אוגנדה: הקשר היהודי / ארי צבי זיבוטופסקי וארי גרינספאן

 

הם מתפללים בבית כנסת שבארונו ספרי תורה ונכספים ללמוד עוד ועוד מצוות, אך לא, הם לא יהודים. עדיין. סיפור מסע אל מחוזות שבט האבאיודיה שבאוגנדה (כולל ביקור קצר ולא צפוי בשדה התעופה באנטבה)

בכפר פוטי מחוץ לבית הכנסת מיד לאחר החתונה

כאשר אדם חושב על אפריקה העמוקה והאפלה, עם גורילות בערפל ובבונים מייללים בין צמרות העצים, עולה במוחו אוגנדה. אולם כאשר אדם מהרהר על אודות מקום הימצאן של קהילות יהודיות פעילות, אוגנדה אפילו אינה נכנסת לרשימה. ובכן, מסתבר שלמדינה משוונית זו מאה שלמה של קשרים מעניינים עם העם היהודי. החלטנו לבקר שם, כאשר יעדנו העיקרי היה הזרם "האורתודוקסי" של אבאיודיה, שבט אפריקני אשר קיבל על עצמו את הדת היהודית בשנת 1919. לאורך הדרך כולה חיפשנו נקודות השקה נוספות בין ההיסטוריה היהודית לבין אומה פרימיטיבית ונטושה זו.

נקודת הכניסה שלנו היתה שדה התעופה הבינלאומי של המדינה: אנטבה. שם נפגשנו עם בחור מקומי חובש כיפה העונה לשם אנוש קקי מיינה, המנהיג הרוחני של "הרוצים להיות יהודים", תושבי הכפר "האורתודוקסי" פוטי. לפני שיצאנו לנסיעה שאמורה היתה להימשך 4 שעות למבלה (Mbale), העיר הסמוכה לפוטי שבה אמורים היינו לשהות, לקחנו עימנו את אנוש להרפתקה לא צפויה.

מבצע אנטבה השני

מלבנים לבנים מבוץ בכפר סמוך לפוטי

עבור רוב היהודים, אנטבה נקשרת עם מבצע ההצלה המפורסם של בני הערובה על ידי צה"ל ב-4 ביולי 1976. ביום זה עשתה סיירת מטכ"ל בפיקודו של סגן אלוף יונתן נתניהו ז"ל היסטוריה עם מבצע חילוץ מדהים. כל מי שמבוגר דיו כדי לזכור זאת, יוכל בוודאי לשחזר היכן היה באותו היום.

שמנו פעמינו לאנטבה במטרה לראות מה נותר מהמקום שבו חולל א-לוהים נס שכזה. תכננו להתפלל באתר הקרב לזכרם של הנופלים בפשיטה ובכללם יוני נתניהו. עצרנו בתחנת המשטרה המרכזית האחראית על הביטחון בשדה התעופה הבינלאומי ובבסיס חיל האוויר שבו התרחשה הפשיטה, אך לדאבוננו סולקנו משם. השוטר לפניו ניצבנו אמר לנו: "אתם קטנים מדי (אינכם חשובים מספיק) כדי שתינתן לכם רשות להיכנס לבסיס". כדי להדגיש את חשיבות האבטחה, הוא המשיך בהגזמה: "נשיא המדינה צריך לדעת את שמו של כל אדם הנכנס לבסיס".

המשכנו לנסוע לכיוון הבסיס וניגשנו לשער הראשון שנקרה בדרכנו. שני שומרים היו בשער, מחזיקים ברפיון את רובי ה-AK-47 שלהם. הסברנו כי ברצוננו לשאת תפילה לזכרו של יונתן נתניהו ולצפות באתר היסטורי חשוב זה. כמו כל האוגנדים האחרים שעמם שוחחנו, הם ידעו על מבצע ההצלה וזכרו אותו לחיוב, משום שהיה הסדק הראשון בשלטונו של אידי אמין שהראה שהמנהיג העריץ אינו בלתי מנוצח. הם שאלו האם יש ברשותנו נשק, הראינו להם שלא, ואז פשוט נתנו לנו אישורי מעבר בתמורה לדרכונינו, שאותם השליכו לתוך קופסת קרטון תחת עץ סמוך. לפני ששמנו לב, מצאנו את עצמנו מטיילים לאורך מסלול ההמראה בבסיס חיל האוויר האוגנדי, חולפים על פני מטוסי האו"ם, מטוסי קרב ומסוקים.

הלכנו לאִטנו לכיוון מגדל הפיקוח בקצהו המרוחק של הבסיס, אשר עדיין מצולק בחורי קליעים. בבסיס המגדל קיים שלט זיכרון שנקבע בשנת 2005 על ידי הנשיא האוגנדי מוסווני (Museveni) וראש הממשלה דהיום בנימין נתניהו. בפגישה בין מוסווני ומשפחת נתניהו בשנת 2008, הכריז מוסווני שיהפוך את המגדל למוזיאון. נכון לזמן ביקורנו, לא התרחש דבר לקראת מטרה זו. מעט לפני שד"ר איתן שומן, שהצטרף אלינו מסנט לואיס, התחיל את תפילת "א-ל מלא רחמים", התקרב לעברנו אופנוע רכוב בידי שני גברים גדולים, אשר שאלו מה לכל הרוחות אנו עושים. הסברנו את מעשינו, ושני המאבטחים עמדו דום ואף הצטרפו לאמירת "אמן". בשלב זה נכנסנו לבנין בליווי שני אנשי האבטחה והם צילמו אותנו על רקע בסיס חיל האוויר האוגנדי המשתרע למרגלותינו.

כאשר יצאנו הופיעו מאבטחים נוספים, הפעם רציניים יותר, והחלו לתחקר אותנו. הסברנו את הסיפור והצגנו את אישורי המעבר. כאשר נסוגונו בחזרה לאורך מסלול ההמראה, מטוס נוסעים גדול מסוג C-130 לכד את עינינו. לפני 35 שנים הסתער צה"ל על המקום תוך שימוש במטוסים אלו. פשוט לא יכולנו לשלוט בעצמנו, כך שסללנו את דרכנו בדיבורים אל תוך המטוס ואף קיבלנו רשות ממפקד הצוות להיכנס לתא הטייס. בשלב זה התחילו הבעיות. אנשי האבטחה חזרו, הפעם עם כלי נשק, ואנו נלקחנו לתחנת המשטרה. הדרכונים שלנו הוחרמו, פרצופינו צולמו, הצהרות תועתקו ואנו הושבנו לשלוש שעות מורטות עצבים בזמן שהוחלט על עתידנו. גם משטרת אוגנדה נראתה נבוכה נוכח שלושת המערביים המלומדים, בני גיל המעבר, שהסתובבו סביב בסיס חיל האוויר שלהם.

כאשר מפקד תחנת המשטרה, בחור נבזי, מסר את גזר הדין, הוא נראה כקריקטורה של השוטר הטוב והשוטר הרע כשהם מגולמים באדם אחד. בתחילה הוא בהה בנו, מה שגרם לנו להתפתל בדממה למשך 30 שניות. לאחר מכן הוא אמר לנו שעשינו מעשה חמור מאוד: "ניצלתם שני חיילים, אשר ודאי לא אכלו דבר כל היום!", ובפעם הבאה הם "יירו בנו כשם שעשו ליונתן נתניהו". לבסוף הוא חייך חיוך דק ואמר שסיפורינו מראים שלא התכוונו להזיק וש"איננו פושעים".

אף על פי שידענו שלא עשינו כל דבר רע, כאשר עזבנו את המדינה יומיים לאחר מכן תהינו אם ניעצר בשנית. ידענו שהסיכויים לבעיות קלושים, אך עדיין שמחנו לצאת מהמדינה בשלום וכשנחתנו בקניה שמחנו לשוב ל"ציוויליזציה".

תוכנית קנייה

בחתונה בפוטי

המסע למבלה, העיר הקרובה ביותר ליעדנו, ארכה הרבה מעבר לארבע השעות המתוכננות. נסענו מזרחה לכיוון קניה לאורך הדרך הראשית מקמפלה למומבסה, הדרך היבשתית שבה עוברות רוב הסחורות המיובאות לאוגנדה. זהו כביש דו-נתיבי צר, המתוחזק בקושי, עם תנועה היכולה להתחרות בכל עיר אחרת בעולם. במהלך הנסיעה חלפנו על פני יער המאוכלס על ידי קופים ועל פני אחד משני מקורות הנילוס העיקריים. הספקנו אף לעצור לפרק זמן קצר כאשר חלפנו על פני טנדר שבו נסעו צעירים חובשי כיפה ודוברי עברית בני שבט אבאיודיה (Abayudaya), שאותם נכיר טוב יותר למחרת היום בכפר. אחד האתרים החשובים ביותר עבורנו היה מסילת הרכבת שפגשנו בדרך. בעשור האחרון של המאה ה-19, בריטניה שלטה במה שנקרא אז "אוגנדה ומדינת החסות של מזרח אפריקה". במטרה לפתח את האזורים הללו בנו הבריטים את מסילת הרכבת המחברת את החוף במומבסה עם אגם ויקטוריה. דרך זו נודעה גם בשם "דרך המטורפים", בשל התקפות מסאי ((Masai, אריות אוכלי אדם. זו, כפי הנראה, הייתה הדרך שנתנה את השם השגוי לאחת המחלוקות הציוניות המפורסמות ביותר.

פיתוח האזור של אפריקה המזרחית נתקע בשל מחסור במתיישבים אירופים. באפריל של שנת 1903 הציע ג'וזף צ'מברלין, מזכיר המושבות דאז, לבנימין זאב הרצל, שחלק מהאזור, מישור "אואזין גישו" (Uasin Gishu), יינתן לתנועה הציונית לצורך הקמת מדינה. תוכנית זו נודעה לימים כ"תוכנית אוגנדה". ביום ראשון, ל' באב תרס"ג (23 באוגוסט 1903), הדהים הרצל את 592 נציגי הקונגרס הציוני השישי עם "תוכנית אוגנדה" כ"אמצעי לשעת חרום" על מנת להציל את חיי היהודים המאוימים על ידי אנטישמיות רוסית אלימה. ברור היה לכולם כי הציונים יעדיפו את ארץ ישראל ולכן התקיים דיון ממושך בשאלה האם לקבל את התוכנית כפתרון זמני. עדי ראייה מתארים סצנה סוערת שנמשכה אל תוך השעות הקטנות של הלילה. באופן מפתיע, אחד הגושים התומכים בהרצל בקונגרס היה תנועת "המזרחי" בהנהגתו של הרב יצחק יעקב ריינס. הובהר כי עבור הציונים הדתיים אין חשש שישכחו את ירושלים גם אם ימצאו מקלט זמני באפריקה. אולם לא כל הציונות הדתית תמכה בתוכנית. הרב יצחק ניסנביום, הנודע בכינויו "הדרשן הציוני הנודד", והרב מאיר ברלין התנגדו שניהם לתוכנית.

בסופו של דבר תוכנית אוגנדה התבררה כתוכנית יישוב מחוץ לארץ הקודש, אחת מני רבות, שמעולם לא התממשה. אף על פי שהיינו באוגנדה, לא עברנו בשטחים שכמעט היו למדינה הציונית. מבוכה רבה עדיין שוררת סביב הצעה זו, גם לגבי זהות האזור שהוצע לתנועה הציונית. אוגנדה ומדינת החסות של מזרח אפריקה, הידועה גם בשם קניה מאז 1920, ממוקמות במזרח אפריקה ושתיהן היו נתונות לשליטת משרד החוץ הבריטי. השטח שהוצע להרצל היה כולו באזור קניה. אחת ההצעות למקור הבלבול היא הקשר בין התוכנית לבין מסילת הרכבת לאוגנדה, אשר באותו זמן הייתה גם כן כולה בקניה, וייתכן שהיא השאילה את שמה לתוכנית. כאשר עברנו את פסי הרכבת של אוגנדה, פסים שהוארכו רק בשלב מאוחר יותר לתוך אוגנדה עצמה, החל דיון בתוכנית ובמצבם הנורא של יהודי מזרח אירופה של אותו זמן כמו גם בהצלחה של מדינת ישראל המודרנית.

הגענו למבלה (Mbale), לא רחוק מהגבול הקנייתי, מאוחר בלילה, בראש ובראשונה בשל העיכוב הלא צפוי בתחנת המשטרה. נרשמנו במלון, מצפים למנוחה, לקראת יום עמוס עם בני האבאיודיה. לפני שנרדמנו היה עלינו לנקוט אמצעי זהירות: פריסת הכּילה. אף על פי שקיבלנו חיסון כנגד קדחת צהובה ונטלנו תרופות כנגד מלריה, היה צורך לנקוט כל אמצעי זהירות אפשרי כנגד מחלות אלו הנישאות על ידי יתושים. באותו זמן הכריז המרכז לבקרת מחלות ומניעתן של ארה"ב (Centers for Disease Control and Prevention) על התפרצות אלימה במיוחד של נגיף הקדחת הצהובה באוגנדה, אשר תבע את חייהם של למעלה מ-50 בני אדם. אנוש סיפר לנו מאוחר יותר כי כמעט לכל תושבי הכפר יש מלריה. השתמשנו אפוא בכילות בנוסף לאמצעי הבטיחות המתוחכמים. לא היינו זקוקים לכילות שהבאנו מישראל, נראה היה שכל המלונות מספקים אותן.

הכוזרי השני

בית ספר מקומי בגבעת נבוגויה

הסיפור המדויק המתאר מדוע החליטו בני שבט אבאיודיה לקבל עליהם את היהדות אבד במסורת העוברת בעל פה בשבט האפריקני, אך נראה שזהו סיפור הכוזרי של המאה העשרים. גיבור הסיפור ומייסד שבט אבאיודיה היה סמיי קאקונגולו Semei Kakungulu), 1869-1928), לוחם ומדינאי משבט בַּגַנְדַה (Baganda). במשך שנים רבות הוא זכה לתמיכת הבריטים ובתמורה סייע להם בדיכוי שבטים אחרים. בשנות ה-80 של המאה ה-19 הוא המיר את דתו לנצרות בעזרת מיסיונר פרוטסטנטי שלימד אותו לקרוא בתנ"ך בסווהילית. מבחינה דתית ופוליטית הוא המשיך להתפתח. בשנת 1913 הוא הפך ל-Malakite Christian, והצטרף לקבוצה שכללה כמה היבטים יהודיים. הבריטים החלו להגביל את מעגל ההשפעה שלו וב-1917 הוא עבר לאזור מבלה, במורדות המערביים של הר אלגון. שם, ב-1919 הקים קבוצה דתית משלו. הגרסה הדרמטית של הסיפור טוענת כי הוא הבין בסופו של דבר את מידת מופרכותה של הנצרות, קרע את חלקו השני של התנ"ך שלהם, ואימץ את היהדות עבורו ועבור מאמיניו, אשר מנו בתחילה מעל 3,000 בני אדם.

בשנת 1922 הוא הפיץ בין בני הקהילה שלו ספר חוקים ותפילות בן 90 עמודים, אשר עדיין ניכרת בו ההשפעה הנוצרית. נראה כי סמיי קאקונגולו לא היה בתחילה בקשר עם יהודים כלל, ורק בשנת 1925 נפגש עמם כשמספר יהודים אירופים שהועסקו על ידי הבריטים הזדמנו לקבוצתו. בהמשך הוא שינה את מנהגיו כך שיתאימו להנהגות היהודיות הנורמטיביות ומחק לחלוטין את השרידים האחרונים של הנצרות כגון הטבילה. עד למותו בשנת 1928 מאמיניו נימולו, השתדלו לשמור שבת וכשרות ואף התפללו בעברית. קאקונגולו קבור במרחק קצר מבית הכנסת המרכזי של אבאיודיה.

הקשר של בני השבט עם היהדות תמיד היה מוגבל, משום שמעולם לא היו יהודים רבים באוגנדה. מועד הגעתם של יהודים לאוגנדה נתון עדיין בוויכוח. לפני שנת 1860 נכנסו חוקרים בריטים לתוך הארץ בחיפושיהם אחר מקורות הנילוס. עד תחילת המאה העשרים, ידוע לנו לפחות על שני יהודים שעבדו עבור הבריטים, וכן על סוחר דתי בשם יוסף, ששהה שם ויצר קשר עם בני אבאיודיה. בשנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים החלה להתפתח באוגנדה קהילה של יהודים יוצאי אירופה. מעולם לא היה במקום בית כנסת או רב, אך כנראה שהיה בית קברות יהודי קטן. המושל הבריטי של אוגנדה היה היהודי סר אנדרו כהן ועד שנות ה-50 כללה הקהילה כעשרים משפחות. מצאנו תיעוד בארכיון של הקהילה העברית של ניירובי (Nairobi Hebrew Congregation) לכך שהקהילה האוגנדית הקטנה הזמינה מצות מניירובי כל שנה. במהלך שנים אלו אנשי הקשר היהודים העיקריים עם בני אבאיודיה היו ויקטור פרנקו, מהנדס חשמל שגר בקמפלה, ומוריס לויטן, סוחר יהודי. עד לשנות ה-60 של המאה הקודמת, נציגות ישראלית קטנה בנתה שם בתים וכבישים ואף נטלה חלק בבניית נמל התעופה של אנטבה.

בני האבאיודיה ידעו עליות ומורדות. מותו של קאקונגולו הכריזמטי היה גורם אחד שהוביל לירידה חדה במספרם. גורם נוסף היתה עבודתם האינטנסיבית של מיסיונרים באזור. אלה סירבו לקבל לבתי הספר שלהם כל מי שלא המיר את דתו לנצרות. במקביל, המעטים שהמשיכו לדבוק ביהדות הפכו לאדוקים יותר בקיום מצוות התורה. במהלך שנות ה-50 וה-60 היה להם קשר מוגבל אך קבוע עם יהודים, לרוב ישראלים שמספרם היה רב באוגנדה.

בתקופת משטרו האכזר של אידי אמין (1971-1979) גורשו הישראלים מאוגנדה והיהדות הוצאה אל מחוץ לחוק. בני האבאיודיה חוו צניחה במספרם, אף שכמה מהם באמת סיכנו את חייהם על מנת לשמר את יהדותם. אנוש חלק עִמנו סיפורים על אביו ודודו, שהסתכנו בהתקפות של חיות פרא ונחשים בעודם מתחבאים בצמחייה עבותה. דודו של אנוש נעצר משום שבנה סוכה ושוחרר רק לאחר שהמשפחה שיחדה את קצין המעצרים בחמש עיזים. בעקבות יציאתו לגלות של אידי אמין, כ-500 חברי הקהילה שנותרו חידשו את התחייבותם ליהדות וביססו מחדש את הקשר עם יהודים מבחוץ. במהלך תקופה ממושכת זו בני האבאיודיה נשארו לא-יהודים מבחינת ההלכה. שלא כמו בני קבוצות אחרות, שטענו כי הם צאצאיהם של שבט כלשהו מבין עשרת השבטים האבודים, בני אבאיודיה מעולם לא טענו זאת. הם ידעו כי אבות אבותיהם לא היו יהודים וכן ידעו כי הם מעולם לא עברו גיור פורמלי. בשנות התשעים החלו מספר קבוצות אמריקניות לגלות עניין בבני האבאיודיה, ובשנת 2002 יצאו ארבעה רבנים קונסרבטיבים לשליחות בת שבוע ובמהלכה גיירו כמה מאות אנשים. בנוסף לכך, גרשום סיזומוּ, אחד מבני האבאיודיה, נסע לארצות הברית לאחר שקיבל תואר ראשון מהאוניברסיטה האסלאמית של אוגנדה. בשנת 2008 קיבל הסמכה מבית הספר הקונסרבטיבי זיגלר וחזר לכפרו כדי לתפקד כמנהיג דתי וכמורה.

קיום מצוות ראשוני

בית הכנסת בפוטי

והנה הסימן הראשון לכך שבני האבאיודיה מתאימים להיות יהודים. לבני האבאיודיה יש בית כנסת שאליו הם הולכים ובית כנסת אחר שממנו הם מדירים את רגליהם. שני כפרים של בני האבאיודיה סירבו להתייחס לגיורים הקונסרבטיביים והם מחכים לגיור הלכתי שיוכר על ידי מדינת ישראל. אנוש הוא הכוח המניע בפוטי, אחד משני כפרים אלו. בדרך לכפר עשינו עיקוף קטן על מנת לבקר את אחיינו בן ה-94 של סמיי קאקונגולו ולשמוע על זיכרונותיו מדודו המפורסם ועל שנותיהם הראשונות כשומרי מצוות. בבקתת הבוץ הקטנה שבה הוא חי עם שתי נשותיו, הוא הגן בתוקף על קבלת היהדות על ידי בני השבט ועל ההבדלים משכניהם. הוא כעס כאשר שאלנו אם הם אוכלים בשר וחלב יחד. "בוודאי שלא", הייתה תשובתו. כאשר שאלנו אם יש לו משהו "מהימים ההם", הוא חשב לרגע ויצא חזרה מביתו עם תמונה בשחור-לבן של דודו המלך ועם ספר ישן – "ראשית דעת", ספר לימוד עברית שהודפס על ידי חברת ההפצה העברית של ניו יורק (Hebrew Publishing Company of NY) בתחילת המאה ה-20. היה זה מדהים למדי לשבת ליד בקתת הבוץ שלו, הנטולה כמעט כל תכולה, ולהחזיק ספר בעברית שהודפס בניו יורק. את ההיסטוריה והעניין שלהם ביהדות לא ניתן היה להכחיש.

בשלב הבא שמנו פעמינו לפוטי. ד"ר שומן הסביר לנו כיצד להגיע לשם: "סעו חצי שעה ממבלה, פנו שמאלה וחִזרו 3,000 שנה לאחור בזמן". מצד אחד, קשה לתאר את הכפר; הוא פשוט יצא ישירות מתקופת התנ"ך כמעט בכל המובנים. אין בו חשמל או מים זורמים. מצד שני, ישנה בכפר משאבה סולארית המעלה את המים מהבאר ומעבירה אותם לכלי קיבול שלידו ממתינות הנשים בתור על מנת למלא את מיכליהן במים היקרים-נדירים. לאנוש יש מחשב נייד עם דואר אלקטרוני שדרכו הוא תיקשר איתנו לפני ביקורנו. בפוטי ישנם גם מספר פרויקטים הממומנים על ידי קהילות יהודיות מעבר לים, כגון פרויקט העוף שבמסגרתו הם מגדלים תרנגולות ופרויקט חלה.

הגעתנו לקהילה גרמה להתרגשות גדולה, בעיקר משום שהם ראו בכך הזדמנות להעמקת הידע ההלכתי שלהם ולהתקרבות בסופו של דבר לגיור. החלנו מיד במלאכת ההוראה. בחור צעיר וביישן העונה לשם משה שוחח עמנו בעודו עומד בשדה של קסבה (cassava). כאשר שאלנו אותו מה הוא לומד באוניברסיטה הוא ענה "מנהל עסקים". "תקוותי היא להיות רב אורתודוקסי ואיש עסקים", אמר.

ה"סדנה" הראשונה שהעברנו הייתה שיעור בשחיטה. הם הביאו 4 תרנגולות ואנו הגענו מוכנים עם סכיני שחיטה ואבן משחזת. בתחילה הסברנו מה הופך את סכיני השחיטה למיוחדות – אין נקודה חדה בקצה והלהב חלק לגמרי, ללא פגם, וחד מאוד. הסברנו גם שהסכין צריכה להיבדק לפני השחיטה ואחריה ואף הדגמנו זאת. גם מצוות כיסוי הדם לאחר השחיטה הוסברה והודגמה, עם הברכה המתאימה. האנשים הצעירים שעמדו סביבנו התעניינו באופן בלתי רגיל ושאלו שאלות שהעידו על תפיסה מהירה. אחרי כל ברכה הם חזרו בקול רם וענו אמן. כמובן, היה ברור שהם אינם יהודים עדיין, והכול היה חלק מתרגול.

התחנה הבאה הייתה בית הכנסת, על מנת לערוך חתונה בסגנון יהודי. במבלה, אנוש אסף 5 טבעות עבור חמישה זוגות שיינשאו בחתונה בסגנון יהודי. מרביתם, ובכללם אנוש שלו יש כבר ארבעה ילדים קטנים, נישאו בחתונה אזרחית לפני שנים רבות. החתונות התקיימו בבית הכנסת הקטן והמטופח הממוקם לצד קיר הלבנים הבנוי למחצה של בית הכנסת הגדול העתיד להיות מוקם שם. בני האבאיודיה ידעו את העקרונות המנחים של מרכיבי החתונה היהודית, ואנו השלמנו את השאר. הם ידעו, למשל, על מרכזיותה של הכלה: החתנים הגיעו לבושים בבגדי היום-יום שלהם, כאשר כל קהל הנאספים המתין לכלות שהיו בביתן, מתגנדרות בבגדים מהודרים יותר מאלו שיכולנו להעלות על דעתנו.

הטקס החל בברכה על היין הכשר שהבאנו מהארץ. אחר כך חזר אנוש על ברכת הקידושין והטבעות נמסרו לכלות. אז שברו החתנים כוס זכוכית לקול שירת "אם אשכחך". שבירת הכוס הייתה חשובה להם. אנו שוכחים כי היא נובעת מערכה של הזכוכית בעבר ומהכאב הכלכלי הכרוך בשבירתה. כך היה במקרה זה. "יהודי מארצות הברית תרם לנו כסף על מנת לקנות כוס לחתונה", סיפר אנוש. שאלנו אם יש להם שיר חתונה מסורתי, ובמנגינה ובמקצב אפריקניים קלאסיים הם שרו ורקדו למילים מתהילים בעברית ובשפת הילידים.

משום שאינם יודעים מתי יגיעו המבקרים היהודים הבאים, הם חשו צורך להתכונן לפסח וחיפשו אחר כללים לאפיית מצה. בנינו תנור קטן מלבנים, והסברנו את עקרונות היסוד באפיית מצה. הם הביאו מעט קמח וערבבו עם מעט מים. בראותנו כי השולחן רטוב, חיפשנו לשווא אחר כיסוי לשולחן. נאלצנו להתפשר על כמה עלי בננה נקיים ויחד אפינו מספר מצות קטנות. השארנו להם הנחיות כיצד לשפר את הארגון ולהכין את מצותיהם.

על מפת היהדות

ביתו של אנוש

הפילוג בין האורתודוקסים לקונסרבטיבים באוגנדה אינו מונע שיתוף פעולה וידידות בין שתי הקבוצות. בשלב הבא של המסע ליווה אותנו אנוש לכפר הראשי של הקהילה, נבוגויה (Nabugoya), שבו מתגורר דודו ומשמש כרב. לצערנו לא זכינו לפגוש את הדוד, גרשום סיזומו (יליד 1972), מכיוון שיצא למסע תעמולה. הגענו לאוגנדה שבועיים לפני הבחירות החמש-שנתיות. סיזומו התמודד במסגרת אחת ממפלגות האופוזיציה על אחד מ-332 המושבים באסיפה הכללית. ראינו מספר כרזות שלו שבהן הוא חובש כיפה באופן ברור ובגאווה. באופן לא מפתיע, זכה הנשיא המכהן להיבחר מחדש וסיזומו הפסיד למועמד מפלגת השלטון NRM.

האווירה הדתית בכפר הייתה מעוררת השראה. קירות בית הכנסת היו מוקפים בשורות של סידורים וחומשים ובארון הקודש היו מונחים ארבעה ספרי תורה. קיים גם בית מדרש נפרד בעל ספרייה מרשימה הכוללת ש"ס "ארטסקרול", כשמאחור נמצא משרדו של סיזומו בנוסף לאתר מאוד יוצא דופן – כיור עם מים זורמים ושירותים עם הדחת מים. התרשמנו מאוד לראות כרכי גמרא ומקראות גדולות על שולחנו. בקרבת מקום נמצאים גם בית ספר תיכון יהודי וכן חנות מכולת בשם "שלום". בנוסף, נתקלנו באחד הסטודנטים שלומד עם סיזומו והוא הותיר עלינו רושם חיובי באופן יוצא מן הכלל.

בני האבאיודיה נמצאים כעת על המפה היהודית כשם שלא היו מעולם. ישנם ארגונים בארצות הברית ובדרום אפריקה המסייעים להם הן מבחינה כלכלית והן מבחינה רוחנית. הם מודעים היטב לשורשיהם הלא יהודיים, אך נראה שהם כנים ונכספים לחיות חיים יהודיים אמיתיים. כשנפרדנו מהאחיין בן ה-94 של ראש השבט, סמי קאקונגולו, הוא הביט בנו בכובד ראש והורה לנו לשבת לרגע. אלו היו מילותיו: "אני יודע שהוראותיו של דודי היו נכונות. הוא אמר לנו כי אף על פי שאתם רק בני אדם שחורים באפריקה, יבואו זמנים והאדם הלבן מארץ ישראל יבוא וילמד אתכם את דרך היהדות". נקווה כולנו שביכולתנו לעזור לשבט אפריקני קטן ונשכח זה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 באוקטובר 2011, ב-גיליון סוכות תשע"ב - 740 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: