הבריאה, גרסה 1.1 / צבי ליפשיץ

 

השוואת סיפור המבול לבריאת העולם מגלה כי העולם שלאחר המבול הכיל את אותם כשלים כמו קודמו. רק תעוזתם של שם ויפת מנעה קריסה נוספת

מבול על גשר לונדון

בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ, בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ – בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ.

קריאה מדויקת של סיפור המבול מביאה אותנו לסיפור בריאת העולם. כך נאמר ביום השני:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ, וַיְהִי כֵן.

המבול הוא היפוך תהליך הבריאה. ביום השני הובדלו המים אשר מתחת מן המים אשר מעל, ובמבול נבקעו המעיינות, נפתחו הארובות (בשני המקרים קודם למטה, אחר כך למעלה), חזרו המים ונתערבבו.

וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה; וַיַּעֲבֵר אֱ-לֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ, וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם.

רוח זו, רוח תוהו ובוהו היא. כמו שנאמר:

וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם, וְרוּחַ אֱ-לֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.

רוח א-להים המרחפת על פני מי התוהו מרחפת שוב ומשככת את המים. חזר העולם לתוהו. מי שאמר והיה העולם עשה restart. האם הוא גם החליף את מערכת ההפעלה?

תוכנה זהה

מסתבר שלא. נשווה את סיפור הבריאה עם סיפור ההתאוששות מן המבול, וניווכח שהמערכת פועלת לפי אותה תוכנה. כמעט.

בריאה 1.0 (בראשית א)

בריאה 1.1 (בראשית ח-ט)

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה; וַיְהִי כֵן.

וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי; בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים.

וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ, וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ.

וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ; וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה; וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים.

עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ: זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה – לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת-חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ, וְאֶת-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, וְאֵת כָּל-רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ.

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ.

וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ; וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל-חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כָּל-עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ, וְאֶת-כָּל-הָעֵץ אֲשֶׁר-בּוֹ פְרִי-עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה, לְאָכְלָה.

וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה,  כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל.

ובשביעי נכרתה ברית עולם. בבריאת העולם נכרתה ברית השבת, שעליה נאמר (שמות לא, טז):

וְשָׁמְרוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת-הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם, בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם כִּי-שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה' אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ.

ואחרי המבול:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם – לְדֹרֹת עוֹלָם… וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל-הָאָרֶץ.

ברית הבריאה נכרתה בשבע, וגם ברית נח נכרתה בשבע – שבעת צבעי הקשת.

חטא הבושה

וכאן מגיעה ההפתעה. מתברר שלא רק התוכנה דומה, אותם "באגים" ממש חוזרים ומופיעים. הבריאה הראשונה מסתיימת בחטא. כך גם השנייה. והחטא, בשני המקרים, מופעל על ידי אותו מנגנון!

נקרא את הפסוקים בפרשתנו, ומולם את מקביליהם בפרשת בראשית:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה, וַיִּטַּע כָּרֶם.

וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן-בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם; וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר.

וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר, וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.

וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ.

וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו, וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו בַּחוּץ.

וַיֹּאמֶר – מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה.

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ.

וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת.

וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם.

וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו.

וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ.

חז"ל שמו לב להקבלה בין הסיפורים:

אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה, שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר "וישת מן היין וישכר" (ברכות מ ע"א).

מדובר אם כן באותו עץ. ויש אומרים באותו עץ ממש, שלקח איתו נח בתיבה זרעים שאסף מעץ הדעת. אבל בכל זאת יש כמה הבדלים, ואולי בהם טמון הרמז להבנת עומק הכתוב.

בסיפור עץ הדעת הקב"ה נוטע, הקב"ה מקלל, אדם וחוה מכסים ערוותם. בסיפור נח, נח נוטע, נח מקלל, את ערוותו מכסים בניו. בסיפור עץ הדעת, הפרי גורם להופעת הבושה. בסיפור נח, הפרי גורר את הסתלקותה!

הו, הבושה! מרגשותיו הקמאיים ביותר של האדם. אולי הרגש הראשון המופיע אצל הרך הנולד. הבושה. חסרונה היא אם כל חטאת, הופעתה היא תחילת התיקון. מהי הבושה? המודעות לקיום האחר. המחשבה על דעת הזולת עליי. הצורך ליתן דין וחשבון. בהופעתה הראשונה, הזולת הוא אדם אחר. בהופעתה הגבוהה, הזולת הוא יוצר האדם. האדם המסוגל לחוש בושה בפני עצמו, בפני מחויבתו עלי אדמות. הבושה היא "הצו הקטגורי" של קאנט.

הבושה היא הבסיס לאהבה. הריחוק המאפשר את הקרבה. השוני היוצר את המשיכה. ה"גב אל גב" ההופך ל"פנים אל פנים". המשיכה בצורתה הבריאה, הטהורה, נוצרת במקום שבו נמצאת הבושה. בהעדר הבושה – בתוך המשפחה, בין המינים הזהים – מתגלה הערווה. הקרבה הופכת לגילוי עריות, מעשה ארץ כנען. אותו כנען המקולל בפי נח קללה נמרצת, קללת הנחש, על מעשה שעשה אביו.

הסיפור האמיתי

קריאתנו בשני הסיפורים הגדולים הראשונים של ספר בראשית מביאה למסקנה המטלטלת שאין הם אלא רקע ל"סיפור האמיתי", סיפור הבושה. הופעתה, הסתלקותה והמלחמה עליה.

למה חותר הנחש? "בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּ-אלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע". "והייתם יודעי טוב ורע" לא נאמר. "והייתם כא-להים יודעי טוב ורע" נאמר. מה א-להים הוא ואין בלתו, וידיעתו אין בה בושה, כך גם ידיעתכם טוב ורע תהיה חסרת בושה.

לרגע נדמה שהנחש נכשל. האכילה מעץ הדעת מביאה להתעוררות מיידית של הבושה. אבל זו לא מחזיקה מעמד ואחרי עשרה דורות נעלמת כלעומת שבאה. "וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱ-לֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה; וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ". אנשי דור המבול מתנהגים כ"בני הא-להים". ממש לפי עצת הנחש. לוקחים להם נשים "מכל אשר בחרו" – ללא שום מסנני בושה.

אין זכות קיום לעולם ללא בושה – בהכרח הוא חוזר לתוהו והכול מתחיל מההתחלה. באותה צורה. לפי אותה תוכנה. עד שלב הופעת הבושה. נח שותה מ"עץ הדעת", ומיד מופיע הנחש. הפעם בדמות חם "אבי כנען". אולי הפעם הוא יצליח? הנה אביו שתה מן הפרי האסור. הוא ממהר לקרוא לאחיו. "אבדה הבושה", הוא מודיע להם.

תודה לא-ל, זה לא מצליח הפעם. שם ויפת מכסים את ערוות אביהם, את ערוות האנושות, את ערוותנו, ומצילים את העולם מתוהו שני. העולם לא מושלם. הוא רווי "באגים", אבל מנגנון התיקון מובנה בו עצמו. הבושה.

אבל הנחש עקשן. ארסו ממשיך לפעפע. האב לא הצליח, אבל בנו, כנען, נשאר איתנו דורות רבים, על תועבותיו וקללתו. הבאג הזה תקוע בעקשנות במערכת. האם לנצח? היש רע שאינו בר תיקון? חוסר בושה מוחלט?

דומה שבשאלה זו מתחולל מאבק האיתנים בין יונה הנביא לקב"ה השולח אותו אל נינווה "העיר הגדולה". יונה בסיפרו מתכתב התכתבות ישירה עם פרשתנו (המבול, הסערה, התיבה, מעי הדג, אפילו שם הנביא נלקח מפרשתנו). חם הוא אבי כוש, אבי נמרוד, שממלכתו בשנער, שממנה יצא אשור שבנה את נינוה, "וְאֶת-רֶסֶן בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח – הִוא הָעִיר הַגְּדֹלָה" (בראשית י, יב). יונה מסרב לנבא אל העיר הגדולה, עיר הנחש, ובורח תרשישה, אל העיר שיסד נכדו של יפת, בן נח שהכניע את הנחש.

אבל זה כבר נושא לדיון אחר. דיון על העולם בגרסה 2.0.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: