור שלו על הנושא שהייתי בו]

    הרב מיכי דווקא הביא שם עמדה למדנית מיינסטרימית כנגד גישתו הלא שיגרתית של הגר"ש פישר

    אז איך איפה בדיוק הזדהת עם ביקורתו שם? זה נראה מהמאמר כאן שאתה דווקא לא מצדד בגישה המיינסטרימית

    • על האוקימתות

      את גישתו בעניין האוקימתות מבאר הרב מיכאל אברהם במאמרו 'מבט אפלטוני על האוקימתות', 'אקדמות' כח.

      הוא מסביר שהמשנה מנסחת את העיקרון בטהרתו, אך כדי שהעיקרון יבוא לידי ביטוי מעשי צריך לפעמים תנאים נוספים שאותם מבארת הגמרא ב'אוקימתא'.

      דוגמא לכך מביא הרב ד"ר אברהם מתחום עיסוקו כפיזיקאי:

      הכוסחה שקבע ניוטון שכח המשיכה בין שני גופים תלוי במסה של שניהם ובמרחק ביניהם.. נוסחה זו נכונה כאשר אין לשני הגופים מטען חשמלי הגורם למשיכה או לדחיה.

      הוה אומר: על הכלל שקבע ניוטון יש לעשות אוקימתא: 'במה דברים אמורים? כשאין לשני הגופים מטען חשמלי, אבל כשיש מטען חשמלי…'.

      [ואם ישאל השואל: מדוע לא מפרטת המשנה עצמה את כל התנאים? התשובה לענ"ד היא שהמשנה נקטה בדרך קצרה כדי להקל את השינון, שהרי המשניות נמסרו בעל פה.
      לפיכך הזכירה המשנה רק את מה שמבטא את יסוד הדין. את ההשלמות הנחוצות קיבל התלמיד בשלב הבא, אחרי שנכנס ללמוד מפי רבו את טעמי המשנה. ש.צ.ל]

      • ש.צ שלום רב

        יישר כח על הבאת מאמרו של הרב מיכאל אברהם

        רק אוסיף ואומר שהדברים שהבאת בשמו מובאים בהרחבה גם במאמר "לחקר המשנה" בשרידי אש ח"ד שם הרב ויינברג מסביר בדיוק כך את עניין האוקימותות וכך גם את עניין ה"חסורי מחסרא" בכך שעקב לשונן הקצרה של המשניות האמוראים הסבירו את הדבר בהרחבה פרשנית אותה הם ראו כמחייבת המציאות והבנתה הנכונה של המשנה

        ויעויין שם.

    • http://www.haaretz.co.il/misc/1.1558658

      אוסיף על תגובתי מלמעלה שלא רק הגר"ש פישר בעניין זה נוהג בהבדל חד בין שיטתו להלכה לבין לימודה בפועל

      גם מהצד האקדמי מעניין לראות איך אחד מגדולי החוקרים האקדמיים בתלמוד כיום פרופ' דוד הלבני נוהג באותה הדרך כשאר הוא מגיע למסקנות מחודשות מאוד בתחום הלימוד התיאורטי אך בתחום ההלכתי הוא מעודד קו שמרני ולכן הוא פרש מהקונסרבטיבים לפני 30 שנה ובקהילה שלו הוא הסתייג מאוד ממתן אפשרות עלייה לתורה לנשים

      בלינק למעלה יש מאמר מעניין עליו שם הלבני מדבר על ההבדל שהוא עושה בין מסקנות חדשניות במחקר התלמודי לבין ההנהגות בהלכה למעשה

      כדאי לקרוא

  19. יונתן. בלי ה'.

    דווקא מצאתי הקבלה למדע. הרי ניתן לפרק את החומר באופן אין סופי, לגדלים שאין הדעת סובלת. העיסוק לפרטי פרטים, לקוואצ'י קוואצ'ים, כשלעצמו, אינו סימן מובהק לדריכה במקום.

    כל השאר כן.

  20. ישראל יקר !
    קראתי את דבריך בעיון רב , ואומנם אינני חלק מהיהדות החרדית , אך אני מכיר חלק גדול ממנה ואכפת לי מאוד ממה שקורה שם , ולכן אני בהחלט מבין את מה שאתה אומר ואת המקום הנכון והמוצדק של דבריך.
    (ולגבי אותו "ר"מ מישיבה חרדית בבני ברק" שתגובתו הובאה כאן בשרשור , הלוואי ובכל הישיבות היו לומדים כפי שהוא מתאר . ..)
    הדרך אותה עשיתי היא כזאת – הייתי בחור ישיבה , משם עברתי למדעי הטבע , משם עברתי לרפואה סינית והילינג וכל מיני שיטות תנועה ועוד. המטרה שלי תמיד היתה ועודנה למצוא את ריבונו של עולם , בכל מה שעשיתי.
    ודווקא ממרחק השנים (כבר 16 שנה שאינני מחובשי ספסלי בית המדרש) , אני יודע להעריך מה נותן לימוד התלמוד לאדם , גם מהבחינה הרוחנית.

    לימוד התלמוד כשנעשה באופן נכון ואמיתי נותן לאדם אובייקטיביות וחשיבה ישרה. היכולת לעשות "פליק פלאק" מדיעה אחת לדיעה אחרת , לראות את הסברות בעד ונגד , לחשוב – "אז מה יענה תוס' על סברת הרמב"ן . . ." וכו' וכו' , בסופו של דבר דרך לימוד זו עוזרת לאדם להיות "לא משוחד". אדם הלומד תלמוד באמת מסוגל לראות עניין באובייקטיביות על כל צדדיו , לתפוס מרחק מנטייתו הטבעית לתפוס עמדה מסוימת , והוא יודע "להיכנס" לתוך כל דיעה לעומקה גם אם זו איננה דעתו. הוא יודע "לראות את הדברים כפי שהם" !.

    המדובר בלימוד נפלא להתפתחות ולהתקרבות לאלהים (אולי מי שהתחילו אותו זה הפילוסופים היוונים אך בכל זאת המדובר בשיטה נפלאה) , ואני כמתרגל רוחני שנים רבות בשיטות שונות , אינני מכיר לשיטה זו של מציאת האמת אח ורע. אני מאמין בהחלט שיש גניוס יהודי , ושדברים כאלו עוברים בתורשה.

    (ואגב , כיום ידועים מנגנונים של תורשה אפי גנטית , שלפעמים תכונות עוברות לצאצאים אפילו תוך דור אחד !
    http://www.iba.org.il/bet/?entity=974916&type=286 )

    ועם זאת צריך גם להכיר בחסרונות של שיטה זו , ואותן תיארת היטב.
    אם לתמצת את החסרונות העיקריים הם שמרנות והתקבעות , והחיסרון הגדול מכולם הוא ה"מבנה החברתי" מסביב לתלמוד (שמטרתו היא האדרת השמרנות והקיבעון) , המפריע אפילו ללמוד את התלמוד כפי שהוא ! אם חכמי התלמוד היו רואים איך לומדים תלמוד בשיטות ליטאיות , למשל , אני בטוח שהם היו משתגעים מרוב עצבים. כנ"ל אני בטוח שדעותיהם היו משתנות בענינים רבים לו היו יודעים את מה שאנחנו יודעים על טבע העולם ועוד.

    ולמרות הכל אני מלא באופטימיות !!!
    כי דווקא מכיוון שלימוד תלמוד מלמד חשיבה ישרה ואובייקטיבית , אני בטוח שבסופו של דבר הכוחות האובייקטיביים הרואים את המציאות נכוחה וביושר יגברו על הכוחות השמרניים והמקובעים.
    המהפכה כבר בעיצומה , שום דבר לא יעצור אותה , ומתוך חורבות הדרך הישנה , חורבות תורת הגלות שכבר מילאה את תפקידה , תצמח תורת אמת – תורת הנבואה של ארץ ישראל.
    אני אישית מאמין שהגיע הזמן של הנבואה לחזור , ו"רוח החיים" שכבר הסתלקה מהתורה , תשוב אליה.
    ואין מתאים כאן מלצטט את דברי הזוהר :

    "הדא הוא דכתיב ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה, מאי טעמא, כי מרים הם, לא אתבסם נפשייהו כקדמיתא, ולא עוד אלא דאתי לקטרגא עלייהו. מה כתיב ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ. ואין עץ אלא תורה, דכתיב (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואין תורה אלא קודשא בריך הוא, רבי אבא אמר אין עץ אלא קודשא בריך הוא, דכתיב (דברים כ יט) כי האדם עץ השדה עץ השדה ודאי, דא עץ שדה דתפוחין קדישין, וכד אתגלי זיו יקרא דמלכיהון עלייהו, כדין וישלך אל המים וימתקו המים,"

    וכן את דברי ירמיהו :
    "כי זאת הברית אשר אכרת את-בית ישראל אחרי הימים ההם, נאם-יהוה, נתתי את-תורתי בקרבם, ועל-לבם אכתבנה; והייתי להם לאלהים, והמה יהיו-לי לעם. ולא ילמדו עוד, איש את-רעהו ואיש את-אחיו לאמר, דעו, את-יהוה: כי-כולם ידעו אותי למקטנם ועד-גדולם, נאם-יהוה–כי אסלח לעונם, ולחטאתם לא אזכר-עוד."

    בהצלחה רבה !

    • החשיבה התלמודית והעיון הליטאי

      בס"ד כ"ג בטבת ע"ד

      וליוסף אמר –

      הגדרת יפה את חשיבותה של שיטת החשיבה התלמודית, שכוחה יפה לדיון בכל ויכוח שבעולם, בדיון התלמודי יש חתירה להבין את שתי הדיעות החולקות, ולהגדיר במדוייק מה נקודות המוצא המשותפות ומהי נקודת המחלוקת.

      לאחר דיון כזה אין המחלוקת נמחקת, רבי מאיר לא מסכים לרבי יהודה ורבי יהודה לא מסכים לרבי מאיר, אבל אנחנו מבינים מה טעמו של כל אחד, מה הבסיס המשותף לשניהם ומהי נקודת המחלוקת.

      לתובנה זו יש גם חשיבות חברתית, כפי שהזכרת. כאשר אני מבין את שיקוליו של הזולת, גם אם אינני מסכים איתו – אני מבין שדבריו אינם הבל ורעות רוח אלא מיוסדים על שיקולים נכונים, אלא שאני חושב שהשיקולים שלי חזקים יותר.

      תובנה זאת מביאה לויכוח בצורה מכובדת, ויתירה מזו: היא פותחת פתח ליצירת סינתיזה המגשרת בין הדיעות הנראות כחולקות.

      דרך זו מיושמת הרבה בכתיבתו המחשבתית של הראי"ה קוק, המסביר בנושאים השנויים במחלוקת את ההגיון שבדיעות השונות, ומתוך הסבר זה הוא מציע דרך מגשרת.

      ***

      לגבי העיון הליטאי, ראוי להצביע על שתי נקודות בהן הוא תורם להבנה:

      א. הפשטה –

      המשנה והתלמוד מנוסחים בצורה קאזואיסטית, יש דיון במקרה כזה וכזה מה הדין. בעיון אנחנו מגדירים מה העיקרון המנחה, מה הכלל שממנו נגזר אותו פרט. כשמגדירים את העיקרון, יכולים אנו 'להבין דבר מתוך דבר' ולהסיק מסקנות על בעיות חדשות שלא היו בימי קדם.

      ב. הבנת המורכבות –

      ואתן דוגמא: רבי חיים מבריסק עומד על כך שבמושג ה'כוונה', כלולים שני מושגים: (א) שהאדם ירגיש שהוא עומד לפני ה'. (ב) שהאדם יחשוב על המילים שהוא אומר.

      ודוגמא נוספת: הרבי מליובאוויטש הגדיר שיש שתי מטרות לדיני הנזיקין. (א) תכלית דתית – תיקון חטאו של המזיק. (ב) תכלית חברתית – פיצוי לניזק על הנזק שנגרם לו.
      לדבריו חכמי בבל נטו להדגיש את הצד של פיצוי הניזק, בעוד חכמי א"י הדגישו יותר את התפקיד של כפרת המזיק ותיקון חטאו.

      ספר שלם המסביר דיונים רבים במסכת בבא קמא על פי עקרון זה, הוא ספרו של הרב מאיר אליטוב, 'דעתן עלך' על מסכת בבא קמא, ביתר עלית תש"ע.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

      • ולעצם ביקורתו של לבקוביץ

        1. טענתו של לבקוביץ כנגד ההתבססות על דברי הקדמונים, אינה קשורה בדוקא בישיבות הליטאיות. כך פועלת היהדות הרבנית מאז ומתמיד, כבניין הנבנה נדבך על גבי נדבך. הנביאים מתבססים על התורה; התנאים על הנביאים, האמוראים על התנאים, הראשונים על האמוראים, והאחרונים על הראשונים.

        שלא כבעולם המדע בו מתבססים רק על מה שהצפיה והסברא האנושית, התורה מבוססת על ההתגלות האלקית למשה בסיני, שחכמי הדורות מנסים בשכלם להבינה. יש איפוא יתרון לדורות הראשונים הקרובים יותר אל ההתגלות האלקית.

        2. הגישה של 'אלו ואלו דברי אלהים חיים', אינה סותרת את קיומן של מחלוקות ושל הכרעה הלכתית בהן, אך גם הדיעה שאינה מקובלת להלכה משקפת שיקולים אמיתיים, אלא שבמצב הנדון מכריעים השיקולים שלצד השני. בהחלט יכול להיות ששיקולים העומדים ביסודה של דיעה שלא נתקבלה, יבואו לידי ביטוי במצבים אחרים, ולכן יש חשיבות רבה להבנתם.

        3. מה שהעיר לבקוביץ שהעיון מתמקד בפרטים ואינו מגיע לנסיון להבין את העיקרון הכולל. אכן זה צריך להיות השלב הבא. אלא שיש צורך בזהירות רבה כשבאים להכללות, שלעיתים קרובות הן מאולצות ומנסות לכופף את הפרטים ל'תיזה' הכוללנית שמציעים. הכללה טובה תצמח כשיבואו לכנס את כל מה שנאמר בספרות העיון על סוגיות פרטיות, ומתוך הכינוס תוכל לצאת הכללה מבוססת.

        כבר הראי"ה בהרצאתו בפני חכמי ירושלים בשנת תרפ"א (הכלולה בחלק ממהדורות 'אורות התורה'), בה יזם את המפעלים הגדולים של ה'אנציקלופדיה התלמודית', 'הלכה ברורה', 'אוצר מפרשי התלמוד', הציע גם לערוך מבואות כלליים למסכתות ולפרקים, שידונו לא רק בשאלות הטכניות של עריכת המסכת, אלא ביסודות הרעיוניים העומדים ביסודם של הדיונים שבמסכת.

        דוגמא נאה להגשמת יוזמה זו, הוא ספרו של הרב א"מ אליטוב 'דעתן עלך', המסביר (על פי הרבי מליובאוויטש) דיונים רבים במסכת בבא קמא, שיסודם הוא בשאלה מה תכליתם של דיני הנזיקין, תיקון חטאו של המזיק או פיצוי הניזק?

        • בסעיף 2, שורה 2:

          במקום: 'אך גם הדיעה ', צריך להיות: 'שכן גם הדיעה…'

          • השלמה לסעיף 2

            הואיל והדיעה שלא נתקבלה להלכה אף היא חלק בלתי נפרד מהתורה, יכול להיות מצב שבשעת דחק וצורך גדול יסמכו עליה הפוסקים להקל, או יצרפוה כסניף לשיקולים נוספים, כדי ליצור 'ספק ספיקא' או 'ספק דרבנן לקולא' וכיו"ב – גם גורם זה מחזק את הצורך להעמיק בהבנתן של כל השיטות.

  21. תודה רבה ש.צ. יקר , נהנתי לקרוא את דבריך , ושבוע טוב.
    השבוע לא אכתוב הרבה כנראה

  22. כל כך חבל שהאדם כותב הביקורת הוא מנפגעי החברה החרדית באיזה שהוא אופן,כל כך מענין שהוא האדם היחיד החכם שעלה על נקודה שאלפי שנים כולם טועים והוא יגאל את כולם! זה סתם רושם שלי אבל יש לי תחושה שאני לא טועה.מכל מקום מכיון שהרי "החרדים אף פעם לא מתייחסים לביקורת עליהם בעניניות" וכל מיני האשמות כאלה, אני אגיב על הדברים.יש שלושה הנחות יסוד שהכותב התעלם מהם לחלוטין א.שהתורה היא חוכמה אלוקית (ולא על זה באנו לדון שהרי אם כן יצא המרצה מהשק וד"ל) ומכיון שכך אין כלל שיכות לדיון אם אנחנו מבינים הכול ואם מיצינו איזה נושא כיון שמשמעות האלוקית הוא העדר סופיות ו כמו שאדם לא יכול לתפוס העדר זמן מכיון שמוחו לא כוונן למערכת כזו כך גם אי אפשר לתפוס את גבולות התורה.ומכין שאנו מאמינים בתורה שבע"פ אז אנו משליכים את הדברים גם על דברי הגמרא.נקודה שניה שכבודו שכח היא שההנחה העומדת מאחורי גאונות הראשונים לא קשורה כלל לשכל שלהם ולכן הדיון כמה הרמבם היה חכם והאם מיצינו את דבריו הוא דיון קטנוני, הסיבה לחוכמתם היא עבודת המידות שלהם תיקון צלם האדם והזדכחות במחשבותים כדי לזכות למה שכל נשמות היהודים שואפים אליו:להתענג על ה ולהנות מזיו שכינתו,לזכות לסיעתא דשמיא בככל מעשיהם וכן בלימוד התורה!ידיד היקר אתה מבין,דברי הראשונים לא הומצאו רק מליבם אלא זכו להכונה ממרום מהקבה ולכן זו חוכמה אלוקית ולא שכל אנוש.הדברים עמוקים ואשמח לדון איתך עליהם אך רק אומר זאת.אני בחור ישיבה מן המנין שלימד בישיבה ליטאית מצוינת ואני לא מרגיש כלל כדורך במקום למרות שאני לא מנסה כלל לטעון שחיי הם רק דבש,בכל זאת אין לי ספק שהלוגיקה והבניה השכלית התורתית היא הכי חכמה בעולם.אבל מכיון שאני בעיניך בחור חרדי שעדיין לא פקח את מתוך החושך שהוא נמצא בו אני מזמין אותך לאתגר אותי בכל נושא שהוא ואז נראה אם אני דורך במקום או שמא דבריך הם טעות שנכתב ממקום פגוע וכאוב.בהצלחה

  23. אני תמה על כך שהכותב הנכבד לא התקדם בעצמו, עם האמת שלו עוד כמה צעדים קדימה, ולא קרא לבצע גם תיקונים נדרשים בתורה, שהרי היא ניתנה בעבר, וכל דור אמור להשליך את הטעויות ולהתקדם יותר מהדור הקודם.
    הוא עצמו מציין שהתורה שיש לנו כיום היא לא זו שניתנה מסיני (עפ"ל) אלא דברים שנוספו עליה. אז קדימה – תודיע לנו מה אתה משליך. ובוודאי יש הרבה מצוות ואיסורים שהם בעיניך פרימיטיביים.
    אז אולי הכותב הנכבד מגדיר את עצמו כשייך לחרדים, (אין איסור בחוק על זה, להבדיל מהתחזויות אחרות) אבל למעשה הוא מביע דעות רפורמיות קלאסיות. התורה לא התכוונה לדברי המשנה, המשנה לא התכוונה לדברי הגמרא, הגמרא ודאי לא התכוונה לדברי הראשונים, ואלו בוודאי ובוודאי שלא התכוונו להסברי האחרונים. בקיצור: רפורמי. או קונסרבטיבי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: