הוקם, הוקם, הוקם: על ראשיתו של האצ"ל / אפרים אבן

 

פרישתם של מספר חברים ומפקדים מן ההגנה בשנת 1931, כשבראשם אברהם תהומי, ידועה כשנה שבו נוסד האצ"ל. אלא שתהומי חזר להגנה, ויש לפחות עוד שני טוענים לכתר הקמתו של הארגון

בשנת 1920, כשלוש שנים בלבד לאחר שהבריטים כבשו את ארץ-ישראל ועוד לפני שחבר הלאומים החליט למסור לידיהם את המנדט על הארץ, נוסד ארגון ה"הגנה" בארץ ישראל. כ-11 שנים לאחר ייסודו, באביב 1931, התפלגה ממנו קבוצת מפקדים וחברים בראשות אברהם תהומי, מפקד ה"הגנה" במחוז ירושלים, ויסדה את הארגון הצבאי הלאומי (האצ"ל). בשנותיו הראשונות היה הארגון החדש ידוע גם – ואולי בעיקר – בשמות "ההגנה הלאומית", "ההגנה הימנית", "ארגון ב'" ו"הארגון המקביל". השם "הארגון הצבאי הלאומי" מופיע לראשונה בכתובים בגיליון ב' של ביטאון הארגון החדש, "המצודה", שראה אור בסוף קיץ 1932.

אך האם אכן זו השנה שבה נוסד הארגון הצבאי הראשון? מתברר שהתשובה לכך נתונה במחלוקת.

הגנה עם נשק

כרעם ביום בהיר נחתו מאורעות תרפ"ט על היישוב העברי הקטן בארץ ישראל, שמנה באותם ימים כ-160,000 יהודים בלבד. ה"הגנה" לא ידעה מראש על המאורעות, ולפיכך לא נערכה להם בעוד מועד. רבים מראשיה עשו בחוץ לארץ בעת התרחשותם. גם דוד בן-גוריון, שעמד אותו זמן בראש הסתדרות העובדים שה"הגנה" הייתה אז אחת מהמחלקות הרבות בוועד הפועל שלה, שהה בחו"ל. מאורעות תרפ"ט, כפי שנכתב ב"ספר תולדות ההגנה", היו "ימי מתיחות וחרדה שלא נודעו כמוהם לעומק ולהיקף" ליהודי ארץ-ישראל. 133 יהודים נטבחו בהם ו-339 נפצעו. יישובים רבים ושכונות עירוניות רבות נהרסו וננטשו, בתי תפילה חוללו ורכוש רב נבזז, הוצת ונחבל. חברון, מוצא, צפת, הר-טוב, חולדה ורמת-רחל היו רק חלק מהיישובים הרבים שתושביהם שתו באותם מאורעות מכוס התרעלה הערבית.  

במקומות רבים בארץ עמדו חברי ה"הגנה" בעוז ובגבורה נגד המתפרעים הערבים, אך כבר עם סיום המאורעות החלו להישמע ביקורות חמורות של מפקדים ושל חברים מן השורה על תפקודה הכולל של ה"הגנה" במאורעות אלה. עיקר הביקורת נשמעה מקרב חברי ה"הגנה" בסניף ירושלים, אחד הסניפים החזקים ביותר של הארגון באותם ימים. בין השאר הועלו טענות כי הנשק של ה"הגנה" לא תמיד היה שמיש מפני שחלקו נשחת בשל תנאי אחסון בלתי מתאימים, וכי לרבים מחברי ה"הגנה" לא הייתה "כל הכנה מינימלית צבאית".

בהידרשו לרמת האימונים של חברי הארגון אמר אורי נדב, מראשוני ארגון ה"הגנה" בארץ ומראשי סניף ירושלים, קצין בצבא האוסטרי לפני עלותו ארצה, כי לא רק שחברי ה"הגנה" לא היו "מוכנים כלל וכלל" לעמידה מול המתפרעים, אלא גם שלרבים מהם לא הייתה אפילו "ידיעה מינימלית בהצבת עמדות". אברהם תהומי, מפקד ה"הגנה" בירושלים, העיד לימים כי עד אז לא נערכו מעולם אימוני שדה לחברי ה"הגנה" בנשק חי. "אנחנו אף פעם לא ירינו בכדורים חיים", אמר תהומי. היה ממש בדברים האלה ובדומיהם. "ספר תולדות ההגנה" כותב  כי בעמדת ה"הגנה" שהוקמה בשכונה הירושלמית רוממה, מול הכפר הערבי ליפתא, הוצבו חמישה חברי ה"הגנה", אלא ש"שלושה מהם היו טירונים, שגויסו אותו שבוע ולא ראו אקדח מימיהם", וכי בעמדה אחרת בירושלים, בשכונת ימין משה שמול חומות העיר העתיקה, הוצבו "חמישה טירונים".

היה גם מחסור בכלי נשק. ברשות היישובים העבריים שבעמק יזרעאל, למשל, לא היו כמעט כלי נשק. לרשות מגני משמר העמק, לימים מרכז חינוכי ואידיאולוגי ידוע של תנועת "השומר הצעיר", עמדו רק שני רובי-ציד שהוחזקו ברישיון הממשלה ועוד שני רובים ושני אקדחים שהוחזקו בלי רישיון. בסופו של דבר נעזב היישוב באותם מאורעות כיוון שלא התאפשר להגיש לו עזרה. 

בלי ההסתדרות

אברהם תהומי

מטיחי הביקורת ב"הגנה", ובראשם אברהם תהומי, רצו שארגון המגן העברי בארץ ישראל יהיה ראוי לשמו: שאנשיו יהיו מאומנים כנדרש; שנשקו יהיה רב, מטופל, נשמר כהלכה, ומצוי בכל יישובי היהודים בארץ; שבארגון יהיה מִדרוּג, משמעת ודפוסים של סדר וטקס, לרבות דגל, שבועה והמנון; שיהיו לארגון שירותי עזר, בהם למשל שירותי מודיעין. ואולי עיקר העיקרים: שהארגון יהיה "לאומי", חף מכל נטייה מעמדית, וכפועל יוצא – כפוף לכלל היישוב העברי בארץ, היינו לוועד הלאומי, ולא רק לחלק הסוציאליסטי שבו, קרי להסתדרות העובדים.

כאמור, ה"הגנה" הייתה באותן שנים "מחלקה", אחת מני רבות, בוועד הפועל של הסתדרות העובדים. "זה היה כמו 'המשביר' וכמו 'סולל בונה'", נזכר לימים תהומי. הוועד הפועל של ההסתדרות אמנם הקדיש תשומת לב לענייני ה"הגנה", אך לא נתן להם עדיפות מיוחדת; המשאבים שהקצה לה היו כמו לשאר מחלקות הוועד הפועל.

בהסתדרות העובדים שלטו אז המפלגות הסוציאליסטיות. נאמנים להלכי הרוח של המחנה הסוציאליסטי העולמי באותם ימים, סברו גם ראשי הסתדרות העובדים כי ארץ-ישראל היא חזית נוספת בשפע החזיתות העולמיות שבהן מתחולל המאבק הבלתי נמנע בין "המחנה המתקדם", המחנה הסוציאליסטי, לבין "המחנה הבורגני". גם הם דגלו ב"מלחמת מעמדות", ושרו את ה"אינטרנציונל", שכתרגומו של שלונסקי מדבר על "קרב אחרון במלחמת עולם", ההולך וקרב, שבו יצא "עם העבדים",  הפרולטריון, "לקראת אויב", היינו נגד הבורגנות היהודית בארץ-ישראל. בחוקת ההסתדרות נוסח העניין במילים יותר כלליות: ההסתדרות תנהל, נאמר שם, את "מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי". ההסתדרות השתמשה אז גם בסמלים של המחנה הסוציאליסטי העולמי, לרבות בדגל האדום, הייתה בקשרים ארגוניים עם מוסדותיו, ויותר מכול – הלכה בדרכיו כי האמינה בחזונו. ואם הסוציאליסטים האוסטרים, למשל, הקימו את המיליציה העממית "שׁוּצבּונד" כמכשיר למלחמתם בבורגנות האוסטרית, סברו גם רבים מראשי ה"הסתדרות" כי ראוי שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל יהיה במתכונת ה"שוצבונד", היינו מין מיליציה עממית שתוכל בעת הצורך גם להילחם בבורגנות היהודית. אמר על כך אברהם תהומי: "אני… ראיתי… את השפעת הרוח הפציפיסטית שהייתה בתוך ה'הגנה'… (ש)הוחדרה מלמעלה, הרוח אשר אסרה לדבר על הצבא… שהתנגדה למחשבה של ארגון צבאי… ה'הגנה' דיברה על משהו מעורפל לגמרי שקראו לו… 'מיליציה עממית', שאף אחד לא ידע מה זה. בגלל זה לא היו גם אמצעים".

בעקבות זאת פרשה קבוצה גדולה של חברים באביב תרצ"א, לפני שמונים שנה בדיוק, מן ה'הגנה' בירושלים ויסדה את הארגון הצבאי הלאומי. בשל סגולותיו נתמנה אברהם תהומי למפקדו הראשון של הארגון החדש.

הגרעין של הלפרן

ירמיהו הלפרן

אלא ש"ארגון צבאי לאומי", כמשמעותו, היינו איגוד-חברים בעל סממנים צבאיים שמגמותיו  לאומיות-יהודיות, בלתי מעמדיות, היה קיים בארץ-ישראל כבר למן שנת 1928. גרעינו היה בוגרי בית הספר למדריכי בית"ר בתל-אביב. מפקד בית הספר היה ירמיהו הלפרן וסגנו – משה רוזנברג.

ירמיהו הלפרן, אישיות ססגוניות ועתירת רעיונות ומעש, שבהמשך שנות השלושים של המאה הקודמת יעמוד בראש בית הספר ליורדי ים של בית"ר בצ'יוויטבקיה שבאיטליה – שבו יקבלו חינוך ימי בית"רים רבים, ובהם מראשי חיל הים של צה"ל בעתיד (כמו שלמה אראל) – היה בנעוריו סוציאליסט. בשנת 1920 פגש בירושלים את זאב ז'בוטינסקי, הוקסם ממנו ומרעיונותיו ומאז ועד יומו האחרון הקדיש עצמו להפצת תורתו. מצד אמו היה ירמיהו נינו של המלבי"ם (1879-1809), מפרש המקרא הנודע, שהיה מגדולי הרבנים באימפריה הרוסית, ברומניה ובפרוסיה. אביו, מיכאל הלפרן (1919-1860), מחלוצי העלייה הראשונה, היה לאגדה עוד בחייו. סופר עליו כי בקיץ 1911, כשהגיע קרקס לעיר יפו, הוא נכנס בלתי מזוין לכלוב האריות של הקרקס ולעיני הקהל הערבי הגדול נשא נאום חוצב להבות בעברית על תחיית העם היהודי בארץ-ישראל ואחר כך גם שר את שיר "התקווה", פרי עטו של נפתלי הרץ אימבר.  

סגנו משה רוזנברג היה ממגני תל אביב במאורעות תרפ"א ובוגר קורס המפקדים הראשון של ה"הגנה". הלפרן ורוזנברג היו בשעתם מראשוני המצטרפים לארגון ה"הגנה" עם ייסודו. כמוהם עשו גם רבים מחברי בית"ר ומחברי המפלגה הציונית הרביזיוניסטית (הצה"ר) של ז'בוטינסקי. 

אלא שבשנת 1924, כשבע שנים לפני הפרישה של תהומי וחבריו מן ה"הגנה", פרשו ממנה הלפרן ורוזנברג, מפני שהתנגדו למגמות המעמדיות ולדרכי החינוך של הארגון. רוזנברג מעיד כי כאשר קיבלו פעם פקודה ולפיה "אין לפתוח באש… על ערבים, לפני שלא יישפך דם (יהודי)", העזו ואמרו למפקדיהם כי "אנו באנו ל'הגנה' לא להיות עדים לשפיכת דם יהודים, אלא כדי להגן עליהם". אלא שפרישת הלפרן ורוזנברג מה"הגנה" לא הביאה לפרישת הבית"רים והצה"רים כולם מהארגון, ורבים מהם הוסיפו להשתייך ל"הגנה" וליטול חלק בפעילויותיה.

בשנת 1928 הקים ירמיהו הלפרן את בית הספר למדריכי בית"ר בארץ-ישראל, ובאחת מישיבות מפקדי בית-הספר הראשונות העלה הצעה להקים בארץ "ארגון ביטחוני מחוץ למסגרת ה'הגנה'". הלפרן אמר כי הוא מתכוון בפירוש להקמת "מסגרת שפעם תהיה אלטרנטיבה ל'הגנה'". רבים ממפקדי בית הספר תמכו בהצעה, אך היו שהתנגדו לה. על דעת הכול הוחלט לבסוף כי יוטל על חניכי בית הספר "ללמוד שימוש בנשק". אכן, מאז נערכו בבית הספר למדריכי בית"ר בארץ-ישראל אימוני נשק שיטתיים. בצד ארגון ה"הגנה", שהיה גדול פי כמה ממנו, היה אז בית הספר למדריכי בית"ר הארגון השני בארץ-ישראל שבו למדו צעירי ארץ-ישראל את תורת הלחימה.

הפורשים הראשונים

לאחר זמן הייתה התקרבות בין הלפרן ורוזנברג לבין ה"הגנה", שכן כמו רבים מחברי ה"הגנה", גם חברי בית הספר למדריכים איישו "בימי מתיחות צפויים" – כגון ביום 2 בנובמבר, יום הצהרת בלפור – את ה"נקודות" שהוכנו להגנה על יישובי היהודים מפני כל תוקפנות ערבית אפשרית. ה"נקודות" הללו והנשק שבהן היו כולם של ה"הגנה".  

גם במאורעות תרפ"ט נקראו הצה"רים והבית"רים, לרבות חברי בית הספר למדריכי בית"ר, ליטול חלק בהגנת תל-אביב עם שאר חברי ה"הגנה". אלא שאז נתגלעו, שוב, הבדלי ההשקפה העקרוניים שבין  הלפרן ורוזנברג לבין ראשי ה"הגנה". ירמיהו הלפרן השתתף במסדר המפקדים הבכירים של ה"הגנה", שבו נשא דברים אליהו גולומב, המפקד הבלתי מוכתר של ה"הגנה". בין שאר דבריו אמר אז גולומב למפקדים כי אין לפתוח באש על הערבים אלא אם קודם לכן ייפָּגַע יהודי. הלפרן התקומם. הרי בשל כך עזב לפני כחמש שנים את ה"הגנה"! הוא קם והכריז  באוזני גולומב והנוכחים כי יש לשאוף ש"הראשון שייפול יהיה ערבי"! גולומב גער בו, והלפרן עזב את מסדר המפקדים וחזר לאנשיו.

בימי מאורעות תרפ"ט פעלו הלפרן ואנשיו בתיאום ישיר עם ישראל רוקח, שהיה אז סגן ראש עיריית תל-אביב והממונה על תיק הביטחון במועצת העירייה. לבקשת רוקח הם פינו מבתיהם את תושבי "עיר שלום" בעיר, ואחר כך הגנו על תושבי שכונת שפירא ועל תושבי שכונת "שכנים ב'" ששכנה אז בסביבות "היכל התרבות" של ימינו. קבוצות אחרות של צה"רים ובית"רים הוסיפו לפעול בשורות ה"הגנה". על אחת הקבוצות האלה, שהגנה על השכונות נוה-צדק ונוה-שלום, פיקדו מנחם ארבר, מראשי תנועת בית"ר, וד"ר יעקב ויינשל, מראשי המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית. קבוצה אחרת של בית"רים וצה"רים, בפיקודו של ד"ר יונה פרויהליך, אף הוא מראשי בית"ר, פעלה בחזית הכפרים הערביים אבו-כביר וסלמה.

אימוני חברי בית הספר למדריכי בית"ר בכלי נשק התגברו לאחר תום המאורעות. הקבוצה גם התרחבה והוסיפה לשורותיה עוד בית"רים וכן בני נוער רבים מקרב חוגי ה"אזרחים". על פי עדויות חברי הקבוצה, הם פעלו "כיחידה בעלת צביון מחתרתי מתוך מגמה לשמש ברבות הימים גרעין לארגון צבאי נרחב ביותר". בביוגרפיה של ירמיהו הלפרן כותב יעקב ויינשל כי בטיול שעשו באותם ימים מרק גינזבורג, אחד מחברי הקבוצה, וירמיהו הלפרן על אופנועו של מרק "בסביבות כפרי הצ'רקסים הנידחים בעבר הירדן", הציע  זה להלפרן לתת לקבוצה את השם "ארגון צבאי לאומי".

בעת הפילוג ב"הגנה" בשנת תרצ"א לא היה הלפרן בארץ. הוא נקרא על-ידי זאב ז'בוטינסקי לאירופה כדי לארגן את החינוך הגופני והצבאי בתנועת בית"ר העולמית. את הפיקוד על בית הספר למדריכים העביר לרוזנברג. הגוף הצבאי שהקימו היה ארגון צבאי לאומי כמשמעותו, הגם שלא נקרא מעולם "ארגון צבאי לאומי". רבים, ובהם היסטוריון בית"ר ח' בן-ירוחם, רואים בו את "הגרעין הראשון מבחינה היסטורית לארגון הצבאי הלאומי", שכן "הייתה זו הקבוצה ה'פורשת' הראשונה שביצעה למעשה פעולות קרב ומגן שלא לפי הוראות המוסדות וה'הגנה'". לדעת אסכולה זו ירמיהו הלפרן ולא אברהם תהומי היה מפקד האצ"ל הראשון.

הרחבה והתפתחות

המתפלגים מה"הגנה" ובראשם אברהם תהומי קיוו כי במהרה הם ישובו ויתאחדו עם ארגון האם שלהם, ולמען האמת גם מצד חוגי ה"הגנה" נעשו מאמצים לאיחוי הקרעים. אלא שלא כך התפתחו העניינים, והפילוג היה לעובדה.

עם הקמת הגוף החדש החל תהומי לעשות להרחבתו על-ידי הקמת סניפים ברחבי הארץ. בתחילה היה תהומי גם מפקדם של מחוזות ירושלים ותל-אביב. זמן מה אחר כך מונה אברהם קריצ'בסקי ("דן") למפקד מחוז ירושלים. זה ריכז סביבו קבוצת משכילים צעירים מבין בוגרי הקורסים הראשונים ל"סגנים" באצ"ל. הקבוצה, שעם חבריה נמנו דוד רזיאל, אברהם שטרן, חיים שלום הלוי והלל קוק, נקראה בפי חבריה "סוּחבּה", "חבריא" בשפה הערבית. ה"סוחבה" הייתה "מעין מועצה בלתי רשמית על יד מפקדת האצ"ל". בקביעותיה, בניסוחיה ובדפוסי הפעולה שקבעה היא הטביעה למעשה חותם בל יימחה על האצ"ל מאז ועד לפירוקו בשנת הקמת מדינת ישראל. מקרב חברֶיהָ בא השם "הארגון הצבאי הלאומי", ומהם בא נוסח השבועה בארגון שקבע: "אנחנו נשבעים להיות נאמנים לדגל של הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, להיות נכונים בכל רגע לכל פעולה להגשמת תקומתו השלמה של עם ישראל החופשי בארצו, שהוא סמל לה, לחיות ולמות בשבילו". אברהם שטרן, חבר הקבוצה, הוא שנתן לארגון את המנונו, את השיר "חיילים אלמונים". רק עם הפילוג באצ"ל והקמת לח"י בשלהי שנות השלושים, כששטרן ואנשיו "לקחו" עמם את השיר, אימצו אנשי האצ"ל לעצמם כהמנון את הבית השלישי ב"שיר בית"ר" מאת זאב ז'בוטינסקי, הבית המתחיל במילים "תגר על כל מעצור ומיצר".

תהומי ידע על בית הספר למדריכי בית"ר, ופעל לצירוף אנשיו לארגונו. אכן, בסתיו 1931 כבר הצטרפו אנשי קבוצה זו ועוד בית"רים ורוויזיוניסטים לאצ"ל שבפיקוד תהומי, וכך קם לארגון סניף בתל-אביב. זמן מה אחר כך הוקם לארגון סניף בחיפה, ובדצמבר 1932 הוקם לארגון גם סניף בצפת, מאחר שראשי סניף ה"הגנה" בעיר זו החליטו "להפסיק את הקשרים באופן החלטי עם הסתדרות ההגנה הכללית ולפנות אל ההגנה הלאומית ולהתקשר איתם". עם הקמת פלוגות העבודה של בית"ר במושבות הארץ, הצטרפו לאצ"ל גם חברי בית"ר שבפלוגות, וכך קמו לארגון החדש סניפים במקומות רבים: באר-יעקב, בנימינה, בת-שלמה, גבעת-עדה, הרצליה, זיכרון-יעקב, חדרה, יסוד המעלה, כפר-סבא, מגדיאל, מטולה, משמר-הירדן, נהריה, נס-ציונה, נתניה, עקרון, פתח-תקוה, קריית-שאול, ראש פינה, ראשון לציון, ורחובות.

פעולה חשובה אחרת שעשה אברהם תהומי הייתה הקמת "הוועד המפקח" ליד הארגון. הוועד, גוף ציבורי-אזרחי, הוקם ב-1933. הוא היה מורכב מראשי רוב המפלגות הציוניות ה"אזרחיות", הלא-סוציאליסטיות, בארץ-ישראל, היינו הציונים הכלליים, המפלגה הלאומית-דתית "המזרחי", מפלגת המדינה העברית (גוף בראשות מאיר גרוסמן, שהתפלג מהמפלגה הציונית-רוויזיוניסטית שבראשות ז'בוטינסקי) והציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר).

גוף רוויזיוניסטי

רוברט ביטקר

ארגון האצ"ל עשה צעדים חשובים רבים נוספים, אך אפשר לקבוע בהכללה כי עד לפרוץ מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט לא היו הבדלים גדולים בין שני ארגוני המחתרת העבריים. אלה גם אלה ראו את עיקר תפקידם באותן שנים בהגנה על היהודים ועל משכנותיהם בארץ-ישראל מפני התפרעויות הערבים. ראוי גם לציין שבינתיים החליטה ה"הגנה" לנתק את הנהגתה מהסתדרות העובדים, ולהכפיף את עצמה למרות המוסדות הלאומיים. בעקבות כך הוקם גם לארגון ה"הגנה" "ועד מפקח" ובו אמנם רוב מוחלט לנציגי מפלגות ההסתדרות, אך גם נציגות ל"בעלי הבתים", ל"התאחדות האיכרים" ולעוד ארגונים "אזרחיים" קטנים. 

באפריל 1936, עם תחילת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, נשתנה המצב בתכלית השינוי. אבידות היהודים במאורעות אלה היו גדולות, ובקרב הציבור הרחב פרץ ויכוח נוקב בשאלה אם להגיב על ההתפרעויות הערביות או להבליג עליהן. ב-2 בנובמבר באותה שנה הגיעה לארץ ועדת החקירה המלכותית הבריטית בראשות הלורד פיל לחקירת סיבות התפרצות הדמים הערבית ולבדיקת אפשרות פתרון המחלוקות שבין היהודים והערבים. ב-7 ביולי 1937 פרסמה ועדת פיל את מסקנותיה. עוד לפני כן נפוצו שמועות בדבר אפשרות הקמת שתי מדינות בארץ-ישראל המערבית, מדינה ערבית ברוב השטח ומדינה יהודית בחלק קטן ממנה.

האפשרות להקמת מדינה יהודית ולו בחלק מהארץ הביאה לגישושים בדבר איחוד בין שני הארגונים הצבאיים היהודים. ה"הגנה" הייתה בעד האיחוד. במחנה האצ"ל תמכו באיחוד אברהם תהומי, רבים מהמפקדים הבכירים וגם רבים מחברי השורה. רבים אחרים, בעיקר מקרב יוצאי בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, התנגדו לו. באפריל 1937 נערך משאל בקרב חברי הארגון, ותוצאותיו הראו כי כ-1,200 בלבד מהחברים תמכו באיחוד עם ה"הגנה", ולעומתם כ-1,800 חברים תמכו בהמשך קיום הארגון הנפרד. בעקבות תוצאות המשאל חזרו תהומי ותומכי האיחוד לארגון ה"הגנה". האצ"ל המשיך להתקיים. מעתה יזוהה הגוף לחלוטין עם התנועה הרוויזיוניסטית, כי כל אנשי הארגון יראו בזאב ז'בוטינסקי את מצביאם.

גם ז'בוטינסקי עצמו, שכל השנים חתר להקמת כוח עברי ליגאלי בארץ-ישראל ולפיכך לא התלהב במיוחד בתחילה מהקמת ארגון הגנה בלתי-ליגאלי  בארץ, החל מתעניין ומתערב יותר ויותר באצ"ל ובמהלכיו, ועם היוודע תוצאות המשאל הבריק לארץ ממקום שהותו בחו"ל: "פקודתי בתנאים הנוכחיים: אם תתחדשנה הפרעות ואם תתבטא בהן הנטייה להתנפל גם על יהודים, אל תבליגו". באישורו של ז'בוטינסקי מונה רוברט ביטקר, איש צבא ונציב בית"ר בסין, שעלה לארץ זמן קצר לפני כן, למפקד האצ"ל, במקום אברהם תהומי. בישיבה הראשונה של המפקדה החדשה שבראשות ביטקר  הוחלט כי השם היחיד של הארגון בארץ ובחוץ לארץ יהא מאז "הארגון הצבאי הלאומי".

מסיבה זו יש אסכולה שלישית הסבורה שהאצ"ל, בהיותו מזוהה עם התנועה הרוויזיוניסטית, נוסד רק באפריל שנת 1937, לאחר שאברהם תהומי ותומכיו חזרו לשורות ה"הגנה". אחד מאנשי אסכולה זו הוא ד"ר יוסף שכטמן, מעוזריו הקרובים של זאב ז'בוטינסקי, שבין השאר כתב (לבדו) את  הביוגרפיה המקפת של ז'בוטינסקי, וכן כתב (יחד עם יהודה בנארי) את ההיסטוריה של המפלגה הציונית הרוויזיוניסטית. לפי דעת שכטמן האצ"ל "הוקם באפריל 1937 על ידי ברית יוסף תרומפלדור (בית"ר) והחברים הרוויזיוניסטים של ה'הגנה'", וראו דבריו בכרך החמישי של האנציקלופדיה העברית, ירושלים ותל-אביב תשכ"א, עמ' 649-645. אם כן, לדעת אנשי קבוצה זו מפקדו הראשון של האצ"ל היה רוברט ביטקר. לא אברהם תהומי, אף לא ירמיהו הלפרן!   

ד"ר אפרים אבן הוא יו"ר ברית חיילי האצ"ל, היה יו"ר הוועד הפועל הציוני ועורך כתב-העת "האומה" שבהוצאת המסדר על-שם זאב ז'בוטינסקי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בתמוז תשע"א, 22.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-21 ביולי 2011, ב-גיליון מטות תשע"א - 728 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: