הבעל שם טוב לימד כמה א-לוהים אוהב ונמצא בכל מקום. ר' מנחם מנדל מקוצק לימד כמה רחוק כל אדם מן האמת, וכי אלוהים אינו נמצא אלא איפה שנותנים לו להיכנס. מז'יבוז' ביקשה לקרב את הכל; בקוצק רק יחידי סגולה 

נאמר במדרש:

אמר רבי סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות [לִבְרֹא את] אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות, מהם אומרים יבּרא, מהם אומרים אל יבּרא. ההוא דכתיב [זה שכתוב]: 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהלים פה, יא). חסד אומר: יבּרא – שהוא גומל חסדים; אמת אומר: אל יבּרא – שכולו שקר; צדק אומר: יבּרא – שעושה צדקות; שלום אומר: אל יבּרא – דכוליה קטט [שכולו קטטה]. מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל אמת והשליכה לארץ. ההוא דכתיב [זה שכתוב]: 'אמת מארץ תצמח'" (תהלים פה, יב).

המדרש הזה גילה לכול את הסוד: כס-המלכות של האדם ניצב על פי קברה של האמת. האדם הוא קיסר – בגלל שהאמת קבורה עמוק באדמה. אבוי למלכות שכזו. אבל למי זה אכפת?     

לפי דברי המדרש האלה קיים האדם בזכות טוב לבו, בזכות החסד. במז'יבוז' סברו שבעולם הזה עומד החסד במדרגה גבוהה מן האמת. בשביל מעט רחמנות – שהאמת תלך לכפרות. ישְנה רק מציאות אחת: חסד. מה שטוב – ישנו, ומה שאינו טוב – אינו קיים כלל. הרוע הוא משׂאת-שווא, אחיזת-עיניים.

קוצק סברה להפך – שכל זמן שהאדם מכזב, הרי שהחסד שהוא עושה, טוּב-לבו, הם משׂאת-שווא, אחיזת-עיניים. קוצק ידעה: האמת שוכבת אמנם באדמה, אבל היא חיה ונחנקת בתוך הקבר. האמת רוצה בתחיית המתים, אבל האדם אינו מניח לה לעשות כן. ארמון מלכותו של האדם ניצב כמו אוהל על קברה ואינו מניח לאמת להרים ראש.

לְעולם טמון בכל נשמה הגעגוע אל האמת, אבל את הגעגוע הזה הפסיקו להרגיש. לא די שאין אנשים מרגישים, אלא שבנוסף לכך לא אכפת להם שאין הם מרגישים.

אבל לרבי מקוצק – כן היה אכפת. אותו סבבה אימה לנוכח המרחק שבין האדם לבין האמת. זעקת נהי הדהדה בקוצק, וביהודים עברה חלחלה.

שוד ושבר, הנשמה הלא נעשתה לחתיכת בשר. הנשמה נעשתה לשקר. ליהודים כואב כיסם החולה, אך לא נשמתם החולה. ראשם מלא בדאגות פרנסה. כל אחד בוכה רק על "מי יִחיה…". אינם עושים דבר מלבד לאכול ולישון, ובנוסף לכך עוד חולמים הם על נתח שמן של עולם הבא. ההשׂגות שלהם מתאימות לשמַים כמו שאפונים נדבקים אל הקיר. מצוות הם עושים – וחושבים שבכך עשו טובה לא-לוהים. נוגסים חתיכה גדולה מן האפיקומן, ומתמוגגים מעצמם. על משׁיח הם משיחין! וכי ראויים הם לשאת את השם "משיח" על שפתותיהם?

הרבי מקוצק, אחד מהוגי-הדעות המקוריים ביותר שנולדו לעם היהודי, נאבק ונפתל עם הבעיות העמוקות ביותר של הקיום האנושי. לתובנותיו נודעת חשיבות רבה עבור ההגוּת הדתית המודרנית. על מנת לעמוד על טיבה ולהיווכח בבירור ובמפורש מהו היקפה של שיטת קוצק, שׂוּמה עלינו לתרגם אותה ללשון המינוח הפילוסופי. אבל את זה איני רוצה לעשות. משום שבהרקת תוכנה של לשון התורה אל לשון המינוח החילוני, הולכים לאיבוד הטעם והריח, והתוכן מסתלף בקלות רבה.

בספר זה רוצה אני בגלוי להשתמש בלשון הקוצקאית – לשון שהיא חריפה, אכזרית ולעתים קרובות מחוספסת. אבל חריפות סגנונו של הרבי מקוצק חשובה בדיוק כמו הרדיקליות של מחשבותיו. כל הבקי בפילוסופיה המודרנית יבחין מיד כי הרבי מקוצק עסק לפני למעלה ממאה שנה בסוגיות שכיום הִנן שאלות בוערות.

כאלף מֵימרוֹת נשארו לנו מקוצק, דיבורים חריפים והברקות על מושׂגי דת תשתיתיים. האם אלה מציבים יחדיו שיטה עקבית? אני סבור שכן.

קודם כול, הבה נתאר בקצרה את קווי המִתאר העיקריים של השיטה. הבעיה המטרידה את הרבי מקוצק היא היחיד – לא הציבור. באדם שולטים השקר, העדר-האמיתיוּת, התבניות הקונבנציונליות. עבור מצבו הירוד של האדם, סבורה קוצק, אין דרכו של הבעל שם טוב מועילה. האויב הגדול ביותר של האדם הִנו האגואיזם, והנשק היחידי שבעזרתו ניתן להילחם בזה הוא הפחד והתקיפות. חייבים להטיל מורא, לעורר שאט-נפש כלפי כל מה שהִנוֹ מסולף. בין כך ובין כך, אי-אפשר להציל את ההמונים, על כן חייבים להציל מניין של יהודים […]

מהפכה בתולדות החסידות

כיצד ניתן להסביר את התפשטותה המהירה של החסידות? מה היה בו, בכוח-המשיכה של הבעל-שם-טוב, אשר תוך זמן קצר משך אליו הן את ההמונים והן את יחידי-הסגולה? והלא גדולי ישראל אחרים, כמו הרמב"ם או האר"י, לא השיגו זאת.

על שאלתו זו של הגאון המפורסם, בעל "קצות החושן", השיב ר' הירש מזידיצ'וב במשל: במדינה מסוימת רצה העם לבחור לו מלך. שמעו בני העם כי במקום כלשהו, במדינה רחוקה מאוד, ישנו אדם נכבד שניחן בכל המעלות: הוא איש נאה, טוב-לב, עשיר ונאצל, "ממש מושלם" – אין איש שיהיה ראוי למלוכה יותר ממנו. אבל העם לא יכול היה ללכת לראותו, מחמת העובדה שהאיש גר רחוק כל כך. פעם הגיע אדם אחד שאמנם ראה אותו, וסיפר על אודותיו. עשה הדבר רושם חזק על יחידים ספורים, אבל רוב העם לא התפעל מזה. בא שני ותיאר מועמד אחר, ועל אודותיו הוא סיפר עוד יותר "תהילות ותשבחות" – והציבור לא התפעל. בא שלישי והביא את המלך עצמו אל העם – ואכן קיבל אותו כל העם פה-אחד בשמחה…

לאחר פטירת הבעל-שם-טוב זרח אורו ביתר עוז. במשך דורות ספורים הִלהיטה השפעתו את לבבותיהם של יחידי-סגולה במספר רב, ואלה – הלהיבו עמוקות את המוני העם בהשׂגות חדשות. לראות יהודי קדוש [כינוי לרבי חסידי] ולא להאמין בא-לוהים – נהיה בלתי-אפשרי.

יהודי קדוש כזה היה ר' מֶנְדְל, הרבי מקוֹצק.

לכאורה, ר' מנדל מקוצק היה חוליה בשלשלת שראשיתה במז'יבוז'. ואולם, מטבעו לא היה חקיין, אף לא שמרן. במשך חייו הוא קיבל על עצמו רבות מההנהגות והדעות של הבעל-שם-טוב, ודיבר ביראת-כבוד על אודות הבעל-שם-טוב ופעליו. הבעל-שם-טוב בא לתקן את דברי הנביא: "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" (ישעיה כט, יג). עבודת-ה' של הבעל-שם-טוב התפשטה מפּודוליה לווֹהלין (המגיד ממזריטשׁ), אחר כך לגליציה (ר' אלימלך מליז'נסק) ומשם לפולין. "שווה היה המאמץ כדי לקרב את יהודי ליטא (אל דרך החסידות)…". אבל הוא, הרבי מקוצק, כלל לא הרגיש עצמו כבול לשיטה המקובלת.

קוצק הייתה מהפכה בתולדות החסידות. זוהי שיטה חדשה לגמרי. מבחינות רבות, קוצק היא היפוכה של מז'יבוז'. כפי שנאמר לעיל, הרבה יסודות משותפים למז'יבוז' ולקוצק, אבל ישנם גם היבטים רבים שבהם נפרדות דרכיהן. הבה נעמוד תחילה על ההבדלים שבין מז'יבוז' לקוצק.

ברור הדבר שהרבי ר' מנדל לא ראה עצמו כיורש למז'יבוז'. ר' מנדל'ה מוויטבסק כותב באחד ממכתביו שאדם כמו הבעל-שם-טוב לא היה ולא יהיה עוד. אבל על הרבי מקוצק מספרים שעוד בפשיסחה היו עליו תרעומות:

"שמא אתה רוצה להיות גדול כמו הבעל-שם-טוב?!"

הרבי מקוצק לא נבהל: "באמת, האם השׁביע אותנו הבעש"ט שלא יהיה גדול ממנו?"

בדברו על השתלשלות החסידות הוא אפילו לא הזכיר את שמו של הבעל-שם-טוב. פעם אחת אמר בלהט אל מישהו: "היודע אתה מי אני? – היה הרבי ר' בֶּר, היו הרבי ר' שמלק'ה, הרבי אלימלך, הרבי מלובלין, 'היהודי הקדוש', הרבי ר' בונים ואני השביעי – התמצית של כולם. אני השבּת".

בעל "חידושי הרי"ם" היה בדעה שהרבי מקוצק "גדול כמו הבעל-שם-טוב", שעד פשיסחה היו כל הרביים מפרשים את חסידותו של הבעש"ט, ומאז פשיסחה ואילך הכול הוא פירוש על חסידות פשיסחה, ש"בקוצק ישבו מאות צעירים וכל אחד מהם יכול היה לצמוח ולהגיע למדרגה גבוהה כמו זו של הבעל-שם-טוב. אבל עין-הרע שהוטלה בהם בגלל פרסומם וגדלותם, הזיקה להם" […]

מז'יבוז' סבורה ששערי הקדוּשה פתוחים. קל להיות ישר, קל לעשות מצווה. קוצק זועקת שתהום פעורה בין האדם לא-לוהים, שעזות-פנים היא להזכיר את שם ה' בשפתותינו הטמאות, שצריך אדם לטהר את עצמו היטב לפני שניגש הוא לעשות מצווה. כתוב: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" (דברים יא, יח). מדוע לא נכתב "בלבבכם"? בתוך לבכם? התירוץ הוא: לדרוש שהאמת תהיה מונחת עמוק בלבבות – תהא זו הפרזה. וכי ישנו לב שבכוחו לשׂאת את האמת עמוק בתוכו!? זאת ועוד, כיצד יכולה בכלל האמת לחדור אל הלבבות בשעה שהלבבות סתומים, אטומים. אז יש עצה אחרת: "שהיא תהיה מונחת לכם כמו אבן על הלב": ישנם רגעים שבהם הלב נפתח, ואז תוכל האמת להיכנס פנימה אל תוך הלב.

אין אדם שלבו אינו פתוח ולו פעם. מדי יום ביומו מבקשים אנו בתפילתנו: "פתח לבי בתורתך… הוא יפתח לִבֵּנו…", ואם מבקשים זאת, כך, עם כל הלב, עם כל הנשמה – היושב במרומים בוודאי יעזור. כאשר המילים מונחות על הלב, הן אכן נופלות פנימה אל תוכו. האדם מִשתנה, הוא יודע מה עליו לעשות, מה צריך לתקן… והמילים מתפשטות בכל האברים.

הישגו הגדול של הבעל-שם-טוב התבטא לא רק בכך שהגה רעיונות חדשים ופתח תובנות רוחניות חדשות; הוא גם יצר שני טיפוסים חדשים או דמויות חדשות: הרבי והחסיד. בַּהיבט הזה נאמן ר' מנדל לדרכו של הבעל-שם-טוב. ר' מנדל קיבל על עצמו את האחריות להיות רבי, נהג כרבי והתייחס לתלמידיו כאל חסידים. אף על פי שהרבי מקוצק שונה היה מרביים אחרים וחסידיו נהגו אחרת מחסידים אחרים, הם השתייכו כולם לתנועה שחולל הבעל-שם-טוב […]

היחס אל האדם

הבעל-שם היה טוב לכול, היה לו לב טוב, מאיר פנים היה לכולם, חיפש אחר יהודים. הוא עבר מעיר לעיר, מכפר לכפר, כדי לקרב אפילו יהודים פשוטים וגסים. הוא הניח אפילו לנשים להיכנס אליו [לקבלת עצה וברכה]. הרבי מקוצק גירש אנשים מעל פניו. לנשים לא נתנו להיכנס בכלל.

הבעל-שם-טוב פתח בהתבודדות וסיים בהתגלות; הרבי מקוצק פתח בהתגלות וסיים בהתבודדות. כמעט עשרים שנה הוא היה סגור ומסוגר בחדרי חדרים, וסירב להניח לשום אדם לעבור את מִפְתנוֹ.

במכתב אל ר' גרשון מקיטוב מספר הבעל-שם-טוב שהייתה לו עליית נשמה להיכל המשיח, והוא שאל אותו מתי הוא יבוא. ענה לו המשיח: "בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה…". הבעל-שם טוב שאף להפיץ את שיטתו בקרב המוני יהודים כדי שגם ההמונים ייווכחו לדעת שא-לוהים הוא שורש כל הדברים. ר' מנדל, לעומתו, לא רצה בהמונים, הוא חיפש יחידים.

במאה השמונה-עשרה היו המוכיחים הולכים מעיר לעיר ומספרים ליהודים כמה חטאים הם הִנם. ספרי-המוסר של אותם מטיפים מתארים כיצד שדים ומזיקים נמצאים בכל מקום ואורבים לכל אחד, והם מאיימים בהם על הקוראים בעונשים נוראים על כל עבירה ולוּ הקטנה ביותר. הספר "שבט מוסר" מתאר אפילו פרטים של מה שנעשה בגיהינום.

מופיע הבעל-שם-טוב ומספר כמה יקר וחשוב הוא כל אדם, ובעזרת מְשלים הוא מסביר שא-לוהים עצמו, השכינה, נוכחת בכל מקום. הדרשנים פשטו את העור של האנשים, הבעל-שם-טוב שאף לרומם כל אדם.

לבו הרחום של הבעל-שם-טוב, והרגישות שהוא חש ליקרוּתוֹ של כל אדם, האכפתיות שלו לדאגות פשוטות של אנשים פשוטים, ממש כאילו היה כל אחד מהם שווה לו – אלה היו חסרים לגמרי ביחסו של הרבי מקוצק אל בני-האדם. בא אליו יהודי פשוט, ר' זליג מסֶרוֹצק, שאינו למדן. אמר לו ר' מנדל: יהודי כמוך לא צריך לנסוע אלי, אלא לשבת מאחורי התנור ולומר תהילים.

לא בלבד שהבעל-שם-טוב העלה את הבעיות הקשות הכרוכות בחיי האדם, גם חשף הוא את עושר האפשרויות ואת האוצרות הטבעיים הגלומים באדם: שמחה, אהבה, ניגון, "התלהבות" [בעירת הנשמה באכסטזה]. הוא החיה מעיינות אשר היו נסתרים במשך דורות רבים. מרחבים עצומים של החיים היהודיים, שהיו יבשים וצחיחים כמו מִדְבּר, עברו גלגול ונעשו לגנים פורחים, מְלאֵי ניחוחות משׁכרים.

הבעל-שם-טוב סבור שצריך להרגיש את היהדות, לאהוב אותה, להתענג עליה. עם זאת, כבר בפשיסחה היו בדעה שלב ללא מוח אינו שווה פרוטה, ור' מנדל מלמד שעם הרגש לבדו – עם הלב בלבד – לא יוכל האדם להשיג הרבה.

מז'יבוז' אמרה: "רחמנא לבא בעי", א-לוהים מבקש את הלב. קוצק סברה: הלב הנו תוהו ובוהו. כיצד ניתן לשמוע את ה"ויהי אור" בתוך ה"תוהו ובוהו" של הלב?

מז'יבוז' נהגה לפי הכּלל שׁאת ה' צריך לעבוד מתוך חשק, רצון, תענוג. קוצק אמרה להפך: אדם צריך לעשות "דווקא" לעצמו, "להכעיס" כנגד עצמו; לעשות – לא משום שיש לו חשק, אלא, באמת, משום שאין חשק. לא בגלל שרוצים, אלא דווקא משום שלא רוצים. "'חוקים' – מצוות שטעמן אינו ידוע – עומדים במדרגה גבוהה יותר מ'משפטים', מן המצוות ההגיוניות". למשל, ה' ציווה על משה רבנו לספור את בנות מדיין (במדבר לא, לה). וכי מצווים על משה רבנו לספור שִׁיקְסוֹת?! אבל כשמצטווים כן, עושים כן. מתמסרים לגמרי, לחלוטין.

עוד כשהיה הרבי מקוצק איש צעיר ובא ללובלין, אמר לו החוזה: "הדרך שלך לא מוצאת חן בעיניי, היא מובילה למרה שחורה", ובכך צפה שדרכו של הקוצקאי תעמוד בסתירה לשיטתו של הבעל-שם-טוב.

א-לוהים ואדם

העולם מלא בשׁדִים, מזיקים ורוחות רעות, כך סבורים בספרי-המוסר. העולם מלא אור, מלא א-לוהות, אומר הבעל-שם-טוב. בין א-לוהים לבין האדם ניצבת חומת ברזל, אומרת הגמרא (ברכות לב ע"ב). אבל שום חומה אינה חוצצת בין א-לוהים לאדם בשעה שזה לומד או מתפלל, אומר הבעל-שם טוב. אפילו במחשבות-זרות, אפילו בתענוג של עבירה נוכח א-לוהים באופן סמוי.

כל צער שיש לו לאדם הוא צערה של השכינה. רעיון זה, שהובע על-ידי התַנאים – "בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת: קלני מראשי, קלני מזרועי" – נעשה לכוח חיוני המעניק נקודת-מבט חדשה על כל התנסות. הצער שלי הוא צערו של א-לוהים. אם צרת רבים היא חצי נחמה, אזי צרת השכינה הנה יותר מנחמה.

במז'יבוז' ניצב הרעיון בדבר גלות-השכינה וצער-השכינה במרכזן של כל המחשבות, אבל בקוצק – אין הדבר כן.

על פי הבעל-שם-טוב, א-לוהים בכל מקום, אפילו בשעה שעושים עבירה – אלא שאז הוא נסתר, סמוי. סימן לכך – המילה חטא. במלה חטא מצויה האות "אלף" המציינת את א-לוהים, אלופו-של-עולם, אבל אות זו אינה נהגית. הבעל-שם-טוב מלמד שא-לוהים נוכח בכל מקום, ואילו ר' מנדל מלמד: א-לוהים נוכח היכן שנותנים לו להיכנס.

הבעל-שם-טוב מזכיר בעקביוּת כמה קרוב א-לוהים אל האדם, אל הכול. ר' מנדל מזכיר תמיד כמה מנוכר האדם, כמה מרוחק הוא מן האמת, מא-לוהים.

כך מפרשים במז'יבוז' את המילים "דע מה למעלה ממך" – את היושב במרומים, את מה שלמעלה, תדע – ממך, מתוך עצמך. לאדם יש נשמה, והיא חלק א-לוה ממעל. מתוך מעט הא-לוהות שבתוכו, יכול האדם להשיג את א-לוהותו של ה' יתברך.

קוצק סבורה שה"עצמי" – אוי לו ואבוי לו. מביט אתה אל תוך עצמך, רואה אתה חושך ומהומה. העצמי האנושי על שקריו לְעולם לא יוכל לשמש בסיס להתעלות להשגת הבנה של א-לוהים. הדרך היחידה חייבת להתחיל בהכנעת העצמי, בהימלטות מהעצמי של האדם.

במז'יבוז' מלמדים זכות על כל יהודי. אפילו באדם פשוט ישנה קדושה. הלא אומרת הגמרא שאפילו "פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון". בקוצק המבט הוא הפוך. כאן מפרשים את המאמר הזה אחרת: אפשר להיות מלאים במצוות כרימון ועדיין להיות פושע ישראל…

ישעיה ואיוב

אפשר להסתכל על העולם בהתפעלות ולראותו מלא פלאים ויופי אינסופיים, ואפשר גם להביט בעולם ולראותו מלא רִשעוּת וכיעור. ישעיהו הנביא שמע: "מְלֹא כל הארץ כבודו" (ישעיה ו, ג), איוב ראה: "ארץ נִתְּנָה ביד רשע" (איוב ט, כד). הבעל-שם-טוב מרגיש כמו השׂרפים של ישעיהו הנביא, הרבי מקוצק מרגיש כאיוב. מפי הבעל-שם-טוב בוקעת שירה, מגרונו של הרבי מקוצק פורצת זעקת-כאב.

הבעל-שם-טוב מזהיר את המגידים שלא ידברו רעות על יהודים. מי שרוצה להטיף מוסר לאחרים חייב להבין שהוא עצמו הנו הגורם לכך שאחרים חוטאים. כאשר ר' שמעון בר-יוחאי יצא מתוך המערה שבה הסתתר והביט בכעס על יהודים שהתמסרו לעבודה קשה לפרנסתם במקום למצות את הזמן בלימוד תורה, יצאה מן השמים בת-קול: חזור למערתך! אל תתרעם על דוֹרְך, אל תקטרג על יהודים, אומר הבעל-שם-טוב, אסור להעליב, אסור לגרום לשום חלישות-הדעת. "הרוצה לגנות – יגנה את עצמו". יש ללמד זכות על בני-אדם.

ר' מנדל לא צידד בהנהגה רכרוכית, בהעלמת-עין מחסרונות. כשכואב – צועקים; ולוֹ כאב מאד הכזב של העולם. כשהבית עולה באש, האם הדאגה העיקרית היא לא להעליב אף אחד, לא לגרום לחלישות-הדעת? הדאגה העיקרית היא לכבות את האש, להציל את מה שרק ניתן. לרבי מנדל מקוצק נראה היה שהעולם בוער. ישְנה סכנת נפשות. כאשר ר' מנדל נהיה לרבי, הוא הודיע שינהיג את חסידיו וידרוש מהם לחיות על פי דרכו של ר' שמעון בר-יוחאי [כאשר יצא לראשונה מן המערה] […]

מז'יבוז' פתחה באהבה, בשמחה, ברחמנות על העולם. קוצק פתחה בשנאה לָעצמי, במרה שחורה, בשאט-נפש כלפי העולם. הבעש"ט פתח בטובות, קוצק פתחה ברעוֹת. אור האיר במז'יבוז', אש להטה בקוצק.

זעמם העתיק של הנביאים, כעסם של המוכיחים – שוב נשפך על העולם היהודי. בלשון רחבעם בנו של שלמה המלך, זעקה קוצק: הנביאים הכבידו את עולכם, ואני אוסיף על עולכם; המוכיחים ייסרו אתכם בשוטים, ואני אייסר אתכם בעקרבים.

תארו לעצמכם תמונה שכזו:

התלמידים הבכירים ביותר יושבים בבית המדרש. לפתע נפתחת הדלת, והרבי מקוצק נכנס, לבוש בטלית-קטן הארוכה שלו, וצועק: "אפגשם כדוב שכול ואקרע סגור לבם" (הושע יג, א)… וכל התלמידים מתפזרים ובורחים…

הדרך של קוצק נועדה ליחידי סגולה. דרכו של הבעל-שם-טוב נועדה לכל היהודים. במז'יבוז' אהבו יהודים. סברו שגם עם-הארץ – הוא בן-אנוש; שבשר ודם פשוט הנו לעתים קרובות יקר בעיני ה' יותר ממר בר רב אשי. בקוצק היה עם-הארץ מוקצה מחמת מיאוס, להמון-העם רחשו בוז. "עֵרֶב רַב" כינה אותם הרבי מקוצק. בצעירותי לא היו חסידים כאלה יכולים להתחבר אליי, אמר. עולם הוא זה? זהו גיהינום – כיס-המרה יכול להתפוצץ!        

העולם שוקע בבוץ. האדם מתדרדר. אז מה עושים? להוציא את כל העולם, את כל העם, מתוך הבִּצה – אי אפשר. זה כמו להכין כופתאות-גבינה משלג. יש לחלץ ולהוציא מתוך הבוץ לפחות כמה יחידים. איני רוצה אלא שעשרה יהודים יעמדו על הגגות ויצעקו: ה' הוא הא-לֹהים!

הבעל-שם-טוב אמר: אני לא אוותר על הציציות של בעל-עגלה פשוט אחד, ולא אתן אותן בעד כל אהבת-ה' של המלאך מיכאל. בדבר פשוט כמו פתילים של ציצית מקיימים את רצון הבורא ובזה מגיעים עד לפסגה הגבוהה ביותר של כל העולמות, וכמעט עד לא-לוהות עצמה. ראיית-עולם כזאת אין מוצאים אצל הרבי מקוצק. הוא אמר פעם: אני יכול לעשות את כולם, את כל העולם, לחסידים. אבל אין זה כדאי…

הבעל-שם-טוב קירב כל יהודי, והתפלל בעדו. לקוצק בא פעם יהודי ואמר: רבי, בקש מא-לוהים בשבילי. ענה לו: החולה אתה שאינך יכול לקחת את הטלית ולבקש בעצמך? הוא לא עשה שום טובות לחסידים. הוא הקיז את דמם. אפילו ר' שמחה בונים מפשיסחה הגביה ורומם כל אחד מחסידיו. קוצק רוצה שכל אחד יגביה וירומם את עצמו. קוצק זועקת: "אם תשמעו בקולי – מוטב. אם לאו, אני אלבש את גלימת-המורא שלי, ואתם תברחו אל חורי העכברים שלכם".

בקוצק אין טופחים על השכם, בקוצק מייסרים בשוטים; אחד מלקה את השני. הרבי אינו מנחם אותם, הוא אינו מֵקל על הלב. דבריו הם כמלח שנזרה על הפצעים. דברי-התורה שלו הם תוכחה, שחודרת עד למעיים. "ובכן תן פחדך" – אומרים כל יום […]

————————————————————————————————

נשמתו במז'יבוז', מוחו בקוצק / דרור בונדי

אברהם יהושע השל (1972-1907) נולד להיות אדמו"ר מבית רוז'ין בוורשה ונפטר כהוגה רוחני ומנהיג חברתי בארה"ב של שנות השישים. לחברה הישראלית נראים עולמות אלו כסותרים, אך השל ראה את שליחותו העולמית כעולה משורשיו החסידיים.

לאחר שעבר אירוע לב קשה בסוף שנות השישים, החליט השל להקדיש את שנותיו האחרונות לחיבור שתי יצירות – אחת ביידיש ואחת באנגלית – המבקשות להנכיח יחדיו את הרבי מקוצק (1859-1787). רבי מנחם מנדל מקוצק, תלמיד-חבר של "היהודי הקדוש" ור' שמחה בונים מפשיסחא, הביא לשיא את המרד הפנימי שהם החלו לחולל בתנועת החסידות כנגד הנהגתו של "החוזה" מלובלין. הרבי מקוצק נודע באישיותו הרדיקלית ובאמרותיו החדות, כמו גם בהכרעתו להסתגר בחדרו במשך עשרים שנותיו האחרונות. תלמידו הנודע שפרש ממנו הוא בעל "מי השילוח" מאיז'ביצא.

אף שיש מקבילות בין שתי יצירותיו של השל, אין כאן מקור ועיבוד, שכן שתי היצירות קוטביות ומשלימות מבחינה פרשנית. הספר היידי מדגיש את הנכחת הרבי מקוצק כ"מחבר חי", והדבר ניכר במבנהו, בהקדמתו, בשפתו ובסגנונו, וכמובן גם בתכניו. לעומתו, בספר האנגלי עיקר הדגש הוא על מעורבות גישתו הפרשנית של השל, והדבר ניכר במבנהו, בהקדמתו, בשפתו ובסגנונו, וכמובן גם בתכניו. כך, שתי היצירות ממחישות יחדיו את גישתו הפרשנית של השל: "בעל השמועה – לנגד עיניו".

הקדמת הספר היידי מחדדת את האתגר שניצב לפני השל ביצירותיו: העדר טקסט של הרבי מקוצק. בחקר מדעי היהדות מקובל כי הבסיס לכל מחקר אובייקטיבי הוא בירור הטקסט המקורי, ולכן קיימת מבוכה בחקר החסידות בכלל ובחקר חסידות קוצק בפרט. לעומת זאת, השל מבקש להראות בספרו, הן בתכניו והן בדרך כתיבתו, כי תורת החסידות חייבת להילמד כתורה שבעל-פה:

מי שבא לחקור חסידות על פי המקורות הכתובים בלבד, ואינו שואב מן ה"תורה שבעל-פה", נסמך בכך על חומר מלאכותי, ומעֵיניו נעלמים מעיינות חיים. בלי "תורה שבעל-פה" ושימוש תלמידי-חכמים, כמעט ואי-אפשר לחקור חסידות. כי את העיקר, את "הנקודה", רשמו לעתים נדירות בלבד, ואת מה שרשמו תִרגמו ללשון-קודש, ורק לעתים רחוקות כתבו בלשון שבה חיה המחשבה על שפתותיהם של רביים וחסידיהם. הספרות החסידית הִנה ספרות מתורגמת, ולא תמיד התרגומים מוצלחים. על מנת להבין חסידות חייבים ללמוד כיצד לשמוע, ולהימצא בקרבת אנשים שחיים חסידות… (מתוך הקדמת הספר).

מבחינה זו, השל חש באחריות התהומית הניצבת על כתפיו. בהקדמת ספרו האנגלי הוא מתוודה כיצד פטירת אביו בהיותו צעיר לימים חשפה אותו להשפעה חריפה של חסידי קוצק, וטלטלה את עולמו בין רוח הבעש"ט שהפעימה את אביו לבין רוחו של הרבי מקוצק. כך גם סיכם בקצרה בשורות הסיום של הקדמת הספר היידי:

אני חייב להתוודות על כך שבמשך כל חיי מתלבט אני בין להיות חסיד הדרך של הבעל שם טוב או חסיד דרכו של הרבי מקוצק. ישנם רגעים בחיי – ימחל לי ה' יתברך על חוצפתי – שבהם אני חושב ומרגיש כחסיד קוצק. הרוחניות שבדרכו של הבעל שם טוב משתקפת ברבים מספריי. אך כתיבתו של הספר הזה גם היא צורך חיוני בחיי…

שורשיי במז'יבוז', ומשם הייתה יניקתי. בשל עצה מהרבי הזקן ר' דוד משה ז"ל מטשורטקוב [בנו של רבי ישראל מרוז'ין] – שהיה דודהּ ובעלה השני של אֵם אבי – התיישב אבי ז"ל בוורשה, שם הייתי בשנות נעוריי מוקף בחסידי קוצק.

אני הנני האחרון מִדור, אולי היהודי האחרון מוורשה, שנשמתו חיה במז'יבוז' ומוחו בקוצק.

הקטעים המובאים כאן (בהשמטת הערות השוליים) לקוחים מתוך פרקו הראשון של הספר, המבקש להציג את הקוטביות הקיימת בין שני הזרמים החסידיים, ואת גישתם ללימוד תורה. נראה כי כנגד השיטה הבריסקאית, המבקשת לבחון כל תופעה לפי הקטגוריות של "חפצא" ו"גברא" (אובייקט וסובייקט), השל מבקש להראות כי בעולם החסידות התקיים מתח בין שתי קטגוריות אלטרנטיביות: ה"גברא האנושי" וה"גברא הא-לוהי" (הסובייקט ו"הסובייקט המוחלט"). מתח זה עמד ביסוד המחלוקת בין הבעש"ט והרבי מקוצק, ובה בעת כונן את דרכה של החסידות כולה ללימוד תורה. אם דרכה של בריסק חתרה להפשטה מכל היבט היסטורי ואישיותי, הרי שהסיפור האחרון המובא כאן ממחיש את כמיהתה ההפוכה של החסידות ללימוד של מעורבות בין-אישית: "בעל השמועה לנגד עיניו".

הכרך הראשון של הספר קוצק – במאבק למען חיי האמת יראה אור השנה בהוצאת קורן ירושלים. התרגום לעברית נעשה על ידי איתיאל בארי, ועריכתו על ידי דניאל רייזר ועל ידִי. בנוסף, רואה אור בימים אלו הספר א-לוהים מאמין באדם – מבחר נאומים וכתבים של השל, בעריכתי ובתרגומי.

 ————————————————————————————————

המתנגד מפחד מהשולחן ערוך, החסיד – ירא-שמים

ההבדל בין מתנגדים וחסידים אינו בין למדנים לרקדנים, אלא בין שתי גישות ללימוד. בקוצק אף העלו את הלמדנות על נס, אך גם שם ידעו להעמיד במקום את מי שראה בה ערך לעצמו

בזמן תחילת השפעתו של הבעל-שם-טוב, שלטה במנהיגים הרוחניים של העולם היהודי תאווה עזה לפלפולים. בדרשותיהם בפני הציבור, ובספרים הרבים שיצאו אז לאור, נאבקו הרבנים עם סוגיות קשות ברמב"ם, או שחיפשו אחר קושיות מופרכות – כיצד, למשל, לתרץ סתירות שבין דעתו של לבן הארמי בן-זמנו של יעקב אבינו לבין סברה של ה"בית חדש", שחי במאה השבע-עשרה. הן הקושיות והן התירוצים היו חריפים ומחודדים, אבל גם יבשים וחסרי-תכלית. הדרשה הייתה כזו של אדם אדיש – חסרת-רגש. ליהודים יש צרות, היהודים סובלים ייסורים, והרבנים כותשים מים במכתש ועלי. הפלפולים שלהם טובים לריפוי הצרות בדיוק כמו שאפיקומן מועיל לריפוי קדחת.

בתרגום ללשון מודרנית: הבעל-שם-טוב דחה את האינטלקטואליוּת הסבורה כי הידע הוא יעד כשלעצמו. הוא סבר שמטרת הלימוד היא לְסגל מהתורה עדינוּת, הגינות, מידות טובות. הוא לא יכול היה לסבול אינטלקטואלים שהִנם שְׂבעים, מדושני-עונג מעצמם, ובקושי דואגים לעם, לאנשים שאינם אינטלקטואלים. השחצנות והסנוביות שלהם – הגעילה אותו.

הבעל-שם-טוב דחה את האינטלקטואליוּת היבשה, והכניס שינוי יסודי בתולדות אמירת דברי-תורה בפני יהודים. התורות שלו מְגלות את הנשמה ומשמחות אותה, מעוררות ומלהיבות אותה. במקום להטוטים, זיקוקי די-נור, הוא מאיר אוֹרה.

היהודים רותקו ממעלת הלמדנות. "טובה תורה מכל סחורה", ולהיות למדן פירושו היה להיות למובחר ביותר. אבל הבעל-שם-טוב ותלמידיו סבורים כי יראת-שמים נעלה על למדנות. מה תועלת יש בראש הגדוש בידע, כשהלב מלא גאווה? מה יוצא לי מבּירה טובה, אם החבית גרועה?

משמו של ר' פנחס מִקוֹריץ, תלמיד הבעל-שם-טוב, נשתמרה אִמְרָה חריפה בעניין הזה. "בדור הנוכחי לא לומדים כל כך הרבה תורה כמו בשנים עברו, כי עכשיו נפוצה בציבור יראה רבה ובשנים ההן לא הייתה כל כך הרבה יראה, על כן התמסרו אז לעיסוק בתורה. ישנם מקומות שבהם לומדים (ליטא?) – שם אין יראה!"

הבעל-שם-טוב סבור היה שכדי להגיע ליראה חייבים לעמול עליה. יראת-שמַיִם דורשת עמל, ואין די במלאכת הלימוד.

מעולם חשוב היה לרבנים ולתלמידי-חכמים להתמסר לעיסוק עם אנשים וגם להשפיע, ולא רק להסתגר ולעסוק בהתמדה בלימוד. "תלמוד גדול [ממעשה], שמביא לידי מעשׂה". רבי חנינא בן דוסא היה אומר: "כל שמעשׂיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשׂיו, אין חכמתו מתקיימת". על פי מסורת שהשתמרה בכתבי-יד, נזהרו תלמידי הבעל-שם-טוב ואולי גם הבעל-שם עצמו שלא יעלו ההשׂגות שהשיגו בלימוד על מעשיהם הטובים. כאשר זכה אחד מהם להשׂגה חדשה, היה משתדל מאוד לעשות דבר טוב בפועל ממש.

אמונה אינה באה מעצמה

הבעל-שם-טוב החיה-מחדש וחיזק את הכלל היהודי העתיק שלימוד תורה ללא יראת-שמים הוא דרך כוזבת; שיחד עם לימוד התורה צריכים לשאוף לדבֵקות בה' יתברך. את לימוד התורה צריך להעלות למדרגה של תפילה. תלמוד תורה צריך להיות אופן של תפילה, ולא רק של הבנה.

קל יותר ללמוד מאשר להתפלל. להגיע ולהיות ירא-שמים קשה יותר מאשר להיעשות למדן. וזאת, משום שללמוד את ה"נִגלה" – לכך גם היצר-הרע מסכים. הרי מי שאינו לומד "נִגלה" אינו נחשב בעיני הבריות. אבל כאשר רוצים ללמוד ספרי-מוסר או את ה"שולחן ערוך", מתערב היצר-הרע, כי הרי מזה אפשר להגיע ליראת-שמים. בדומה למקובלים רבים סבור גם הבעל-שם-טוב שלימוד הנגלה אינו ניצב במדרגה גבוהה כל כך כמו לימוד הנסתר.

מבלים את השנים בלימוד גמרא, אבל העיקר הרי זה ללמוד מי הוא ה', ומן העיקר הזה מתעלמים. הבעל-שם-טוב אינו מטיף-מוסר. הוא מַתווה דרך ללימודן של אמונה, תפילה, דבקות.

האמונה אינה באה מעצמה; צריך להשקיע בה עבודה. טענתה של החסידות הייתה: ה"מתנגדים" משקיעים את כל כוחותיהם כדי לקבל על עצמם עול מצוות, אולם הם עושים כל כך מעט כדי ללמוד כיצד לקבל על עצמם עול מלכות שמים. הלימוד של קבלת עול מלכות שמים הלא דורש מאמץ רב יותר מלימוד עול מצוות. כדי להשיג זאת צריך למתוח את עצמך לכל כיוון אל מעבר לגבול היכולת, סבור ר' שמחה בונים […]

תורה וא-לוהים

יחס ההערצה ויראת-הכבוד לתורה הם כה עמוקים בעָצמתם בקרב היהודים, שלעתים קרובות נדמה כאילו הייתה התורה זהה או שוות-ערך לא-לוהים עצמו, כאילו התורה וריבונו של עולם הם היינו הך, דבר אחד. למרות שזהות שכזו כמעט אינה מובעת מפורשות – הרי שלעתים רחוקות העז מישהו לומר שאין זה היינו הך, שלהיפך, שהיות והאדם אינו יכול להיות מעורב בעת ובעונה אחת בשני עניינים, אזי כאשר אוהבים מאוד את התורה, אי-אפשר בו בזמן לאהוב את הקדוש ברוך הוא. טענה זו הובעה לראשונה על ידי המהר"ל בהקדמה לספרו "תפארת ישראל".

ספריו של המהר"ל היו אהודים מאוד בפשיסחה ובקוצק. ור' מנדל אכן נקט את סברתו של המהר"ל, שיש להבחין בין הקדוש ברוך הוא לבין התורה. "חסיד פוחד מא-לוהים, המתנגד פוחד מהשולחן-ערוך", כך אמר.

אחד מחידושיו העיקריים של הבעל-שם-טוב היה הדגש שיהודי יכול לעסוק בתורה ולהישאר רחוק מה' יתברך, שההתעמקות בתורה היא אמנם דבר נאה ויאה, אבל העיקר הוא בכל זאת: להיות קרוב אל הקדוש ברוך הוא.

בראותו פעם למדן השקוע בלימודו, אמר עליו הבעל-שם-טוב: "הוא שקוע בלימודו כל כך, שהוא שוכח כי יש א-לוהים בעולם" […]

חסידות ולמדנות הולכות יד ביד

בניגוד לתלמידי הבעל-שם-טוב, שסברו כי לימוד הקבלה משמעותי יותר מלימוד ש"ס ופוסקים, דרש ר' מנדל מתלמידיו שילמדו דווקא "נִגְלֶה", ובו עצמו לא ניכּרו סימנים רבים לכך שעסק בקבלה. השפעתו בעניין הזה המשיכה להשתקף עד ה"חורבן", השואה. עבור חסידי פולין ששורשיהם מקוצק, כמו למשל חסידי גוּר ורדזין, העיקר היה לימוד הנִגלה. כמעט לאף רבי אחר בתולדות החסידות לא היו כל כך הרבה למדנים חשובים בקרב חסידיו, כמו לר' מנדל. בקוצק הולכות החסידות והלמדנות יד ביד.

"היהודי הקדוש", ר' שמחה בונים ור' מנדל עוררו, חידשו וטיפחו אהבה נלהבת ללימוד תורה, ודווקא לפן ה"נִגלה". חסידיהם למדו מתוך חיוניות ולהט, נפעמו מיופיים של פלפולים חריפים וטעמו טעם גן-עדן לשמע הישׂג בלימוד. חריפות נעשתה לדרך הלימוד של החסידים בפולין, והחריפות בנִגלה השתקפה בחריפותם בחסידות.

"מה עלי לעשות כדי שיהיה לי חשק ללמוד?" שאל אחד את הרבי מקוצק.

"אני לא מבין. בשביל דבר כל כך טוב אין חשק?" […]

כאשר הרבי מקוצק מדבר על החשיבות של לימוד הנגלה, הוא אינו מתכוון ללימוד יבש, חסר-לב. כלל חשוב אצלו: "הלב והמוח צריכים להיות כאחד". גם ר' שמחה בונים סבור שהחָכמה צריכה להימשך הן מהמוח והן מן הלב. בד בבד עם הבנת עניין כלשהו בגמרא, על הלומד לראות לפניו, לשוות לנגד עיניו, את השם המפורש.

ר' מנדל אינו מסכים לְדעת הבעל-שם-טוב שחשוב ללמוד ספרי-מוסר ושלימוד הנסתר ניצב גבוה מלימוד הנגלה, ועם זאת הוא מסכים עמו שלמדנות נטולת יראת-שמים שווה לכפרות, חסרת ערך; שלימוד שמעורבת בו גאווה מעורר שאט נפש. כמו כן, הוא תמים דעים עם הבעל-שם-טוב, שמטרת לימוד התורה היא ללמוד מידות טובות.

למדן אחד התגאה פעם בפני הרבי מקוצק, שברוך ה' הוא לא הלך בחייו "ד' אמות בלי תורה". "אכן!" – הרעים ר' מנדל בצעקה – "אבל אֵילו מרחקים התרוצצת בלי יראת-שמים?"

שם העצם "תורה" – מקורו בשורש "להורות", ללמד. התורה מלמדת את האדם ומוליכה אותו אל דרך-הישר. המאור שבה מחזירו למוטב. לפיכך, כשאדם לומד את התורה על-מנת ללמוד ממנה, הריהו לומד תורה לשמה – תורה במובן של השם שלה, אומר ר' מנדל.

העיקר בלימוד הוא "להפנים את התורה בתוך עצמך", אומר חתנו של ר' מנדל.

פעם אחת בפשיסחה, למדן ליטאי אחד חפץ היה להוכיח את למדנותו בפני ר' מנדל, ושאל אותו קושיה קשה ב"תוספות".

ר' מנדל חש בַהתרברבות שבדברי השואל והשיב לו בשאלה: "ומה מכוח הקושיה בעניין רב החובל של האונייה?"

הליטאי לא הבין.

אחד החסידים הסביר לו: "הקושיא מרב החובל היא כאשר הלה שואל את יונה הנביא: 'מה לך נרדם? קום קרא אל א-להיך!' (יונה א, ו).

בעיני הבעל-שם-טוב, החילוקים והפלפולים הסתמיים היו דברים בעלמא, עניינים מאוסים. ואף על פי שלבּם של חסידי קוצק נהה אחר פלפול חריף, ר' מנדל התרעם על העולם הלמדני, המתמסר לעיסוק בפלפולים במקום ללמוד פסק הלכה ולברר את פשט הסוגיה.

הוא רוצה לראות את הרי"ף

לימוד התורה הוא דרך לחוש מי הוא א-לוהים. כאשר מישהו לומד תורה, עליו להרגיש כמו בן המקבל מכתב מאביו שחי במקום רחוק מאוד. הוא משתוקק מאוד לדעת מה כתוב במכתב, ובכל פעם שהוא עובר על המכתב הוא יקר בעיניו כאילו אביו עומד למולו. "אנֹכי" – חז"ל מפרשים את המילה הראשונה הזו של עשרת הדיברות כראשי-תיבות: "אנא נפשי כתבית יהבית" – "אני שמתי את עצמי בכתובים". א-לוהים נוכח במילים.

כלל חשוב של הבעל-שם-טוב הוא שניתן ללמוד מאישיותו של אדם יותר ממה שכתוב בספרים. החסידים אומרים – בהסתמך על מאמר בתלמוד הירושלמי – כי כאשר אדם לומד "אמר אביי", "אמר רבא" – אל לו להסתפק בהבנת תוכן דברי האמוראים, עליו גם לשוות לנגד עיניו את אביי ורבא. צריך לחיות ביחד עמם, להיכנס לפנימיותם, ולא רק לתפוס את סברותיהם.

הרבי ר' מנדל מרימַנוֹב, שנולד בניישטאַט על הוויסלה בשנת תק"ה (1745), למד בצעירותו בבית המדרש של דניאל יפה בברלין. הוא למד מתוך חשק ולהט, אך בהדרגה התחילו להתלקח בקרבו געגועים למשהו גבוה יותר. הבנת סוגיה על פי השכל, תפיסת סברה חריפה, הבחנה בהבדל הדק שבין שתי דעות – כל אלה לא סיפקו אותו. הוא התקשה להאמין שאין הנשמה מסוגלת להגיע עמוק יותר מאשר להבנת הדיונים שבגמרא, שלא ניתן למצוא בתורה השׂגות גבוהות יותר מאשר פלפולים מחודדים או חריפים. הוא רצה ללמוד הן עם הראש והן עם הלב, אך לא ידע כיצד לעשות זאת.

"כל האומר שמועה מִשֵם אומרה, יהא רואה בעצמו כאילו בעל השמועה עומד לפניו". כאשר ר' מנדל מרימַנוֹב למד את הרי"ף – הוא רצה לראות את הרי"ף לנגד עיניו. הוא רצה להבין לא רק את הסברות של הרי"ף, אלא את הרי"ף עצמו.

השתוקק ולא השיג – בכה לו בינו לבין עצמו מתוך צער גדול, נרדם, ובחלומו ראה את הרי"ף.

"מנדל, לך אל אלימלך", אמר לו הרי"ף.

ר' מנדל עזב את בית המדרש שלו ויצא לדרכו לחפש מישהו בשם אלימלך. הוא נדד מעיר לעיר, מכפר לכפר. כאשר הגיע לגליציה, שמע שבליז'נסק חי צדיק גדול בשם ר' אלימלך. עד לליז'נסק המרחק רב. השכיר אפוא עצמו כעגלון לבעל-עגלה שנסע לליז'נסק. הוא סחב את עצמו, רעב, עֵרום וקופא מקור. בקושי הגיע אל בית הרבי – והגבאי סירב לתת לו להיכנס. הוא נראָה כנער כפרי, והכפריים הטריחו לאחרונה את הרבי.

אבל ר' מנדל התפרץ פנימה למרות הכול.

שאל אותו ר' אלימלך: "מי שלח אותך אליי?"

"מי?! הרי"ף שלח אותי אליך!"

רבי אלימלך הרים את גבותיו העבותות, התבונן בו רגע ממושך ואמר לו: "הישאר אצלי".

ר' מנדל מרימַנוב נהיה לחסיד של רבי אלימלך, ולאחר פטירת רבו – נעשה למנהיגה של החסידות בגליציה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011