המחאה החברתית של ר' שמעון / מאיר אביטן

 

פועלו של רבן שמעון בן גמליאל להוזלת מחירי קרבנות היולדות מצטרף למפעל העצום של חכמים לאורך הדורות שתקנו תקנות להוזלת יוקר המחיה. איה קולם של הרבנים במחאה הכלכלית הנוכחית?

איור: שי צ'רקה

רחש לבי על דממתם של רבני ישראל וחכמיו במחאה החברתית ואמרתי אל תנח ידך מזה, כי השתיקה אינה יפה. על כן אמרתי אביא את אשר למדתי ואשר אבותיי סיפרו לי. ויברו לנו דרך ישרה ובכך יקומו חכמי ישראל ומנהיגיו בעת הזאת בזעקה "היה לא תהיה". ואשר לעניין היום אבקש מא-ל איום ונורא להיות עם פי והגיוני ולכונן לשוני.

בשבת פרשת עקב למדנו בשיעור המשנה השבועי את דברי רבן שמעון גמליאל הראשון במשנת כריתות (א, ז). לפני שנביא מדבריו נמקם בקצרה את תקופת חייו של רשב"ג הראשון. אם ימי נשיאותו של רבן גמליאל הזקן (אביו) היו ימים רעים, הרי ימי נשיאות בנו רבן שמעון היו נוראים ואיומים. הוא היה הנשיא האחרון לפני חורבן הבית השני ובימיו התחוללו מרידות, מלחמות ומהומות. ימיו של רשב"ג היו ימים של מעשים ולא של דיבורים. דבריו במסכת אבות (א, יז) "ולא המדרש העיקר אלא המעשה" מהווים את עיקר משנתו, ואכן, חרף הטרדות הרבות בענייני המרד שלו היה שותף, מצא זמן ומרץ לתקן תקנות.

המשנה שבה עסקנו מספרת על תקנתו של רשב"ג, שמטרתה העיקרית היא לייצב את המצב הכלכלי בירושלים ערב החורבן. תקנתו הייתה בנושא הקינים. "קן" הוא זוג תורים או בני יונה, הנדרשים לקרבן של יולדת, מצורע ועוד. וכך מספרת המשנה: "חמש לידות ודאות, חמש זיבות ודאות – מביאה קרבן אחד, ואוכלת בזבחים, והשאר עליה חובה". אישה שיש עליה חמש לידות ודאות, שילדה כל פעם אחר מלאת ימי הטהרה של הלידה הקודמת, או שיש עליה חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד המטהר אותה לאכול בקודשים, אולם עדיין היא חייבת להביא גם את שאר ארבעת הקרבנות, הן בלידה והן בזיבה.

ממשיכה המשנה: "מעשה שעמדו קינים בירושלים בדינרי זהב" – מחירו של כל קן היה דינר זהב השווה ל-25 דינרי כסף, מחיר מופקע במושגים של אותם ימים. "אמר רבן שמעון בן גמליאל: המעון הזה (לשון שבועה), לא אלין הלילה עד שיהו בדינרין – נכנס לבית דין ולימד: האישה שיש עליה חמש לידות ודאות או חמש זיבות ודאות, מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה". רשב"ג הסתמך על הכלל "עת לעשות לה' הפרו תורתך", והקל לדון שדי לאישה להביא קן אחד ואינה חייבת להשלים, וזאת כדי להביא להוזלת הקינים וכדי למנוע מצב שבו חייבי הקרבנות יימנעו מהבאת הקרבנות לגמרי בשל מחירם המופרז. ואמנם מסיימת המשנה: "ועמדו קינים בו ביום ברִבעתיים" – הקינים הוזלו באופן משמעותי וכל קן נמכר עתה ברבע דינר כסף (הוזלה פי מאה) או – לפירוש אחר – בחצי דינר כסף (הוזלה פי חמישים).

עוף בשקל

רשב"ג אינו מסתגר בתוך כותלי בית המדרש, אלא מסתובב בשכונה וחש את רחשי הסביבה. תקנתו היא כלכלית נטו. לבו יודע מרת היולדות, ומבין הוא שהציבור איננו יכול עוד לעמוד במחירים המופרזים של העופות. ברגשי סולידריות הוא נכנס לבית המדרש, פוסק הלכה חדשה הנוגדת את הציווי הרגיל, מפיץ את ההלכה החדשה המפחיתה את כמות הקרבנות של היולדת למינימום, ובכך מביא להוזלה במחירי השוק. עוף בשקל!

רגישותו הכלכלית של רשב"ג באה לידי ביטוי אף בסיפור מרגש ועצוב המתאר את מיתתו, יחד עם ר' ישמעאל בן אלישע (תנא דבי אליהו רבא ל):

וכשתפשו את רבן שמעון בן גמליאל ואת רבי ישמעאל להריגה היה רבן שמעון בן גמליאל יושב ובוכה, ואמר לרבי ישמעאל מפני מה אנו נהרגין כעובדי עבודה זרה ומחללי שבתות וכאוכלי נבילות וטריפות… אמר לו רבי ישמעאל בן אלישע אני אדון לפניך: לפעמים יש לנו לשפוט את הדין ולא שפטנו אותו באמת… אנחנו נכנסנו לבית המרחץ או לפעמים נפנינו לאכול ולשתות ובאו באותו הפעם יתומים ואלמנות לתבוע פרנסתן ואמר להן השמש אין השעה פנויה לנו ונמצאו האלמנה והיתום מעונים…

רבי ישמעאל תולה את הסיבה למיתתם לא בביטול מצוות שבין אדם למקום אלא בפגם ברגישות לצורכי ציבור. ומכאן נלמד עד כמה היו ההקשבה לחברה ותיקון העוולות החברתיות בלִבם.

ואין לי אלא לפנות אל טעם זקנים ואספר מעשה שהיה כך עם מו"ר אבי שמלאו לו ארבע שנים לפטירתו, שמעו ותחי נפשכם. בהיותו יושב על כיסא הרבנות בעיר באר שבע טרח ליהנות מיגיע כפיו ולא מתפקידו כרב. במכולתו הצנועה פרנס את משפחתו הרחבה. בסמוך למכולת אבי הייתה מכולת נוספת. ביום מן הימים שמתי לב שישנם מוצרים אשר אינם קיימים בחנות אבי וקיימים בחנות השכנה (היו אלו מוצרי איכות יקרים יותר). חשבתי לתומי שאני מבין בעסקים ובאתי בהצעה מול אבי, למה לא נזמין גם אנו מוצרים שיש אצלו בחנות וכך גם הלקוחות האחרים יוכלו לבוא אלינו ולא רק אליו. ואבי ממרום חכמתו והבנתו ענה לי כך: לנו יש לקוחות קבועים. אם נזמין את המוצרים האלו שהם יקרים מן המוצרים האחרים, הלקוחות הקבועים יושפעו מן הילדים או בלחץ הסביבה ויקנו מוצרים שמעבר ליכולתם.

עניין פעוט אך משמעותי. ביכולתו של אבי, החי בתוך עמו, להיות קשוב לקהל לומדיו ולקוחותיו ולמנוע רווח כלכלי רק כדי שהציבור לא יושפע וייכנס לסחרור כלכלי. כמה אנו רואים היום את ההשפעה ה"מותגית" על אוכלוסיות קשות יום אשר צורכות מעבר ליכולתן הכלכלית בגלל לחץ חברתי.

מסורת של תקנות

תקנתו של רשב"ג אינה מקרית. תפיסת עולם ברורה של מנהיג קהילה מאחוריה. רשב"ג ינק את גישת בית הלל המקשיבה לאחר עוד מאבות אבותיו. כידוע, הלל תיקן את תקנת הפרוזבול מפני תיקון העולם; נכדו, רבן גמליאל הזקן, תיקן אף הוא מספר תקנות, וביניהן: ההיתר לאישה עגונה להינשא על פי עד אחד, האיסור למנוע מעניי נכרים לקט, שכחה ופאה, החיוב לפרנס עניי נכרים עם עניי ישראל ולבקר חולי נכרים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. עוד נהג מנהג ביזיון בעצמו כדי לשמש דוגמה אישית: "בראשונה הייתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחים אותו ובורחין [מפני שהתכריכים היו יקרים ביותר והעניים שלא היו להם אלא כלי פשתן התביישו]. עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות בעצמו, והוציאוהו בכלי פשתן, ונהגו כל העם אחריו להוציא בכלי פשתן" (בבלי כתובות ח ע"ב). כמה מדהים ללמוד מיהו מנהיג ומהו מנהיג.

עוד מספרת הגמרא במסכת מועד קטן (כז ע"א) על תקנות שקבעו חכמים כדי שהעניים לא יתביישו: "שנו רבותינו: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים – התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים".

אף המשנה בתענית (ד, ח) מנמקת את הסיבה לתלבושת האחידה בקרב הבנות שיצאו לחול בכרמים בנימוק חברתי: "אמר רבן שמעון בן גמליאל לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו…". האם לא ראוי שחכמי הדור ומנהיגיו יובילו וינחו את מחנכי הדור בכללי הלבוש שצריכים להיות בבתי הספר? נכון שהיום חלק מבתי הספר עושים זאת באופן עצמאי, אך האם לא היה ראוי שנשמע את דעת תורה ברחובה של עיר בקול ברור וצלול?

אירוע נוסף הוא הכרזתו של האמורא שמואל הפונה למוכרי ההדסים ואומר להם למכור במחיר ראוי ולא להעלותו, שאם לא כן הוא ידרוש ברבים כדברי ר' טרפון המכשיר הדסים קטומים (סוכה לד ע"ב). ועוד רבים המקרים.

המאירי בפירושו בית הבחירה למסכת מועד קטן רואה בכך הנחיה כללית: "וכן ראוי לכל פרנס… כדי שילמדו אחרים ולא יבוא ממונם לידי בזבוז…". כך גם פוסק הרמב"ם (הלכות אבל ד, א): "מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא… ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שווה זוז שלא לבייש את מי שאין לו…".

רגישות חברתית של חכמי הדור ומנהיגיו הייתה לאורך כל הדורות והדוגמאות רבות בספרות ההלכה. מדוע בעת הזאת עסוקים הם בדף היומי ובהוויות אביי ורבא ואמרו אין טוב משתיקה?!

עורו רבנים

הטו אוזניכם ושמעו דבר חכם אשר שמעתי מאבי ואספרה: כשמו"ר אבי רצה שאהיה שוחט הושיבני עמו ללמוד את רזי הלכות השחיטה. כשהגענו לסוגיה הנוגעת בעניין בשר חלק ביקשתיו לברר את ההלכה בדבר אכילת בשר כשר ("לא חלק") במרוקו, שכן כידוע מרן השו"ע לא הקל במיעוך סירכות והתיר רק אכילת בשר חלק. ואני שטחתי בפניו שהרי כנער (בשנות השבעים) זוכר אני את אבי בודק את הסירכות… וכך היו דבריו אליי (בסוף שנות השמונים):

אכן במרוקו היו רבים מהעם מקִלים ואוכלים בשר כשר ולא חלק, אולם עובדה זו נובעת מסיבה כלכלית. למשפחות קשות יום היה קשה מאוד לגייס סכום כסף כדי לרכוש כבש אחד, וגם הוא היה רק "כשר" ולא "חלק". לכן התיר להם זאת. אולם כיום (היה זה בשנות התשעים), שרכישת בשר חלק היא קלה יותר וזולה יותר, יש להחמיר (אם כי בטוחני שהמחירים המופקעים היום עבור בשר חלק מקשים לא מעט על משפחות המקפידות, ובטוחני שאם היו מטכסים החכמים עצה והיו אומרים לא אלין הלילה עד שיהיו בשקלים אז חן וכבוד יעטרו את החכמים). חיזוק לדברי אבי מצאתי בתשובתו של הרב יוסף משאש זצ"ל, שלפיה כאשר היה הפסד כלכלי אכלו בשר כשר (לא חלק) וכשלא היה הפסד כלכלי, כגון שהגוי היה מוכן לקנות את הבהמה, אכלו בשר חלק (אוצר המכתבים תשצ"ד).

לא באתי להיכנס לעומקה של סוגיה זו הדורשת יריעה נפרדת זו אך אמרתי אעלה אותה בפני הקוראים. הנה היתר הלכתי הנובע מחכם הקשוב לרחשי לִבו של הציבור ויכול לעמוד בפסיקה עם תעוזה. דוגמאות רבות לרבנים שעמדו ושמרו על צאן מרעיתם קיימות לאורך הדורות. איה הצאן ואיה החכמים!

עורו חכמי הדור, כי החכמה תעוז לחכם מעשרה שליטים. מחאתו של רשב"ג להוזלת העופות איננה רק באמירה אלא במעשים, ועל כן מצווה חכם הדור להיות כורה לו אוזניים וזוכה לעולמות שניים, להרים את קולו ולומר "לא אלין הלילה עד שיהיו בדינרין".

הנה, עומדות לפתחכם רבות מן העוולות החברתיות, ורק אביא אחת:

צאו ובדקו מה עלותו של תלמיד בישיבה או באולפנא. אנוכי נדרש לשלם כ-15,000 שקלים בשנה שכר לימוד לאחת ושתיים ומה יעשו אלו אשר צריכים חמש ודאות? צאו ובדקו עלותו של תלמיד בישיבת הסדר, כ-1,000 שקלים בחודש. ומה יעשו בני עניים שמהם תצא תורה? צאו ובדקו עלותם של מוצרים הנדרשים להכשר, ומי אשר יחפש במטמונים את נושא ההכשרים מטמון יהיה לו. צאו ובדקו את רשימת הספרים אשר נדרשים ילדי ישראל בכל שנה להחליף.

ואמרתי להרחיב את "הדוגמה", אך מה אעשה ובמגילת הספר הזאת היריעה קצרה מלהכיל את "צאו ובדקו", כי הדף מעט מלהכיל את כל העוולות החברתיות.

על כן זקני ישראל, גדולי התורה וחכמי ישראל, הנה "הדוגמה" לפניכם, כי קרוב אליכם הדבר. ראו ממנו וזעקו "היה לא תהיה" ואל תלינו הלילה עד שיהיו בדינרין. למה תפסחו ותהססו, בטוחה ונכונה דרכיכם והייתם כיוסף המשביר לכול. וברכת הטוב לכם והמיטיב לנלווים אליכם. תמו עד הנה אמריי, כה איחלתי אנוכי הקטן מאיר בן הרב מרדכי אביטן.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-4 בספטמבר 2011, ב-גיליון שופטים תשע"א - 734 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: