ספרו בגויים כבודו / אלחנן ניר

 

אלפי יפנים שרו בדבקות משך ימים שלמים "אנא בכוח" ו"עם ישראל חי" וביקשו להתחבר לאוצר ההתמודדות היהודי. מסע נחמה, חצי שנה לאחר הצונאמי, ביפן

הרצאה בסוחה

אולם הטרמינל בשדה התעופה בסיאול המה מנוסעים. מאחורינו נסיעה של תריסר שעות מתל-אביב, ולפנינו נסיעה קצרה, שעתיים בסך הכול, מדרום-קוריאה לאי קיוּשו, האי הגדול שבדרום יפן. בדרך-כלל תיירים נוחתים בטוקיו ובאוסאקה שבאי המרכזי, הונשו, של ארץ השמש העולה, ואילו אנו נחתנו דווקא בשדה התעופה הקטן בפוקואוקה הדרומית, שדה תעופה שזרים כמעט לא נוחתים בו. עם ירידתנו, מיד פונים אלינו ושואלים לסיבת בואנו, מסתכלים עלינו במבט מלוכסן, תמה. חלק מהפקידים עוטים מסכת-פנים ירוקה למולנו, שלא להידבק חלילה במחלות מאנשי העולם השלישי שכמונו. רק אחרי כחצי שעה של ניסיונות הידברות והסברים שלא התחילו לשכנע את הפקידים המבוהלים, שלפנו את מכתב ההזמנה ביפנית שהגיע לביתנו מבעוד מועד, והוא שגאל אותנו מלילה ארוך בשדה התעופה הזר.

היינו מותשים, יצאנו לפני עשרים שעות מנתב"ג והנה קבלת הפנים המביכה-פוגענית הזו. אשתי ואנוכי דחפנו, בשאריות כוח אחרונות, שתי מזוודות קטנות שפתאום נדמו לנו כמזוודות-ענק, בחששות כבדים לקראת המסע בן השבועיים שלפנינו. ולפתע, שירת "הבאנו שלום עליכם" נרגשת. עשרות ילדים יפנים, אמותיהם ואבותיהם מצטופפים לקראתנו, מניפים שלטי "ברוכים הבאים" עם שמותינו ומיד מקיפים אותנו בהתרגשות, שרים איתנו "עם ישראל חי" בעיניים נוצצות ובליווי אקורדיונים.  ידיים מתחברות זו אל זו בריקוד הורה סוער ופתאום אנחנו מרגישים כמו בבית, כמו בחיק בני-משפחה קרובים. איך הייתה הדרך, הם התעניינו ללא הרף, מגישים בקבוקי מים מינרליים והמוני הפתעות קטנטנות. אחר כך יתברר לנו שרבים מהבאים נסעו ארבע שעות רק כדי לפגוש את האורחים החדשים מישראל.

משלימה את כל הדתות

 הבאים הם חברי תנועת המקויה שהזמינו אותנו ליפן, בקיץ האחרון, לשבועיים של סמינרים בנושא 'שיקום רוחני בעקבות הצונאמי'. מקוּיה (ביפנית: אוהל מועד) נוסדה ב-1948 על ידי פרופ' אברהם איקוּרוֹ טשימה, איש עסקים מצליח מדרום יפן. טשימה, אדם משכיל וכריזמטי, ביקש להחיות את מצב הרוח השפוף של יפן בימים הקשים שלאחר מפלתה במלחמת העולם השנייה. בעקבות 'התגלות' רוחנית שזכה לה, האמין כי על היפנים לשוב אל רוח התנ"ך ולקשור את גורלם בזה של עם התנ"ך השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות.

 "התנ"ך הוא אור לכל האנשים", טען פרופ' טשימה, "והאמונה בתנ"ך משלימה את כל הדתות". חסידיו ראו בו נביא, מרפא-רוחני ואיש א-להים קדוש, והוא סחף עמו אלפים מתוך מטרה לחבר את העם היפני כולו לעם ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים ביקר טשימה בכותל המערבי, נפגש עם הנשיא שז"ר, עם מרטין בובר והוגו ברגמן, ועם הרב גדליה קניג מראשי חסידות ברסלב. תלמידיו נפגשו גם עם הרב צבי יהודה קוק. בשלהי שנות השבעים אף באו חברי המקויה לרקוד במוצאי "שמחת תורה" עם תלמידי "מרכז הרב". "האם ניתן לתת לגויים הללו לרקוד עם ספרי התורה?", שאלו התלמידים את רבם, הרב צבי יהודה. "לרקוד עם ספר תורה?", ענה להם הרב בתמיהה,"כל אחד מהם הוא ספר תורה!", נתן להם את שתי ידיו והחל לרקוד איתם. 

לאחר ביקורו בארץ החל טשימה את מסורת העליות לרגל של חברי תנועתו. הוא דיבר ללא הרף על כך שהגאולה העולמית סובבת סביב ירושלים ובניינה בידי העם העברי. הוא ערך בטוקיו הפגנת ענק בעד ישראל ב-1973, ונפטר, בשנת הס"ג לחייו, מעט לאחר מכן. מאז ממשיכים תלמידיו הרבים לשמור על הקשר העמוק עם מדינת ישראל ועם אנשי רוח ישראלים, רבנים, אקדמאים ופוליטיקאים. סטודנטים חברי מקויה נשלחים לקיבוצים, לעבוד בחקלאות וללמוד את שפת התנ"ך, העברית. הם מרבים לנטוע עצים בנגב, לעלות לירושלים בשירה ובריקודים, ולעזור כאן בתקופות משבר. כך למשל הם נטעו עצים רבים לאחרונה בכרמל השרוף. 

הקשר שלי עם תנועה זו הוא קשר תלת-דורי שהחל בין טשימה לבין סבה של אשתי, הרב פרופ' פינחס פלאי ז"ל, עת נפגשו בסמינר התיאולוגי בניו-יורק אצל מורם המשותף, פרופ' א"י השל. הקשר נמשך עשרות שנים, שבהן סבה וסבתה של אשתי לימדו את חברי המקויה תנ"ך ויהדות, והוריה המשיכו בכך, עד שבשנים האחרונות עבר התפקיד הזה אלינו. אל מול מסכת ההפחדות ההולכת וגוברת, ולרוב חסרת-הבסיס, שמשמיעים לאחרונה רבנים שונים, שעל פיה כל גוי המבקש את טובתנו הופך באחת למיסיונר, המפגש הנמשך עם חברינו היפנים נותן בי תקווה אמיתית להתגשמותו, על-אף-הכול, של חזון הנביאים על נהירת כל הגויים לירושלים.

*

הנחיתה בקיושו והנסיעה לקומאמוטו היו, למעשה, ראשית המסע שלנו בעקבות טשימה. שם נולד, שם החל את פעילותו ושם גם נפטר. מהמקום הזה יצאה אהבתו הגדולה לעם העתיק המחדש את הברית השכוחה בין העם היהודי לארצו. בכל מקום ליוו אותנו אנשי המקויה שוויתרו על ימי עבודה מלאים, נסעו איתנו שעות רבות ברכבות, דאגו לנו, בדרכים לא דרכים, לאוכל כשר למהדרין, והתמסרו בכל מאודם להראות לנו את ארצם ואת ערש תנועתם.

קהילה שרה

האסיפה בקאמומוטו

רגעים אחרונים של יום. אנו נכנסים לבית המקויה בקומאמוטו. קבלת פנים נרגשת של עשרות ילדים ואמותיהם בלב הרחוב היפני הסואן. הבית פשוט. בקומה התחתונה אולם התכנסות, מעליו אולם תפילות וקומת משרדים. אנו רואים את חדרו של פרופ' טשימה, את המקום שבו ישב ולמד, קיבל אנשים להתייעצות וייסד את תנועתו.  

לאחר מכן אנו נכנסים לאולם, ובו מחכים לנו כל חברי התנועה הגרים באזור. שירת "ציון, ציון, הלא תשאלי" ו"דוד מלך ישראל" סוערת מקבלת את פנינו. הם שרים, וכולם יחד, בהתלהבות, בהתכוונות מדיטטיבית, בווקליות כובשת שכמוה לא שמענו מעולם. אחרי שנכנסנו אל השירה הסוערת, הטון אט-אט השתנה, העיניים נעצמו בדבקות וכולם החלו לשיר שוב ושוב את "אנא בכוח" בלחנו המרטיט של עובדיה חממה; שיר שהפך, בהמלצתה של שולי נתן, למעין המנון-חיזוק של תנועת המקויה לאחר הצונאמי הקשה, שבו נפגעו גם חברי התנועה.   

אשתי סיפרה להם על הזכות שהייתה לה, לגדול יחד עם חברי המקויה שבאים לבקר בכל חג. "בילדותי חשבתי שאתם ממש דודים שלי", אמרה. "והזכות נמשכת והיום אנו מגדלים את ילדינו כך שבכל חג באים הדודים מיפן". אחריה דיברתי אני, על התפעלותנו למול הסולידריות והפטריוטיות שהתגלתה בעם היפני לנוכח אסונו. אסונות טבע התרחשו, וכנראה שגם ימשיכו להתרחש, אמרתי, אבל בניגוד למראות הביזה והשפל המוסרי שהתגלו בעקבות אסונות במקומות אחרים, הרי שבהתמודדות היפנית ראינו התעלות בלתי-מצויה ומעוררת השראה. צד שמאל, צד הדין, אכן הִכּה בכם, הוספתי, אך אתם לא נעניתם בשמאלכם, אלא בימינכם; לא השבתם למכה במכה, אלא קיבלתם בחמלה ובשותפות-גורל האחד את משנהו.

אני מסיים וכולם יחד שרים מיוזמתם, ובעברית (על אף שרובם לא מבינים את שהם שרים), את הפסוק מתהילים "קול רינה וישועה באוהלי צדיקים, ימין ה' עושה חיל, ימין ה' רוממה". השיר עולה טון והחברים כולם עומדים על רגליהם ומתחילים להניע רגליים ולקפץ  במקומם. האוויר מלא בחשמל של התרגשות. הם שואלים שאלות, מבקשים שנדבר על הכוח של האש החסידית, ואני מדבר על כך מעט, מספר על אש הדבקות שביקשה החסידות להצית בלבבות. אני מספר להם על רבי נתן מנמירוב, תלמידו של רבי נחמן מברסלב, שהלך במשך לילה שלם על גדות נהר הבוג, באותה השבת הראשונה שבה פגש את רבו, וזעק שהאש של רבו תבער בו, ואף מלמד אותם את השיר "בברסלב בוערת אש הבער אותה בלבי" ששר ישראל דגן. הם לומדים במהירות מפתיעה את השיר, וכך עשרות יפנים מצטופפים זה ליד זה ושרים את השיר הברסלבי בלהט שוב ושוב, עד שכולם בתוך סערת הבקשה – "הבער אותה בלבי". אחד המנהיגים, אדם בשנות השמונים לחייו, עם זיק בוער ושובב בעיניים, מבקש שבעוד שבוע אדבר בסמינר הגדול שיהיה בקוֹבֶּה על החסידות ועל הרלוונטיות שלה לחיי היום-יום. "המורה שלנו, פרופ' טשימה, שנפגש עם בובר והשל – העריץ את החסידות, וביקש לפני מותו שנעמיק בה", הוסיף.

כמו הכהן הגדול     

ממקום למקום נסענו בשינקאנסן (המוכרת גם בשמה "רכבת הקליע"), שמהירותה הממוצעת עולה על 200 קמ"ש, אך לנוסע נדמה שהוא בקושי זז. ברכבות כמעט שאין זרים. בניגוד מוחלט למצוי כאן בארץ, כמעט אין ביפן מהגרים. תעיד על כך גם העובדה ש-99% מן האזרחים היפנים דוברים יפנית כשפת-אם ראשונה (האם עובדה זו כרוכה בכך שיפן היא המדינה שתוחלת החיים בה היא הגבוהה בעולם?! ).

ביקרנו בקיוטו, ה"ירושלים" של יפן. קיוטו היא עיר עתיקה ומלאת קסם, שבה נמצא ארמון הקיסר  שפעל פה עד מחצית המאה ה-19. מפליאה ומעוררת גם קנאה, יש להודות, ההערצה הרבה שהיפנים רוחשים למוסד הקיסרות שלהם; מוסד שכבר חוגג מאה עשרים וחמישה (!) קיסרים, בדרך של בן אחר בן. הקיסר איננו רק דמות של כבוד, מסבירים לנו מארחינו בהתרגשות גלויה, אלא דמות דתית, המתפללת  יום-יום לשלום בני עמה. זה הדבר הקרוב ביותר ל"כהן הגדול" של העם היהודי, הם ממחישים לנו מעט את מקומו של הקיסר.  

בערב של יום הביקור בקיוטו נסענו לאוסאקה (העיר השלישית בגודלה ביפן והעיר המוכרת כבירה הכלכלית-היסטורית של יפן) למפגש בבית המקויה; מפגש שדמה למפגש המרטיט בקומאמוטו. כאן הילדים קיבלו את פנינו לא רק בשירים, אלא גם במשחקי-כדור וסביבון מסורתיים. הנערים תופפו לכבודנו בתופי-עם גדולים מעץ והשירה הייתה רבה. לאחר שדיברנו, והחברים שאלו שאלות, רקדנו יחד, במעגלים נפרדים לגברים ולנשים כיאה לחצר חסידית, ובאותה התלהבות שבה שרנו "עם ישראל חי" עברנו לשיר את "מחר אולי נפליגה בספינות". העיניים של כולם ברקו, אבל ממש ברקו, כשהגענו ל"עוד תראה עוד תראה כמה טוב יהיה בשנה, בשנה הבאה". 

ילד צועק לאבא

מאוסאקה המשכנו ברכבת הררית לסוהה. סוהה שוכנת באלפים היפניים. הנוף מזכיר את האלפים האירופיים – כפרים הרריים קטנים, ראות חדה, מפלים חבויים בנקרות-סלע ונהרות, אבל מה שהפתיע אותנו ביותר היה האוויר. האוויר הצלול והנקי בסוהה הוא ממש אוויר של ירושלים.

הסמינרים הגדולים שלכבודם הגענו נערכו בסוהה ובקוֹבֶּה, ובכל אחד מהם השתתפו קרוב לאלפיים אנשים. בסוהה חיכו לנו עשרות ילדים נרגשים, עם דגלוני יפן וישראל בידיהם, בכניסה לאולם הכדורסל המקורה שבו נערך הסמינר. חלצנו נעלינו, כנהוג, ונכנסנו אל בין המאות הרבות שישבו כבר על הרצפה והריעו בשיר החסידי הסוחף "ואמר ביום ההוא/ הנה א-לוהינו זה/קיווינו לו ויושיענו". ליד הבמה הצטופפו עשרות ניצולי אזור האסון בסנדאי ובפוקושימה, ושרנו איתם שוב ושוב את שיר הסמינר "אנא בכוח".

הסמינר נפתח בדברי אנשי המקום, על התרגשותם בשל קיום הסמינר בעירם, ולאחר מכן נקראתי לעלות ולדבר. נושא ההרצאה היה "אליהו ואלישע". כיצד ניתן לעבור מהעולם של דור האבות הראשון, דור אליהו, לדור הבנים השני, דור אלישע. זהו נושא אקטואלי גם בתוך תנועת המקויה, לאחר שלפני כשנה הלכה לעולמה אחרונת מנהיגי הדור הראשון של התנועה, אשת המייסד – הגברת צ'יו טשימה. אליהו הנביא הטוטאלי והבלתי מתפשר, הבודד והאנטי-משפחתי, הסברתי, דומה גם לדורות ראשונים של התלהבות רוחנית, ואילו אלישע, המנהיג המתון, המשפחתי והקהילתי, דומה לדורות המאוחרים יותר, הנדרשים להוליך את האש הראשונה הלאה. בירכתי אותם שיזכו ל"פי שניים", כבקשת אלישע מאליהו: "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי". שהכאב הגדול יביא את העם היפני לגילוי מחודש של כוחותיו, של עוצמתו הרוחנית שכבר כמעט אבדה לו בתוך סבך המלחמות הרבות של המאה הזו, כמו גם  במי המטריאליזם ההולכים ומתגבהים.

סיימתי לדבר וחשתי כיצד כוח האמונה האדיר של האנשים מלאי הענווה שלמולי סוחף אותי; שמשהו בנוכחות השקטה והעדינה שלהם גם אִפשר לי להביא להם דיבור שלא ידעתי ולא שיערתי שמפכּה בי. התיישבתי עם רעייתי בצד ואחד ממנהיגי המקויה נעמד על ברכיו, הצמיד את ידו האחת לחברתה והתפלל, תפילה ספונטנית מלאת בכי אקסטטי. הוא הודה, וכולו רועד, לא-להים, א-לוהי התנ"ך, על שלא עזב אותם בתוך סערת המים הזידונים, על הקשר הנמשך שלהם עִם עַם התנ"ך ועל  ששלח אליהם אותנו, דור שלישי של ידידות עמוקה. אחריו עלה מנהיג נוסף וגם הוא הודה על בואנו, ואנו הצטפדנו לנו על רצפת הפרקט והתמלאנו מבוכה. אבל התברר שהעיקר עוד היה לפנינו.

לאחר תפילות המנהיגים, פרצו ההמונים שסביבנו בתפילה. אלפי אנשים, נשים, זקנים וילדים בכו כתינוקות בהתרגשות, הצמידו ידיים בחוזקה וצעקו ללא הרף "אוטו-סאמא, אוטו-סאמא" (אבא-אבא). מעולם לא היינו בהתרחשות דתית כל כך מטלטלת וויטאלית (והיינו באומן, ובראש השנה, פעמים לא מעטות וגם בחצר קרלין ובחצרות חסידים אחרות), בהתבודדות קבוצתית כה עזה. בסמוך לנו השתופף על הקרקע ילד כבן שתים-עשרה בבגדי קבוצת הכדורגל המקומית, ולא חדל מלצעוק לא-לוהיו וידיו מונפות מעלה ומטה. אני מודה, התמונה של הילד הצועק אינה עוזבת אותי. מעולם לא ראיתי התרגשות בתפילה מעין זאת.

אבל אחרי כל האינטנסיביות התפילתית, לפתע כמו השתחרר משהו וההמונים התחילו בריקודים סוערים ונפרדים לקול התזמורת. "מים בששון", "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" ו"עוד תראה כמה טוב יהיה". הילדים פיזזו, הזקנים קפצו ללא הרף, הנשים במעגלים מתפתלים משלהן. נזכרתי ברגעים שאחרי ראש השנה באומן. פתאום כל האינטנסיביות של עשרות שעות צפופות משתחררת לה, והכול מתפרץ לריקודים בלתי-נשלטים.

האח הגדול של ההיסטוריה

מסוהה נסענו לקוּבֶּה, לסמינר נוסף. הפעם לא דיברתי על נושא תנ"כי אלא על החסידות, לפי בקשת אותו מורה זקן מהדרום. פה הסמינר כבר נערך באולם ממוזג ולא באולם ספורט, אבל גם כאן כולם – זקנים כילדים, נשים כילדות, יושבים על הרצפה.

סיפרתי על התנועה החסידית, שנולדה באחת משעותיה הקשות של ההיסטוריה היהודית. בשעה שכולם הציעו אליטיזם ונעו מתוך פחד עמוק מפני השבתאות שעוד פעפעה, הציע מייסד החסידות, הבעל-שם-טוב, פשטות, שמחה ועבודה רוחנית-יהודית השווה לכל נפש. דיברתי על הבערת האש החסידית בחיי היום-יום, ועל העניין הרב שראו האדמו"רים הגדולים דווקא בקיום הפיזי והכלכלי של חסידיהם. ועוד הוספתי לדבֵּר על הקשר בין הציונות לחסידות, ועל כך שהמילה "קיבוץ" הגיעה מהתאספות החסידים אצל רבם בימי החגים.

ושוב, לאחר דברים של שעתיים, קמו המנהיגים ונשאו תפילה מלבם. תפילת הודיה על בואנו אליהם, אבל בעיקר תפילה על עם ישראל שימשיך ויחיה, שימשיך ויתגבר על כל השנאה הרבה שאופפת אותו. ולאחר התפילות שוב ריקודים סוערים – "מים בששון ממעייני הישועה", "תורת ה' תמימה". וריקודים עם הילדים ואשתי עם הילדות והנשים. וצילומים, הרי מיפן תצא המצלמה. ופנינו הלאה, אל טוקיו.

הגענו  לטוקיו, מטרופולין-ענק עם תריסר מיליון תושבים. בטוקיו שהינו כמה ימים, ובמהלכם אשתי לימדה סמינר לנשים על "חינוך לאמונה בעידן של התפוררות", ובמילים אחרות: כיצד ניתן להעביר מסורת עתיקה בתוך עולם מערבי מודרני לנוער שגדל על התפוררות מוחלטת של המסורת והלאומיות. בערבים הגיעו אורחים  רבים לחדרנו עם שאלות על ישראל, על עתיד הציונות ועל יהדות (אחד מהבאים עוסק כעת בתרגום מאמרו של הראי"ה קוק "למהלך האידיאות בישראל" ליפנית. בלילות דיברנו עד השעות הקטנות כיצד לתרגם מילים מסוימות במאמר).

בימים ישבנו שעות רבות עם הנהגת המקויה. הם סיפרו על חיפוש הדרך שלהם בשאלה כיצד להעביר את האש שלהם הלאה. הצעירים לא מספיק נמשכים, אמרו. הצעתי שיאתגרו את הצעירים שלהם באמצעות לימוד ב'חברותא', באמצעות המחלוקת והחידוש, שהרי "אין סכין מתחדדת אלא בירך חברתה". לא רק ללמוד את דברי התנ"ך ואת דברי פרופ' טשימה, אמרנו, אלא לנסות לעשות את אותו תהליך שעשה טשימה. לשאול את השאלות שיאפשרו עצמאות מחשבתית ולימודית. למארחינו ההצעה שלנו נדמתה כחוצפה. היא לא הלמה את המכובדות היפנית. אם אחד אומר משהו אני מאמין לו, למה לחלוק עליו, תמה המבוגר שבהם. אבל הם דנו בכך בינם לבין עצמם ואמרו שינסו זאת.

ובערב האחרון, עשרות-עשרות התקבצו ל"מסיבת סיום". מופע מוזיקלי עם פעמונים, ושוב שירה ודיבורים ושיעור נוסף בספר ישעיהו וברכות משלנו, שכמו מצטרפות לדברי הנביא, שלא יעבור עוד שוד ושבר בגבולם.

אבל אז, רגע לפני שהחגיגה הסתיימה, ביקשו מאיתנו: תשאלו שאלות שמעניינות אתכם; מה אתם רוצים לדעת על המקויה. ואני לא עצרתי בעדי ושאלתי אותם – "לכם יש רוחניות חזקה, תפילה שכמותה לא ראינו מעולם, מדוע אתם צריכים אותנו, את עם ישראל? הרי אתם יודעים מה קורה בארץ, ומבקרים רבות אצלנו, ואתם גם יודעים כיצד מתנהגים אצלנו ברמזור או בתור לסוּפר". ואז קם אחד מהם, תעשיין, נעמד על ברכיו והסביר: "א-להים יצר עולם כדי שנוכל להתקרב אליו. ואתם עם התנ"ך, עמוֹ ועֵדיו של א-להים, האח הגדול של ההיסטוריה, מלווים עם כוחותיכם הייחודיים את העמים כולם. אנחנו יודעים בדיוק מי אתם, יודעים אילו מורים גדולים הוצאתם לאחרונה – הרב קוק, מרטין בובר, הרב סולובייצ'יק, אברהם יהושע השל ופינחס פלאי, ויודעים גם שלפעמים אתם מבקשם לשכוח מכל זה. אבל אנו מבקשים מכם שתשמרו על הצביון שלכם, שלא תתביישו בעצמכם".

הדברים הכו בנו. הטוטאליות של האהבה שלהם, ובעיקר חוסר ההתניה שבה, המתנות הסמליות והאינסופיות שהם נתנו לנו, ובעיקר כוח התפילה האדיר שלהם. כל אלה היו מתנות-חיים. אודה, גדלתי והתבגרתי בתוככי "מרכז הרב" על ספר "אורות", על בחירת ישראל ועל משמעותו הנצחית של העם הזה, אולם שנים לא מעטות חשתי בתוכי גם אמביוולנטיות-נסתרת ביחס לדיבורים מייצרי הנבדלות הללו. חששתי מנימת ההיבריס, מגאווה מסוכנת, מבדלנות-יתר. אולם המפגש עם החברים מתנועת המקויה הנכיח בי את הדברים כפי שלא נכחו מעולם. התודעה הלאומית הכלל-ישראלית שבה לפעֵם בי כפי שלא פיעמה בי כבר שנים רבות. זהו כנראה המובן הפשוט של דברי המזמור "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה". כשמקצווי הארץ אומרים הגדיל ה' לעשות עם אלה, רק אז אנו מוכנים לומר בפה מלא: "הגדיל ה' לעשות עמנו".

ובלילה באו עוד רבים לחדרנו ושוב דיבורים אל תוך הלילה תוך כדי אריזת מזוודות (ועזרה בלתי פוסקת שלהם), על רצונם העמוק שכל העם היפני יושפע מהתנ"ך ומעם ישראל. נותרו לנו כמה שעות בודדות לתנומת-לילה, ואני 'חוטף' עמוד נוסף בספרו של אחד ממבשרי הציונות, משה הס, 'רומי וירושלים'. כך כתב ב-1862, בדיוק לפני מאה וחמישים שנים, בתפילה גדולה:

רוח הקודש, הרוח-היוצר שמתוכו בא לעולם חיי ישראל ותורת ישראל, נסתלקה מקרב עמנו משעה שהלז התחיל להתבייש בלאומיותו. אבל רוח זו תשוב לפעמו כאשר יתנער שנית לתחייה, והיא תחשוף מקרבו יצירות חדשות, לא שיערנון כיום הזה (ירושלים תשמ"ג, מגרמנית: ישורון קשת, עמ' 96).

*

למחרת התעוררנו בארבע בבוקר, ארגנו את חפצינו ויצאנו לעבר שדה התעופה "נריטה" המרוחק, לא לפני שנופפנו לעשרות האנשים שקמו בקדרותא דצפרא להיפרד מאיתנו ולשיר עמנו "בשנה הבאה בירושלים הבנויה". בשדה התעופה המרוחק כשעה מן העיר הגיעו חברים נוספים להיפרד מאיתנו, להצטלם ולהתחבק (את זה, לדבריהם, הם למדו מאיתנו, הישראלים).

    נחתנו. כמעט בכל יום אנו מקבלים דוא"ל ובו איזו שאלה שהתעוררה אצל אחת החברותות החדשות באחד מבתי המקויה ברחבי יפן. בבית המקויה בטוקיו ממשיכים לתרגם את מאמרו של הראי"ה קוק "למהלך האידיאות בישראל" ואת מעשיותיו של רבי נחמן מברסלב. בבית המקויה בפוקואוקה לומדים את פרק ל"א בירמיהו, ומבקשים לרדת לעומק פסוקי הנביא הגדול מענתות שאמר: "רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׁמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע ה' אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל". וממרחק מתקיימים בנו הפסוקים הללו. הללו משמיעים ומהללים ואנו, שארית ישראל, מתחילים להשתכנע. 

גרסה ראשונה פורסמה באתר 'בית אביחי'

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. כתבה מרגשת. יישר כוחכם!

  1. פינגבק: תנועת המקויה « תנועת חזון

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: