בתגובה ל"אין כאן ניאו-רפורמים" מאת הראל גורדין, גיליון פרשת וישלח

 

שתי תגובות של הרב ד"ר רפאל קדוש ואריאל בר-אלי

הרב סולוביצ'יק עם בן גוריון

לא רפורמה, אונס / רפאל קדוש

 אותם המבקשים לקדם שינויים הלכתיים חוטאים בנטילת סמכות לא להם. האשמה לא תלויה בציבור, אלא באותם רבנים אשר אין בהם די ענווה לומר כי לא בכל תחום הם מוסמכים ורשאים לענות

 מאמרו של הרב גורדין, שפתח בניתוח מעניין בסוגיית הרפורמים והקונסרבטיבים באמריקה והשלכתה – או אי השלכתה – על המתחולל ביהדות הדתית בארץ, המשיך בשימוש בטרמינולוגיה המקטלגת רוחב דעת, דיאלוג, צמא רוחני אותנטי, בקשת אמת וקרבת א-להים בצד אחד; ותלמידים חסידים, שפה צדקנית, היהדות ה"נאמנה", הממסד הדתי ו"שמרנים" בצד השני (המירכאות במקור).  כרגיל בדיונים מעין אלו, הצמא הרוחני ובקשת האמת מוצגים כאילו הם מצויים רק בצד אחד של המפה. אבקש להגיב לחלק מהטענות והניתוח.

משווים קטון וגדול

ראשית, לא ברור לי מדוע וכיצד בקשת א-להים והקרבה אליו הולכות בד בבד עם התרחקות ממצוותיו או נתינת פרשנות מחודשת להן. לדידי המהלך אמור להיות הפוך, אלא אם כן לא בקשת א-להים כאן אלא בקשות אחרות. אחת הנקודות המרתקות בחקר הקבלה היא כיצד המקובלים, שמטבעם הם פורצי דרך וגבול בבקשתם אחר הא-להות, לא פרצו את גדרי ההלכה אלא להיפך – קיבלו על עצמם סייגים וחומרות נוספות בשאיפתם אל האינסוף. אותם שאכן פרצו את גבולות ההלכה סופם שיצאו מגדרי היהדות, כולל זו הרפורמית.

כתב הרב גורדין: "השאלה המוטלת כאן על הכף היא מי יקבע את התחומים, מי המוסמך לפרש ומהי ההכרעה הראויה". וזה כל כך נכון! אכן, גם אני איני מקבל את החלת הרפורמה על תופעות אלו. בעיניי לא רפורמה כאן כי אם אונס, אונס של ההלכה. אונס זה הוליד ברבות השנים ממזרים רבים בדמות "פסקי הלכה" המהווים, כביכול, אלטרנטיבה לפסיקה ה"מסורתית". מעתה, אלו ואלו דברי א-להים חיים, שכן כולם מפיהם של רבנים יצאו. ירושלים חרבה מפני שהשוו קטן לגדול, ואילו חורבנה של ההלכה בדורנו הוא כי לא יודעים מיהו קטן ומיהו גדול ובאילו נושאים אמור כל אחד לעסוק.

הציבור העומד בתווך אינו אשם. חינכו אותו לשאול, אז הוא שואל. האשמה תלויה באותם רבנים אשר אין בהם די ענווה לומר כי לא בכל תחום הם מוסמכים ורשאים לענות, ועצם היותם רבנים לא הופך אותם אוטומטית ליודעי-כול ולמורי הלכה לאומה. מדוע ברור לכול כי בשאלה רפואית מורכבת ומסובכת שתלויים בה חיי אדם לא ניגש למתמחה או לרופא משפחה צעיר, מוכשר ככל שיהיה, אלא נחפש את המומחה ובעל הניסיון, למרות שזה רופא וזה רופא; ומדוע ברור כי בחוות דעת בנושא ביטחוני סבוך יינתן משקל שונה לחלוטין לדעתו של סרן במיל' לעומת זו של אלוף, למרות שזה וזה קצינים; ואילו בעולמה של ההלכה אין הדבר ברור?

כותב הרב סולובייצ'יק:  

תמיד השתתפנו בצער העגונה האומללה, ומשום עיגונא אקילו בה רבנן. ברם, כשרב יושב ודן בשאלת עגונה, הוא מכריע בבעיה זו לא בלחץ רגש הסימפתיה, על אף העובדה שרחמיו נכמרו על עלובה זו, כי אם על פי עקרונות עיוניים-הלכיים. רק הסברה הביקורתית והדייקנית קובעת את דינו (הגרי"ד סולובייצ'יק, דברי הגות והערכה, עמ' 77).

נוכח דברי הגרי"ד, ובשים לב לרוח הפסיקה הנושבת במחוזותינו, הלב נחמץ. אמנם גם לגרי"ד היה ברור כי הפוסק מביא איתו לשולחן את עולמו הפנימי, את מסורת אבותיו ורבותיו, את רגשותיו והעדפותיו; אולם ברור הוא כי היושרה היא זו שתנחה את הפוסק, והוא לא יסובב את הפסק כך שיצא לפי מה שהוא רוצה. לא כן היום. התחושה בציבור היא – אמור מהי השאלה ומיהו הרב, ונאמר לך מה יהיה הפסק. המקורות והסימוכין יבואו אחר כך. הכול צפוי והרשות נטולה. השאלה נשאלה, השיטה נכתבה, והפוסק פסק. ובהחלט הסכמתי עם ניסוחו העדין של הרב גורדין בדבר העמדות ה"מנוסחות באופן הנעים לקריאה אך נראות דלות בתשתית העיונית של הדיון במקורות".

לא היה חשד

קראתי פעם חליפת מכתבים בין הרב הרצוג זצ"ל, בשבתו על כס הרב הראשי, לבין הרב ויינברג זצ"ל, בעל "שרידי אש". מדובר היה בקבוצת נשים עולות מתימן, שבעליהן התאסלמו ולא רצו לתת להן גט כדת. הרב הרצוג כתב קונטרס שלם שבו הוא מקיף את הבעיה מכל צדדיה ומנסה למצוא פתרון, וללא הועיל. הוא פנה לרב ויינברג, אולי הוא יוכל לעזור, אולם גם הוא נלאה מלמצוא הפתח. בסופו של דבר לא ניתן היה להתירן מעגינותן. היום היו מוקיעים את הרבנים הגאונים הנ"ל כמי שאין להם מספיק "אומץ הלכתי", או שאינם רגישים מספיק לצער העגונות. מנסים להסביר לנו שהכול פתיר – שאלות של עגונות וגיור, של מיעוטים וזרים – ושהכול תלוי ברצון הפוסק, ברגישותו ואחריותו. המתיר הוא הרגיש, המתחשב, האחראי, זה הרואה את התמונה הגדולה לנגד עיניו ולא ירא לפסוק הלכה, המבין את ההשלכות הלאומיות והבינלאומיות של כל עניין ומכריע ללא חת. ומנגד, המחמירים, החוששים, הקנאים והגזענים. עולמם צר כעולם נמלה, ואין להם בעולמם אלא ד' אמות של הלכה ותו לא.

מאז ומתמיד היו מחלוקות – לעתים קשות ונוקבות – בין רבנים ופוסקים, אולם ברוב רובם של המקרים הדיון היה לגופו של עניין. איש לא העלה על דעתו להטיל ספק במחויבותו ההלכתית של הרב עוזיאל זצ"ל כשרצה להקל בנושא קבלת מצוות בגיור, ואיש לא חשד במתנגדים להקלה שהם "אינם רואים את התמונה הגדולה". ברור היה שכולם רואים את התמונה הגדולה, שכולם מחויבים להלכה, ולמרות זאת הגיעו למסקנות שונות. איש לא חשד ברב ח"ד הלוי זצ"ל כשפסק בנוגע לניתוק ממכונת החייאה שאינו חש לאיסור רציחה, כשם שמי שפסק אחרת לא נחשד שאינו חס על החולה וייסוריו. כולם נתפסו כרחמנים, ואחראים, ופוסקים בהתאם לשיקול דעתם והבנתם את המציאות ואת המקורות. דוגמאות לכך נמצאות בספרות השו"ת למכביר.

היה אז אמון עמוק ובסיסי בגדלותם של החכמים בתורה, בחתירתם אל האמת ובמחויבותם לפסיקת הלכה בצורה הטובה ביותר שאפשר ללא השפעות זרות. אך לצערי אמון זה הלך ואבד עם השנים. מאמרו של הרב גורדין, הרואה את הבעיה במכשולים שמעמידים "רבני הממסד השמרנים" בפני "מבקשי האמת", ודבריי לעיל בדבר עליבותה של ההלכה כיום והאחראים למצב – יוכיחו עד כמה אמון זה אינו קיים. בראש ובראשונה יש להשיב את האמון; רק אז יוכל השיח ההלכתי להיות פורה ואמיתי, מבלי להתבצר בעמדות ידועות מראש.

הרב ד"ר רפאל קדוש הוא מ"מ ישיבת 'נתיב מאיר'

 ————————————————————————————————

רק הגדולים יכריעו / אריאל בר-אלי

 אתגר ההתחדשות ההלכתית ניצב בפני כלל הרבנים, גם אלו השמרנים. אלא שבניגוד לאחרים, אותם רבנים מותירים את סמכות ההכרעה לגדולי הדור

במאמרו קרא הרב גורדין "לעצב דרך חדשה של התחדשות מאירה שתחבר קודש וחול ותצמח מתוך דיאלוג אמיתי עם ההוויה המודרנית". לקריאה זו שותפים רבים, החל מרבנים חשובים אשר כמות השאלות המופנית אליהם מדי יום היא מדהימה, דרך אנשי הגרעינים התורניים אשר עצם המגורים בתוך ההוויה הישראלית מחייבת אותם להתמודד עם אתגר זה, וכלה ברבנים ואנשי חינוך אשר נדרשים ללוות בירורים אמוניים עם תלמידיהם בפתיחות ובכנות.

לכן תמוהה בעיניי הטענה כאילו הציבור הדתי השמרן מנותק מהשטח עד כדי "אובדן אחריות שקולה כלפי ציבור רחב של שומרי הלכה". רבנים ומחנכים רבים מתמודדים עם שאלות מורכבות ומחודשות של נוער ומבוגרים – מאילת, דרך תל אביב ועד קריית שמונה.

כולם צריכים רבי

הקריאה לעיצוב דרך חדשה טומנת בחובה את השאלה מי מוסמך להכריע בכל אותן סוגיות ציבוריות שמתחדשות. יש שיגידו – דווקא רבנים הנמצאים בשטח, אלו החשופים יותר מכול למצוקות העולות ממנו. לדעתי, לא תמיד רבנים אלו יכולים להעריך נכונה את השפעת הפסיקה לטווח ארוך. ההזדהות הרגשית (המבורכת) עם המצוקה יוצרת לחץ למציאת פתרון תוך הקלה במחיר העתידי. מי שבאמת ראוי לשקול את השיקולים הללו הם גדולי התורה שבכל דור, אותם רבנים גדולים אשר כל רב מתחיל יודע שאליהם פונים בשאלות מורכבות.

וכבר עמד על חשש זה הרב סולבייצ'יק זצ"ל: "תמיד עלינו להטיל חוט של תכלת בציצית להזכירנו שכולנו צריכים לרבי. אפילו התלמיד חכם הגדול ביותר צריך לרבי… יש לומדי תורה ויש עמי ארצות, יש תלמיד חכם ולעומתו יש גדול בתורה ולמעלה מהן גאון גאונים" (נפש הרב, עמוד ש"ח).

דוגמה לדבר – בעולם המודרני מתחתנים בגיל מבוגר וממילא נוצרת בעיה של רווקות מאוחרת וחשש להחמצת ההזדמנות ללדת. זו בעיה אמיתית, אשר הובילה את אחד הרבנים לצאת בפסק מחודש המתיר לרווקה להרות על ידי תרומה מגבר זר.

לכאורה פסיקה זו נשענת על תשובת ה"אגרות משה" (אבן העזר א, עא), אשר התיר לאישה עקרה נשואה לקבל תרומה מגבר זר (פסק זה עצמו עורר התנגדות עזה בקרב שאר הפוסקים). על גבי היתר זה נעשה חשבון הלכתי – אם מותר לאישה נשואה לקבל תרומה מגבר זר, בוודאי שיש להתיר זאת לרווקה. מובן לכול שזו שאלה ציבורית ממדרגה ראשונה – האם אנחנו מעדיפים את מצוקת הרווקות על חשבון זכותו של ילד לגדול בצורה בריאה עם אבא ואמא?

היבט זה לא נידון בדברי ה"אגרות משה". הוא התייחס למשפחה, לזוג נשוי, למקרה נורמטיבי של אב ואם. לכן ההכרעה בשאלה כבדה זו לגבי רווקה אינה מסורה בידי מי שמצוי בשטח, אלא רק לגדולי התורה. ניתן לשכנע אותם ולהביא בפניהם את המצוקה, אך אי אפשר לפסוק ללא גיבוי שלהם ובוודאי אין אפשרות לרב להכריע בניגוד לרבותיו.

נפלו במדרון

הקוראים להתחדשות מתבססים על החזרה המבורכת לטבעיות החיים, שאותה לדעתם ניתן ללמוד גם ממקורות זרים. אם אומות העולם הגיעו לכלל החלטה על תובנות מוסריות מחייבות, הרי יש בכך משום גילוי צלם א-לוהים שבאדם, וממילא הדבר מחייב גם את ישראל, משום דרך ארץ קדמה לתורה. אך כאשר הופכים גישה זו לעיקר, ללא האיזון של גדולי התורה, מגיעים בקלות לשיבושים. וכבר הזהיר הרב סולבייצ'יק: "אם רבנים רפורמים מזמרים שהתורה כולה חסד ורחמים זה הוא שקר! התורה מייצגת את שניהם – חסד ודין. אותה תורה שציוותה 'ואהבת לרעך כמוך' גם ציוותה על מסית ומדיח… אם אחד מטיף רק חסד אז עם חסד כזה הוא יבוא לפשרנות" (מפניני הרב, עמוד שכ"ו).

זהו המדרון החלקלק אשר חוטאים בו, למשל, הקוראים להתיר חברה מעורבת לכתחילה. הם מתבססים על השוויון הנהוג בימינו הנובע מטבעיות החיים, אך תפיסה זו מנוגדת למקורות הרבים בדברי חז"ל המורים לאדם להתרחק מנשים מאוד (שולחן ערוך אבן העזר סימן כא). כאמור, הכרעה זו צריכה להיות מסורה לגדולי הפוסקים, ואלו הביעו התנגדות מוחלטת לגישה זו.

מי שמרשה לעצמו להתעלם מדעתם מגיע מהר מאוד להטלת דופי באותם גדולי עולם: "רבנים הקוראים למנוע מנשים לשיר הופכים אנשים לחפצים… הופכים את הגברים לחסרי רגש ולב, ליצורים ילדותיים שאינם שולטים במעבר מיצריות לחטא" (הרב וילק, 'שבת', גיליון פרשת ויצא).

אותה גישה אנו רואים גם ביחס לתכנון ילודה. בעולם המודרני מקובל להתערב בתכנון המשפחה, כחלק מהמגמה לאפשר לשני בני הזוג לממש את עצמם בתחום המקצועי. הפסיקה המקובלת בנושא זה היא לשקול באופן מקומי את הצרכים והיכולות של בני הזוג מתוך התחשבות במצב השואל ומתוך אחריות לערך הילודה בעם ישראל. לעומת זאת, ישנו רב אשר התיר באופן גורף לבני זוג עובדים לתכנן את משפחתם. ברור לי שיש ירידה בילודה בעקבות פסק זה.

מהפכה עם קבלות

מי ששאלות אלו הוטלו לפתחו מחויב לתת תשובה אך רק מתוך הסתכלות רחבה הכוללת הפעלת שיקול דעת עמוק הנותן דעתו על כל ההשלכות העתידיות שיהיו לצעד זה. האפשרות היחידה של הרב לדעת האם שיקול הדעת הופעל בצורה נכונה היא הסכמה מרבותיו הוא.

אם רוצים להצליח "לעצב דרך חדשה" כדאי ללמוד ממי שיש לו קבלות למהפך שיצר. אחד מהמחדשים הגדולים בדור האחרון היה סבי הרב נריה זצ"ל, אשר זכה לסייעתא דשמיא ועלה בידו ליצור מהפכה רוחנית רחבת היקף. והנה מתברר שהוא היה רגיש מאוד לתגובת רבותיו ביחס למהפך שחולל – "כשהתחלתי את פעילותי בבני עקיבא מתוך חרדה לעתידו של הנוער, ידעתי שאין דעתו של הרב נוחה מזה. הוא חשב בצדק שזה מוקדם מדי בשבילי, הוא ידע שזו הצלת  הנוער, העריך את העניין והכיר שהמציאות מחייבת שמישהו יעשה זאת. הרב התייחס לזה כנראה בסבלנות, לא היה לו קושי להזמין אותי ולהטיף לי מוסר. אם היה מורה לי להפסיק  בוודאי הייתי עושה זאת. העובדה שהייתה לי זיקה מיוחדת לגדולי תורה, לדמויות כמו ר' איסר זלמן מלצר, חיזקה את הקשר שלי לעולם התורני, העניין של בני עקיבא לא ניתק אותי מהישיבה ומעולם התורה" ("שחר אורו", עמוד 122).
נלמד מדרכו של סבי. ניצור שיח אמיץ ואחראי בשיתוף גדולי תורה, ורק כך נגיע לפסיקה מאוזנת המקובלת על הציבור כולו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750, תגובות ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 14 תגובות.

  1. שני הכותבים נופלים לאותו פח. שניהם דורשים להישמע ל"גדולים", אבל דווקא לאלו שהם "גדולים" בעיניים הפרטיות שלהם. מי שלא מקבל את ההגדרה הפרטית שלהם, או את הפרשנות הפרטית שלהם להלכה, נחשב בעיניהם מתרחק מאלוקים ופורץ גדרי ההלכה. רפורמי כבר אמרנו?

    הערה אישית לרב רפאל קדוש – כשאני למדתי ב"נתיב מאיר", לפני כ40 שנה בערך, ר"מ שהיה מעז לכתוב הבלים כגון אלו בעיתון יום שישי היה חוטף על הראש מן התלמידים ביום ראשון על הבוקר. עצוב לראות כמה המוסד המפואר הזה התחרד"ל והתרחק מדרכו של הרב בינה ז"ל.

  2. לצבי ליפשיץ, אל תזכה את מורנו ר' אריה בינה ז"ל בדעותיך הרחוקות ממנו כרחוק מזרח ממערב ואפילו יותר. גם אני למדתי בנתיב מאיר בערך באותם שנים, וזכורני איך ר' אריה היה צוחק על מי שהיה משווה קטן וגדול. מישהו אמר שיש מחלוקת חזו"א והרב ליכטנשטיין, אז לא התאפק ואמר שאתם עוד תעשו מחלוקת בין הבית אהרון לרמב"ם…אגב – האם זכור לך שר' אריה היה מכוון תלמידים להמשיך בכפר חסידים דוקא? גם התלמידים לא היו רחוקים מדעותיו של הרב קדוש כלל ועיקר, ביחוד לאור העובדה שרוב הרמי"ם היו חרדים והשפעתם היתה ניכרת. מוקדם מדי לשכתב היסטוריה, חכה עוד שני דורות.

  3. נזכרתי במאמר זה בעקבות מאמרו של עדו פכטר "הלכה ליודעי ח"ן"

    ופתאום ראיתי את תגובתו של צבי כאן ושאלתו " מי אלו הגדולים"?

    אז כמו שכתבתי בתגובה למאמר של פכטר אין כיום דיינים סמוכים ואין איזו הגדרה הלכתית ל"גדול הדור"

    אכן יש גם הרבה קבוצות אצל שלומי אמוני ישראל ולכל קבוצה גדול המקובל עליה ונהרא נהרא ופשטיה

    בכל זאת למרות שאין גדולומטר או פרמטרים ברורים ומדידים לגדלות בתורה המקנה את היחס לרב מסויים כ"גדול הדור" עדיין ציבור שומרי המצוות הן החרדים והן הדתיים הלאומיים יודעים היטב לאילו רבנים לפנות כשיש צורך בהתרת עגונות או בשאלות הלכתיות סבוכות אחרות

    אחד מרבותיי מהישיבה אמר לנו פעם שהידיעה בדבר מיהם גדולי הדור מבוסס על כך שלדבריו "לעם ישראל יש חוש ריח"

    ואכן הרב קדוש והרב בראלי לא כתבו מיהם גדולי הדור והם דיברו באופן כללי על הצורך בפנייה לסמכות רצינית בשאלות הלכתיות סבוכות והרות גורל

  4. צבי,אתה ממש מבדר

    הכוונה כאן היא לשומרי המצוות ולאלו שיש להם מושג מה זו תורה והלכה ושהם מהווים מבחינתם משמעות לחייהם

    הכוונה לא הייתה כלפי אלו שההלכה לא מעניינת אותם

    והדבר פשוט

  5. צבי,למרות הסגנון הבוטה והלא ענייני שלך אענה והאמת עד לעצמה:

    דומני שההגיון הפשוט אומר כשמתקיים שיח כל שהוא המשתתפים אמורים להתמצא בחומר ולדעת על מה מדברים

    לכן כשמדברים על שיח הלכתי אז ברי השיח הם אלו שמבינים בהלכה ומקיימים אותה ורואים בה כדבר חשוב

    לכן כשמדובר על "חוש ריח" לדעת אל איזה רב לפנות בשאלות איקס ווואי מתכוונים לאלו שמבינים עניין וכאלו שלמשל מכירים את הרב עובדיה יוסף שליט"א לא דרך הפרסומים בתקשורת אלא דרך "יביע אומר" ו"יחווה דעת" ו"לווית חן" ו"חזון עובדיה" וכיו"ב

    זה לא שאלה כאן של מי נחשב כחלק מכלל ישראל ומי לא אלא מי בר הכי בהבנה של השיח ההלכתי ולו באופן מינימאלי

    והדברים פשוטים לכל מבין

    נ.ב

    כבר העירו לך על השימוש בביטוי הגס בלדינו בו אתה משתמש

    אז תשתמש באיזו שפה שתרצה אבל זכור אח"כ לא לבוא בטענות לאחרים על "גסות רוח ושפיכת בוץ ושפת ביבים"

  6. שוב פעם עם המילה הגסה הזו?

    בכל אופן הבנתי כל רב שאתה לא מסכים איתו מוגדר כאיך שהגדרת מה אומר? עפרא לפומיה

    • לצבי –

      הרב זייני צודק ורות קלדרון צודקת. היא מחפשת באגדה התלמודית את החיבור לעולמה הרוחני. הוא טוען, בצדק, שפרשנות חילונית לא תמיד נאמנה לרוחם של בעלי התלמוד. במקרה הספציפי הזה, נלע"ד שהיא דוקא כיוונה לרוחם של חז"ל. למעשה, היא ביטאה את המסר של הרב עמיטל בסיפור של בעל התניא, שאסור שלימוד התורה יסיח את דעתנו מבכיו של תינוק.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

  7. צבי,לגבי פרשנות הנאמנה לבעלי התלמוד-לא אמרת שאתה לא דן כאן על המתודה הנכונה של האורתודוקסיה אלא על אמונתך האישית בלבד?

    לגבי ההתנשאות והיהירות-ואתה ממש מסמל את הענווה והסובלנות במיטבה לדעות אחרות משלך,ממש דוגמא למופת

  1. פינגבק: בתגובה ל’רק הגדולים יכריעו’, מאת אריאל בר-אלי, גיליון פרשת מקץ-חנוכה « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להגיב על דב מעייני לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: