חותמה של ישיבת נוברדוק במזריטש, שבה היה מ'מבקש' ל'עובד', היה חקוק על מצחו של שמואל בן ארצי כל ימיו. פגישה עמו הייתה מוכיחה שוב את עוצמתה של תנועת המוסר ואת העוצמה האנושית שביטאה

רק בערוב ימיו של שמואל בילגורייער הנחתי את רגלי על מפתן חייו. בן תשעים היה בדיוק כאשר פתח בפניי לראשונה את דלתו, להציץ פנימה אל סדן יצירתו, ובקולו הנעים הביאני אל בית המדרש הישן. במסגרת מחקריי על תנועת המוסר ביהדות מזרח אירופה, כבר נחתִּי אל ערוב-ימיהם של כמה וכמה אנשים שמצויים היו בעשור התשיעי לחייהם, אולם הפלישה אל ערבו של שמואל מבילגוריי שבפולין שונה הייתה. זקנתו שבה וסגרה מעגל עם ילדותו וחתמה אותה בחותם עולמים. זקנה זו, החושפת לכול את ליבת חיינו, את הקרן במערומיה, ללא הצמדות וריבית, פתחה במקרה זה צוהר לתמונת חיים מרהיבה, של מחנך שהיה גם חניך נצחי, ועדיין היה מתחנך והולך עד נשימתו האחרונה.

לא היו בו פינוקים בשמואל בילגורייער, לא דרישות מאיש, ואף לא שמץ מן הנרגנות המצויה לעתים במי שנפשו עוטה גלד קשיח רב-עשורים. פתיחות מפתיעה, רכות משובבת לב, בקצב איטי, שקול ומחושב, קצבה של תנועת המוסר הליטאית. במאור פנים רחב פתח את דלתו בפניי. בסבלנות אין קץ ובהתגברות על חולשתו הגופנית צייר בפנינו במכחול עדין מילים מעולמה של תנועת נוברדוק − תנועת המוסר שחינכה מאות צעירים לתהליך תיקון נפש האדם, בפולין שלפני המלחמה.

ראינוהו רוכן על סדן יצירתו, מוסיף שורות בכתב יד נאה ומתון על דפים מצהיבים − ידידיו הטובים והישנים, שצלחו את נהר חייו יחד עמו. כדרכם של בני דורו שחוו מחסור וסבל, שום פיסת נייר אינה ראויה לאשפה; אם ניתן יש לנצלה לכתיבה חוזרת מעברה השני: את רשימותיו ערך על גבי לוחות-שנה ישנים, או על אחוריהן של קבלות ותרומות, שנערמו אצלו במשך שנות החסד הארוכות. כך תעמוד דמותו לנגדי, מוסיף שורות חדשות של ניקיון לב, תום ויושר, על גיליון חייו הארוך והמצהיב. לא נותר לי אלא להתבונן, להטות אוזן, לעקוב אחר שיחו ושיגו וללמוד פרק נוסף בתורת האדם.

הבורסה הנוברדוקאית

דם חדש הוזרם לפתע בעורקיה של נוברדוק, כאשר ישב המחנך המהולל, תלמיד חכמים ואיש התנ"ך, קשר לה כתרים חדשים ומזג לה יין ישן בקנקן חדש בספריו האחרונים 'נוברדוק' ו'בין יוצרו ליצרו'. סמוך הייתי על שולחנו. יחד התגעגענו לאותם המחוזות, ל'בתי המוסר' הדלים בעיירות מזרח אירופה. בשבילו היה זה עבר נוכח, ובשבילי – הווה מאלף ומוכיח. "העל כלי חמודות מדומות תיטוש יקרת נצח חמדת עולם?", זמזם באוזני את התוכחה הנושנה בניגון המוסר, מתוך ספר 'בחינת עולם' של רבי ידעיה הפניני.

נזהר היה בדבריו, חושף טפח ומכסה טפחיים כדרכה של נוברדוק: כאשר עלינו ארצה לבני ברק, סיפר, ר' מת'ס ראש הישיבה אסר עלינו לקרוא כל עיתון, רק קצת בעיתון 'קול ישראל' האגודאי. אולם נפשנו כלתה אל ארץ חמדה ועבודתה, ולא יכולתי שלא לקרוא בעיתוני היישוב. היה זה בערב פורים של שנת תרצ"ד, כאשר הגיע שלמה זלמן שרגאי, איש 'הפועל המזרחי', וביקש שבחורי הישיבה יצאו לעבוד בפרדסים בחופשת הפסח. ר' מת'ס לא הרשה לו להרצות, ואף אסר עלינו לצאת לפרדסים. אני וחברי שמעון יוז'וק התפתינו, והלכנו לשמוע את דרשתו של מר שרגאי… החלוצים שרו ברחוב, פיתו אותנו. הבנו שאין זו הגלות החשוכה, כי אם ארץ מלאה אור ושמש. עתה מוטל עלינו לעבוד את אדמת הקודש, בדיוק כפי שעבדנו בבית המדרש את עבודת המוסר. יחד עם חברי גורשתי מישיבת 'בית יוסף' של ר' מת'ס בבני ברק. עוד קודם לכן, מורי ורבי ר' דוד בליאכר הי"ד, 'המנהל הרוחני' של ישיבת מזריטש הנוברדוקאית, התנגד לעלייתי ארצה וטען שלפי תכונותיי ייתכן שלא אעמוד בפיתויים שייקרו בדרכי בארץ. וכך היה.

נפשו של שמואל בילגורייער יצאה אל הטבע, אל מרחביה של ארץ ישראל שטופת-השמש, שעמדה בניגוד גמור להסתגרות ולסגפנות הנוברדוקאית. יושב אני עתה מול ישיש עתיר-מעש, המבקש לסגור מעגל בן תשעים שנה ולחתום את חייו בחותמה של נוברדוק. לא אחת הודה בפניי שהתקיימה בו אמירתו המפורסמת של 'הסבא' מנוברדוק ר' יוזל: גם אם תעזבו את נוברדוק, מובטחני שאת הטעם מהנאות 'העולם הזה' הצלחתי לעקור מלבכם לנצח. ראה ראיתי בשמואל בן ארצי את שמואל בילגורייער, שממשיך להיאבק את מאבק הנפש הישיבתית, ועוד יותר למדתי זאת ממסמכיו ומכתביו הגנוזים שפתח בפניי. שם נפרשה דמותו של איש החינוך והתנ"ך, שגם לאחר עשרות שנים של עבודת חולין עדיין מורא נוברדוק עליו. מצאתי באיש שיחי רגישות והתחשבות מיוחדת באנשים אחרים וברגשותיהם. מתוך שהוא רגיל לעסוק בנפשו שלו, ידע את מכאוביה והקיש מן הפרט אל הכלל.

לא, לא היו בו חולשות. לעתים הפתיע בחומותיו הבצורות, הפסקניות, בדרך שסלל לעצמו בנתיב הספרות והכתיבה הלירית, כך רצוני ולא אחרת. עד כאן שמואל מבילגוריי ומכאן ואילך איש התנ"ך והארץ, החינוך, האבהות, וכן, גם הדעות הפוליטיות. אולם לצד זאת, תמיד נפעמתי מחדש משיחו החושפני והגלוי, מן האינטימיות הנפשית שחלק עמי, כאילו מצוי הוא עתה בלבו של אולם הישיבה במזריטש, עורך 'בורסה' נוברדוקאית, קונה ומוכר רעיונות ומתייעץ בענייני תיקון הנפש. בעקבות מחקריי באתי אליו מצויד בנתונים, שמות ומקומות, וייתכן שהללו נגעו בו ברובד עמוק, בשמואל בילגורייער ששכן בתוך הסופר שמואל בן ארצי.

מסבא יוזל לסבא זאב

נציגי שלוש אסכולות: טיקוצינסקי (נצר סלבודקה) פינסקי (נצר קלם) ובן ארצי (חניך נוברדוק)

לא היו לי ימים טובים יותר מארבע השנים שעשיתי במזריטש, התוודה באוזניי, למרות שאכלתי 'ימים' ולעתים רעבתי ללחם. אי אפשר כלל לתאר מהי נוברדוק, הרוח הנוברדוקאית אין לה משל. המוטו שלנו במזריטש היה הפסוק בתהילים 'ואני קרבת א-לוהים לי טוב'. נוברדוקאי נשאר נוברדוקאי. גם בשנים שבהן לא שמרתי מצוות מעשיות, עמדתי בניסיונות רבים של 'בין אדם לחברו', בנושאים כספיים ועוד, והכול הודות לנוברדוק. גם בתקופת היותי מחנך בישראל חשתי צורך להתבודד מפעם לפעם ולשנן דברי מוסר. ור' שמואל בילגורייער מדגים, ומתחיל לשנן בניגון קטעים מספרי מוסר.

הנה הוא פותח את ארכיונו, ושולף משם את התכתבותו עם ידיד נעוריו הדיין ר' שמעון יוז'וק, המכילה דברים נוקבים עד השיתין. יחד גורשו השניים מעולמה של נוברדוק אך פנו לכיוונים שונים. התכתבותם ספוגה בגעגועים ובהתרפקות נעורים הדדית. בפועל מיעטו השניים להיפגש. "ואתה יודע למה? מפני שכל ביקור בבני ברק, או אצל מישהו מהחברים של אותם הימים, תרצ"ג-תרצ"ד, מגביר אצלי את ייסורי המצפון שאיני יכול להשתחרר מהם עד היום" – מילים החקוקות בדמע באחד ממכתביו. משפט נוסף, חד כתער, חרץ על עצמו באחד ממכתביו: "נתחלפו לי בעוונותיי הרבים לתקופה מסוימת הסבא מנוברדוק ר' יוסף יוזל זצ"ל ב'סבא' ז'בוטינסקי ז"ל".   

ובכל זאת, ביקש שמואל בן ארצי הסופר להכיר את שרידיה של תנועת המוסר בישראל, ועמד בקשרי מכתבים עם ידידי נעוריו הרב בן ציון ברוק והרב בנימין זילבר, שנודעו כגדולי המוסר וההלכה בעולם החרדי. גם עם המחנך הנודע הרב שלמה וולבה עמד בקשרי מכתבים, ואף התארח פעם בימים נוראים בישיבתו שבמושבה 'באר יעקב' כדי לטעום בשנית את טעם המוסר. הוא התפעל מפעולתו החינוכית של ה'יקה' המוסרי, המקרב את רעיונות המוסר לצעירים ישראלים ובשפה מודרנית. במכתבו אליו הוא מבקש להכתירו כ'רבי ישראל סלנטר' של הדור הזה, והרב וולבה משיב לו בענווה שעד בוא משיח לא יקום עוד סלנטר נוסף.

לעתים העליתי לרגל אנשים נוספים עמי לפתחו של שמואל בן ארצי. כל מי שטעם מיערת הדבש שלו הביע את רצונו לבקרו שוב ושוב, ולא אחת עלה הרעיון לכנס בביתו סימפוזיון קבוע של שוחרי תנועת המוסר וחוקריה. אולם הוא בשלו: כוחותיי עזבוני, לכו בכוחכם, הצעירים, מה אתם צריכים אותי. באחד הביקורים הצטרף אלינו ר' אריה פינסקי, נכדו של הרב הנודע אליהו לופיאן מאסכולת 'קלם' המוסרית. שלושה זרמים עיקריים פעלו בתנועת המוסר הליטאית: סלבודקה – שדגלה ב'גדלות האדם', בחינוך הכרתי לשאיפות נשגבות; קלם – שדגלה בפעילות חינוכית מתונה ל'יראת שמים' עקבית והדרגתית; ונוברדוק – המהפכנית והסוערת, שדגלה בפעילות רדיקלית כנגד 'היצר הרע'.

שלוש דרגות הן בתלמידי נוברדוק: הנמוכה שבהן: ה'מבקש', זה המתחיל את דרכו בעבודת המוסר בשקיקה גדולה. משם הוא התקדם לדרגת 'עובד' − מי שהוכתר כבר בידי חבריו כבן-חיל בעבודת מיגור היצר, ומשם לדרגת 'מחזק' – מי שהשלים את הדרגות הקודמות והחל לעמוד בראש 'ועד מוסרי' ולחזק את הצעירים בהגיגי מוסר משלו. שמואל בילגורייער הגיע לדרגת 'עובד', ואף החל להדריך צעירים ממנו עד שנתקבץ סביבו 'ועד' מוסרי. צרור המכתבים ששלחו אליו חניכיו ממזריטש לארץ ישראל ספוג בגעגועיהם ל"העובד היקר והמצויין בכוחותיו, כמר שמואל האן מבילגוריי", או אל "העובד החזק והמצויין, נושא ההשקפה הגבוהה ברוחניות… שזכה לדוכתא דמשה ואהרון לא קא זכו" (למקום שמשה ואהרן לא זכו לו, ארץ ישראל. ש"ט). הצעירים שופכים את נפשם בפניו, מדווחים לו על הנעשה והנשמע בישיבת מזריטש, מעוניינים בעצה ללבטיהם, ומבקשים שיתפלל עבורם במקומות הקדושים בארץ ישראל. המכתבים – שהפכו לימים גל-עד מזעזע לקדושי שואה שנגדעו באבם – עטורים בהערות וסימונים של בן ארצי, שציין לעצמו מה מתוכם ראוי להינטל לטובת יצירתו הספרותית.

זהירות מ'נגיעות'

הֶפְקֵיירוּס, הִתְּאַמְצוּס, (הפקרות, התאמצות) דרשה נוברדוק מחניכיה, להפקיר ולהשיל את כל צורכי העולם הזה והתניותיו ולהתאמץ בעבודה רוחנית. בן ארצי דיבר עמי רבות על כך, לנגד עיניי התלבט, ביקר את עצמו, ראה ראיתי אז בעיניו את ייסורי הנוברדוקר הצעיר, שלעולם אינו שלם עם מעשיו והחלטותיו, שמא 'נגיעה' יש בהם (נגיעה – מכלול האינטרסים האנוכיים של האדם, במונחי נוברדוק).

גם במלאכת הכתיבה והחינוך, תכלית חייו, ביקר את עצמו באורח נוקב, שב ותיקן, שב ובדק, שמא אין הדברים מתיישבים על לב שומעיהם וקוראיהם. רבים היו לבטיו כיצד להתאים את רוחה של תנועת המוסר אל הקורא הישראלי, אל תלמידיו ושומעי לקחו, והוא עשה זאת בחן רב, בענווה ובצניעות כדרכו.

הישיבה הנוברדוקאית הייתה כעין מסדר נזירי הדוק, הכול הכירו את הכול עד לפרטי פרטים, ודנו זה עם זה על העבודה הרוחנית האישית. לימים סיפר לי על הטראומה האישית המלווה אותו לאורך חייו. הייתה זו פעולת 'התאמצות' יתרה שביצע במזריטש ברגע של התלהבות, שהותירה בנשמתו חותם בל יימחה ופצע שלא הגליד. וכך היה הדבר: ערב עלייתו ארצה, והישיבה כמרקחה, האם יכריע שמואל בילגורייער את ספקותיו. האם ייסע לארץ ישראל למרות התנגדות מנהלי הישיבה? האם יוכיח להם שניתן להישאר 'עובד' גם מחוץ למזריטש? ביישן מטבעו היה, ומעולם לא ההין לדבר בפני גדולי הישיבה הוותיקים ממנו. אולם ברגע מסוים עלה על הבימה בבית המדרש, הכה עליה בכוח והשתיק את הקהל, בבקשו: הנני עולה לארץ ישראל, בקשו רחמים על שמואל בן חוה שיזכה לשמור על דרך המוסר בכל אשר ילך. הס הושלך בבית המדרש, והרגע הדרמטי הלם בו. הזעזוע שחש לאחר מעשה ליווה את כתיבתו לאורך השנים, והוא משוקע בוואריאציות שונות בסיפורי נוברדוק שלו.

בן ארצי מדבר על 'יציאה לבדידות' ליער, שנהגו בה רבים מתלמידי נוברדוק, במטרה לערוך חשבון נפש. על עצמו חש זאת בהשפעת חבר ברסלבי בישיבת מזריטש. כך סיפר: יום אחד הגיע לחבורתנו בחור חסיד ברסלב, וניסה להשפיע עליי את תורת החסידות. בהשפעתו קניתי את 'ספר המידות' של רבי נחמן מברסלב, בכספי דמי-הכיס שקיבלתי מהבית. עם הספר הזה יצאתי לפעמים ליער להתבודד. מצאתי מחוץ לעיר עץ חלול, ובתוכו ישבתי מדי יום שישי והגיתי בתורת ברסלב. יום אחד יצאתי לאכול צהרים, ולא רציתי לעבור ברחוב הראשי שמא אכשל בראיית נשים, ולפיכך הלכתי דרך השדות עם הספר. לפתע רואה אני את 'המשגיח' של הישיבה. הוא הבחין בי מרחוק וחשב שאני קורא דברים אסורים בסתר, התקרב ואמר לי: 'חכמות בחוץ תרונה…'. כאשר ראה שזה ספר 'בסדר', טפח על שכמי ונחה דעתו. מאוחר יותר זנחתי את דרך ברסלב, כיוון שדברי רבי ישראל סלנטר דיברו יותר ללבי.

*

אוהב ארץ ישראל בכל רמ"ח איבריו היה שמואל בן ארצי, ובלב דואב דאג לעתידה של מדינת ישראל, וכה הפטיר לעתים תכופות: לפי המצב כיום בארץ, הפוליטי, החברתי והמוסרי, עדיף כבר להיות נוברדוקאי, לפרוש מן העולם ולהתייחד עם השם. אמנם אין בכך פתרון לבעיותינו, אך לא מצאתי מקום אחר לברוח אליו מלבד נוברדוק.

אבל הוא לא ברח. את שארית כוחותיו גייס למלאכת עריכת כתביו והגשתם לדפוס במתכונת מחודשת, להגישם ולהנגישם אל הדור הצעיר דהיום, בתקווה שיידבק בהם משהו מכבשונו של עולם המוסר היהודי. לא בדרך ההטפה נקט, אלא אדרבה, נתן ביטוי ספרותי עז ללבטיהם ולמאבקיהם הנפשיים של צעירי הישיבות בטרם שואה, בין עבירה לתיקון, בין 'בית המוסר' לקן הסוציאליסטי, ודרש כאז כן היום: התמודדות, הכרעה, אומץ לב, הן בסוגיות היחיד והן בסוגיות הרבים.

וְנֵר אֱ-לֹהִים טֶרֶם יִכְבֶּה, וּשְׁמוּאֵל שֹׁכֵב בְּהֵיכַל ה' (שמואל א, ג, ב). לבטח היה פסוק זה שגור על פיו, כשם ששלט ללא דופי באלפי הפסוקים האחרים. שכב שמואל בן ארצי עם אבותיו לפני ימים אחדים, עם שמואל בילגורייער ששכן בקרבו, והיו לאחדים בידיו, לא ייפרדו לעולם.

ד"ר שלמה טיקוצינסקי הוא בוגר החוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. ספרו על תנועת המוסר ועלייתה לארץ ישראל יראה אור בהוצאת מרכז זלמן שז"ר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011