ספר דברים באספקלריית המבנה המעגלי / אהרן שטכלברג

 

ניתוח סגנוני של ספר דברים מעלה קווים משותפים לשלוש החטיבות הגדולות שמהן הוא מורכב. הבנת המבנה היא מפתח לפרשנות נכונה

קרול בוצ'מאלר, משה קורא את ספר משנה התורה, 840

האם קיים מבנה לספר דברים? האם יש משמעות כוללת לספר מעבר למשמעותה של כל פרשה בנפרד? באיזה אופן עלינו לחפש, אם בכלל, את מבנהו של הספר, ואת אופן קיבוץ העניינים לרצף אחד? כיצד נקבע היכן מסתיימת חטיבה אחת והיכן מתחילה חטיבה חדשה? האם נוכל לפתח 'ארגז כלים' כדי לדון בשאלות אלה?

המעיין במה שנכתב עד כה בשאלות אלה חש חוסר נחת מסוים. דומה שהדיון בשטח זה מתנהל ללא עקביות, ללא שיטה וללא קריטריונים ברורים. לעתים קיימת מידה של טאוטולוגיה באופן הניתוח, כאשר פרשן מניח הנחות מסוימות, ובדיעבד הוא מוצא, דרך פלא, את הצידוק להן באופן החלוקה וההקבצה של הפרשיות.

מיעוט המפרשים הקלאסיים עסקו בשאלות המבניות. אבן עזרא, היותר שיטתי מביניהם, כתב בפירושו לדברים טז, יח:

אף על פי שכל מצווה ומצווה עומדת בפני עצמה, יש כדמות דרש להדבק הפרשיות.

אמירה זו מעידה על ייאוש מסוים ממתן הסבר ממצה ל'הדבק הפרשיות'. המרב שהוא יכול להציע, 'כדמות דרש', בוודאי שאינו מספק אפילו אותו.

הנה דוגמה כיצד מוצא ראב"ע 'דמות דרש' כדי להסביר סמיכות פרשיות. בפירושו לדברים יד, כב, הוא כותב:

עשר תעשר – ונסמכה זאת הפרשה, כי אסור לאכול כל עוף טמא, ובהמה טמאה ונבלה. והנה בבשר. ובדגן – אסור לאכול ההקדש, כי אם במקום הנבחר.

כלומר, בענייני מאכלות אסורות, הרצף מוביל מאיסורי אכילה מן החי אל איסורי אכילה בדגן. להלן נשוב אל פסוק זה, וננסה להראות כיצד פרשנות שיטתית יותר יכולה להציע הסבר אחר לגמרי ל'הדבק הפרשיות'. אך כדי לומר אמירה משמעותית, עלינו להקדים מספר מילים כלליות על ספר דברים.

עקבות כינוס ופיזור

ספר דברים מהווה למעשה את צוואתו של משה רבנו, הנאמרת סמוך להסתלקותו. הספר עצמו מתחיל בנקודת זמן מוגדרת – בארבעים שנה, בעשתי עשר חודש באחד לחודש, כלומר בא' בשבט של שנת הארבעים ליציאת מצרים,  ומסתיים עם פטירתו של משה רבנו. הגמרא בקידושין לח ע"א מוכיחה על יסוד פשטי המקראות כי משה רבנו נפטר ביום ז' באדר, כך שנמצא שספר דברים נאמר במשך תקופה של כ-37 יום.

האם במשך כל התקופה הזו עמדו בני ישראל ב'שטחי הכינוס' בערבות מואב, ושמעו מפיו של משה את ספר דברים ברצף אחד? הדעת נותנת שלא כך היה. מסתבר שהיו נקודות שבהן העם התפזר והיה צורך לכנס אותו מחדש. אלו משמשות כסיום לחטיבה משמעותית בספר, וכפתיחתה של אחרת. נחפש אפוא עקבות של פיזור וכינוס.

פעמיים בספר מצאנו שמשה רבנו מכנס את העם. הראשונה, בפרק ה פסוק א:

וַיִּקְרָא מֹשה אֶל כָּל יִשרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

שמַע יִשרָאֵל אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשפָּטִים אֲשר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֵיכֶם הַיּוֹם

וּלְמַדְתֶּם אֹתָם וּשמַרְתֶּם לַעֲשתָם.

השנייה' בפרק כט פסוק א:

וַיִּקְרָא מֹשה אֶל כָּל יִשרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם

אַתֶּם רְאִיתֶם

אֵת כָּל אֲשר עָשה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

קריאתו של משה אל כל ישראל מלמדת על פיזורו של העם קודם לכן. במקום זה הסתיימה אפוא חטיבה משמעותית אחת, ועם כינוסו מחדש של העם מתחילה חטיבה חדשה.

משהתופעה חוזרת פעמיים בלבד בספר, נראה כי לפנינו חלוקה ראשית של הספר, וחטיבותיו העיקריות הינן אלה: חטיבה ראשונה – עד לסוף פרק ד, חטיבה שנייה – מפרק ה עד סוף פרק כח, וחטיבה שלישית המשתרעת מפרק כט ועד סוף הספר.

פרשת הקדושה

סימון חלוקת הספר לחטיבות ראשיות בנקודות אלו מתאשר על פי סימנים נוספים. לשם כך נתבונן באחד המבנים הספרותיים החשובים במקרא כולו, המבנה המעגלי או הכיאסטי. אין כל חידוש בהצבעה על קיומם של מבנים אלה, אך ניתן להוכיח כי יש להם מקום מרכזי בספר דברים, וכי ניתן להשתמש בהם כאחד הקריטריונים החשובים להגדרת גבולותיהן של פרשיות וחטיבות.

נצביע על דוגמה פרטית ומקומית לכך בספר דברים – פרשת הקדושה (דברים יד):

בָּנִים אַתֶּם לַה' א-להיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.

כִּי עַם קָדוֹש אַתָּה לַה' א-להיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…

לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה: זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשר תֹּאכֵלוּ… אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ…

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשר בַּמָּיִם … 

כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם…

וְכֹל שרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ. כָּל עוֹף טָהוֹר תֹּאכֵלוּ.

לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשר בִּשעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי

כִּי עַם קָדוֹש אַתָּה לַה' א-להיךָ

העיקרון בולט. המצוות הכלולות כאן נובעות מקדושתו של עם ישראל ומהיות בניו בנים לה'. ממעמד מיוחד זה נובעים איסורי הגדידה והקרחה ואיסורי מאכלות משוקצים. האם יש לכך קשר אל הציווי הבא לאחריו – מצוות מעשר שני? דומה שהתשובה שלילית. מצוות מעשר שני נמצאת על רצף שונה לגמרי של מצוות (מצוות המקום אשר יבחר ה'), אשר לשם הבנתו יש לעמוד על המבנה של פרשת ראה. ממילא נראה שפרשנותו של ראב"ע לקשר בין מאכלות אסורות לבין מעשר שני יכולה להיאמר רק מתוך התעלמות מהמבנה הבולט של פרשת הקדושה.

אמור מעתה: כדי לרדת לעומק פשוטו של מקרא יש לגלות רגישות אל ההיבטים הסגנוניים בספר היוצרים מבנה. אלה עשויים לתת בידינו מפתח שבאמצעותו ניתן לבחון האם פירוש הפסוקים עולה בקנה אחד עם המבנה והמגמה של הפרשה, או שמא הוא איננו כזה.           

הדוגמה הזו עשויה להמחיש ולהדגיש מדוע השיטה המודגמת כאן אינה טאוטולוגית. הדיון הטקסטואלי קודם למסקנות, והוא פתוח לרעיונות חדשים אשר יתקבלו מתוך הפסוקים עצמם ומתוך הביטויים והסגנונות המצויים בהם. לאחר שמבנה הפרשות כמו יעלה מאליו מתוך הפסוקים ניתן יהיה לדון במסר העולה מהפרשיות ומהחטיבות של הספר. בדוגמה שראינו, לא הנחנו מראש שענייני מאכלות אסורים קשורים אל עולם הקדושה. הכתוב בעצמו הוביל לכך. יש לכך השלכה קריטית על פירושן של פרשיות רבות בספר דברים ועל משמעותן הכוללת.

פתיחה מעין הסיום

לאחר שעמדנו על המבנה המעגלי, נשוב אל החלוקה הראשית של הספר. טענו כי בפרק ה ובפרק כט מתחילות חטיבות חדשות, כאשר היחידה הראשונה כוללת את פרקים א-ד; החטיבה השנייה – את פרקים ה-כח; והחטיבה השלישית – את הפרקים שמפרק כט ואילך.

הבה נבדוק כעת, במשקפי המבנה המעגלי, את תחילתן ואת סיומן של יחידות אלה. בתחילת פרק א נאמר:

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשר דִּבֶּר מֹשה אֶל כָּל יִשרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב.

אַחַד עָשר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שעִיר עַד קָדֵש בַּרְנֵעַ…

אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשר יוֹשב בְּחֶשבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשן אֲשר יוֹשב בְּעַשתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

ובסוף פרק ד:

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשר שם מֹשה לִפְנֵי בְּנֵי יִשרָאֵל.

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשפָּטִים אֲשר דִּבֶּר מֹשה אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשר יוֹשב בְּחֶשבּוֹן אֲשר הִכָּה מֹשה וּבְנֵי יִשרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

וַיִּירְשוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשן שנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שמֶש…

וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשדֹּת הַפִּסְגָּה.

לא נוכל לעמוד כעת על כל הפרטים, אולם התקבולת ברורה: התורה, דבר משה אל ישראל, סיחון ועוג, עבר הירדן ופירוט המקומות מופיעים בשתי קבוצות הפסוקים.

בחטיבה השנייה של הספר אנו מוצאים פתיחה וחתימה באספקלריית המבנה המעגלי. בתחילת פרק ה נאמר:

וַיִּקְרָא מֹשה אֶל כָּל יִשרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם …

ה' א-להינוּ כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית בְּחֹרֵב. לֹא אֶת אֲבֹתֵינוּ כָּרַת ה' אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת…

אָנֹכִי ה' א-להיךָ אֲשר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ א-להים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

ובסוף פרק כח:

וֶהֱשיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת … וְהִתְמַכַּרְתֶּם שם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשר צִוָּה ה' אֶת מֹשה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב

מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

הנה גם כאן לפנינו מבנה מעגלי, וחיתום מעין הפתיחה: החטיבה פותחת בברית אשר נכרתה בחורב, ומסיימת בברית שנכרתה בארץ מואב – מלבד הברית שנכרתה בחורב. הראשונה היא על בסיס הוצאת עם ישראל ממצרים מבית עבדים, וסופה של השנייה הוא ההשבה מצרימה לעבדים. לפנינו אפוא יסודות משותפים בפתיחה ובחתימה: חורב, ברית, מצרים, העבדות במצרים – שבעבר, וחלילה – שבעתיד.

חיתום נאה

גם פסוקי חיתום מרשימים קיימים בסופה של כל חטיבה, פסוקים שאין כמותם בכל הספר.

בדברים ד נאמר:

וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשר שם מֹשה לִפְנֵי בְּנֵי יִשרָאֵל.

אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשפָּטִים אֲשר דִּבֶּר מֹשה אֶל בְּנֵי יִשרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם.

בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא…

וְכָל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשדֹּת הַפִּסְגָּה.

בדברים כח נאמר:

אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשר צִוָּה ה' אֶת מֹשה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב.

ובדברים לד נאמר:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשרָאֵל כְּמֹשה אֲשר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשר שלָחוֹ ה' לַעֲשוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשר עָשה מֹשה לְעֵינֵי כָּל יִשרָאֵל.

נמצאנו למדים שבספר דברים סימנים סגנוניים אופייניים, המאפשרים את חלוקתו הראשית על בסיס הכתוב עצמו, מיניה וביה, וללא הנחות מוקדמות. שלושה סימנים סגנוניים עלו בידינו לשם תחימת שלוש החטיבות הראשיות בספר דברים: האחד – פסוקי חיתום מרשימים בסופה של כל חטיבה, השני – מיד לאחר פסוקי החיתום מופיעה קריאה לכינוס העם באותה לשון בדיוק: "וַיִּקְרָא מֹשה אֶל כָּל יִשרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם", והשלישי – חיתום מעין הפתיחה, בסגנון המבנה המעגלי. כמובן, אין להסתפק בכך, וחלוקת הספר לחטיבותיו הראשיות אינה אלא פלטפורמה לדיון רחב בתכנים העולים מחלוקה זו, ועוד חזון למועד.

הכותב הוא עו"ד ומתגורר במעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ה' באב תשע"א, 5.8.2011

פורסמה ב-4 באוגוסט 2011, ב-גיליון דברים תשע"א - 730, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ד"ר יוסף פריאל

    לאהרן שלום
    אתה בוודאי מכיר את מחקרו המקיף של הרב יעקב שפירא מעפרה על מבנים מעגליים בכל התורה. דרך אחרת למבנה ספר דברים הצעתי במאמר שיודפס בימים הקרובים בכתב העת "אורשת" של אורות. טעימה ממנו פרסמתי השבת בבר אילן. ראה קישור http://www.biu.ac.il/JH/Parasha/devarim/pri.doc
    בברכה
    יוסף פריאל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: