החג הנעלם, מימים ימימה / יהודה עציון

 

הדעות הרבות באשר למקורו של חג חמישה עשר באב רומזים שביום זה מהדהד חג גדול ונשכח מן העבר. הרמזים מוליכים אל יום חנוכת משכן-שילה, שהוא גם יום השלמת כיבוש הארץ

 לזכרה המבורך, ולעילוי נשמתה של רחל ארליך, אשר נלקחה ביום שובֵנו לירושלים (זה מ"ד שנים), הוא יום פטירתו של שמואל הנביא

בתי שילה החדשה על רקע עתיקות בתל שילה. צילום:פסח עובדיה

 

במשנה החותמת את מסכת תענית (ד' ח'), מוסר רבן שמעון בן גמליאל כלהלן:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים
שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלֵי לָבָן …
ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים.

ועוד מוסיפה המשנה בהקשר זה:

וכן הוא אומר:
'צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שלֹמֹה
בָּעֲטָרָה שעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שמְחַת לִבּוֹ' (שיר השירים ג' י"א)

'ביום חתונתו' זו מתן תורה
'וביום שמחת לבו' זה בניין בית המקדש, שייבנה במהרה בימינו אמן.

הגמרא במסכת תענית (דף ל' עמוד ב') מניחה שהטעם לשמחת יום הכיפורים הוא ברור – משום סליחת העוון, ומשום שניתנו בו לוחות שניים – אך מתלבטת מהו הטעם לשמחת ט"ו באב. חכמים שונים מציעים שש סיבות לשמחה מה זו עושה – ואלו הן: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה (לאחר דור המדבר); // יום שהותר שבט בנימין לבוא בַּקהל (כשהותר חרם הנישואין לאחר מעשה פילגש בגבעה); // יום שכָּלו בו מתֵי מדבר (בשנת הארבעים, ערב הכניסה לארץ); // יום שביטל הושע בן אֵלָה פרוסדיות שהושיב ירבעם בן נבָט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לָרגל (לבית המקדש בירושלים); // יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה (לאחר שבירת מרד בר כוכבא); // יום שפסקו מִלכרות עצים לַמערכה (בימי בית המקדש).

חוק בלתי כתוב הוא כי אם ניתנות סיבות כה רבות למאורע, הרי אף אחת מהן איננה מספקת – ואולי ניתן להניח שעיקר חסר מן הספר, והסיבה העיקרית מוצנעת משום מה. במאמר זה אנסה להעלות השערה לשורשה של שמחת יום ט"ו באב – אך תחילה נרחיב מעט בשתיים מן הסיבות המוצעות בגמרא, כי עיון זה יקרב אותנו להשערתנו.

חג הקמים מן הקבר

בהמשך להנחה (המובאת בשם רבי יוחנן) כי יום ט"ו באב "כלו בו מתֵי מדבר", מוסיפה הגמרא כי לאחר מות כל הבוגרים שנגזרה עליהם מיתה חזר הקב"ה לדבר עם משה, לאחר שלא דיבר עמו שלושים ושמונה שנים, והרי זו אפוא שמחה כפולה. ואולם, מדרשים אחרים מתארים את השמחה שבעצם הסרת גזירת המוות – ונקרא שניים מהם (בעריכה לשונית קלה).

במדרש שמואל (פרשה ל"ב, ה') מסופר כי בערב תשעה באב – בכל אותן השנים שהיו ישראל במדבר – היה כרוז יוצא מלפני משה ומכריז: "הכול [צאו] לחפור!", והלך כל אחד ואחד וחפר קבר לעצמו והיה לן בו. למחר, היה הכרוז יוצא ומכריז: "ייבדלו החיים מן המתים!".

[ובשנה הארבעים] עמדו כולם [ולא מת איש מהם]. כיוון שראו שעמדו כולם, נתייראו ואמרו: "שמא תעינו בחשבון החודש?" [חזרו] בליל עשירי [באב] ולנו כל אחד ואחד בקברו, [ושוב] למחר עמדו כולם, עוד חזרו בליל אחד-עשר, וכן בשנים-עשר, וכן בשלושה-עשר, וכן בארבעה-עשר, וכן בחמישה-עשר באב. וכיוון שראו שאין אחד מהם מת, ידעו שבטלה הגזירה – ועשאוהו יום טוב. וכך שנו חכמים [בסוף מסכת תענית]: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" וכו'.

ובכן, על פי מדרש זה נקבע יום ט"ו באב כיום שמחת ביטול גזירת המוות, וניתן אפוא להגדירו כיום המעבר מדור המדבר לדור בָּאֵי הארץ. ואולם, על פי מדרש איכה (פתיחתא ל"ג), מתברר שדווקא תשעה באב היה עיקרו של החג. נדלג על גוף המדרש – המקביל למה שראינו עתה – ונקרא את סופו:

… כיוון דאיתמלא סיהרא [= שהופיע ירח מלא של ט"ו באב, לאחר שכבר מתשעה באב לנו בקבריהם], אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב; וגרמו עוונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמיים, הדא הוא דכתיב: "ויהי לאבל כינורי, ועגבי לקול בוכים" (איוב ל' ל"א).

ובכן, תשעה באב הוא שנקבע כיום טוב, כאשר ט"ו באב מעיד עליו שאמנם ראוי לחגוג בו, כי סר מר המוות מעל בני הדור ההוא. גם על פי המדרש הזה, הדעת נותנת כי לא סר חינו של ט"ו באב, ואולי חגגו מאז שבעה ימים – מתשעה באב ועד חמישה-עשר בו – וימי השמחה הללו נהגו כל ימי יהושע ובכל תקופת השופטים ושאול ודוד, עד חורבן בית ראשון.

כאמור, סימנו הימים הללו את תום ההילוך העקר במדבר, סחור סחור, רק כדי למצות את גזירת "יום לשנה" אשר נגזרה עקב חטא המרגלים שתרו את הארץ ארבעים יום. ואולם, החג שנקבע כתום ארבעים השנה היה רק הֵד קלוש לַחג שיכול היה להיקבע אילו חזרו התרים את הארץ ובפיהם דברי עידוד וחיזוק לבני ישראל לעלות ולכבוש את הארץ. הרי גם אז היה הדבר בו ביום – כדברי הגמרא (במסכת תענית דף כ"ט עמוד א'), שאותו הלילה שבו נֶאמר "וַתִּשּא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם, וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא" (במדבר י"ד א') ליל תשעה באב היה, ואז "אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות". ובכן, אילו היו התרים והעם מגלים רוח גבורה, היה זה יום הכניסה אל הארץ בפועל – שהרי קדש ברנע על גבול הארץ היא – וכעבור שבוע, ביום ט"ו באב, יכלו כבר צבאות ישראל להיות עומדים בהרי ירושלים (לאחר הילוך של פחות משלושים ק"מ ביום).

נסכם אפוא כך: אילו זכינו, יכול היה השבוע ההוא, מתשעה באב עד ט"ו בו, להיות חג הכניסה אל הארץ ממש; משלא זכינו לכך אמנם נקבע החג כעבור ארבעים שנה – אך בעוצמה מופחתת. החג הזה צוין עד חורבן הבית הראשון והירידה לגלות בבל, ואז הפכה שמחתֵנו לאֵבֶל וכינורֵנו לקול בוכים.

בשילה מימים ימימה

מכאן נעבור אל ניסיון אחר להבין את שורש שמחת ט"ו באב בסוגיית הגמרא הנ"ל – ניסיונו של רב יוסף בשם רב נחמן – האומר כי היה זה היום שבו הותר שבט בנימין לבוא בקהל.

הכוונה היא לשבועתם של שבטי ישראל כי לא יתחתנו בבני בנימין לאחר מלחמת פילגש בגבעה – שבועה אשר לאחר מעשה הם ביקשו למצוא בה פרצה על מנת שלא ייכחד שבט מישראל. והנה, לאחר שניתנו לבנימין נשות יבש-גלעד, שהיו מועטות מן הנדרש – נמצאה הפִּרצה; וכך קוראים אנו בספר שופטים פרק כ"א (פסוק ט"ו ואילך):

וְהָעָם נִיחָם לְבִנְיָמִן, כִּי עָשה ה' פֶּרֶץ בְּשבְטֵי יִשרָאֵל. וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה: מַה נַּעֲשה לַנּוֹתָרִים לְנָשים? … כִּי נִשבְּעוּ בְנֵי יִשרָאֵל לֵאמֹר: אָרוּר נוֹתֵן אִשּה לְבִנְיָמִין. וַיֹּאמְרוּ: הִנֵּה חַג ה' בְּשלוֹ מִיָּמִים יָמִימָה … וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִין לֵאמֹר: לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים. וּרְאִיתֶם, וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שילוֹ לָחוּל בַּמְּחוֹלוֹת, וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִיש אִשתּוֹ … וַיַּעֲשוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִין וַיִּשאוּ נָשים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחוֹלְלוֹת אֲשר גָּזָלוּ…

רואים אנו אפוא בעליל שמסורת חז"ל כי ביום ט"ו באב הותר שבט בנימין לבוא בקהל איננה עומדת בפני עצמה כסיבה ליצירת החג, אלא "נשענת" על חג אחר שהיה בו-בַּיום ממילא, כבר מִקַדמַת דְנָא – "מִיָּמִים יָמִימָה" – ולא עוד אלא שהיה זה חג חשוב ומובחר, עד שזכה לַכינוי שאין נעלֶה ממנו: "חַג ה'".

מה היה החג הזה?

ניתן לומר שהיה זה החג שעליו דיברנו קודם, יום ציון המעבר מדור המדבר לדור ארץ-ישראל; אך לעניות דעתי הכתובים מרמזים על יום גדול מזה, יום בו נחוג חג ה' בשילה – מדי שנה בשנה – הוא יום חנוכת המשכן, יום השראת השכינה בלב ארץ ישראל.

אנו קוראים בספר יהושע (י"ח א') את הכתוב: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשרָאֵל שילֹה, וַיַּשכִּינוּ שם אֶת אוֹהֶל מוֹעֵד, וְהָאָרֶץ נִכְבְּשה לִפְנֵיהֶם" – ונוכחים לדעת כי גמר מלאכת המשכן וגמר כיבוש הארץ חד הם. אשר-על-כן, יש רגליים לַדבר שכאשר הכין יהושע את המעמד הגדול, עם סיום בניית המשכן, הוא כיוון את המועד לאותו יום שבו צוין חג ההתחדשות של הדור הארץ-ישראלי, כבר לפני ארבע-עשרה השנים של כיבוש הארץ וחלוקתה.

ימי השראת שכינה

אכן, אודה כי אין זו אלא השערה, ובינתיים לא מצאתי לה הוכחה – אך בכל זאת, הנה אתמוך את ההשערה בכמה סימנים.

ראשית, ההצמדה של יום הכיפורים ויום חמישה עשר באב, כימי חג בשילה ובירושלים – ואשר בשניהם מוצאים אנו מחולות בַּכרמים (שוב וראה במשנה שהובאה בראש המאמר) – אומרת דרשני, ותשובתנו היא כי שני הימים הללו הם ימי השראת שכינה מיוחדים: פעם ראשונה בשילה, כאמור, ופעם שנייה בחנוכת בית ראשון.

כי חנוכת הבית הראשון בימי שלמה נעשתה לאורך ארבעה-עשר יום, אשר הסתיימו בתום חג הסוכות – וניתן להניח שיום הכיפורים שהיה בתוך שבעת הימים הראשונים נחשב ליום עיקרי של חנוכת הבית.

הנה הכתוב בראש פרק ח' במלכים א':

אָז יַקְהֵל שלֹמֹה אֶת זִקְנֵי יִשרָאֵל … לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מֵעִיר דָּוִד הִיא צִיּוֹן. וַיִּקָּהֲלוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שלֹמֹה כָּל אִיש יִשרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵיתָנִים בֶּחָג, הוּא הַחוֹדֶש הַשּבִיעִי.

אחר כך מתוארת הכנסת הארון אל הבית, שלמה נושא את תפילתו הגדולה, ולבסוף (בפסוק ס"ד ואילך) אנו קוראים:

בַּיּוֹם הַהוּא [יום הכיפורים?] קִידַּש הַמֶּלֶךְ אֶת תּוֹךְ הֶחָצֵר אֲשר לִפְנֵי בֵית ה' כִּי עָשה שם אֶת הָעוֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה וְאֵת חֶלְבֵי הַשּלָמִים … וַיַּעַש שלֹמֹה בָעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג [= סוכות] וְכָל יִשרָאֵל עִמּוֹ … שבְעַת יָמִים וְשבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשר יוֹם. בַּיּוֹם הַשּמִינִי [= שמיני עצרת] שלַּח אֶת הָעָם, וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשר עָשה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשרָאֵל עַמּוֹ.

כה סוחף ונשגב היה יום הכיפורים באותה שנה, עד שהוחלט לבטל את הצום, והיו כולם אוכלים ושותים ושמחים בעבודת הקרבנות. כך מסופר במסכת מועד קטן דף ט' עמוד א': "אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכיפורים, והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלָיָה? – יַצתָה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא".

מעתה תובן אפוא ההצמדה של שני הימים הללו כימי חג מיוחדים בַּמשכן ובַמקדש. אמנם חרבה שילה, וסביר להניח שיום ט"ו באב לא נחוג מאז ועד ימי שלמה, אך עם בניין המקדש בירושלים נתקיים העיקרון של "חוזר ונֵעור", שהרי שבה שכינה למקומה בכבוד גדול מאשר בתחילה, וחג ביאת ארץ-ישראל עם חג השראת-השכינה בה לבלב מחדש, בטבעיות ובשמחת מחולות.

ניתן להניח שהחג דעך לאחר חורבן הבית, בימי גלות בבל, אך שב ונֵעור בימי בית שני – ומה גם שבן זוגו – יום הכיפורים – היה שוב מעין 'יום הולדת'. כי הנה קוראים אנו שחידוש עבודת הקרבנות בבית שני – עוד בטרם נִבנָה הבית עצמו – היה באותו מועד ממש, בתחילת החודש השביעי, וייתכן שיום הכיפורים צוין אז כיום מיוחד, אם-כי אין הדבר כתוב במפורש. הנה זהו התיאור בספר עזרא (מראש פרק ג' ואילך):

וַיִּגַּע הַחודֶש הַשּבִיעִי … וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִיש אֶחָד אֶל יְרוּשלָים. וַיָּקָם יֵשוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכּוֹהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱ-לֹהֵי יִשרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלוֹת … וַיַּעֲלוּ עָלָיו עוֹלוֹת לַה', עוֹלוֹת לַבּוֹקֶר וְלָעָרֶב. וַיַּעֲשוּ אֶת חַג הַסֻּכּוֹת כַּכָּתוּב, וְעוֹלַת יוֹם בְּיוֹם בְּמִסְפָּר … מִיּוֹם אֶחָד לַחוֹדֶש הַשּבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עוֹלוֹת לַה', וְהֵיכַל ה' [עדיין] לֹא יֻסָּד.

במהלך ימי בית שני נחוג אפוא יום ט"ו באב – ויש להניח כי המשנה המתארת את המחולות בַּכרמים משקפת את המציאות בתקופה זו, ולא רק משחזרת ממרחק את מציאות בית ראשון. סעד נוסף לַדבר נתון לפנינו ב'מגילת תענית' (שנתחברה בימי הבית השני). המגילה קובעת כי אין להספיד ביום זה – "בחמשת-עשר באב זמן אַעֵי כהנָיָא ודְלָא לְמִספָּד" – ומשמע שהיום נקבע גם כמועד להבאת קרבן עצים חגיגי לעצי המערכה, אולי כיום סיום הבאת העצים, כפי שנֶאמר בסוף סוגיית הגמרא במסכת תענית אשר הבאנו בראש המאמר. ביאור ה'סכוליון' לַמגילה, אשר נכתב מאוחר יותר, חוזר וקושר כחג בימי הבית גם את יום תשעה באב, כלהלן: "כשעלתה גולה בָּראשונה התקינו להם את יום תשעה באב שיהו מביאין בו קרבן עצים. אמרו חכמים: כשיעלו למחר הגָלויות אף הן צריכין [ליום חג נוסף], התקינו להם את יום חמישה עשר באב שיהו מביאין בו קרבן עצים".

מצירוף הדברים יחדיו תתקבל התמונה המלבבת של קהל גדול – אנשים ונשים, צעירים וזקנים – היוצאים אל שדות וכרמים ויערות. בעוד הללו חוטבים עצים יבשים ומכינים אותם לנשיאה אל העיר, מחוללות הבנות בין שורות הכרם – לא ממש בפני הבחורים, אבל באופן שיכלו אלה להתקרב, להציץ, ולהקשיב לזמרת הבתולות.

הגלות שחקה

ומכאן, לקראת סיום, נחזור ונדלג לאחור אל ימי המשכן בשילה. כזכור, נֶאמר על חג ה' – הוא ט"ו באב, על פי השערתנו – כי נחוג הוא "מִיָּמִים יָמִימָה" (שופטים כ"א י"ט). הביטוי הזה חוזר עוד פעמיים, בעלייתו של אלקנה אל המשכן – פעם אחת לפני הולדת שמואל, ופעם שנייה לאחריה. הנה הכתוב בשמואל-א' א' ג': "וְעָלָה הָאִיש הַהוּא [= אלקנה] מֵעִירוֹ מִיָּמִים יָמִימָה, לְהִשתַּחֲוֹת וְלִזְבּוֹחַ לַה' צְבָאוֹת בְּשלֹה" – ובעליה זו התפללה חנה לבן, ונדרה את נדרה. אל-נכון, נולד שמואל בתוך השנה שלאחר עלייה זו, ונשוב לכך מיד בנספח לַמאמר. כאשר כבר גדל הילד שמואל, מסופר כך: "וּשמוּאֵל מְשרֵת אֶת פְּנֵי ה', נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד. וּמְעִיל קָטוֹן תַּעֲשה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישהּ לִזְבּוֹחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים" (פרק ב' פסוקים י"ח-י"ט). מן הכתובים הללו משתמע כי אלקנה ובני ביתו עלו לרגל פעם אחת בשנה, ביום קבוע – (אולי בנוסף על העלייה בשלושת הרגלים) – ועל פי דרכנו מתבקשת ההשערה שהיה זה יום חמישה עשר באב, היום שזכה לַכינוי "חג ה'", הוא יום השכנת השכינה באוהל מועד אשר בשילה.

נותר לנו רק הרהור אחרון – מדוע ולמה דהו ונעלמו התכנים הללו מתודעת ישראל במהלך כל דברי הימים?  ביום הכיפורים איננו מציינים את חנוכת הבית אלא את תכניו האחרים – העיקריים והנשגבים – ואילו יום ט"ו באב כמעט שנעלם כיום חג, ומשנתבקשו החכמים לציין בכל-זאת את מהותו המיוחדת, דומה שניתן בית המדרש במבוכה.

אל נכון, נעוצה סיבת הדבר בַּחורבן – כשם שאין חוגגים יום הולדת לאדם שנהרג… חכמי המשנה והתלמוד עוד זכרו והזכירו במעומעם את החג ותכניו, אך הגלות הארוכה שחקה את הזיכרון – כשם שהשאיפה אל הארץ, אל המקדש ואל חידוש השראת השכינה בערה רק בַּמסתרים, ולא מצאה את דרכה אל שדה הממש…

***

עתה תעלה תפילתנו, כי חידוש הזיכרון יישזר יחד עם חידוש נעורֵינו, עם כוחֵנו להתנער, ובצעד בוטח נהלך אל בניין בית ה' – לחוג את חג ה' בִּמחול בנות-ציון ובזמירות בחורים – בבוא דברי ירמיהו:

עוֹד אֶבְנֵךְ וְנִבְנֵית בְּתוּלַת יִשרָאֵל
עוֹד תַּעְדִּי תֻפַּיִךְ וְיָצָאת בִּמְחוֹל מְשחֲקִים.

עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שוֹמְרוֹן,
נָטְעוּ נוֹטְעִים וְחִלֵּלוּ.

כִּי יֶש יוֹם קָרְאוּ נוֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם:
קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל ה' אֱ-לֹהֵינוּ. …
וּבָאוּ וְרִנְּנוּ בִמְרוֹם צִיּוֹן …

אָז תִּשמַח בְּתוּלָה בְּמָחוֹל, וּבַחֻרִים וּזְקֵנִים יַחְדָּיו
וְהָפַכְתִּי אֶבְלָם לְששוֹן
וְנִיחַמְתִּים וְשימַּחְתִּים מִיגוֹנָם (ל"א ג'-י"ב).

————————————————————————————————-

 אייר של שמואל הנביא

מדרך סיפור הדברים בפרק א', משתמע שחנה נפקדה מיד כאשר שבה המשפחה משילה, כַּכתוב: "וַיַּשכִּמוּ בַבּוֹקֶר, וַיִּשתַּחֲווּ לִפְנֵי ה', וַיָּשבוּ וַיָּבוֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה, וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשתּוֹ, וַיִּזְכְּרֶהָ ה'" (י"ט).

את הפסוק הבא עלינו להבין אפוא כלהלן: "וַיְהִי לִתְקֻפוֹת הַיָּמִים וַתַּהַר חַנָּה וַתֵּלֶד בֵּן – [לאחר תשעה ירחי לידה, היינו במחצית השנייה של חודש אייר] – וַתִּקְרָא אֶת שמוֹ שמוּאֵל כִּי מֵה' שאִלְתִּיו".

הפסוק הבא מספר כי אלקנה עלה לשילה " לִזְבּוֹחַ לַה' אֶת זֶבַח הַיָּמִים" – משמע, לשיטתנו, בחמישה עשר באב, כאשר התינוק שמואל בן כשלושה חודשים. בעלייה זו לא השתתפה חנה, "כִּי אָמְרָה לְאִישהּ: עַד יִגָּמֵל הַנַּעַר וַהֲבִיאוֹתִיו, וְנִרְאָה אֶת פְּנֵי ה' וְיָשב שם עַד עוֹלָם" – ובפסוק כ"ג נֶאמר: "וַתֵּשב הָאִשּה וַתֵּינֶק אֶת בְּנָהּ, עַד גָּמְלָהּ אוֹתוֹ".

בן שנתיים נגמל שמואל. כך מוסרים לנו חז"ל (ב'ירושלמי' מסכת ביכורים פרק ב' הלכה א'), הקובעים כי ימי חייו היו חמישים ושתיים שנים – שנתיים עד שנגמל, ועוד חמישים שנות עבודה, כ"עולמו של לוי" אשר כתוב בו: "וּמִבֶּן חֲמִשּים שנָה יָשוּב מִצְּבָא הָעֲבוֹדָה, וְלֹא יַעֲבוֹד עוֹד".

על פי זה "דילגה" חנה פעמיים על העלייה הקבועה בחמישה-עשר באב, ואילו המסופר בפרק ב' – "וּמְעִיל קָטוֹן תַּעֲשה לּוֹ אִמּוֹ, וְהַעַלְתָה לוֹ מִיָּמִים יָמִימָה בַּעֲלוֹתָהּ אֶת אִישהּ לִזְבּוֹחַ אֶת זֶבַח הַיָּמִים" – מתייחס לחג ה' בחודש אב שבו כבר שהה הילד כשלושה חודשים בשילה, והיה בן שנתיים ורבע לערך.

ואכן, נראה מהמשך סיפור הדברים שחנה לא הביאה את שמואל בחג ה' אלא במועד היגמלו מן ההנקה, ואם אמנם מדובר בשנתיים מדויקות, היה זה בסוף חודש אייר. כי זהו הפסוק הבא: "וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשר גְּמָלַתּוּ בְּפָרִים שלוֹשה וְאֵיפָה אַחַת קֶמַח וְנֵבֶל יַיִן, וַתְּבִיאֵהוּ בֵית ה' שלוֹ, וְהַנַּעַר נָעַר".

החישוב הזה מעניין במיוחד, מפני שעל פי מסורת מימי הגאונים – (מופיעה לָראשונה ב'ספר הלכות גדולות' שחיברו רבי שמעון קיירא ונדפס בשנת 1548) – נפטר שמואל הנביא ביום כ"ח באייר. אם נכונים דברינו אשר לעיל, משמע שחמישים ושתיים שנותיו של שמואל מלאות היו, והוא נפטר באותו חודש שבו נולד, ואולי אף בו בָּיום.

ברכה כזו צפונה לַצדיקים, כדברי הגמרא במסכת קידושין (דף ל"ח עמוד א') – בהקשר למשה רבנו – "שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנֶאמר: 'אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא'" (שמות כ"ג כ"ו).

בהלכות תענית ב'שולחן-ערוך' (סימן תק"פ) נרשם אפוא יום כ"ח באייר כיום שראוי להתענות בו – עד שזימן הקב"ה את מלחמת היש"ע בחודש אייר, והעלה את חיילי חטיבת הצנחנים אל רוּם הר הבית בעשרים ושמונָה בו. כך נהפך אבלו של שמואל הנביא לששון – אלפיים שמונה-מאות ארבעים-וחמש שנים אחרי מותו – וכך ראוי לו, לַנביא אשר משח את דָוִד למלוכה, ויחדיו הם ישבו בנָיות בָּרמה ועסקו בתכנון "נויו של עולם", הוא המקדש אשר בהר מוריה.

————————————————————————————————-

רחל ארליך ז"ל הייתה אוהבת ארץ ישראל בכל לבבה ונפשה – וידעה אותה בעומק של לימוד, עיון ורוחב דעת בלתי מצוי. אהבתה נבעה מן השורשים הקדומים – היא חיה את התנ"ך – ועלתה עד הענפים הרכים המתחדשים כאן ועכשיו, במגע כפות ידיה.

כך הייתה מנעוריה, בלימודיה באולפנת עפרה, כך בבחרותה כמדריכה בבי"ס שדה קשת יהונתן, כך בבגרותה כמורה ללימודי א"י באולפנת קריית ארבע – ולבסוף כמנהלת אתר 'תל שילה'.

בכל תפקידיה היא ראתה שליחות ומחויבות אישית מוחלטת, הקדישה להם את כל מִרצה ושעותיה – וכך הביאה בכל עבודותיה ל'עליית מדרגה' של תוספת איכות, ואף לשינוי קנה המידה.

שילה ורחל היטיבו זו עם זו באורח פלא, רחל "פרחה" שם על אף מחלתה הגוברת, ושאבה בריאות וכוח ממקום השכינה. היא קיבלה את הבאים אל התל במאור פנים, בחן ובנדיבות, והרעיפה עליהם מן הידע הנרחב שלה. לכל מי שֶכרה אוזן לשמוע – קטן כגדול – פתחה רחל שער להבנת רוח המקום שֶהינו בבחינת 'מנוחה', פרוזדור לטרקלין ירושלים אשר היא בבחינת 'נחלה' לעולמי עולמים.

רחל נישאה לחנן ארליך, אל מול הר הבית, סמוך לט"ו באב בשנת תשנ"ב, ויחדיו הם השתתפו בהקמת שני יישובים – צור-שלם וקידה. היא נפטרה ביום שחרור ירושלים, כ"ח באייר תשע"א, כשהיא בת ארבעים.

יהיו נא דבריי אלה על יום ט"ו באב מוקדשים לזכרה ולעילוי נשמתה.

   פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ב באב תשע"א, 12.8.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-11 באוגוסט 2011, ב-גיליון ואתחנן תשע"א - 731 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רעיון יפה, אבל סביר יותר להניח כי ט"ו באב הוא יום ביכורי ענבים.
    יש הסוברים שהנוסח הקדום של "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום בכיפורים" היא שיבוש של "יום הביכורים".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: