אדום, שחור, לבן / שלום רוזנברג (לפרשת נח)

 

התביעה בברית עם נח, לשפוך את דמם של שופכי דמים, מתקשה להתממש משיקולים של הומניות וגם של אסתטיקה. הרהורים על דגלים שחורים ולבנים ועל הדם המחניף את הארץ

איור: מנחם הלברשטט

הברית עם אדם הראשון קרסה כאשר השחית כל בשר דרכו על הארץ. במקומה נכרתת אחרי המבול ברית שנייה, עם נח ועם "בני נח" הדוחים את מורשתו של קין, רוצח אחיו. במוקד הברית מצוי איסור הרצח, "כי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". דגל שחור מתנוסס כאן: הרוצח חייב להיענש, גם בעונש מוות: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". הביטוי "בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ" מבשר את ההכרח במערכת משפטית פלילית שתבטיח שלום וביטחון עלי אדמות.

שפיכות הדמים עתידה לצבוע באדום את תולדות האנושות. הכתוב דורש מאבק בלתי מתפשר נגדה: "וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ" (במדבר לה, לד). אלא שיחד עם קביעה קשה זה, משמיעים מקורותינו גם גישה שונה.

רצח ישיר ועקיף

האם יש לנו רשות לקחת חיים? האם שופט הדן רוצח למוות אינו הופך מתוך כך גם הוא לשופך דמים? את הקול הזה שמעו חכמי יבנה (משנה מכות א, י):

סַנְהֶדְרִין הַהוֹרֶגֶת אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ (בשבע שנים) נִקְרֵאת חָבְלָנִית.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אֶחָד לְשִׁבְעִים שָׁנָה.
רַבִּי טַרְפוֹן וְרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמְרִים, אִלּוּ הָיִינוּ בְסַנְהֶדְרִין לֹא נֶהֱרַג אָדָם מֵעוֹלָם.

דוגמה ראשונה בהיסטוריה העולמית לביטול בפועל של עונש המוות. ההומניות ניצחה.

אך האומנם המפעילים את עונש המוות לרוצח, השופטים, התליין, העם המסכים לכך, הם שופכי דמים? רבן שמעון בן גמליאל (רשב"ג), נשיא הסנהדרין הפרגמטי, ענה: אדרבה! "אַף הֵן" – ההומניים הליברליים – "מַרְבִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים בְּיִשְׂרָאֵל". מבחן התוצאה מראה שהם רוצחים עקיפים. את הרוצחים יש לרדוף עד חורמה, ובתלמוד הירושלמי (מכות ד ע"ב) מוסיף רשב"ג: "מחוייבי מיתות שברחו מן הארץ לחוצה לארץ ממיתין אותן מיד", בסיכול ממוקד ללא משפט נוסף.

רשב"ג ראה שחסד בלתי מידתי ומוסריות מוגזמת גורמים בצורה פרדוקסלית לקריסת הסדר החברתי. קדם לו כמובן קהלת שקבע (ח, יא): "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה", כאשר העונש על הפושע מתאחר במערכת המשפטית, קל וחומר אם הוא אינו מגיע כלל, "מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע". שלושה ממדים לקטסטרופה: חזרת הפושע לפשע, אובדן ההרתעה, וגם יתמות קיומית, אובדן האמונה שיש שופטים בירושלים.

חוסר האונים בפני הפשע מחלל את מעשי הגבורה היומיומית של האדם הקטן המנסה לשמור חוק, קל וחומר את גבורתו של מי שמקריב את חייו למען האחר ולמען עמו בשעת סכנה. התורה מדגישה ממד זה באמצעות משמעות חדשה שניתנה למושג 'חנופה' (במדבר לה, לג-לד): "וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ… וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ…". חנופה? יפה הסביר את הדימוי הזה ר' שמשון רפאל הירש: לכאורה הארץ ממשיכה לתת את פירותיה, החיים כרגיל, אך בפנימיותה החברה הושחתה.

אתיקה ואסתטיקה

במחלוקת ביבנה מתנגשים שני עקרונות: 'דרכי שלום' ו'תיקון העולם'. פסוק קלאסי מלמד אותנו (משלי ג, יז): "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם – – וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם". אלה הם אפיוני החכמה והתורה. מפסוק זה נולד הביטוי "דרכי שלום", עיקרון המרחיב את חובותינו המוסריים, ובעצם מגביל את כוחו של הכלל ואת סמכות החוק לפגוע ביחיד (גיטין פרק ה'). לשיא מגיע עיקרון זה בקביעתו של האמורא הגדול אביי (סוכה לב ע"א) שלא ייתכן שענפי תמר עם קוצים ייחשבו כאחד מארבעת המינים בסוכות – אין בהם נועם!

'תיקון העולם' לעומת זאת מגביל את זכויות היחיד ומעניק סמכות לאינטרסים של הכלל. הדוגמה הקלאסית היא כמובן 'פדיון שבויים' (גיטין פרק ד'): "אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִקּוּן הָעוֹלָם". "תיקון העולם" מוליד מוסר אחר, מקרו-אתיקה, כששיקולי המנהיג, השליט, חייבים להיות שונים לחלוטין משיקולי היחידים, אף מסכום שיקוליהם, בייחוד כשתוצאות ההחלטות תיראנה רק בעתיד. מעשה שכשלעצמו עשוי להיות טוב ואציל, תוצאותיו עלולות להיות קטסטרופליות.

אנו חייבים לבנות "כלכלה מקרו-אתית", שתשקלל רגשות ותוצאות, את צער החטופים מול הסכנה לקרבנות עתידיים, חיילים ואזרחים, שהם היום חסרי שם ופרצוף ולפיכך לא מעוררים רחמים. כלכלה? כן! חשבון מחירים ותשלומים. איכה יחזיר אחד אלף, ובעתיד – רבבה, אם לא כי שכלם מכרם ותבונתם הסגירתם?

חטיפת חיילים כדי לשחרר מחבלים מעלה לפנינו שוב את מעמדו של עונש המוות. יש צדק רב בדבר, אלא שברור לי שדבריו של רשב"ג לא יזכו להד. אולי בצדק. לא מפני שעונש המוות אינו מוסרי. עונש זה לא פוגע באתיקה אלא באסתטיקה. בדורנו הוא יהפוך למחזה תיאטרלי רב ערוצי ואנו שוב נהיה הקרבנות. שוב פרדוקס איום. העולם קבע שעדיפים סיכולים ממוקדים עם קרבנות אזרחיים על פני עונש מוות.

סכנת הדגל הלבן

הערה אחרונה. באודיסיאה מסופר על אודיסאוס שבמסעו הימי הארוך הגיע למקום בים שבו שוכנות הסירֶנות, בנות הים באגדה היוונית. שירתן הנפלאה הקסימה את הימאים, ואלה נמשכו אחריה, קפצו לים וטבעו במצולות. אודיסאוס אטם את אוזני המלחים בשעווה. את עצמו הוא ציווה לקשור לתורן, ולא להתיר אותו עד שיעזבו את אזור הסכנה. זוהי אלגוריה מופלאה המציגה לפנינו את שירת הסירנות של אנשי המוסר, ואפילו – כמה זה אכזרי – את צעקת הסובלים ומשפחותיהם. אוזני המלחים ואנשי הצבא חייבות להיות אטומות. הקברניטים מצדם חייבים לשמוע את שירת הסירנות, לשקול אותה, אך גם להיות קשורים אל התורן, אל מכלול החלטות-מקרו, החשובות והכוללות יותר. השליט חייב לנצח את הנועם. המנגינה המוסרית לכאורה אינה אלא הזמנה לאסון.

אסור לנו להתעלם, חלילה, מהדגל השחור אשר מתנוסס על פקודות מסוימות. אולם, מהצד השני, אנו חייבים להיות מודעים שיש החלטות ואף פסקי-דין שעליהם מתנוסס דגל לבן של כניעה וחוסר תבונה מסוכן בעליל. כאשר האויב הכתים את דגלו בדם האדום, שני הדגלים מסוכנים, השחור וגם הלבן.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ל' בתשרי תשע"ב,  28.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 באוקטובר 2011, ב-גיליון נח תשע"ב - 742 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: