מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד (המאמר המלא)

 

מבוא – צירים שבניהם עומד הדיון

במאמר זה אני מבקש לברר את ההתייחסות  ליהדות במערכת החינוך. כיצד, מאיזה מקום וע"פ איזה מערכת הנחות יסוד לחנך ליהדות? מאמר זה יוצא מתוך הנחה בסיסית שאינה צריכה הוכחה, כי תפקידה של מערכת החינוך בישראל לחנך ליהדות. שאם לא כן, מה משמעותה של היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית?!

החינוך בישראל הוא חינוך ריכוזי. אשר על כן נדרש בן גוריון להקמת זרמים שונים כחלק מהסכם הסטאטוס-קוו וההתחייבויות  שלו כלפי האוכלוסייה הדתית. מאז ועד היום עדיין אנו חיים עם מערכת חינוך ריכוזית שמחולקת לזרמים[1]. כיוון שכך למי מבין הזרמים השונים בחינוך דברי מופנים?

הזרם העצמאי החרדי לא פתוח לשיח עם קבוצות אחרות לגבי המשמעויות של היהדות, וממילא לא מאפשר שיח על דרכי החינוך.

בחינוך החילוני ישנה בצורת קשה בתחום היהדות. בוקה ומבולקה. מלבד בגרות חובה בתנ"ך, קצת בהיסטוריה, ועוד אי אלו תחומים מצומצמים, החינוך היהודי כמעט אינו קיים[2]. פה ושם ישנם מנהלים שיוזמים יוזמות מקומיות. אך עדיין אין בכך בכדי להוות תופעה משמעותית.

החינוך הממלכתי דתי יכול להוות גשר בין העולמות. אך הנחות יסוד שמרניות גורמות לחינוך הממ"ד להיות סגור בתוך ד' אמותיו. ובכך נגנז הפוטנציאל של הממ"ד להוות מקור להשראה ולהידברות עם הזרם הממלכתי.

לא מכבר חוקק בכנסת [תיקון מס' 10 ל]חוק החינוך [המכונה 'חוק החינוך המשלב'] המחייב הקמת זרם חינוכי חדש בו דתיים וחילוניים אמורים ללמוד ביחד בדגש על התוכן היהודי. אך חוק זה עדיין אין לו השלכות ממשיות על המערכת, מלבד מספר בתי ספר שקמו על בסיס יוזמות אישיות, בהרבה מאמץ וקושי מול הממסד ומשרד החינוך.

אשר על כן יתכן ודברי ישמעו כקול קורא במדבר. למרות זאת אני מכוון את הדברים הבאים  לכל הזרמים הקיימים, מתוך הכרה במציאות המצערת לטעמי, שהמיינסטרים בזרם הממ"ד [קו"ח בזרם העצמאי חרדי] יתקשה לקבל את רוב הרעיונות המובאים במאמר. עובדה זאת אינה פוטרת אותי מלומר את דברי, בתקווה שהרעיונות הללו יהוו נדבך נוסף בתהליך שכבר קיים. לגבי הזרם הממלכתי נדמה לי שיש בדברי בשורה ואני כמובן אשמח שבשורה זו תישמע. אם כי המאמר כתוב מנקודת במבט דתית, ובשפה שנוצרה בתוך העולם הדתי, המסקנות יכולות לעניין גם את מי שאינו מיומן בשפה זו.

באופן טבעי אני פונה אל אותם בתי הספר הממלכתיים המעטים שהחליטו במודע לתגבר את לימודי היהדות, ויותר לבתי הספר המשותפים. בדברי אני מקווה להוסיף כוח ואומץ למגמה זו ובעיקר להמשיג, לתת כלים ולבנות בסיס רעיוני למגמה ברוכה זאת.

במאמרי זה אני מבקש לברר שלושה מודלים של חינוך יהודי. שני המודלים הראשונים באים לתאר את הקיים בתוך החינוך הממ"ד. המודל הראשון 'מודל המסגרת' הוא המודל הדומיננטי במציאות החינוכית בחמ"ד, והשני 'מודל החוסן הפנימי' מפרפר לו בלי שיצליח ליצור מוסדות מובהקים שאינם מפחדים ללכת בדרך זו כהצהרה[3].

המודל השלישי 'מודל הרצף' הוא המודל שאני מציע כחלופה לשני המודלים הקיימים. מודל זה לוקח אחריות על החינוך היהודי לא רק בתוך המחנה הדתי, אלא כלפי כל חלקי החברה הישראלית. מודל זה, כאמור בפתיחת דברי, מבקש לפנות גם לחינוך הדתי, גם לחינוך הממלכתי, וודאי לחינוך שישתף בין דתיים לחילוניים.

לפני שאצלול לתוך בירור שלושת המודלים, אני מבקש לבדוק על איזה ציר של דיון דברי מכוונים? מצד אחד שאלת היחס להלכה היא המרכזית. מצד שני ציר הזהות הדתית, שבמידה מסויימת חופף לציר היחס להלכה אך לא לגמרי. מצד שלישי ציר הזהות היהודית. ומצד רביעי דברי מכוונים לציר היחס בין הדתיות המצומצמת לבין היהדות כציביליזציה. לכן לפני הדיון על המודלים אני מבקש להבהיר את הצירים השונים שבהם המודלים שאני מציג מתקיימים.

ציר היחס להלכה

באופן הפשוט אני מבקש לברר במודלים השונים את היחס להלכה. לכאורה ישאלו השואלים – מה יש לדון כאן? העניין הוא ברור ומובחן! ההלכה היא דבר ה' ומחייבת את האדם בקיומה ככתבה וכלשונה! אני מבקש לטעון, ואולי זהו תורף דברי, למורכבות ביחס להלכה. מורכבות זו הינה בעלת שני רבדים – הרובד הראשון המקבל את ההלכה כמות שהיא. כאן השאלה היא אם יש מקום להתייחסות מורכבת של קיום או אי קיום מבחירה של חלקים מההלכה. שאלות באותו אזור כמו – האם נכון להנהיג מגמת החמרה או 'כוחא דהתרא'? שאיפה ל'הילכות חסידים' [קדש עצמך במותר לך] או קבלת מושג 'עם הארץ' כמושג לגיטימי? דוגמה לדיון הגותי-תיאולוגי שדן בכך אפשר למצוא למשל במושג החשוב שכונן ד"ר משה מאיר במסה שפרסם במקור ראשון במוסף 'שבת', 'איש ההלכה המורד'. במסה זו ניסה ד"ר מאיר להראות כי ביצוע פרקטי הלכתי מלא,  לא רצוי תיאולוגית מלכתחילה.

הרובד השני מתייחס לעצם ההלכה ולכבשונה. בשנים האחרונות נכתבו מאמרים, ספרים ומחקרים רבים שפותחים את השאלה הזו ומפשפשים בה, ואף מציבים אלטרנטיבות למה שכביכול מובן מאליו. לדוגמה, ההמשגה המטה-דיסציפלינארית  של ההלכה שניסח פרופ' אבי שגיא בעבודותיו השונות כמו בספרו 'אלו ואלו'[4]. מסתבר שלאורך כל תולדות ההלכה התקיימו מודלים שונים שמתייחסים לשאלת האמת, לשאלת 'דבר הא-ל' מול 'לא בשמיים', ולהיותה של ההלכה יצירה חיה משתנה ודינאמית.

בדיון במודלים שאני מציג, שאלת היחס להלכה עולה תוך התמודדות עם כיוונים חדשים-ישנים אפשריים ביחס למורכבות בשני הרבדים – המחוייבות להלכה, ומורכבותה של ההלכה.                  

ציר הזהות הדתית

ניתן  להגדיר  שהדיון מתקיים בתוך ציר  הזהות הדתית[5]. במובן זה אנו מכירים את החלוקה המורגלת בפי העם, לדתיים, חילוניים ומסורתיים. דתיים – מחוייבים להלכה, חילוניים – אינם מחויבים להלכה, ומסורתיים – חובבי דת ומסורת. הגדרות עממיות אלו עדיין משמשות בשיח הציבורי למרות שהמציאות בשטח כבר שונה. ראשית, פעמים רבות שאלת הזהות הדתית מושפעת משיקולים חברתיים הרבה יותר מאשר רמת החיוב להלכה. לכן אנו פוגשים 'דתיים חברתיים' שההלכה לא ממש חשובה להם, ועולם אמונותיהם שונה מהמיינסטרים במגזר הדתי. שנית, כבר לפני יותר מעשור זיהה יאיר שלג מגמות עומק בעולם הדתי, שבאותו זמן עוד היו נסתרות מעין בלתי מזויינת. שלג הצליח כבר אז להאיר תהליכים של גיוון בתוך המגזר הדתי. הוא תאר את התהליך בספרו 'הדתיים החדשים'[6]. מאז ועד היום המגמה רק הלכה והתגברה בכיוונים שהוא זיהה. כיום רבים כבר יענו על שאלת הזהות הדתית שלהם במענה 'סוג של…'. לא מכבר שלג, בספרו החדש 'מעברי ישן ליהודי חדש'[7], מראה את תמונת המראה של אותו תהליך במגזר החילוני והמסורתי. ע"פ המגמות ששלג מתאר בספרו החדש, חילוניים ומסורתיים רבים כבר אינם עונים להגדרות הפשוטות. רבים מנכסים לעצמם סוגות שונות של תרבות יהודית, מנהגים ואפילו הלכות. כך שההגדרות הללו, למרות שהן עדיין משמשות את השיח בישראל, כבר די ארכאיות.

תמונת עולם מורכבת זו צריכה לעמוד מול עינינו בבואנו לבחון את המודלים המוצעים.

 

 

ציר הזהות היהודית

חלוקה אחרת ביחס להלכה כבר יוצאת בד"כ מתוך תחום הדיון על הדתיות, למגרש רחב הרבה יותר – היחס ליהדות, או הזהות היהודית. כאן מקובל למנות שלוש תנועות עיקריות. האורתודוקסים, הרפורמים והקונסרבטיביים. ושוב בפי העם: האורתודוקסים – הם אלו שמחוייבים לשולחן הערוך ככתבו וכלשונו, הרפורמים – רואים לעצמם חופש מוחלט לעצב את עולמם היהודי, והקונסרבטיביים – טוענים להיותם חלק מהתהליך ההלכתי, אך מתוך חירות לפעול בו ולעצב אותו ברוח הזמן ובהתאם לתנאי המקום. וכמו בציר היחס לדתיות, הניסוחים הללו  רחוקים מהאמת שהיא מורכבת הרבה יותר ומגוונת מאוד. ולכן ההתייחסות אל ההגדרות הללו היא בעירבון מוגבל.

למרות שמיקמתי את החלוקה של שלוש התנועות הללו בתוך מגרש היהדות, ברור מתוך ההגדרות ששאלת היחס להלכה היא מרכזית בזהות של כל אחת מהתנועות. בחרתי להגדיר את שלוש התנועות הללו כציר הזהות היהודית, משום שהיסטורית הן היוו כבר במאה ה – 19 שלוש התנועות המרכזיות ביחס ליהדות. רק לאחר מכן התפתח הציר הישראלי דתיים-חילוניים-מסורתיים, שקראתי לו ציר הזהות הדתית.

חלוקה זו בין שלושת הזרמים ביהדות צריכה לעמוד מול עינינו בדיון במודלים המוצעים.

הציר שבין דתיות שו"ם כנאי"ת ליהדות כציביליזציה

שמעתי פעם[8] בשם רב שפעל בראשית המאה הקודמת שהגדיר בצורה מעניינת את היחס בין הדתיות ליהדות. לטענתו היהדות היא השלם הגדול הכולל בתוכו רבדים שונים ותחומים עצומים, וההלכה היא חלק אחד מתוך המכלול השלם. ע"פ השמועה הוא טען כי לעתיד לבוא בחיים השלמים בעת הגאולה, תתרחב התורה לתחומיה האחרים, והדתיות תקבל את הפרופורציה המתאימה בתוך המכלול הגדול של התורה במובנה הרחב, או בלשון אחרת – היהדות.

תפיסה זו, ברמה התיאורטית, מקובלת מאוד בבתי המדרש הציונים דתיים. לשם כך משתמשים רבות בדברי האמורא עולא המובאים במסכת ברכות דף ח' ע"א "מיום שחרב בית המדרש אין לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה". ומכלל לאו אתה שומע הן – לעתיד לבוא שוב יפתחו העולמות מעבר לאותן ד' אמות של הלכה. ובאותם בתי מדרש הדורשים את אותו 'הן', יש חיפוש של אותם עולמות שמעבר לד' אמות ההלכה. וישנה התייסרות רבה סביב מוקד העניין, שהוא היחס בין אותם עולמות נעלמים, לבין אותן ד' אמות.

תאור אחר ברוח הדברים הנ"ל, ליחסים הסבוכים הללו בין היהדות לדתיות, טוען כי  אפשר להגדיר במדויק את הדתיות לעומת היהדות. הדתיות היא העיסוק [בד"כ בעיקר סביב מחוייבות הלכתית] במספר תחומים מוגדר ומובחן. שבת-ומועד, כשרות, נידה-ואישות ותפילה[9] [להלן שו"מ כנאי"ת]. מעבר לתחומים אלו ישנם עוד תחומים רבים ומגוונים היכולים להיחשב חלק מהמכלול הגדול שנכנס תחת הכותרת 'ציביליזציה יהודית'. לשם המחשה להלן רשימה חלקית של תחומים שכל אחד מהם הוא עולם שלם בפני עצמו – מקרא, מידות, תיקון עולם, חסד, ארץ-ישראל, קדושה, חסידות, ליטורגיה, פולחן, מיסטיקה, אגדה/מחשבה/תיאולוגיה, שירה ופיוט, עולם המדרש, ספרות, מוזיקה, אסכטולוגיה/משיחיות, מוסר/אתיקה/צדק, משפט עברי, תורות נפש, דמות הא-ל, אמונה, שפה [או שפות אם כוללים את היידיש[10] הלדינו הארמית וכו']  ועוד ועוד.

על ההבחנה הזו, בין דתיות כשו"ם כנאי"ת לבין היהדות כציביליזציה, אפשר להסתכל משתי נקודות מבט. נקודת מבט דתית שופטת – תטען שכל הרשימה הגדולה הנ"ל אינה ולא כלום אם אין את המחוייבות לתחומי ההלכה שו"ם כנאי"ת. נקודת מבט אחרת רלטיביסטית [שהיא רמז להמשך דברי]  יכולה לטעון כי תחומי ההלכה שו"ם כנאי"ת הם חלק משלם גדול שניתן לכנותו ציביליזציה יהודית. אין ולא יהיו אדם, קבוצה או קהילה שכוללים בתוכם הכל. לכן מחוייבות לשו"ם כנאי"ת היא אפשרות אחת מרבות.

במאמר מוסגר אציין כי ע"פ תפיסה זו – המפרידה בין דת ליהדות, יש הטוענים להפריד את הדת מהמדינה, כאשר הדת היא תחום השו"ם כנאי"ת. אלו טוענים כי אין בכך ויתור על אופייה המובהק של המדינה כמדינה יהודית, שכן היהדות היא ציביליזציה שלמה ומגוונת. היותה של המדינה יהודית היא במובן של מה שנהוג לכנות מדינה-יהודית-תרבותית. ע"פ טענה זו הבלבול בין דת ליהדות, הוא שגורם למתחים מיותרים וממילא להתרחקות רבה של ישראלים רבים מזהותם היהודית. חלוקה בין התחומים, והפרדת המדינה מהדת, תוך שמירת הצביון היהודי של המדינה, תוביל – לפי תזה זו –  לרנסנס יהודי, מה שלדעת רבים כבר קורה כאן ועכשיו[11].

שלושה מודלים בעולם החינוך היהודי

לאחר הסקירה התמציתית של הצדדים השונים של מסגרת הדיון הכללית, אני מבקש להציב שלושה מודלים לדיון. המודלים הללו עוסקים בבירור עמדות יהודיות/דתיות/הלכתיות, דרך הפריזמה של החינוך[12], כאשר השאלה שאני מבקש להציב לדיון היא מהו המודל לחינוך יהודי/דתי/הילכתי. אני מבקש לטעון להמשגת שני מודלים שבד"כ הם הדומיננטיים בחינוך הדתי, ולעומתם אני מבקש להציב מודל שלישי, מודל הרצף, שיכול לפרוץ מהעולם הדתי הצר למרחב הישראלי והיהודי.

מודל המסגרת

המודל הידוע והמוכר הוא המודל הדתי המובהק – מודל המסגרת. מודל המסגרת הוא מודל סמכותי. ע"פ מודל זה ישנה הלכה ברורה ומחייבת. לכן היא מהווה מסגרת שאנו מציבים בפני הנער ומנסים בכל כוחנו לשכנע אותו כי כך צריכים להיות פני הדברים, אם בטוב אם במוטב. ההנחה היא שיש חוכמה יודעת כל, ושעלינו ליישר קו עם חוכמה זו. יש לבחון כל מעשינו ודעותינו ע"פ המקורות, ולראות אם אמנם הם מתאימים לסטנדרט הניצב בפנינו. כל עוד הדברים בתוך המסגרת, מה טוב. אם הם חורגים מהמסגרת, הרי שעלינו להתכבד ולחזור לתוך המסגרת. יש חכמים שהם יודעי דבר ומיטיבים לפרש ולדעת מה נדרש מאיתנו, בתחומי ההלכה ואף בתחומי החיים האחרים, בדעות, או אפילו בהליכות החיים האחרות.

העולם של מחנכי מודל המסגרת הוא יחסית פשוט. הדיון החינוכי תמיד יסוב סביב השאלה – כיצד לגרום לנער להישאר בתחום המסגרת. לפעמים כמניפולציה חינוכית תתאפשר יציאה לרגע קט[13], אך שאיפתנו היא לחזרה מהירה לתוך המסגרת. כמעט ולא תמצא בתחום החינוך ע"פ מודל המסגרת שאלות מהותיות על המסגרת עצמה. המסגרת מונחת כיסוד אקסיומטי מוסכם. ולפעמים כשמתקיים תהליך שינוי בתחומי המסגרת, הוא בד"כ מתחת לפני השטח, בלתי מודע.

גם בתחום האינטלקטואלי ישור הקו הוא קו פסיכולוגי מוטמע. חניך מודל המסגרת יתקשה מאוד בקריאת טקסט בצורה 'יחפה'. יתקשה להוריד את המשקפיים עם המסגרת ולקרוא את הטקסט בענווה. בעולם הרעיונות, כאשר חניך מודל המסגרת ישמע רעיון, הוא מיד, במנגנון פנימי אוטומטי, ישווה לעולם הרעיונות שהוא מכיר. לכן הוא נכנס לוויכוח [בקול רם או בינו לבין עצמו] עוד לפני שהרעיון הוצג לפניו בשלמותו. לחילופין, הוא ינסה לזהות שבשלב מוקדם אם הרעיון מתאים לעולמו המוכר ויתחבר אליו, אם לאו הוא יסגר בפניו. בחשיבה של חניך מודל המסגרת הוא עלול לקרא את הרמב"ם במורה נבוכים כשברקע הוא משווה את הדברים לידוע לו ממשנת הרב קוק כפי שהוא מכיר. לאחר לימודו הוא יתקשה להגדיר את ההבדל בין הידוע לו מהרב קוק לבין הטקסט הרמב"מי. החשיבה היא חשיבה חסרת ריבוד, חשיבה אסוצייאטיבית חד-מישורית, שהכל בה צריך להסתדר עם הכל-המוכר.

בדיון או בשיח עם מחנך מודל המסגרת, כל ויכוח יסתיים בסוף פסוק! 'כך כתוב [בהלכה] וכך יש לנהוג או לחשוב'. אין אופציה לדיון. אם הוא מבין שהעומד מולו לא מקבל את הנחות היסוד הדתיות שלו, מטרת השיח תהיה תמיד לשכנע באמיתות עמדתו. אין אופציה של יציאה מהשיח בשונה מהעמדה איתה הוא נכנס לשיח.

כאשר מחנך ממודל המסגרת יפגוש באופציה דתית/חינוכית שונה מעמדתו, בנושא זה או אחר, הוא יופתע ואולי אף יחוש ניבגד. למשל, אם במסגרת דיון חינוכי תעלה הצעה ללמד הלכה בצורה עמוקה ומורכבת. לדוגמה, ללמד הלכות נטילת ידיים של בוקר לא מתוך קיצור או שולחן ערוך, שם ההלכות הן חסרות פשר, אלא להביא את המקורות השונים ואת הדיון בראשונים על מהות נטילת ידיים שחרית. מחנך ממודל המסגרת מיד יתקומם ואף ירגיש נבגד, כנראה מתוך התגוננות. העובדה שנטילת ידיים שחרית היא הלכה מאוחרת לתלמוד, וכי יש לה הבנות שונות מהותית, תערער לו את התחושה שנטילת ידיים שחרית היא חלק מדבר ה', מציווי א-לוהי מפורש וחד. תגובתו הפנימית תהיה 'כיצד אפשר בכלל לנקוט עמדה שכזו?'[14]  

ישנה קוהרנטיות כמעט מלאה בין עמדות השוללות לימוד 'תנ"ך בגובה העיניים', או הוראת רבדים בתלמוד, לבין החינוך מבית המדרש הדוגל במודל המסגרת. לא יתקיים דיון על מהות המשיחיות לדוגמה, ודאי לא תדרוך כף רגל אקדמית מתחומי מדעי היהדות בתוך בית המדרש. 

לגבי כל מי שמחוץ למסגרת, מחנכי מודל המסגרת יעשו דה-לגיטימציה במקרה הטוב. במקרה הרע הם אף ירחיקו לכת לכדי דמוניזציה. זהו מנגנון הגנה בסיסי למודל המסגרת.

– העולם החילוני הוא ריק מתוכן.

– אין להם כיוון. הם 'עגלה ריקה'.

– הם מאבדים עצמם לדעת, וללא התוכן האמוני-תורני-דתי, הציונות מתה.

– בחוץ הכל הוא סקס סמים ורוק'נרול.

– אין אהבה במשפחות חילוניות.

– אין אפילו משפחה בעולם החילוני.

– הרבנים ההם הם נאו-רפורמיים יותר גרועים מחילוניים. צריך להוציא את הספרים שלהם מבית המדרש.

עולם החינוך במודל המסגרת מלא בדפוסים של תשובות אפולוגטיות לשאלות אמוניות. ספרים רבים יצאו על מעמד האישה ביהדות – אדרבא האישה בבית היהודי חשובה וגדולה יותר מהאיש, וכן הלאה. ישנם נושאים הלכתיים שלעולם לא יחשפו בפני התלמידים. לדוגמה ההיתר המפורש בשו"ע שנשים תקראנה בתורה ואף תוצאנה לידי חובה את הגברים. אם תלמיד 'יגלה' הלכה זאת, מיד יפטרו אותו בהמשך הפסיקה של השו"ע, שאין זה כבוד הציבור. כאשר הנושא הולך ונחשף הולך ומשתנה בהדרגה, ויותר נשים תלמדנה גמרא למשל, התהליך לא יעשה במודעות ובשקיפות. פתאום יהיה מותר לנשים ללמוד תורה וגמרא. פתאום נשים תוכלנה לפסוק בכתמים. ורבים מבני ובנות מודל המסגרת לא ישימו לב לתהליך, או שיבחרו לחילופין להיסגר בפני התהליכים.

בשיח של מודל המסגרת, הטרמינולוגיה של 'יצר הרע' ו'יצר הטוב' תופסת מקום מרכזי. העולם מלא מכשולים, יצרים ופיתויים. יש להיאבק בהם בבחינת – אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. מכאן מתגלגל הרעיון, שגם לו יש מקום רחב בשיח מודל המסגרת, של 'המדרון החלקלק' או בשפה הדתית הצורך בסייגים, גדרות והרחקות. אין אפוטרופוס לעריות. כלומר מודל המסגרת הולך ומסתגר לו בתוך עצמו, הולך ומקים חומות הגנה מפני הרוחות שבחוץ, מפני הסכנות. אם החילות לנפול…נפול תיפול. מי שמתחיל לחפף במנהגים ובחומרות, יגיע לבעילות אסורות ר"ל. תמיד תהיינה דוגמאות לכאלו שהתחילו עם שאלות באמונה, המשיכו להקל בחלב נוכרי, והגיעו בסוף לחילוניות שמחוץ לתחום. או חלילה לרפורמיות.

הטרמינולוגיה שעל הציר  'חזק' 'חלש' משמשת את מודל המסגרת. ההנחה היא שככל שאתה יותר בפנים מבחינת המסגרת, אתה מתחזק, ולהיפך. השאיפה היא להתחזק. יש סולם ברור וסרגל מובנה שמסמן מהי התחזקות. סרגל זה משמש מעין דתו-מטר שרבים מתבדחים עליו, למרות שלאחר מכן, המחנך הדתי, הנער ואף המבוגר, מתקשים בתוך תוכם להיפרד מהסרגל השיפוטי הזה כמדרג שהולך איתם לאורך כל החיים.

תחומי המסגרת הם תמיד חופפים לתחומי השו"ם כנאי"ת וסביבותיהם. מושגי מעמד האישה [על 'מגדר' מאן דכר שמיא] תיקון עולם, צדק חברתי, דאגה לגר, איכות הסביבה- הם לא חלק מהשיח בעולמם של חניך ומחנך ממודל המסגרת. בד"כ בציבור הדתי לאומי השיח הדתי מרחיב את עולמו למושגים כמו ארץ ישראל, צבא, אהבת ישראל. אך מחוץ לקבוצת המושגים הלאומית, תתקשה למצוא חניך או מחנך ממודל המסגרת ששם על ראש שמחתו נושאים 'יפי נפש' אלו.

היחס למדינה יהיה  תמיד מנקודת מבט תורנית, על רקע ההלכה והמודל המשיחי. אין מקום לחשיבה חילונית על המדינה בכלים מהחשיבה המדינית ומעולם המושגים הדמוקרטי – הליבראלי, או הסוציאל דמוקרטי. העניין הזה יוצר בעיה קשה במישורים רבים, משום שהעולם הדתי לא פיתח בתחומי השו"ם כנאי"ת התייחסות הלכתית מסודרת לחיים ריבוניים. ישנו דיסוננס קשה בין ה'ממלכתיות', והחלום המשיחי בציונות הדתית, לבין המדינה שהיא כל כולה כלי חילוני. דווקא ההתייחסות החרדית לסוגיה היא קוהרנטית  ועקבית יותר.  ישנו פער מובנה בין עולם ההלכה והאמונה הדתית מבית המדרש של מודל המסגרת, לבין המדינה המודרנית. בד"כ הבנת הדיסוננס יכול להוות נייר לקמוס מדויק להשתייכות למודל המסגרת. רוצה לומר, חניך מודל המסגרת לא יבין את הפער בין המדינה המודרנית לבין עולמו הדתי. הוא בכלל לא מכיר את עולם המושגים של המדינה המודרנית, הוא עיוור כלפי עולם מושגים זה.    

מודל המסגרת מפעיל באופן מודע, אך במקרים רבים באופן לא מודע, את הלחץ החברתי 'הלנו אתה אם לצרינו'. נדרשת הגדרה ברורה! אתה יכול להיות תלמיד שיחפף במצוות אך אם אתה חובש כיפה, אתה בפנים. אי"ה בהמשך תתחזק.  ברגע שהורדת כיפה, אין לך מקום אצלינו. מסתכלים עליך אחרת. ישנם סימפטומים דומים למי שח"ו קרה לו אסון או שהפך להיות נכה. נבוכות, הסטת המבט, וקושי בבחירת המילים גם למי שהיה קרוב אליו. כך גם אצל בנות שהולכות עם מכנסיים. למרות שבמקרה זה בשנים האחרונות, בת עם מכנסיים כבר לא משתווה לבן ללא כיפה כמו בעבר. לפני שני עשורים אישה נשואה ללא כיסוי ראש היתה משולה לבן שהוריד כיפה[15]. עליך להיות מזוהה! עליך להכריז על שייכותך. וזאת בעיקר מהפן החברתי, ללא קשר מחייב לדעותייך והתנהגותך. בהקצנה ניתן לומר, אתה יכול להיות לאחר תהליך גירושין מכוער מצידך, בעקבות בגידה באשתך, אפילו עם אשת איש. בעיה, אבל אם אתה הולך עם כיפה, ומגיע לבית הכנסת בסדירות, אתה משלנו.

מצב זה יוצר אצל תלמידים, ואף בוגרים רבים, תוצאות פסיכולוגיות סוציולוגיות רבות. בין השאר חשיבה מגזרית מודגשת. על פניה היפות, עזרה לאנ"ש, ועל פניה הבעייתיות, הימנעות מצדקה ודאגה למגזרים אחרים. למי יש סיכוי גבוה שתעצור טרמפ?

ע"פ מודל זה יש מספר שאלות שנשארות פתוחות. ראשית ישנם גוונים של מסגרות. לכל מסגרת מורי הוראה משלה, והם פוסקי הגבולות של המסגרת. שנית, יש גדלים שונים של המסגרת. יש כאלו שמצמצמים את המסגרת לכדי קו דק וגשר צר בבחינת היהדות-וההלכה כספר-הוראות-של-היצרן. וישנם כאלו המרחיבים את שטחי המסגרת, ומצמצמים ואף מעמעמים משהו את קו המסגרת. אך המשותף לכולם הוא הרעיון היסודי בדבר מובחנות המסגרת והצורך לחנך בתוכה ולתוכה. לכן לתוך המודל הזה ניתן להכניס את רוב תתי הזרמים האורתודוכסיים.

מודל  החוסן הפנימי[16]

בעשורים האחרונים יותר ויותר מחנכים דתיים חשים חוסר נוחות עם מודל המסגרת מסיבות חינוכיות, אידיאולוגיות/רעיוניות או אחרות. לכן הם נוקטים, בצורה זו או אחרת, במודע או שלא במודע, במודל חלופי. ע"פ מודל החוסן הפנימי, כעוצמת החוסן גודל הפתיחות. כלומר, עלינו לחנך לעולם של מחוייבות למצוות, להלכה ולאמונה. אך מצד שני, כשאנו חשים בטוחים עם תלמידינו, עלינו לפתוח את עולמם למרחבים. ומרחבים אלו חייבים בסופו של דבר להיות מרחבי אין-קץ. שאם לא כן, בהגדרה – חזרנו לתחום מודל המסגרת. לכן נשאף להביא את תלמידינו לחוסן כזה בו נוכל לחשוף אותם לעולמות ערכים מקבילים לעולם התורה וההלכה, תוך כיבוד ולמידה של עולמות אלו. עלינו לשאוף לחשוף את תלמידינו למחקר האקדמי בתחומי ההלכה והתלמוד, ואף [למרחיקי הלכת] לביקורת המקרא. עלינו לחשוף את תלמידינו למפגש עם קבוצות איכות חילוניות ולשיתוף פעולה עימהן. עלינו לדעת שהתוצאות לחינוך כזה הן לא וודאיות ועלינו לקחת את הדבר בחשבון על שלל המחירים שנצטרך לשלם.

ההנחות שמאחורי מודל החוסן הפנימי הן רבות. לדוגמה – הצורך בביטוי אישי, התובנה כי צרכי הדור דורשים דגש  על הפן האינדיבידואלי. הנחה נוספת היא האמון בתלמיד מצד אחד, ומצד שני בעולם התורה המצוות והאמונה. אמון בתלמיד מניח שהאדם הוא טוב בבסיסו, ואינו רק יצור בעל תאוות, חשקים ורצון לחיים קלים. במודל החוסן הפנימי ימעיטו להשתמש בטרמינולוגיה של יצר הרע ויצר הטוב. מודל החוסן הפנימי ישתמש רבות במושגים מהחסידות 'הבדלה' ו'המתקה', אם כי הוא לא ימנע מהשימוש במושג ה'הכנעה'.  ההנחה היא שבסוף, כל אדם ימצא לו את דרכו הנכונה לו. הנחת חופש הבחירה היא מרכזית במודל זה. צד שני לחופש הבחירה תמיד יבוא עם חינוך לאחריות אישית.

מודל החוסן הפנימי הוא מודל דיאלוגי. המחנך רואה מולו אדם עם רקע, חיים ודעות משל עצמו. הוא אינו מתיימר לדעת טוב יותר מה נכון לאדם השני. הוא בבחינת זה שמורה כיוון אפשרי. בד"כ המחנך ממודל החוסן הפנימי לא יגמגם אלא יביע עמדות ברורות. אך מצד שני יפרוס את האופציות השונות החולקות על דעתו. מחנך ממודל החוסן הפנימי ידרוש מתלמידיו להכריע בענייניהם בעצמם, הוא יסרב לקחת אחריות על חייהם הפרטיים. הוא ישאף לעצמאות התלמיד. המחנך יורה לתלמידיו ללמוד את הסוגיה ולהכריע בעצמם, תוך לקיחה בחשבון שתלמידיו ילכו בדרך שונה משלו.

המחנך ע"פ מודל החוסן הפנימי ידרוש בד"כ מתלמידיו מתח רוחני גבוה. האמירה היא – תהיו רציניים בכל מה שתעשו או שלא תעשו. תבררו, תלמדו, תבדקו את הסוגיה לעומק. העיקר לא לחפף. לא להחליט החלטות ממקום של חולשה, ממקום של נוחות.

המחנך ע"פ מודל החוסן הפנימי לא מפחד להתמודד עם כל סוגיה שעולה. אין בעולמו לכאורה תחום שהוא טאבו. הכול יכול לעלות על שולחן הדיונים והבירורים. המחנך ע"פ מודל החוסן הפנימי טוען שאדרבא, אם לא נתמודד עם מכלול הנושאים בעולם שלנו, ביום סגריר כשיבואו רוחות של כפירה, השכלה או רוחות אחרות, האמונה לא תוכל לעמוד בסערות אלו. ולכן עדיף כרגע להיפתח אל המציאות על כל רבדיה ולהתמודד עימה באומץ. זאת תוך לקיחת סיכון ודאי של אובדן חלק מהחניכים שיצאו מהעולם הדתי, או אפשרות שחניכים ירחיבו את עולמם הדתי למקומות שלא שיערום אבותיהם ומחנכיהם. ישנן תגובות שונות לתופעה של חניכים שהלכו רחוק מקצה האופק של המחנך. ישנם מחנכים שיתקשו ואף ייסרו עצמם 'במה טעינו?' וישנם כאלו שישמחו על כך שמחה רבה. האחרונים כבר יוצאים מגדר מודל החוסן הפנימי אל מודל אחר. אך לצורך העניין, בבסיס שאיפתם הם קיוו ורצו שהחניך ישאר בתוך התחום המוכר של מה שהם יכולים להכיל כעולם התורה או הדת. הם סובלניים ומכילים את אלו שכשלו ולא הצליחו במשימה.

מודל החוסן הפנימי מתלבט ומתייסר לגבי המינונים השונים והתזמון שלהם בשלבי התפתחות הנער. ישנם שסוברים שמהתחלת החינוך יש להציב את המורכבות בפני התלמיד, וישנם שסוברים שבתחילה יש לבנות בסיס של מחוייבות דתית חזקה, 'פרומקייט'. הללו שסוברים שמתחילה יש לחשוף למורכבות, סוברים שהחשיפה המאוחרת יכולה לגרום לזעזוע של 'רימו אותי, עבדו עלי בעיניים' ואז הסכנה היא שכל המחוייבות של התלמיד מתמוטטת. הצד השני טוען שילד קטן לא יכול להכיל מורכבויות, ושמורכבויות לא יכולות להבנות בסיס של מחוייבות. מחלוקת זו יכולה להיחשב נקודת חולשה של המודל.

מודל הרצף[17]

הקדמה

עד לשורות אלו תיארתי את שני המודלים שיכולים להיחשב כמודלים שנמצאים בתוך המגרש של החינוך הדתי. המודל השלישי כבר יוצא מגדר המגרש של החינוך הדתי למרחב הישראלי, לטענתי למרחב שבין החילוניות לדתיות. אין הוא מודל חילוני במובהק. אך יכול הוא להוות, שלא כקודמיו, מודל שחילוניים יאמצו אותו כדגם חלופי לחינוך הממלכתי, שבו היהדות לא מספיק משמעותית. המודל יכול להתאים גם לאנשים מתנועות יהודיות  כמו הרפורמים והקונסרבטיבים. במילים אחרות מודל הרצף בא לתת מענה לכל יהודי שמעוניין ביהדות, ולחברה שמעוניינת למצוא את הפן היהודי שבה ולהנכיח אותו כזהות מרכזית.  

כמובן שהייתי שמח אילו המודל הזה היה נכנס לתוך השיח הדתי, אך אני מודע לכך שיש מכשולים רבים בקבלת הרעיון במיינסטרים הדתי. המקום הטבעי ביותר למודל הרצף הוא בחינוך, שמלכתחילה שואף להיות חינוך משותף לאוכלוסיות היהודיות השונות, תוך רצון ומגמה להנכיח את היהדות. המודל הזה בא לעולם מתוך אהבה עמוקה לציביליזציה היהודית,  ומרצון להביא את אורה של תורה לשכבות רחבות ככל האפשר בעם. מודל הרצף נהגה מראיית המציאות וניתוחה, מתוך הבנה, ואף נקיטת עמדה ששוללת את הפנטזיה המשיחית שכולם יחזרו בתשובה. היסטורית, קיום היהדות – במה שנקרא לעיל בתוך 'ד' אמות של הלכה', או בלשון המאמר 'מודל המסגרת' – היה אפשרי ונכון במסגרת הקהילות בגולה. בחיים בארץ ישראל תמיד התקיים רצף של כיתות, רצף של מחוייבויות שונות ורצף של בחירות מגוונות. כך בעבר וכך גם היום. כל מי שעיניו בראשו מבין שכך כנראה יהיה גם בעתיד. הסתגרות בתוך מודל המסגרת, ואפילו מודל החוסן הפנימי, תמשיך להנכיח את החלוקה בין דתיים וחילוניים, וממילא את העיכובים החברתיים בפני רובו של העם מבניית זהות יהודית משמעותית.

ביסוס רעיוני

ולגופו של עניין – מודל הרצף מדבר על רצף של אפשרויות בחירה הנתונות לו ליהודי כתלמיד, כמורה או כמחנך. אני מונה ארבע פנים בהן מתקיים הרצף המאפשר את בחירתו ומיקומו של התלמיד/המחנך לפי בחירתו ורצונו. ובראשית דברי בעניין אני מבקש לבסס את ארבעת הפנים הללו. לאחר מכן אעבור לתיאור יותר טיפולוגי בדומה לתיאור שנקטתי בו במודל המסגרת ובמודל החוסן הנפשי.

הפן הראשון טוען להדרגתיות בהגדרות הלכתיות לגיטימיות: דאורייתא, דרבנן  ומנהג ברמות שונות של חיוב. בתוך הרצף הזה יש להכניס גמישות מִדרגית ולתת חופש בחירה לחניך/מחנך.

הפן השני טוען שאף בגופי הלכות מדאורייתא יש מקום לבחירה חופשית של החניך/מחנך מתוך הרצף הקיים.

הפן השלישי עוסק בטענה שהתחייבות למצוות היא תהליך חינוכי ארוך ומתמשך על ציר ההתפתחות האישית. על הרצף של הצמיחה הכרונולוגית יש מקום להתפתחות ובחירה.   שלושת הפנים הראשונים עוסקים ברצף שקיים לטענתי בתוך ההלכה. הפן הרביעי מדבר על הרצף מנקודת מבט של הציביליזציה היהודית, וממילא החופש לבחור היכן למקד את הזהות היהודית של החניך/מחנך בתוך הרצף השלם.

רצף ההדרגתיות בתוך ההלכה.

בפן הראשון אני מבקש לטעון כי ההלכה במורכבותה בנויה רבדים רבדים. ישנם גופי הלכות שלמים שהם תוצאה של הלכות חסידים [במובן של חסידים ראשונים מתקופת המשנה] "חסידים ראשונים היו שוהים שעה אחת קודם התפילה ושעה אחת לאחריה" [ברכות פרק ה' משנה א']. טענתי היא שבמודלים הקודמים, 'המסגרת' 'והחוסן הפנימי', יש נטייה חזקה להתייחס להלכה ללא הבדלי רבדים [מודל המסגרת] או לחילופין לחנך למחוייבות לכל הרבדים – [במודל החוסן הפנימי שמאפשר הצצה לריבוד], ואף להלכות חסידים ולחומרות שמתאימות ליחידים – כשאיפה בסיסית לכל אדם.

הרצף שאני מנסה לדבר עליו כאן הוא התייחסות לעולם ההלכה במורכבותו. והבחירה האישית של כל אדם לקיים את ההלכה לפי טעמו ומקומו הרוחני. הרעיון הוא לפתוח את הבחירה בכל המקומות בהם ההלכה בעצמה מאפשרת הקלה. כלומר ליצור לגיטימציה לתנועה של הקלה בהלכה, כשם שישנה תנועה הפוכה של דחיפה עזה להחמרה. הרעיון הוא ליצור מודעות ולמידה היכן יכול אדם לבחור אם לקיים את ההלכה ובאיזו רמה. זאת מול ערכים וצרכים אחרים בעולמו. התלמיד והמחנך יוכלו להבין שהלכות רבות היו בתחילת דרכן מנהגי חסידים או חומרות של תלמידי חכמים בעלי מעלה, ולכן יש מקום להיזהר ואף להימנע מקיום הלכות אלו ללא הכנה וללא התאמה אישית.

אפשר להביא דוגמאות רבות. אציין אחדות לשבר את האוזן: חלב עכו"ם, בשר חלק, אלו דוגמאות ידועות. אני מבקש לטעון שחלקים גדולים בתפילה הם מנהגי חסידים, ולנוער של ימינו ואף למבוגרים יש מקום לשקול – אם מבקשים לשמר את תפילת הקבע – לחזור לבסיס של התפילה[18]. אפשר ואף רצוי להמשיך את הרשימה, ואולי זוהי עבודה שממתינה להיכתב כחלק מיצירת המגמה המדוברת.

רצף ההלכה כעולם פתוח לבחירה, או אי-קיום ההלכה כבחירה לגיטימית.

מעבר לרצף שבתוך ההלכה על רבדיה, טענתי היא לרצף גם במובן העמוק של היחס להלכה אפילו לגופי הלכות מדאוריתא. לדוגמה, לי אישית ברור שעשיית מלאכה בשבת פוגעת בקדושה שאותה אני חי, מרגיש וחווה. ברור לי ששמירת שבת מציבה קומה שלמה בהווייתנו האנושית והיהודית, כיחידים וכקבוצה. עם זאת אני סבור שחילול שבת, או עשיית מלאכה בשבת, משמעותה ויתור על קומה שלמה זו ולא יותר מכך. גם אם נאמין שיש קדושה של ממש ואנרגיות של ממש בהוויית השבת, המחלל או העושה מלאכה מקסימום חוסם עצמו מקבלת אנרגיות אלו ומצמיחה לאותו מקום שמאפשרת שמירת השבת. אך לא יותר מכך.

אני נוהג להמשיל זאת לעולם התזונה והבריאות. לכולנו ברור פחות או יותר שאכילה של ירקות, פירות, קטניות ומעט דגנים – כמה שיותר אורגניים וכמה שיותר חיים – תורמים לבריאותנו וחוסן גופינו. ולהיפך, כל מה שמעובד ותעשייתי גורם נזק מצטבר. אך כמה מאיתנו שומרים על סוג תזונה ברמה כזאת? כל אחד כפי מעלתו ומקומו. כך גם בהלכה.

הרצף, אם כן, יש לו עד כאן שני פנים. פן אחד במה שלרוב לומדי התורה האינטליגנטיים ברור, הרבדים שבתוך ההלכה. מודל הרצף טוען לפריסת הרבדים הללו דבר דבור על אופניו, וממילא כל יהודי ממקם עצמו בכל דבר ועניין בהתאם ליכולותיו מקומו ובחירתו.

הפן השני הוא בגופי ההלכות עצמן, תוך ראייתם כרצף בו יש מקום לבחירה אם לקיים ולשמור, באיזה עניין ובאיזו רמה. אי קיום ההלכות אינו אלא בחירה שמקסימום המחיר שבצידה הוא ויתור על אפשרות רוחנית.

רצף כרונולוגי התפתחותי במעגל החיים

במודלים הדתיים מקובל כי חובת החיוב למצוות מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל שלוש-עשרה. שם חלה על הנער מלא כובד חובת המצוות. יותר מכך, במודלים הדתיים מתחילים בחינוך למצוות כמעט מגיל אפס. הרעיון הוא להרגיל את הילד לבצע את המעשים הדתיים. ההנחה היא שכך הוא מתרגל לעול קיום המצוות ומן הסתם הוא ימשיך בכך בבגרותו. ברור לכל בר דעת שהילד מבצע את המצוות בעיקר מתוך רצון לרכוש את ההתנהגות של עולם המבוגרים, ולא הרבה יותר מכך. לכן אני מציע לחשוב על מודל אחר של חינוך לקיום מצוות.  

אני מבקש לטעון שגם כאן קיים רצף רחב יותר ומורכב יותר. העובדה שחז"ל מחייבים את האדם בעונשים רק בגיל עשרים[19], מעידה על הבנת עומק של התהליכיות שבקבלת עול מצוות. וכאן לדעתי החינוך הדתי, במודלים הקודמים, אולי מפספס הזדמנות. שכן אופציה של רצף בתהליך קבלת עול המצוות יכולה לאפשר תהליך נכון ועמוק יותר, מהחינוך לחיוב טכני ומכאני שאליו אנו רגילים[20]. קיימים בדתות אחרות מודלים קיצוניים לרעיון זה. דוגמה, אצל הדרוזים שם המצוות מונחות על כתפי הגבר בגיל ארבעים, ואצל כת האיימיש, שם כל גבר לפני כניסתו לחיים הבוגרים נשלח לחוות את החיים בחוץ ולבחור אם הוא מעוניין לחזור לכת. אני מבקש לדבר על מודל רך יותר של התפתחות. לא כל המצוות מתאימות לגיל שש או לגיל שלוש עשרה, ואפילו לא לגיל עשרים. גם כאן נכון לבנות רצף של התפתחות. חוזרים בתשובה מדווחים על חווית קיום מצוות חיה ומשמעותית כאשר הם מקבלים על עצמם את המצווה לאחר לימוד והבנה מעמיקה. מי שחונך בחינוך הדתי יתקשה מאוד לחוות את החוויה הזו. הצעתי היא מהפכנית מנקודת מבט של המודלים הקודמים. אך אם חושבים על כך לעומק, יש הגיון רב במודל הרצף שיאפשר הדרגתיות בקבלת עול המצוות כאשר התנאי הוא בשלות נפשית, לימוד והכנה של כל מצווה בזמן הנכון והמתאים[21].

מעניין לחשוב על כך על רקע ההגדרות ההלכתיות התלמודיות לחיוב תפילין למשל. במשנה ובתלמוד כלל לא מוזכר גיל שלוש עשרה כגיל החיוב. אדרבא בבריתא מוגדר הזמן ע"פ המוכנות של הנער[22].

דוגמה בולטת נוספת לעניין אני מוצא בשמירת הברית והימנעות מהוצאת זרע לבטלה, הלכה שכבר ראשונים ואחרונים חולקים בה אם היא מדאוריתא או מדרבנן[23]. ודאי היא אינה פשט דברי תורה. והפן המיסטי בעניינה מעלה הלכה זו למקום גבוה השקול לכל התורה כולה ואף ליותר מכך. לטעמי אין להציב לפני הנערים את קדושת שמירת הברית כמשהו שאפשר לעמוד בו לפני כניסה לחיי אישות מסודרים[24]. בהחלט אפשר ליידע אותם לגבי מעלה גבוהה שבמצבים מסויימים ניתן להגיע אליה ואולי כדאי ונכון לשאוף. אך לא להשלות שזוהי אופציה אפשרית בעידן בו בגרות מינית מקדימה את היכולת לבטא את המיניות ביותר מעשר שנים במקרה הטוב. בעיניי הנזק שבניסיון לשמירת הברית בתקופת ההתבגרות רב על התועלת. ולא כאן המקום להרחיב בעניין. התוצאות יבואו לידי ביטוי בקושי שהגבר – 'שומר הברית' או נכון יותר לומר 'מתייסר על שמירת הברית' – יביא אתו לתוך חיי האישות ובתקלות שהעניין יגרום לבניית זוגיות בריאה.

רצף התצרפים האפשריים בתוך הציביליזציה היהודית

שלושת הפנים שמניתי עד כאן – לרצף האפשרי בהתייחסות לקיום מצוות – הם בתוך עולם ההלכה המקובל בעיקר סביב שו"ם כנאי"ת. בפן הזה של מודל הרצף אני מבקש לפרוץ את ההתייחסות מתוך העולם ההלכתי המקובל של שו"ם כנאי"ת, למרחב הגדול של הציביליזציה היהודית. שכפי שהזכרנו במבוא לדברים, עולם הכולל פנים רבות ומגוונות הרבה מעבר להלכה השו"ם כנאי"ת –  מקרא, מידות, תיקון עולם, חסד, ארץ-ישראל, קדושה, חסידות, ליטורגיה, פולחן, מיסטיקה, אגדה/מחשבה/תיאולוגיה, עולם המדרש, שירה ופיוט, ספרות, תרבות, מגיה, מוזיקה, אסכטולוגיה/משיחיות, מוסר/אתיקה/צדק, משפט עברי, תורות נפש, מיתוס, דמות הא-ל, אמונה, שפה, לאומיות, היסטוריה ועוד ועוד. מודל הרצף מניח שכל אדם באשר הוא יהודי מבחירה ובמודעות, בוחר לעצמו פנים אלו ואחרות ברצף האפשרויות. אין אדם שכולל בתוכו הכול, ואין קהילה שמכילה את מגוון התחומים של הציביליזציה היהודית. יש צרופים אין-סופיים להיותם של האדם או הקהילה בעלי זהות יהודית. אני מציע לפרוס את מלא רצף האפשרויות, תוך מתן לגיטימציה מלאה לבחירת התצרף של כל אדם לפי טעמו ועניינו. הנקודה העיקרית בדברי היא לאו דווקא עצם נתינת הלגיטימציה, משום שבעידן שלנו רוב היהודים כבר לא מבקשים לגיטימציה זו. מה שאני מבקש להציע הוא להפוך את הגלגל לכיוון השני וליצור תנועה שמבקשת להשתייך – להיות חלק – בהכרה ובמודעות. כאן יש לחברה הדתית חלק חשוב וקריטי בתהליך. משום שבתודעה היהודית, החברה הדתית היא נושאת המסורת. ואם החברה הדתית תמשיך לפעול ע"פ מודל המסגרת [או מודל החוסן הפנימי], הנתק ילך ויגבר, והרצון של המעטים להשתייך לציביליזציה היהודית יעשה מתוך התרסה מחלוקת ושנאה. לעומת זאת, אם החברה הדתית תפתח למודל הרצף, אפשר רק לדמיין כמה אפשרויות יהודיות, חברתיות ותהליכים סוציאליים פנים יהודיים יכולים להתפתח.

אך כאמור אני מודע לכן שהחברה הדתית כרגע לא בשלה לקבל במיינסטרים שלה את מודל הרצף. לכן דברי מופנים לשולי החברה הדתית שפתוחים לכך, ושאינם דתיים ומעוניינים ביהדותם במודעות ובאינטנסיביות. שתי הקבוצות הללו יכולות ליצור מודל יהודי מוצלח, ההמשגה שאני מציע בדברי יכולה לשמש ככלי למפעל חשוב זה.

תיאור טיפולוגי

ומכאן אני מבקש לצייר את קווי האופי של המודל.

האחריות על החינוך היא של המשפחה:

ראשית אני מבקש להתייחס לאמירה חינוכית עקרונית הנובעת ממודל הרצף. בניגוד למודל המסגרת ולמודל החוסן הפנימי, הרואים את האחריות של המחנך ובית הספר לחינוך יהודי דתי, מודל הרצף סובר כי האחריות לחינוך הדתי/יהודי חלה על ההורים והמשפחה. בית הספר הינו סוג של הרחבה והעמקת האפשרויות המגוונות. הוא יד ארוכה שמאפשרת  לפתח את הבסיס שהתלמיד קיבל במשפחתו. ביטוי לכך ניתן להדגים בשאיפה של מודל המסגרת ומודל החוסן הנפשי להביא את התלמיד למסגרת חוץ משפחתית ישיבתית [או אולפנה לבנות] ולקיים בה אקלים של קדושה שמנותקת מהמציאות. כיוון זה מקדש את הפנימייה כאופציה חינוכית נעלה. ויש לכך סימוכין "הווה גולה למקום תורה". אני לא פוסל מוסדות ישיבתיים כאופציה למי שמאמין ורוצה בה. אלא שהחינוך הדתי בונה את עצמו כך שהחינוך הישיבתי הוא האופציה היחידה הראויה. וכל דבר אחר הוא בדיעבד או במעלה פחותה. לכן בחינוך הדתי מסתבכים מאוד עם הפנים השונות של  'בית-חינוך-כמשפחה'  לבין תפקידו של בית הספר כמקום המתמקד בפן האינטלקטואלי-פדגוגי ובפן החברתי[25]. מודל הרצף רואה את בית הספר כמקום שממוקד בעיקר בפן הפדגוגי. את החינוך לערכים ולרצף היהודי על ההורים להקנות בבית. זוהי חובתם וזוהי גם זכותם כהורים.  בית הספר צריך להיות מקום שמאפשר ריבוי של ביטויים של עולמות ערכיים, רוחניים, יהודיים ודתיים, אך בעיקר מהפן החברתי והפדגוגי. התלמיד, עם המטען שקיבל בבית הוריו, צריך להגיע לבית הספר ולמצוא בו מקום להעמיק מטען זה.

 

 

רעיון הבחירה החופשית:

מהו מקומו של המחנך מול תלמידיו? כיצד ע"פ מודל הרצף עליו להציג את האפשרויות להתחברות לציביליזציה היהודית, ובתוכה לעולם ההלכה?

ראשית הפרופורציות.

אם עד היום ההלכה בתחומי השו"ם כנאי"ת תפסה מקום מרכזי במסר החינוכי, מודל הרצף מבקש להנכיח גם את שאר החלקים שמנינו מהציביליזציה היהודית, ולתת להם מקום הרבה יותר מהרגיל במודלים האחרים. זהו עולם מלא וגדוש, שאם רק נשתחרר מהאחיזה הבלעדית של אזורי השו"ם כנאי"ת, השפע המצוי במרחבי היהדות כציביליזציה יהווה מקור בלתי נדלה לעיסוק יהודי עמוק, משמעותי ורחב מיני-ים.

אפשר להביא דוגמאות רבות: תיקון עולם, טכסים, חיבור לטקסט וכו'.

שנית, המסר: משכר ועונש לסיבה ותוצאה.

מודל הרצף מבקש להציב אלטרנטיבה למסר המקובל במודל המסגרת ובמודל החוסן הנפשי בהם העיסוק בשאלות של שכר ועונש היה מרכזי. גיהינום וגן-עדן, מוות או חיים, בריאות או מחלה, גלות או גאולה, עושר או עוני. לכן מודל הרצף מבקש להיפטר קטגורית ממושגי הפנקסנות הקשורים לקיום ההלכה או לאי קיומה. מודל הרצף אינו מוחק מהיהדות את העיסוק בגמול[26]. אך כל עניין השכר והעונש אינו קשור לקיום ההלכה או לאי-קיומה. במודל הרצף השיח הוא של מצוות כהזדמנות. מודל הרצף יחנך למוסריות לצדקה וחסד, לשאיפה לתיקון עולם ואף לגאולת האדם. מודל הרצף יחפש את ההשפעה של מעשי האדם על עולמו וסביבתו בחשיבה של סיבה ותוצאה בכלי חשיבה רציונאליים, אך גם בתחומי המיסטיקה[27].

כדי להדגים זאת בקצרה אחזור לדוגמה שהבאתי לעיל. שמירת הלכות שבת יש בה אגדה בעלת עוצמות אנושיות גדולות. המחנך ממודל הרצף ינכיח את השבת על רבדיה השונים. אך כאשר הוא ילמד את ההלכות מתוך השיח שבין הלכה ואגדה, המסר שיתקבל הוא של הזדמנות, לא של מחוייבות. מסר שמזמין כל תלמיד לקחת מהשבת את מה שהוא מסוגל לקחת. אם שבת שלמה על הלכותיה ודקדוקיה[28], ואם שבת חלקית כפי כוחו ויכולתו[29]. הרעיון המרכזי הוא שמרכיבי ההלכה הם הזדמנות לבנות קומה נוספת בעולמו של האדם וסביבתו.

ועוד בעניין המסר

כאשר לומדים מקורות יהודיים במודל המסגרת ובמודל החוסן הפנימי, ישנה הנחת יסוד שהטקסט הינו דבר הא-ל ומחייב. זוהי חרב פיפיות גם למי שמאמין בכך. ראשית משום שדרך זו מובילה די אוטומטית ללימוד מנותק מכלים ספרותיים. נוצר מצב בו היחס של קדושה עילאית לטקסט מרחיק יותר מאשר מקרב. לכן ישנם נערים מעטים שיתפסו לעניין. אך רוב הנערים יפתחו ניכור כלפי הטקסט. ואנחנו מדברים על טקסטים שמקובלים בעולם כולו, לא רק יהודי, הכטקסטים מרתקים. נוצר כאן אבסורד מצער. לכן בוודאי שהייחס יהיה 'תנ"ך בגובה העיניים'. בוודאי שיהיה שימוש בכלים ספרותיים. ברור שאם נרצה להתחבר לכל העם נלמד את התנ"ך ללא ההנחות שרואות בו טקסט קדוש במובן הדתי המיידי, קדוש במובן הנבדל, וממילא המרתיע. אין צורך להנכיח את ההנחה של 'תורה מן השמים'. בהחלט יש להציג את התפיסה הזו כדעה קיימת, אך אפשר להציג את התפיסה החילונית שהתנ"ך הוא יצירה אנושית, או להציג דעה דתית מורכבת שדבר הא-ל מן השמיים התגלה דרך בני אדם[30]. בעומדינו מול הטקסט לא תעניין אותנו אמיתותו הריאלית היסטורית. נקרא את הטקסט כאמירה דתית מוסרית ונשאל מה רצה הכותב/הא-ל לומר לנו כאן. לכן נשתמש בכלים ספרותיים ואקדמיים. גם בטקסטים מאוחרים בספרות התנאית, האמוראית והרבנית נשתמש בכלים מחקריים וספרותיים. הטקסט יהיה תשתית לשיח עם המציאות שלנו ואיתנו כאן ועכשיו. נשתמש רבות בלימוד התלמוד במודל ההלכה והאגדה של ביאליק[31].

אני מודע לכך שבציבור הדתי ישנה רתיעה גדולה מאוד מעמדה זו. אך בעיני דווקא עמדה זו באופן פרדוקסאלי תביא לחיבוב התורה ולאהבת כל הרבדים של האוצר היהודי הספרותי. ומכאן לחיבור לחלקים נוספים במניפת הציביליזציה היהודית. אני חש את החוויה הזו כל אימת שאני מלמד מבוגרים וצעירים.

 כיצד ובאיזה אופן להתייחס למחוייבות להלכה באזורי השו"ם כנאי"ת, זוהי שאלה לא פשוטה. המקובל היה שחינוך יהודי רואה בקיום ההלכה כ'תוכנה סגורה' הכרח שיש לעמוד בו.

כאן אני מבקש להציע עמדה אפשרית אחת מיני רבות. עמדה זו חוזרת לשפה של ביאליק במאמרו 'הלכה ואגדה'. בכל בתי המדרש הנטייה היא להפריד הלכה מאגדה[32]. ואני מבקש לשוב ולחבר ביניהם חיבור בלתי ניתן להפרדה. לחזור ולהתייחס להלכה כלבוש של האגדה ולהיפך. לומדי תלמוד רגישים שמים לב לתנועה הזו בסוגיות התלמוד[33]. כאשר אני עוסק בהלכה, עלי לשאול ולברר – מהי האגדה שההלכה באה להביע בעולם המעשה. פעמים רבות עצם התנועה הזו פותחת את האפשרות לשיח מחודש בהלכה. וממילא כשעוסקים באגדה, יש לשאול כיצד להלביש אותה במחלצות של הלכה.

מנגנון השיח המשמר את הקשר בין הרצף הלכה ואגדה, אגדה והלכה, טומן בחובו משמעויות והנחות יסוד על ההלכה. ההלכה ודאי שאיננה הוראות יצרן. היא שיח חי, אנושי ותוסס שבא בזיקה עם המקורות היהודיים שהתקדשו. אך תמיד התהליך ההלכתי חוזר לרגע המכונן של רבי יהושע שעמד על רגליו וקבע 'לא בשמים היא'. במשוואה בין הלכה ואגדה, אני מציע לכונן שיוויון בין שני הצדדים. וכשם שאנחנו מתייחסים לאגדה על רב-גוניותה והמחלוקות שבה כאפשרות מעניינת חשובה ומשמעותית, אך לא כמחייבת, כך יש להתייחס להלכה. במקום הלכה כקורפוס חוקים, אני מבקש להציע את ההלכה כמקום של שיח.

בעמדה זו אין משום פירוק השיח ההלכתי הטכני. אדרבא יש להמשיך בו אך מתוך מודעות למה שעומת ברובד הפנימי של השיח הטכני.

בעמדה זו אין משום שלילת הצד המעשי שמייחד את היהדות מכל הדתות. היהדות בנויה בתשתית מהזרימה מאגדה להלכה. או בלשונו של ביאליק, הבו לנו הלכה! אדרבא, שמירת השיח בין הלכה לאגדה אמור לשמר גם את השאיפה לצד ההלכתי-המעשי. בעמדה שאני מציע, התנועה הנפשית כלפי ההלכה משתנית- ממחוייבות, פחד ויראת עונש, מתפיסת פנקסנות וגמול, לשיח, דיאלוג ובחירה.

ומכאן לנקודה השנייה שאני מבקש לגעת בה. ישנה טענה של כשל מסויים במודל 'החוסן הפנימי' ש'מודל המסגרת' מצביע עליו וכנראה צודק בביקורתו. גם מודל המסגרת וגם מודל החוסן מניחים מחוייבות להלכה. ע"פ 'מודל החוסן הפנימי' יש מקום ואף רצוי לחשוף את התלמיד לתהליך שעומד מאחורי היווצרות ההלכה. הביקורת ש'מודל המסגרת' מעלה היא, שבכך אתה מערער את המחוייבות להלכה. בנקודה זו 'מודל המסגרת' מצביע על בעיה אמיתית בעיני. תלמיד אינטליגנטי שנחשף להתפתחות ההלכה, ישאל שאלות רבות, ואף עלול להסיק מסקנות שאינן עולות עם המחוייבות הסגורה והמוחלטת להלכה. 'מודל הרצף' לעומת זאת, אינו מקבל את הנחת היסוד קרי חינוך למחוייבות להלכה. 'מודל הרצף' מציע מראש התייחסות פתוחה לקיום ההלכה. כלומר 'מודל הרצף' מניח שתי הנחות יסוד. הראשונה היא חיובית והשנייה שלילית. ההנחה החיובית היא שיש מאחורי ההלכה עולם רעיוני רב עוצמה, האגדה. ולכן אנשים רבים נמשכים לקיים את ההלכה ממקום של בחירה. הטענה השנייה היא שההלכה זורמת, הולכת ומשתנה. במקום שבו אנחנו מתקשים להתחבר עם האגדה שמאחרי ההלכה, במודל הרצף רבים פשוט יפסיקו לקיים את ההלכה. לכן יתעורר הצורך לחזור לאגדה וממנה להצמיח הלכה חדשה שתבטא את הרעיון הבסיסי במציאות המשתנה.  כך תחזור ההלכה לחיות שבה ולתנועת המטוטלת והשיח בין ההלכה והאגדה, מה שהיא ידעה לעשות לאורך אלפיים שנות קיומה במתכונת המוכרת לנו[34].

מנגד, מודל הרצף אינו שולל סמכותיות מוחלטת להלכה כהיותה מן השמיים חד משמעית ובלתי ניתנת לשינוי. מודל הרצף רואה בעמדה זו עמדה דתית לגיטימית. מי משעוניין בה יכול להמשיך ולנקוט בה ואף לזהות עצמו כשומר גחלת. מודל הרצף יטען כי לחנך במוסדות החינוך למודל המסגרת, זוהי הכרעה שיש בה התנתקות מהציבור היהודי הכללי. מודל הרצף רואה את עם ישראל בכללותו ומבקש למצוא דרך לקשר את כולו לעולם היהדות. מודל הרצף מניח כי קיום ההלכה כפי שמקובל במודל המסגרת, אינו מתאים וגם לא יוכל, בעיקרו, כאמירה קטגורית, להתאים לכלל הציבור. לכן יש לנקוט במודל של רצף. בתוך זה יש מקום גם לכאלו שמעוניינים בהלכה חסידית מחמירה ובחי רוח סגורים. זוהי עמדה של יחיד או של הורים שבוחרים לחנך את ילדיהם ע"פ תפיסה זו. אלא שמודל הרצף טוען שעמדה אליטיסטית כזו נכונה לפרט, למשפחה ואולי לקהילה.  כאשר אנחנו עוברים למגרש החינוכי, למערכת חינוך לאומית, יש לעבור למודל הרצף שמאפשר לכולם להיכנס לתוכו. ומי שבחר כאליטה במודל המסגרת, עליו לדעת את מקומו ולהכיר בכך שקטגורית, החינוך היהודי הלאומי פועל ע"פ מודל הרצף.

לכן, מודל הרצף מחייב הקמה של מוסדות אליטיסטיים, ישיבות ומדרשות בהם מחנכים לקיום הילכתי דתי חסידי [במובן המקורי של הביטוי]. מודל הרצף בכלל רואה בפתיחת מגוון אפשרויות בחינוך, בכל התחומים, דרך נכונה בעידן הרב תרבותיות. וכך גם בעניין שלנו. זאת בניגוד למצב כיום במערכת החינוך הישראלית הבנויה על היסודות הסוציאליסטיים מבית המדרש הריכוזי של מפא"י, שהושפע מרעיון כור ההיתוך של בן גוריון. תפיסה ריכוזית זו מכוונות את השיח כל הזמן לטוטליות של מוסדות החינוך. אין מקום במערכת החינוך הדתית לרב גוניות, כמו שאין מקום לרב גוניות בבתי הספר הממלכתיים. מודל הרצף מבקש ליצור פסיפס יהודי מגוון[35]. יש אמנם התחלות של שינוי וסדקים בתפיסה ריכוזית זו, אך עוד רחוקה הדרך לשינוי המבוקש.

סוף דבר, מה אני מבקש להציע במודל הרצף? הצעתי היא שינוי עמוק בהתייחסות ליהדות/הלכה/דתיות. טענתי היא שהגיעה העת לשינוי זה, לפיו אם נשכיל להרחיב את כותלי בית המדרש מן המיצר של תחומי השו"ם כנאי"ת, עם ישראל בכללותו ירוויח משינוי זה הרבה יותר מחישוב ההפסד המקובל היום [הפסד הקשור בנאמנות ודבקות בהלכה]. במידה מסויימת התהליך כבר כאן ועכשיו. סנוניות שלו נראות ברבדים שונים של המציאות בחברה הישראלית. דתיות חדשה במגזר הדתי, לצד רנסנס יהודי בצד החילוני. בתי ספר משותפים, ותוכניות רדיו כגון המילה האחרונה שספוגה יהדות ישראלית. במודל הרצף ניסיתי לבנות תשתית תיאורטית לשינוי הנדרש. שינוי שמבקש ליצור התייחסות חדשה לקשר בין החניך לבין עולם התוכן היהודי על רבדיו השונים. שינוי זה הוא שינוי תודעתי עמוק שדורש מכל הצדדים תזוזה מהמקום בו הם נמצאים. במאמר ניסיתי לאבחן מודלים קיימים [המסגרת והחוסן הפנימי], לצד הגדרת מודל חדש [הרצף]. הכוונה היא לתת פרספקטיבה לשיח הקיים ממילא, ולתופעות החיות בשטח. למשל, אם עד היום בשיח הדתי נשלף בשלב מסויים הטיעון 'כך נפסק בשו"ע', טיעון שגדע את השיח באיבו, במאמר ניסיתי ליצור אפשרות לתודעה שמנטרלת את ה'סמטה ללא מוצא'. הכוונה ליצור תודעה לפיה לגיטימי לבחור במודל המסגרת, יחד עם זאת יהיה על הבוחר במודל זה להכיר בכך שישנם אחרים שבחרו בדרך אחרת, לגיטימית לא פחות. אנשי מודל המסגרת יבינו שהדרך שלהם מהווה אפשרות אחת מיני רבות, לגיטימית אך לא הכרחית או יחידה. ולעומתם אנשים שבחרו בחירות אחרות יחושו ביטחון בדרכם.

האחריות לכל התהליך הזה רובצת על כתפי המגזר הדתי, שעד היום יצג את היהדות באופן סטראוטיפי. אך לא פחות מכך על מנהיגות שאינה דתית המבינה את עומק הצורך ביהדות ישראלית. בחזוני, כל התהליכים הללו צריכים ליצור מציאות שבה תתבטלנה ההגדרות המגזריות הקשורות לחיבור היהודי של כל אחד לשלילה [חילוני] או לחיוב [דתי, חרדל"י, חרדי וכדו']. אני שואף למצב בו האופן בו יהודי ישראלי מבטא את חיבורו ליהדותו, אינו גודר אותו בתוך מתחם נפרד. שיהדות ישראלית תהיה אינטרס משותף של כולם. בחזוני מוסדות החינוך משותפים לתלמידים שגדלו בבתים שונים, ובכל בית היהדות נוכחת בדרך משלה. בית הספר מרחיב ומעמיק את המטען שקיבל התלמיד בביתו. אני מדמיין מציאות בה מוסד הקהילה היהודית קם לתחיה בערי ישראל. קהילות, שעל בסיס מקומי, מאחדות בתוכן אנשים שונים בעלי התייחסויות שונות אל יהדותם, ובכל זאת מוצאים את עצמם באותה קהילה יהודית ישראלית. לו יהי.  

 

 

  

   

 

 

     


[1] הטענה היא שמערכת חינוך ליבראלית [ברמה הארגונית-מבנית], מראש היתה פתוחה לזרמים שונים ומשתנים. במצב זה לא היה צורך להגדיר ולקבע. במערכת ריכוזית, נאלץ ב"ג לכופף את רעיונותיו ולקבע זרמים נוספים בחינוך. בדיעבד, המערכת הריכוזית משאירה את כל הזרמים בקיבעונם, ולא מאפשרת גמישות לשינויים שמתפתחים עם השנים.

[2] שלג בספרו מעברי [להלן הערה 7], בפרק 2 בתת כותרת א' 'מערכת החינוך' מונה את היוזמות השונות כמו תל"י, מיתרים, ועוד. בשורה התחתונה, עדיין רוב ובם של בתי הספר בחינוך הממלכתי, רחוקים מלהיות בתי ספר יהודיים באופן משמעותי.

[3]  רק במוסדות העל תיכונים אפשר למצוא מוסדות שיכריזו על הליכתם בדרך 'מודל החוסן הפנימי' במוצהר ובעקביות.

[4] אלו ואלו משמעותו של השיח ההלכתי. אבי שגיא. הוצאת הקיבוץ המאוחד . תל-אביב 1996

[5] ציר הזהות הדתית בהכרח נוגע ופוגש גם את שאלת היחס להלכה

[6] הדתיים החדשים, מבט עכשווי על החברה הדתית בישראל. יאיר שלג. הוצאת כתר. ירושלים 2000

[7] מעברי ישן ליהודי חדש. רנסנס היהדות בחברה הישראלית. יאיר שלג. הוצאת המכון הישראלי לדמוקרטי. ירושלים 2010

[8] לצערי עדיין לא מצאתי את המקור בכתובים, לכן לא נקטתי בשמו של הרש"ר הירש בגוף הטקסט. אשמח אם מאן-דהו ידע לשלוח אותי למקור המדויק.

[9] במובן של תפילת הקבע כפי שעוצבה באלפיים שנות הגלות ומוגשת לפנינו בספר שהתקדש באלף שנים האחרונות ה"סידור"

[10] סבתא שלי  ז"ל תמיד סנטה בי שאיני יהודי כיוון שאיני דובר מאעמאע לושון

[11] תופעת הרנסנס היהודי היא הטענה המרכזית של שלג בספרו מעברי [לעיל הערה 7]

[12] החינוך לאו דווקא. הדיון כולו יוצא מגדר החינוך. נוח לי לדון בדברים דרך החינוך. ואכמ"ל.

[13] לא מכבר שמעתי ראש אולפנה מכובדת שהתגאה במפגש שקיים בין בנות האולפנה לבנות חילוניות מהתנועה הקיבוצית. מבחינתו הבנות החילוניות חיזקו את הבנות הדתיות בכך שאחת מהן הצהירה שיחסי בנים בנות ע"פ הדת יש בהם חוכמה רבה. ולא זו אף זו, הבנות החילוניות תרמו עוד לבנות הדתיות ברצון העז שלהן [בנות הקיבוץ] לשרת בצבא ולתרום כמה שיותר, מה שהשפיע על בנות האולפנה להגביר את המוטיבציה לשירות הלאומי. זוהי דוגמה ליציאה כביכול מהמסגרת, שמאחוריה עומדת הכוונה לחזרה מיידית למסגרת.  לכן לא כל פתיחת מסגרת נכנסת לקטגוריה של מודל החוסן הפנימי להלן. בכל מקרה מדובר בתיאור טיפולוגי שמטבעו לא אמור להתקיים במלואו במציאות.

[14] "זכיתי" להשתתף בדיון אמיתי בדיוק על הדוגמה המובאת. רב ישוב, כנראה עם נטייה למודל החוסן הפנימי, הציג את האפשרות בפני קבוצת מחנכים, וכך היו התגובות של חלק מהמחנכים.

[15]  בתחילת שנות התשעים של המאה שעברה, כשהתגוררנו בישוב צעיר בבנימין שהיה בתחילת דרכו, נערכה אספת חברים סוערת, לדון אם לקבל משפחה שהאישה לא חבשה כיסוי ראש מלא.

[16] המשגה למודל זה שמעתי בע"פ מידידי הרב אביה רוזן, ראש המדרשה לבנות עין הנצי"ב. למרות הקרדיט של הרב אביה להמשגה של המודל, אני לוקח את האחריות לתוכן הדברים הבאים, ללא מחוייבות להצגת עמדתו המדוייקת של הרב אביה.

 

[17] לאחר שכתבתי את הדברים נודע לי שהרעיון של הציביליזציה היהודית ומודל הרצף דומה להגותו של פרופ' מרדכי קפלן מנהיג הזרם הר-קונסטרוקטיבי ביהדות ארה"ב, שכתב מספר ספרים בעניין. למשל – דרכי היהדות והתחדשותם, ירושלים, 1939; מהדורה שנייה: ירושלים: מרכז מרדכי מ. קפלן על ידי ראובן מס, תשס"ג. טרם העמקתי במשנתו ולכן עדיין איני יודע להתייחס לשונה והדומה בין קפלן לבין דברי.

[18] בפרק רביעי במסכת ברכות משנה א' מציג רבי את תפילת הקבע כעניין סגור ומוחלט. "תפילת השחר עד חצות ר' יהודה אומר עד ארבע שעות." וכן הלאה. סתמא דגמרא עושה היפוך גמור לעמדתו של רבי. בתחילה הגמרא לוקחת את עמדתו של רבי לאבסורדום. אם כך – זמן שחרית צריך להיות עם הנץ החמה כמו שמצינו בבריתא "מצוותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה ונמצא מתפלל ביום" כך עורך הסוגיה לוקח אותנו דרך האבסורדום לכיוון השני שבסופו פותח לנו להבין שאמנם יש עניין רוחני בתפילה עם הנץ החמה, כמו שבהמשך ידרשו "יראוך עם שמש". אלא שהעם כולו מתפלל והולך עד ארבע שעות או עד חצות. בכך עורך הסוגיה מנפץ את המבנה הסגור של משנת רבי. לאחר מכן מובאות מימרות של רבי יוחנן שמאפשרות גמישות רבה יותר של זמני התפילה בשעת השוגג. ובחקירה של עורך הסוגיה יש כאן הרכב של שתי מהויות של תפילה – כרחמי, כתנועה נפשית שהזמן והמסגרת לא יכולים לה. וכנגד קורבנות, שהם אבי אבות הסדר והמבנה הטקסי. וכמו שהסוגיה בדף הבא מסכמת ואומרת – תפילות אבות תיקנום ואסמיכיהו רבנן על קורבנות.

ניתוח הסוגיה הזו מלמד אותנו כיצד הלכה שנוסחה במשנה כעניין סגור ומסוגר בלא רבדים, הופך להיות הלכה מורכבת מרבדים רבדים ורצף של דרגות. הדרגה החסידית של ותיקין להתפלל עם הנץ החמה. הדרגה של כל העם עד חצות או עד ארבע שעות. והדרגה הגמישה יותר שמאפשרת למתוח בשוגג את זמן תפילת הקבע לכל היום ואף ליותר מכך [בדיון בראשונים אם טעה ולא התפלל כמה תפילות]. תוך כדי, ראינו כי תפילת הקבע שני פנים לה –  'רחמי' תנועה נפשית של תפילה מחוץ לזמן ולמקום, – 'וקורבנות' טקס ופולחן מסודר ועקבי.

טענתי היא שיהודי שבוחר להתפלל, נניח רק בשבת או פעם ביום, עדיין יכול להיחשב יהודי על רצף רעיון תפילת הקבע,  ואף אם תפילתו אישית ולא ע"פ מטבע הלשון של חז"ל, עדיין הוא מתפלל מבחינת 'רחמי'. האם אין מקום להכניס אותו לרצף של היהדות המתפללת?

התפילה היא דוגמה אחת מרבים ודוגמה טובה. שכן תהליך התקדשות הסידור הוא תהליך שקל לנו לעקוב אחריו ולראות כמה הרחיקו לכת באלפיים שנות הגלות. אך ניתן להוכיח כדוגמה זו בכל סוגיה שאני מכיר. 

 

[19] המקורות המוקדמים שאני מצאתי לרעיון הם: 1. תלמוד בבלי מסכת שבת דף פ"ט עמוד ב' "אמר לו ליצחק: בניך חטאו לי. – אמר לפניו: רבונו של עולם, בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם [שמות ד] בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך? ועוד, כמה חטאו? כמה שנותיו של אדם – שבעים שנה. דל עשרין דלא ענשת עלייהו – פשו להו חמשין" 2. תלמוד ירושלמי מסכת ביכורים פרק ב דף סד טור ג /מ"א "ימי שנותינו בהם שבעים שנה צא מהן עשרים שנה שאין בית דין של מעלן עונשין וכורתין" 3. אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ישועה עמוד 247 "אמר ר' ברכיה בוא וראה שלמעלה אין עונשין אלא בבן עשרים שנה, אבל בב"ד של מטה בן שתים עשרה שנה" מאוחר יותר כרונולוגית, הרעיון מתפתח והופך להנחה מובנת מאליה.

 

[20] דרוש דיון מעמיק לגבי מצוות עשה לעומת מצוות לא תעשה. אין כאן המקום להרחיב.

[21]  בשו"ת משנה הלכות [חלק יב סימן תכג] הביא הרב מנשה קליין שאלה מעניינת:  "בדבר שאלתו אשר זה כעשרים שנה שעוסק ומטפל בתלמידים שהם מחמת סיבות או מלידה או אחר הלידה הם קלושי דעת ולפעמים  עד למדי (הנקראים ריטארדעט, דאון סינדראם בלשונם) אמנם במשך הזמן ע"י טיפול רפאי ואומנות ללמד הם לומדים והרבה מהם באים להיות כאחד האדם כמעט שאינו ניכר שהם סבלו פעם ממחלה ומעכ"ת האריך קונטרוס גדול בכל הני עניני עד מתי נקרא שוטה ודין פטור השוטה ודין מתי הם נעשים בעלי מצות ואם חייבים במצות בכלל ואם יש לצרפם למנין עשרה ולקרותם לתורה בקיצור מה דינם בכלל." ובדיון בהמשך התברר שהחלוקה התלמודית שמחלק בין אדם בוגר לבין חרש שוטה וקטן, כבר לא רלוונטית. שכן היום הרצף של דעת הוא מורכב מאוד. וכך גם בהתפתחות האישית בה הבגרות כבר לא ממש בגיל שלוש-עשרה ["הילד בן שלושים יש לו חום גבוה…"]. 

[22] הבריתא מובאת במספר מקבילות  פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרק י"ג ובמדרש שכל טוב (בובר) שמות פרק י"ג  ובעיקר בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף מ"ב עמוד א'  "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע." נראה מכאן שהמוכנות שהמשנה מדברת עליה היא טכנית יותר. אך עצם האופן בו הבריתא דנה בעניין פותח לנו פתח לדבר גם על מוכנות תודעתית.

[23] עיין למשל בתשובה של הרב הרצוג שו"ת היכל יצחק אבן העזר ב סימן ט"ז ד"ה תשובה א' "…אם הוא דאורייתא או דרבנן. בתוס' סנהדרין נ"ט מוכח דהוא איסור תורה, … ובתשובת משיבת נפש סימן י"ח דחה דברי התוס' וכתב דלא ידע היכן מפורש איסור השחתת זרע בתורה. וכבר תמה על דברים הללו בתורת חסד אה"ע סימן מ"ג, דהא בפירוש אמרו רז"ל דברותחין קלקלו וברותחין נידונו (סנהדרין ק"ח), ואמרו האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם (נדה י"ט), אכן העלה שם דיש לומר דזהו אסמכתא בעלמא ומן התורה אין בזה איסור גמור, ומה שאמרו רז"ל שהוא כאלו שופך דמים הוא בדרך איום והפלגה, ועי' בפנ"י שו"ת סי' מ"ד אה"ע. כמו גם המחלוקת אם למנות את האיסור בספר המצוות או לא. ראה השגות הרבמב"ן על ספר המצוות של הרמב"ם שכחת הלאוין סעיף י"א.

[24] בלי להיכנס לעומק הסוגיה, רק כדי להדגים שגם בעולם ההלכה יש התייחסות דומה למודל הרצף גם בעניינינו, מובא בנושאי הכלים של השו"ע אה"ע סימן כג ס"ק א למשל בחלקת מחוקק [וגם נושאי כלים אחרים ע"ש] "עיין בספר חסידים סי' קע"ו שכתב שאם אדם מתיירא שלא יכשל באשת איש או באשתו נדה ח"ו טוב לו להוציא זרע לבטלה משיכשל ח"ו באיסור א"א או בנדה רק יתענה מ' יום בימי הקיץ או ישב בקרח בימי החורף"  ובבית שמואל על המקום הוסיף "לפ"ז מה שכתוב בזוהר וכאן דעון מוציא ש"ז חמיר מכל עבירות לאו דוקא"

 

 

 

[25] אני אישית מתקומם מהרעיון הגלום בכותרת הזו שהמנהל לחינוך דתי בראשות אברהם ליפשיץ מנסה להטמיע בממ"ד. הרעיון הגלום בכותרת הזו מביע אי אמון בזכותה של המשפחה להקנות מודל דתי/יהודי כרוחה. התיימרות של המערכת לדעת מה נכון וטוב לתלמיד יותר מאשר הוריו. מה שמזכיר משטרים אפלים ולא כ"כ סימפטיים. מצד שני מעמיד את המערכת החינוכית במשימה שהיא הרבה מעבר לכוחותיה. האם באמת נראה למאן דהו שמערכתית בית הספר יכול לספק את מה שהמשפחה אמורה לתת? זהו בלבול מושגי מזיק.  

[26] הגמול הוא נושא מרכזי במקרא ובחז"ל ולאורך כל היצירה היהודית. מודל הרצף מבקש לומר – ראשית, שהגמול הינו נושא מורכב ורב פנים, גם בתוך המקרא עצמו. ודאי שהנושא אינו פשוט וחד ממדי כפי שנוטים להציגו. כל לומד מקרא מודע רואה ומבחין במורכבות זו. קל וחומר בחז"ל. שנית, שערי פרשנות לא ננעלו ויש מקום רחב ביהדות לאינטרפרטציה בנושא הגמול.

[27] רבים מתייחסים למיסטיקה בכלים אי-רציונאליים. ולא הכרח הוא. ההנחה המיסטית רואה בעולם בבואה של מציאות יותר גבוהה ויותר שלמה. המציאות שאנו חווים ביום-יום היא רק השלכה מצומצמת של המציאות האחרת. המיסטיקן הוא מי שחווה את המציאות הגבוהה ומבקש להיאחז בה ולחזור אליה שוב ושוב. הנאו-אפלטוניות אומרת זאת, ואחריה פילוסופים רציונליים רבים הולכים בדרך זו. המיסטיקה, אם כן, מסתכלת על המציאות ומבקשת לתת לה פרשנות. ישנו קו עדין בין מיסטיקה שמתנתקת לגמרי מהמציאות ומהרציונל, לבין מיסטיקה שנשארת בתחומי המציאות והרציונל ומנסה להרחיב אותם. לדוגמה: האמירה על שמירת שבת שמופיעה בהערה הבאה, לעומת האמירה שילדי אסון הבונים נהרגו בשל חילול שבת. 

[28] שנים רבות לא הבנתי את ההלכה של בית שמאי שדורשים שביתת כלים בשבת. עד שקראתי את ספרו של דניאל קווין 'ישמעאל'. בספר זה מדבר קווין על תרבות קדם שלפני המהפכה החקלאית, לה הוא קורא 'תרבות עוזבת'. תרבות זו מניחה שוויון בין כל היצורים, ולקיחה מהטבע רק את הצרכים המידיים או קצת יותר מכך. יתכן שאפשר להקביל את הרעיון לאדם של פרק ב' בבראשית 'ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה'. לעומת 'התרבות העוזבת', מהמהפכה החקלאית ואילך, נוצרה תרבות שהוא קורא לה 'התרבות הלקחנית'. תרבות זו מניחה שהאדם הוא נזר הבריאה, מגיע לו מוסרית לשלוט על הטבע, והוא אוגר – אוכל, כסף, כוח ושליטה. יתכן שאפשר להקביל את הרעיון לאדם של פרק א' בבראשית "אדם בצלמינו כדמותנו…ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" . קווין מנתח את התרבויות הללו [הזכרנו ברמז את הרעיון המרכזי, ולא כאן המקום להרחיב], את הנחות היסוד שלהן, ומונה את הסכנות והבעיות שבתרבות הלקחנית. לטענתו, ואני נוטה להסכים איתו, התנ"ך הכיר את התרבות העוזבת, והבין שכבר אין דרך חזרה לתרבות העוזבת. נראה לי שהשבת, כמו גם שמיטה ויובל [ומצוות רבות נוספות], באות לתת מענה של חזרה לתרבות עוזבת במחזוריות של שבע. "שש שנים תזרע..תזמור…ואספת…ובשנה השביעית…שבת שבתון יהיה לארץ…והיתה שבת הארץ לכם לאוכלה…ולבהמתך ולחיה אשר בארצך" כך מדריכה אותנו התורה ששביעית מחיינו נחייה בתוך תרבות עוזבת, ושש שביעיות בתרבות הלקחנית ממנה כבר אי אפשר להתחמק [עץ הדעת]. על רקע רעיון זה, הטענה של בית שמאי – שיש להשבית בשבת גם את הכלים – היא הגיונית ומתיישבת על הלב. בית שמאי מבקשים להיות בשבת כמה שיותר קרובים לתרבות העוזבת, שהיא 'גן עדן' מעין 'עולם הבא'. ברור גם שאילו היתה נפסקת הלכה כמותם, יתכן והיינו מאבדים את השבת, כיוון שלא היינו מצליחים לעמוד במשימה, ועוצמת התרבות הלקחנית היתה שוחקת את השבת. לכן ברור מדוע נפסקה ההלכה כבית הלל. אך מצד שני מתבהר גם מדוע נאמר שלעתיד לבוא הלכה כבית שמאי…והנה לנו דוגמה לכך שלמעשה כולנו שומרים שבת בעירבון מוגבל, בתוך האפשרי בהקשר הכללי. בעומק הדברים, גם השבת עצמה היא פשרה עם מציאות של תרבות בעייתית [ששת ימי המעשה…]. זהו המסר, וזוהי הגדולה של ההלכה שמשוחחת עם האגדה וחוזר חלילה.

בהמשך לדברינו ניתן לפרש את האמירה שלו ישראל ישמרו שתי שבתות במלואן תבוא הגאולה. ע"פ מה שראינו עד כה פירושה של מימרא זו היא ברורה. מחזוריות חיים של ששת ימי המעשה בתרבות הלקחנית, עם הפסקה של יום בתרבות עוזבת היא עצמה סוג של גאולה אנושית. זוהי דוגמה למסר שמודל הרצף מחפש להציב.

[29] בשבועות האחרונים אברי גלעד בתוכניתו המילה האחרונה, מציין את העובדה שהוא החליט לא להדליק את המחשב שלו בשבת. אברי מספר למאזינים על חוויית השבת שעניין זה מעניק לו. האם לא ראוי שנעצים אפשרויות של שמירת שבת חלקית כמו זו?

[30] עיין באורות האמונה לרב קוק עמ' 25 "ישנה כפירה שהיא כהודאה והודאה שהיא ככפירה…"

[31] עיין הערה  18 דוגמה לכך.

[32] בבתי המדרש המסורתיים הנטייה לעסוק בעיקר בהלכה, ובבתי המדרש הפלורליסטיים הנטייה לעסוק בעיקר באגדה.

[33] עיין בהערה 18 ובהערה 28 שם ישנן דוגמאות יפות לקריאה שקשובה להלכה ולאגדה ולחיבור ביניהם בסוגיה תלמודית.

[34] הרעיון בבסיסו מנוסח להפליא במאמר המופת של חיים נחמן ביאליק 'הלכה ואגדה'. רעיונות רבים המובעים במאמר זה מושתתים על רעיונות מאמרו של ביאליק. 

[35] הייתי אומר 'יהודי-פלורליסטי', אלא שהביטוי 'יהודי פלורליסטי' תפוס לסוג מאוד מוגדר של תפיסת היהדות.

למאמר המקוצר

מודעות פרסומת

פורסם ב-8 בספטמבר 2011,ב-Uncategorized. סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. שמואל, יישר כח. זו אכן הדרך לשיפור החינוך – גם הדתי וגם הכללי. לגיבוי דבריך,ראה
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1240367.html

    וכן בגיליון 59 של ארץ אחרת.

  2. ניתוח מעניין ומודל מרענן. אני חושב שזה יכול להיות הנחת יסודות טובה לרעיון/מודל הזרם המשולב. מעניין לנתח או לשלב את המודל המוצג כאן עם אמנת גביזון-מדן.
    בעיה בולטת במודל מבחינה "שיווקית" – אני בספק גדול אם עולם החינוך החילוני במתכונתו הנוכחית יוכל לאמץ את הכיוון המשתקף מהמאמר. ניכר שהרצף מוצג כאן בכיוון אחד (מחינוך חרדי "נוקשה" של ה"חדר" עד לבתי מדרש פלורליסטים בעלי אופי חילוני) אך פחות בכיוון השני.

    בכל מקרה, כל הכבוד על הרשימה המעניינת

  1. פינגבק: מודל הרצף בחינוך היהודי / שמואל בן דוד « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

  2. פינגבק: מודל הרצף בחינוך היהודי | על יהדות, חינוך וחברה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: