חזון ירמיהו / משה מאיר

 

הרב בני לאו הכניס את ירמיהו מחדש להקשר של דורנו, ועשה בכך מעשה פרשני נועז שלא עמדו על עומקו. אך לא במקרה הוא התעלם מהמהפכה הדתית הגלומה בדברי הנביא, המשנה את תשתית היחס בין אדם לא-להיו – מהפכה שחז"ל לא אימצו

ירמיהו המקונן בציור של רמברנדט, 1630

תשעה באב הוא יום החורבן, יום הכאב על בית המקדש שחרב. אל הכאב מצטרפת התקווה, 'מהרה ייבנה המקדש'. מאז הקמתה של מדינת ישראל, ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים, יש מנגינה חדשה ל'מהרה ייבנה המקדש'. מעתה לא רק תקווה ערטילאית, אלא דילמה קונקרטית: האם לנצל את השליטה ואת הכוח כדי לקדם את בניין המקדש. יש המעודדים ניסיונות שכאלה, ויש הנרתעים מהם מפאת המחירים הפוליטיים. אלו ואלו שותפים לחלום 'מהרה ייבנה המקדש'.

הדמות המחוברת יותר מכול אל החורבן היא ירמיהו, הנביא הצופה את החורבן וכואב את התגשמות חזונו. בקיץ שעבר יצא לאור ספר של בני לאו על ירמיהו, ספר המרענן את הקריאה בנביא ומחבר אותה אל דילמות החורבן העכשוויות שלנו. במסה זו אשוחח עם ספרו של בני לאו, אנהיר את דמות ירמיהו העולה ממנו – אך אציג לעומתה דמות אחרת של ירמיהו. שתי הנבואות הן של נביאי החורבן. דרך שתי הנבואות נבחן את המשמעויות הקיומיות של החורבן ונבואותיו לזמננו העכשווי.  

ישעיהו ליבוביץ' העיר הערה חריפה וחשובה בדבר היחס שבין כתבי הקודש ובין החכמים. לדבריו, למרות שמעמדם של כתבי הקודש גבוה ממעמד דברי החכמים, חכמים הם שקבעו אילו כתבים ייכללו באסופת כתבי הקודש. הם המקנים להם את מעמדם, ועל כן למעשה תורתם גבוהה מתורת כתבי הקודש. התלמוד מתעד את הדיון בבית המדרש בשאלה אילו ספרים יהיו 'בפנים' ואילו 'בחוץ'. יש ספרים שהם בפנים, אבל במהלך הדיון ביקשו חלק מהחכמים להוציאם. יש ספרים שהם בחוץ, ובמהלך הדיון היו שרצו להכילם בפנים.

מעין עריכה שכזאת מבצע בנימין לאו בספרו על ירמיהו: במהלך נועז ומרתק בונה לאו את הספר מחדש. הוא עורך את הפרקים על פי סדר ההתרחשויות, סדר השונה מסדרם בספר המקורי. העריכה עושה סדר ומנהירה את התמונה, המבנה המתפתח של הספר ושל הביוגרפיה הרוחנית של ירמיהו נחשף. החיבור לציר הזמן מצטרף לחיבור להקשר ההיסטורי, זה העולה מהספר עצמו וזה העולה ממקורות החיצוניים לו. זהו חלק ממפעלו של בני לאו, המחבר גם בסדרה 'חכמים' את המקורות אל הקשרם ההיסטורי. בשני החיבורים הוא אוסף את שני הענפים – ענף הפרשנות המסורתית וענף הפרשנות המחקרית היסטורית, והם הופכים לאחד ביצירתו.

תפיסה אחרת של נבואה

אך לעריכת ספר ירמיהו וחיבורו לציר הזמן ההיסטורי והקשרו ישנה משמעות נוספת. מעשה העריכה שם את האדם במרכז, מאפשר לו לעשות בספר הערוך כבתוך שלו. זו עמידה שונה מעמידה מול כתבי הקודש, שקדושתם מונעת את המגע היוצר עִמם. כפי שחכמים ערכו את אסופת כתבי הקודש, כך עורך בני לאו את ספר ירמיהו. תעוזתו היא מעין תעוזתם, ומשמעותה מתדמה למשמעות עריכתם. הוא עושה זאת בעדינות, מבלי לפגוע בכבודו ובקדושתו של הספר.

לא רק המשמעות הקיומית הכוללת מופיעה כאן. היא נפרטת גם לכמה פרטי הלכה. ירמיהו מופיע בספר כאדם, לא כשופר שקוף לקולו של א-לוהים. תגובותיו, חולשותיו וייסוריו מובלטים כמרכיבים חשובים בעיצוב נבואתו. יתרה מזו: נבואתו מופיעה כמבט חודר, כעמדה פוליטית דתית יותר מאשר הבאת דבר ה' לאדם. חלק מנבואותיו מתגשמות וחלק לא, והמורכבות הזאת נתפסת בספר של בני כמובנת מאליה.

קריאתו של בני בירמיהו היא קריאה מאוד אנושית. הנביא מופיע כמעין איש תקשורת עכשווי. הבלטת הפן התקשורתי בנבואה מגלה פנים חדשות בספר: לא עוד ספר אפוף מסתורין של דיבור אינטימי בין א-לוהים ואדם, אלא יותר ספר גלוי של מאבק אידיאי פוליטי על דמותו של העם ועל קיומו. הצירוף של החיבור להיסטוריה ושל הבלטת המאבק האידיאי מדגיש פן מרכזי בספר ירמיהו: ירמיהו לא רואה את קיומו של העם היהודי כמובן מאליו, והאופציה של החורבן נוכחת בתודעתו זמן רב לפני התרחשותה.

בקריאה המסורתית של הספר, אפשרות החורבן היא רצון א-לוהים. כך היא מוצגת כרעה נוראה, אבל יש בה הביטחון שהסדר הא-לוהי לא מופר. ההבטחה לשמירת העם היהודי ולגאולתו העתידית מרככת את הגלולה המרה של חורבן, גלות וחוסר ודאות באשר לעתיד. מה שאין כן בקריאתו של בני לאו: כאן יותר משיש רצון א-לוהי המתממש, יש היסטוריה יהודית הקורסת ויורדת לטמיון.

ביד אמן מחבר בני את התמונה הזאת של ספר ירמיהו לתמונת המצב העכשווי שבו אנו נתונים כאן ועכשיו. העמדת מצבו של העם היהודי היום על אי ודאות וחוסר ביטחון היא מעשה נועז על רקע התמונה הציונית דתית הנוכחית, המושפעת מפרשנות מסוימת לתורתו של הרב קוק, הרואה בגאולה תהליך מתפתח באופן הכרחי. על פי נקודת מבט זו, אין חוסר ודאות ביחס להמשך ההיסטוריה היהודית. אין חרדה של חורבן, יש ביטחון מוחלט שהתהליך שהחל ימשיך והוא בלתי הפיך. מלחמת ששת הימים העצימה את התמונה הזאת, מלחמת יום הכיפורים ואפילו ההתנתקות לא הצליחו לשנות נקודת המבט הזאת. בני לאו מושך קו מנבואת ירמיהו, ובעדינות רומז על השלכות נבואתו לימינו אנו. בכך הוא מעמיד את עצמו בחזית אחת עם ירמיהו, מול הקו המוביל היום בזירה הציונית דתית.

נמצא שהמהלך המתודי של חיבור ספר ירמיהו לציר הזמן מוביל לכמה תוצאות מרחיקות לכת: היפוך היחס בין הלומד ובין כתבי הקודש, שינוי המעמד והפשר של הנבואה, ומציאת משמעות עכשווית בעמדתו הרדיקלית וההולכת נגד הזרם של הנביא ירמיהו.

המהפכן הדתי

יש תחום אחד החסר לי מאוד בספרו של בני לאו. ירמיהו מוצב בספר כפובליציסט, הנאבק על המהלכים הפוליטיים הראויים להנהגת העם. אבל ירמיהו היה גם מהפכן דתי, ששרטט קווים לתמונה דתית חדשה. מימד זה באישיותו ובנבואתו נעלם בספרו של בני. בואו ונתבונן בפרק ל"א בירמיהו:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי
וְזָרַעְתִּי אֶת בֵּית יִשרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה
זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה.

וְהָיָה כַּאֲשר שקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹש וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ
כֵּן אֶשקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטֹעַ נְאֻם יי.

בַּיָּמִים הָהֵם לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה
כִּי אִם אִיש בַּעֲו‍נוֹ יָמוּת;
כָּל הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שנָּיו.

הפסוקים הראשונים מהווים ניגוד לקו נבואות החורבן, מעט תקווה שנוסך הנביא באנשים שאליהם הוא מפנה את נבואותיו הקשות. אך התקווה הזאת איננה רק לתחייה לאומית, אלא לשידוד מערכות דתי. אם ביום ההוא לא יאמרו 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה', משמע שהיום אומרים כך.

האמירה הזאת איננה רק מציאות חברתית דתית עכשווית, אלא יסודה בתורה. באחד מפרקי השיא של התורה בכלל ושל ספר שמות בפרט, מגלה א-לוהים למשה את דמות דיוקנו והנהגתו:

וַיַּעֲבֹר יי עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא
יי יי אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת.
נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשא עָו‍ן וָפֶשע וְחַטָּאָה
וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה
פֹּקֵד עֲו‍ן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים
עַל שלֵּשים וְעַל רִבֵּעִים (שמות ל"ד).

'פוקד עוון אבות על בנים', משמעו 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. כשירמיהו מורה על החלפת תורת הגמול, הוא לא יוצא רק כנגד המוסכמה החברתית אלא כנגד תורת הגמול של התורה. יחזקאל בפרק י"ח יפתח את המהפכה התיאולוגית, אבל ירמיהו הוא המכונן שלה. הפילוסוף הרמן כהן טען שזאת מהפכה חשובה במיוחד, מפני שיחזקאל – וירמיהו לפניו – מגלים את הזהות של היחיד מול הזהות הקולקטיבית המופיעה בתורה.

יחזקאל מורה על ההשלכות מרחיקות הלכת של המהפכה הזאת, במיוחד בכך שהיא ורק היא מאפשרת את התשובה. בתורת הבנים קהי השיניים מעוון אביהם, אין משמעות לתשובה של היחיד. תמיד ירדוף אותו עוון האבות, והוא לא יצליח לברוח מגורלו. עתה, משהשתחרר מעוון האבות, הוא יכול לברוא לעצמו לב חדש, לשנות את עצמו ולהיטהר.

אבל המהפכה של ירמיהו חריפה יותר. אפשר היה לחשוב כי 'איש בעוונו ימות' משרטט תורת גמול פשוטה: מי שעושה טוב יגיענו טוב, ומי שעושה רע יגיע אליו הרע. כך הוא בפרק נוסף בתורת הגמול שבתורה, בפרשת 'והיה אם שמוע' הנאמרת כחלק מקריאת שמע. אם תשמעו בקולי אתן לכם גשם, ואם לא – בצורת תפקוד אתכם. אלא שירמיהו שייך כבר לדור שהתחיל לפקפק בתורת הגמול הפשוטה הזאת:

צַדִּיק אַתָּה יי כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ
אַךְ מִשפָּטִים אֲדַבֵּר אֹתָךְ:

מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשעִים צָלֵחָה,
שלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד?

אם נצרף אחד ועוד אחד, נקבל תמונה קשה: תורת הגמול המורה על ענישת הבן בעוון האב קורסת, וגם תורת הגמול המורה על עונש מיידי לחוטא נופלת. מה נשאר?

בתקופת החכמים יעלה מושג חדש, 'העולם הבא', והוא ישלים את החסר בתורת הגמול שלקתה: אמנם אין שכר ועונש מיידיים, אמנם אין פקידת עוון לבנים, אבל יש השהיה של הגמול עד העולם הבא. שם מושלמת תורת הגמול, הרשע נענש והצדיק מקבל את שכרו.

אבל ירמיהו נמצא בשלב ביניים. הוא פירק את תורות הגמול הקודמות ועדיין לא בנה תורה חלופית. התוצאה בנקודת הזמן שלו היא שאין גמול (!).

בסמוך לצעד הזה, מבצע ירמיהו עוד צעד מהפכני:

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יי
וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשה.
לֹא כַבְּרִית אֲשר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם
בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲשר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יי.

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשרָאֵל
אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם, נְאֻם יי:

נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה
וְהָיִיתִי לָהֶם לֵא-לֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.

וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִיש אֶת רֵעֵהוּ וְאִיש אֶת אָחִיו
לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יי
כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יי
כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד.

ירמיהו מציע ברית חדשה, כלומר המרה של כל התשתית למערכת היחסים בין א-לוהים ובין העם. במקום מערכת כוחנית שבה כופה ריבונו של עולם את רצונו על בני האדם, מציע ירמיהו ברית שבה הם שקולים וחוברים לו מרצונם. הצירוף של שני החידושים התיאולוגיים חושף מערכת מדהימה, המפרקת את הקיימת ומציגה לה אלטרנטיבה: ללא כפייה וללא שכר ועונש, עולה ברית הבנויה על אדני הרצון החופשי והבחירה. ירמיהו מתגלה כבעל חזון מרהיב, בעל תעוזה לשנות את אבני היסוד של הזהות היהודית.

לא כחכמים

אני שואל את עצמי מדוע כל החלק הזה נשמט מספרו של בני לאו, מדוע מופיע ירמיהו כפובליציסט פוליטי ולא כרפורמטור דתי?

אינני יודע מהי התשובה, אבל יש לי השערה. בני לאו רואה את העולם בעיניהם של החכמים. הוא לא רק כותב עליהם אלא גם הפנים את השקפת עולמם. ירמיהו של בני לאו הוא איש הקרוב לעולם החכמים, אפשר ליצור חברותא בינו ובין רבן יוחנן בן זכאי. שניהם מגיבים לחורבן משני עברי הזמן (לפניו או אחריו), באופן המכיר כי יש חורבן ולא מתכחש לו. רבן יוחנן עומד אל מול הקנאים, ירמיהו אל מול הנביאים והמלכים מכחישי החורבן.

אבל ירמיהו הרפורמטור הדתי לא הולך בדרכם של החכמים, או ליתר דיוק – הם לא ילכו בדרכו. הוא מפרק את תורת הגמול והם יבנו אותה, הוא מבטל את הוראת איש לרעהו והם בונים היררכיה למדנית. הדתיות שמציע ירמיהו היא רדיקלית, אין בה חישוקים ממתנים ושומרים על הקהילה מפני אימת החירות. האדם עומד מול א-להים כיחיד וכבוחר, ההליכה בדרך ה' תלויה אך ורק ברצונו.

תמונה זו לא 'עוברת מסך' בעולם החכמים של לאו; 'ירמיהו' שלו שם בסוגריים את המרכיבים הללו. אינני כותב זאת בבחינת ביקורת; בעיניי יצירת דמות בהתאם להשקפת עולמו של הפרשן היא מעשה ראוי. זו דרכה של תורה וזו דרכה של פרשנות, אך עלינו להיות מודעים לגבולות הדמות ולמשמעותם.

ירמיהו השני שאותו אני מציג סובל מעוד מעמסה המקשה על ראיית תמונתו. המושג 'ברית חדשה' אומץ על ידי הנוצרים, והפך לסדין אדום לקורא היהודי. אבל אסור לשכוח שזהו מושג שלנו, ואסור לנו לוותר עליו. לאחר שחרור מכבלים אלה, אפשר לבדוק את משמעות המהפכה הדתית של ירמיהו ואת יחסה לחורבן.

ירמיהו מתבונן בעיניים פקוחות בחורבן הקרב, לא נותן למנגנוני ההשהיה וההכחשה לפעול עליו. הוא חווה את פירוק היהדות סובבת המקדש עוד בטרם התרחש, בלבו הוא כבר בונה יהדות אחרת. היהדות האחרת מתאפיינת לא רק בהעדר המקדש, אלא בהעדר מקור חיצוני ביחס לאדם.

המקדש הוא מקום אחר, שאליו יש לעלות לרגל. אם אין מקדש, אין ברירה אלא להפוך את יבנה למוקד. אם יבנה היא מוקד, כל בית דין הוא מוקד. אם כל בין דין הוא מוקד, הרי שאין כל מוקד חיצוני, למעט בית הכנסת השכונתי. הבית הפרטי הופך אף הוא למוקד, וחג החנוכה שבו המנורה מודלקת בכל בית הוא הביטוי החריף למהפך.

צמיחה מחורבן

אבל לבו של ירמיהו ממשיך הלאה: אם המוקד הוא בלב, הרי נדרשת אחריות שלי על לבי שלי ועל חיי. חיי הוריי הם מוקד חיצוני ביחס אליי, כפי שבית המקדש הוא מוקד חיצוני לי. יתרה מזו. גם תורת גמול מציבה גורם חיצוני במוקד: המורה המלמד אותי מה טוב ומה רע. ירמיהו משלים את המהפך, ובונה תורת חורבן חדשה. לא בית מקדש, לא גמול חיצוני ולא מורה חיצוני. הכול תלוי בלבו של האדם.

חורבן הוא הזדמנות, מערכת אחת קורסת ושנייה קמה תחתיה. המגיב לחורבן צריך לשאול את עצמו את השאלה הנוקבת הבאה: האם רצוני להחזיר את המצב לקדמותו או שרצוני לנצל את החורבן וללכת הלאה?

יש קבוצות בעם היהודי הרוצות לשוב חזרה ליהדות של המקדש. הן מגיבות באופנים שונים למניעות הפוליטיות העכשוויות. ירמיהו של בני לאו מסמן רצון ללכת הלאה, אל עבר עולמם של חכמים. זו יהדות שלא חותרת להשיב עם המקדש את הנבואה, אלא בוחרת באלטרנטיבה שבה בחרו החכמים. היא אומרת הן לחורבן במובן העמוק, למהפכה שהמירה נביא בחכם. החכם הוא האדם, הקורא 'לא בשמים היא' ועורך בעצמו את כתבי הקודש.

ירמיהו ששרטטתי אני קורא לתשתית יהודית חדשה, המבוססת לא על תורת גמול אלא על ברית בין א-להים לאדם. היא בנויה על אדני אמון רב באדם ובלבו הרוצה לדעת את ה' ולעובדו, ופתוחה למחוזות שאליו יוביל הלב היודע הזה.

עולמי הפרטי שונה מעולמו של ירמיהו, אף אני כבני לאו איש תורת החכמים. ירמיהו שלי מאתגר את החכמים ואת תורתם והלכתם, בכך שהוא קורא לבנות תורה זו לא אדני השכר והעונש אלא על אדני הבחירה בדרך. יתרה מזו. הוא קורא לדרך שיש בה מן הפרדוקס, הליכה בדרך התורה וההלכה, עם מתן מקום מרכזי לאדם יוצר הערכים.

האם אפשר להכיל את הפרדוקס הזה? אני מאמין שכן. זו תורה גדולה ולימוד היא צריכה. מכל מקום, תשעה באב הופך כך ליום אבל צורב על חורבן המקדש, אך לא לתקווה לבניינו ולהשבת יהדות של מקדש. יש אבל הכואב את שהיה ואיננו עוד, ומשנס מותניו אל עבר העתיד האחר הצומח על חורבותיו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. מאיר בן עליז

    שלום למשה מאיר
    השבת קראנו בפרשת כי תצא שגם משה בספר דברים אומר כמו ירמיהו ויחזקאל: "לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו יומתו", הסתירה אם קיימת היא כבר בדברי משה בעצמו.
    בברכה
    מאיר

  1. פינגבק: ברית חדשה | אֶרֶץ הָעִבְרִים

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: