ספרי חיים, ספרי מתים / מנחם בלונדהיים

 

הקישור שאנו עושים בימים הנוראים בין הכתיבה בספר ובין גזירת החיים והמוות מקבל מובן לאור תפיסת הדיבור כביטוי של חיים הנעדר את מימד הנצחיות. מכאן השניות הקוטבית בעולמה של התקשורת 

הרמן סטינוויק, תחת הכותרת "חיים דוממים: משל להבלות חיי האדם ו"פגם הגאווה"

"לשנה טובה תיכתב ותיחתם לאלתר לחיים טובים, ולאישה מברכים תיכתבי ותיחתמי". כך על פי המחזור הישן והטוב שלי אמורות הבריות לברך אלה את אלה בערב ראש השנה. עד לאחרונה מקובל היה גם לכתוב ולחתום את ברכת הכתיבה והחתימה לחיים בכרטיסי ברכה שאנשים שלחו זה לזה. בדרך כלל, ברכה של אדם לאדם בכל שנה לא אמורה לזכות לתשומת לב מיוחדת, אך דומה שבמקרה הנוכחי יש מקום להזרה של המוכר: מה פשר הזיווג המוזר הזה של כתיבה וחתימה עם חיים ומוות? 

מאחורי הצירוף הזה מהדהדות כמובן אמירות המופיעות בתפילת ראש השנה, דוגמת "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" או "בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה", תפילות המזינות גם פיוטים שהתקבלו היטב דוגמת "ונתנה תוקף" הפופולרי שבו מפורטות המיתות המשונות שניתן, חלילה, להיכתב להן בראש השנה ולהיחתם להן ביום הכיפורים. בדברים הבאים נבחן את התפיסה העומדת ביסוד האמירות הללו בתפילה, בפיוטים ובדברי חז"ל. נברר מה עניינן של טכנולוגיות התקשורת היומיומיות של כתיבה וחתימה אצל ראש השנה ויום כיפור, וחשוב יותר, מה עניינן אצל חיים ומוות.

תלוי בטיב הספר

מקום טוב להתחיל בו הוא המקרא, שם כבר ניתן למצוא זיקה ברורה בין הכתיבה למעגל החיים והמוות. אם בוחנים את חומשי התורה, הרי שהמונח 'ספר', שפירושו במקרא מסמך כתוב, מופיע 7 פעמים מחוץ לחומש דברים, כאשר הספרים הללו שונים מאוד זה מזה: הם כוללים את ספר תולדות אדם, ספר זיכרון, ספר מלחמות ה', ספרה של סוטה, ועוד. אך למרות הגיוון הזה בטיבו של הספר, בלא פחות מ-4 מקרים סמוך לשם העצם 'ספר' מופיע הפועל 'מחה', מחייה שעניינה מוות. גם בספר דברים מופיעה המילה 'ספר' בסמוך למילה 'מחייה' בהקשר של מוות (כט, יט), ובין האזכורים הנוספים של ה'ספר' בדברים בארבעה יש זיקה בין הכתוב בספר לבין מוות, למרות היעדרו של הפועל 'מחה' (דברים כח, נח; כח, סא; כט, כ; כט, כו).

אך למרות הדמיון הבסיסי, המופעים המשותפים של ספר ומחייה הם משני סוגים מובחנים ואפילו הפכיים. בסוג האחד הרישום בספר כמו מוביל למחיית החיים – למוות, ובסוג השני דווקא המחייה מן הספר ולא הכתיבה בו היא שמובילה למוות. דוגמה לסוג הראשון היא המקרה המופיע בשמות יז, יד: לאחר המלחמה שבה תקף עמלק את ישראל, א-לוהים מצווה את משה: "כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים". ההבטחה למחות את עמלק לחלוטין, כך שלא יהיה לו שייר וזכר בעתיד, מופיעה כתובה בספר, והכתיבה בספר משרתת בדרך כלשהי את המחייה העתידית. כך גם נאמר בדברים על החוטא: "ורבצה בו כל הקללה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים" (כט, יט). גם בהקשרם של ארבעה מהאזכורים הנוספים של המונח 'ספר' בדברים מופיע, כזכור, המוות, ובדומה לאזכור של עמלק גם בהם המוות הוא תולדה של הקללה הכתובה בספר.

אך במקרא מופיע, כאמור, גם יחס אחר בין הספר לחיים ומוות, ולפיו הכתיבה בספר דווקא מקנה חיים, בעוד המחייה מן הספר משמיעה מוות. כך, לדוגמה, בשמות לב, לב משה מבקש מהא-ל שימחל לעם, "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", וכוונת הדברים לפי מפרשים רבים הפסקת תפקידו ההיסטורי, השקול למותו. תשובת הא-ל היא "מי אשר חטא לי אמחנו מספרי" (לב, לג), והדברים מתפרשים כמותם של החוטאים. בעוד הכתיבה והמחייה של ספרה של סוטה במי המרים ("וכתב את האלות האלה הכהן בספר ומחה אל מי המרים"; במדבר ה, כג), הגורר את מותה של האישה אם סטתה, יכול להתפרש בשתי הדרכים – הניסוח בספר תהילים: "ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו" (סט, כט), המפגיש שוב בין המילים ספר ומחיה, הוא חד משמעי. כמוהו הניסוח בישעיהו (ד, ג) בדבר "כל הכתוב לחיים בירושלים". גם כאן הכתיבה בספר משמיעה חיים, לעומת האזכורים שהבאנו שבהם הכתיבה בספר מחוללת את המוות.

דומה שכלפי שניות זו מכוונים דבריו הידועים של רבי כרוספדאי בשם רבי יוחנן (בבלי, ראש השנה טז ע"ב):

שלשה ספרים נפתחין בר"ה. אחד של רשעים גמורין ואחד של צדיקים גמורין ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מר"ה ועד יוה"כ. זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה.

יכולה להיות אם כן כתיבה, כמו זו של עמלק או של הקללות בספר דברים, שמובילה למוות, וכתיבה כמו זו של משה וצדיקים אחרים שמכתיבה חיים. מהותה של הכתיבה החורצת גורלות אחת היא, אך טיב הספר הוא שקובע את השלכותיה של הכתיבה אם לחיים ואם למיתה.

הדיבור החי

אלא שנראה שהשניות בין כתיבה כמבטיחה חיים לכתיבה הגוזרת מיתה שעִמה מתמודדת אמירתו של רבי כרוספדאי יכולה להיות מוסברת משורש בסיסי הרבה יותר גם אם מפתיע בפשטותו, המתייחס למהותה של הכתיבה ולא לזהותו של הספר. כפי שנראה, יסוד זה יוביל לזיהוי אלגורי של הכתיבה הן עם חיים והן עם מוות. שורש זה נעוץ בהבחנה שבין הדיבור – הביטוי האוראלי – לבין הכתיבה, הבחנה מרכזית מאין כמותה בעולמם של חז"ל. חכמים ביצרו כידוע תיאולוגיה של מדיה שלפיה הקב"ה עצמו יצר הבחנה בין מסריו על פי המדיום שבו נוצרו, נמסרו ונועדו להשתמר – בין אלה שבכתב לאלה שבעל פה (למרות שניתן להבחין בגוונים בדרך שבה ייחסו חכמים את התורה שבעל פה לקב"ה). ומכאן שלהבחנה בין דברים שבכתב לדברים שבעל פה יש משמעות דתית מכריעה. 

חיים ומוות, שני קטביו של הממד העומד ביסוד העולם האנושי, אומצו כמושגי על לעיגונה של השניות שבין דברים שבעל פה לדברים שבכתב, שניות שאין עמוקה ממנה בעולם התקשורת. אנחנו, כילידי הגלקסיה של גוטנברג, אבי הדפוס, מתקשים וככל הנראה לא מסוגלים להבין את עומק ההבחנה שחשו חז"ל ביחס לשני אבות המדיה הללו. קשה לנו אפילו לשוות בנפשנו בית מדרש כמו זה של חז"ל שבו מחוץ לארון הקודש אין ספר או דף משורבט, מקום שבו לא יעלה על דעתו של אדם לומר לחברו "נייתי ספר ונחזי". לכן, כדי להבין את הדרך שבה ראו חז"ל את החיים והמוות כמשל לאוראליות וכתב, מוטל עלינו לחזור אל הראשונות ועל הראשונות.

הדיבור הוא פעולה המבוססת, ברמה הפיזיולוגית, על פליטה של אוויר דרך מעברים משתנים שאיברי הגוף – בעיקר הפה – מעצבים. יש כאן, אם כן, מפגש של הנשימה והנשיפה עם איברי הגוף ליצירת אפקט אקוסטי. הנשימה והנשיפה הן כמובן סימן החיים המובהק והשקוף ביותר, ומתוך כך, ככל הנראה, נוצר גם זיהוי לשוני בין חיי האדם לבין תנועת האוויר: ויפח באפיו נשמת חיים, רוח האדם, ועוד רבים. בהפלגה, מעשה הדיבור המבוסס על רוח החיים הזו והמשמש גם אינדיקציה לקיומה הפך להיות מזוהה עם עצם החיים.

זיהוי זה בין החיים לדיבור מתקבל לא רק מתהליך יצירתו הפיזיולוגי של הדיבור אלא גם מטיבו הפיזיקלי. הדיבור מבוסס על התפוגגות מתמדת של קטעי קול, המפנים מקום על רצף הזמן לקולות חדשים הנוצרים ומופיעים מפעולתו של האדם בהווה. משמעותו של הדבר היא שאם יש דיבור, מחולל אותו יצור חי ופעיל. יפה הציג את הדברים האב וולטר ג'יי אונג בטקסטבוק המשובח שלו אורליות:

אלה שיש להם השגה בדבר משמעותן של מילים בתרבות שאינה יודעת את הכתב, או לפחות בתרבות שעדיין איננה רחוקה הרבה מאותה אוראליות ראשונית, לא יופתעו מכך שהמילה העברית "דבר" מובנה "מילה" וגם "אירוע" (…) הקול לא יכול להישמע ללא הפעלה של כוחות. צייד עשוי לראות בופאלו, להריח, לטעום ולגעת בבופאלו, כאשר הבופאלו דמום לחלוטין או אפילו מת. אבל אם הצייד שומע בופאלו, מוטב לו שייזהר: משהו קורה.

היפוכם של דברים בעולם הכתב. כשהיגדים עוברים מודולציה מהקול הנשמע לקידוד הכתוב והנראה שלו, נעלמת חיותם כתוצרים וייצוגים של נשף החיים ונשמתם. מקורם כבר איננו האדם החי אלא הדיו והיריעה (שבמקרה של קלף היא עצמה מקורה בפגר). כלומר, משמעותה של ההמרה מדיבור לכתיבה היא שהחיות של ההיגד מתפוגגת. האותיות והתיבות המשורטטות על משטח הן העצמות של הדיבור החי, יריעות הקלף והספרים הם התכריכים והגלוסקמאות שלו.

חותם נצחי

מכאן הזיקה המובהקת שבין ספר למחייה ולמוות, בניסוחם של נוצרים ראשונים "האות (הכתובה) ממיתה והמילה (המדוברת) נותנת חיים". זוהי כמובן תפיסה רווחת בקרב חז"ל שבאמירות רבות מאוד יצרו זיהוי בין ספרים ומתים, בעיקר כשהדברים שבכתב נאמרו במקורם ברוח הקודש: "עצמות וכתבי הקודש" בלשון מסכת שמחות (יג, ב). הזיקה שבין הכתב למוות באה לידי ביטוי הן בהלכה והן באגדה, בין השאר בזיקה ששורטטה בין כתבי קודש לגופם של תלמידי חכמים ובין גניזתם של כתובים לקבורתם של מתים (דוגמת ההשוואה בין יציאת נשמה לס"ת שנשרף והמסורת על שרפתו של חנניה בן תרדיון הכרוך בספר תורה, או הלכות כמו "מטפחות ספרים שבלו עושין אותן תכריכין למת מצוה וזו היא גניזתן"; מגילה כו ע"ב). מאוחר יותר תופיע כבר הגולגולת לצד הספר כמוטיב חוזר בציורים של ראשית העת החדשה (ראו מדרש תמונה).

מכאן ככל הנראה גם היסוד לקביעה שהייתה פשוטה לחז"ל אך התמיהה מאוד את אנשי הספר המובהקים – הצדוקים וחכמי זמננו – ולפיה כתבי הקודש מטמאים את הידיים. איך יכול דבר שמקורו ברוח הקודש לטמא? אלא שלפי דברינו, יש לראות את הטקסט הכתוב כשריד חסר נשמה של 'רוח ממללא' שכבר איננה. הכתיבה והספר הם גוויעתה וגווייתה של רוח הקודש הנושבת במילים המדוברות, ועל כן הספר מטמא, שהרי המת הוא אבי אבות הטומאה. ואכן, כבר בוויכוחם עם הצדוקים על טומאת הידיים שהספר גורם מדמים חז"ל את הספר לעצמות ואת טומאת הידיים ממגע עם כתבי הקודש לטומאה שמטמאות עצמותיו של כהן גדול (משנה ידיים ד, ו). כך ממשיכים חז"ל את הזיהוי המקראי בין ספר למחייה ולמוות.

אלא שיש בכתב ובספר גם צד הפכי, ממד של קיום ואפילו של חיי נצח. יפה הציג רולאן בארת ממד זה בפתיחה ל"גרעין הקול":

אנחנו מדברים, מקליטים אותנו, מזכירות שקדניות מקשיבות לדברינו, מזקקות אותם, מתעתקות אותם, מפסקות אותם, מוציאות תמליל ראשון שלהם, שאותו מגישים לנו כדי שננקה אותו מחדש בטרם יועברו דברינו לפרסום, לספר, לנצח. האם לא הלכנו זה עתה בעקבות "טהרת המת"? אנו חונטים את דברינו כמומיה, כדי שיהיו נצחיים.

"כדי שיהיו נצחיים". הכתב נותן למילים המתפוגגות שבעל פה חיים שלאחר המוות: חיי נצח. בכך ההתנקשות בדיבור על ידי כתיבתו מצווה לו את החיים, והספר – כל ספר – הוא ספר החיים. יתרה מזו, בניגוד לבופאלו המת, לדיבור שנכתב יש תקווה: קריאה בכתובים מחזירה אותם לחיים. התווים והתיבות חוזרים והופכים לחלק מחישתו של אדם חי ולעתים גם מתודעתו, ואם ירצה הקורא לעשות זאת הוא יוכל אפילו להביא לתחיית מתים מלאה של הכתוב, על ידי הקראה: רה-מודולציה לקולות שישובו להדהד ולהתפוגג בחלל האוויר. וכך, כשאדם מהלך בבית הקברות והוא קורא בספר תורה שבזרועו, הגמרא קובעת שהמדובר בלעג לרש (בבלי קידושין יח). הספר הנקרא כמו לועג לעצמות הקבורות, שהרי הקורא  נותן רוח במילים המתות הקבורות בקלף ומפיח בהן חיים חדשים, בעוד שלמתים אין תקומה עד קץ הימין. עם זאת, בהמשך לקו מחשבה זה עשוי להתקיים גם מצב הפוך המתגלם במימרא "כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר" (בכורות פרק ה). כך, כל ספר עשוי להיות ספר חיים: הוא נותן קיום לאמירה המקורית שנפחה זה מכבר את נשמתה, ונותן סיכוי לשחזורה המלא על ידי קריאתה בקול. רק כיליון הספר הוא מותו הסופי של הדיבור שבמקורו היה חי.

ייתכן שינוי

הספר יכול, אם כן, לשמש משל לאדם ומשל לחייו ומותו. תוכני הספר מייצגים את דעתו ורוחו של האדם, ביטויים המילולי החי של אותם תכנים נעשה באמצעות רוחו ונשמתו הגופניים, ותוכני הספר ומילותיו אחוזים במסמך הפיזי כשם שרוח האדם אחוזה בגופו. וכך, הן על אדם והן על ספרים ניתן לחשוב במושגים של גוף ונפש, חומר ורוח, מוות וחיים. וכמעט מיותר להוסיף שמרכיבים אלה הם תמצית הקיום האנושי. מכאן הזיקה שבין כתיבה וחתימה לבין חיים ומוות, שעליה תהינו בראש הדברים, בימים שהם תחילת המעשה וזיכרון ליום ראשון.

ועדיין, הזיהוי של גזירת מוות או חיים עם הכתיבה בספר או המחיקה ממנו יוצר גם קושי תיאולוגי, שהרי מחיית החטא ("מחיתי כעב פשעיך") או החוטא ("מי אשר חטא לי אמחנו מספרי") עלולה להעיד על טעות, על שגגה שיצאה כביכול מתחת יד השליט, אשר 'לא אדם הוא להנחם'. ואכן, בקרב מלכי העולם העתיק הכתיבה והחתימה נחשבו כסופיים וכמוחלטים, כדוגמת כתביו של אחשוורוש: "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב". כך גם עולה מדניאל שהמלך, למרות רצונו, לא יכול היה לבטל את גזר דינו. ככלות הכול, הכתב שנותן חיים נותן גם קביעות ואמור להכתיב את העתיד.

ואולי שינוי זה הינו הלקח המרכזי שניתן ליטול מהכתיבה והחתימה של הימים הנוראים. אנחנו מוצאים שלא כמידת מלך בשר ודם מידתו של מלך מלכי המלכים. מלך בשר ודם כותב בספריו דברים "כדי שיהיו נצחיים" והכתוב בספר החתום אמור להמשיך ולהכתיב את העתיד. לעומתו, מלך מלכי המלכים מוכן שלא לעמוד בדיבורו העומד בספר. בזה כוחו, או בלשון הפייטן: "והיא תהילתך". בניגוד למלכי העולם שלא יכולים להשיב את ספריהם, מלך מלכי המלכים יכול גם יכול, והוא עושה זאת מדי שנה בשנה בין ראש השנה ויום הכיפורים. הקב"ה יכול להשיב את הספרים ולכתוב ולחתום חדשים, כשם שהאדם יכול לשוב ממעשיו. והדברים תלויים זה בזה, ישר והפוך.

מרבים לתמוה על מרכזיותה של תפילת כל נדרי ביום הכיפורים. הרי על עברות רבות וחמורות ניתן לשוב ביום הקדוש, ומה ראו להעמיד בראש תפילות היום את ביטול נדריו של אדם כך שתימנע העברה הקלה יחסית של אי עמידה בנדר? נראה שהדברים מתפרשים ברוח הכתיבה בספר והמחייה ממנו, וברוח הגמישות שבין הכתיבה לחתימה. אם הא-ל אינו כבול לדברים שכתב בספר והוא נכון לראות את האדם העומד לפניו לדין באור חדש, ובאור זה להמתיק את חתימתו, המעט שהאדם יכול לעשות הוא להתנתק גם הוא ממחויבויות והתחייבויות שכבל בהן את עצמו – מילים שנדר המקבעות אותו ואת עולמו. קריעת רוע גזר הדין ושינוי החתימה תלויים בנכונותן של הבריות לחזור בהן מהאיסורים הכובלים אותם, לראות לעצמם אופק חדש וחיים חדשים כך שייפתח דף חדש בספר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" (מלכים ג, טז).

 ————————————————————————————————

מדרש תמונות

הגולגולת – השריד הסמלי לאדם החי וגם לדעתו ולמחשבתו – היא המפתח להבנת החפצים האחרים האופייניים לז'אנר ה"vanitas" – הבלותות, וגם גאווה. כמו הגולגולת, גם השרידים האחרים הם מעין גוף שמטיבו הוא מונע על ידי stamina vita – כוח החיות. במצבם הדומם המוצג בתמונה ניטלו מהם הרוח והחיים. כך כלי הנגינה חסרים את הרוח שתייצר מוזיקה, הקונכייה חסרה את היצור החי שאמור לשכון בתוכה (ואת הים שניתן לשמוע בקונכייה פאנטום לקולות משבריו וגליו). הנר חסר את האש וכך גם המקטרת החסרה בנוסף לאש גם את הרוח השואפת של העשן, והשעון את הכוח האנושי שהושקע במתיחת הקפיץ שהעניק לו תנועה וקול. בדומה להם ועל פי המודל המיוסד על הגולגולת, הספר מייצג מחשבה ודיבור שהחיים ניטלו מהם.

ברמה אחרת (ורפלקסיבית) רעיון "החיים הדוממים" (still life) הוא גם מפתח להבנת אמנות הציור עצמה, שאינה אלא הקפאה והחפצה של מראה חי.

 פרופ' מנחם בלונדהיים הוא ראש החוג לתקשורת האוניברסיטה העברית

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באלול תשע"א, 28.9.2011

פורסמה ב-4 באוקטובר 2011, ב-גיליון ר"ה תשע"ב ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: