סרוגים פרומים / איתמר מרילוס

 

תופעת הדתל"שים נתפסת כתופעה וכקבוצה מובחנת מחילון סתם. ספר חדש מבקש להוכיח זאת באמצעות ראיונות העוסקים בשאלות של זהות, יחס לממסד ועמדות פוליטיות

הדתל"שים-מסע אל עולמם של דתיים לשעבר, פוריה גל גץ; עם עובד, 2011, 233 עמ'

ספרה של פוריה גל גץ הוא מעין מסע אנתרופולוגי, שמטרתו להתחקות אחר חייהם של לפחות 20% מבניה ובנותיה של הציונות הדתית (על פי מחקרו של פרופ' בר לב משנות ה-70), שבחרו להוריד את הכיפה או לחלופין להפסיק לסרוג אותה. גל גץ, הנמנית בעצמה על אותה אוכלוסיית דתל"שים (ונכדתו של "רב הכותל"), כותבת שהעיסוק בנושא נובע מתוך תחושה "שמדובר בסיפור חסר שלא סופר די הצורך". כלי עבודתה העיקרי הוא קיום ראיונות עם דתל"שים, רבנים, חוקרים ויוצרים.

הטענה המרכזית המועלית בספר היא שהדתל"שים מהווים מגזר בפני עצמו והם חלק מן התופעה שגל מכנה "התפרקות הזהות ההגמונית והאחידה אל ריבוי של זהויות נבדלות". אם בעבר הדתל"שים הפכו לחילונים, הרי שכיום הדתל"שים אינם מוותרים על עברם בקלות. במילים אחרות: אם בעבר נכתבו ספרים על תהליכי החילוּן של דתיים, הרי שכיום, טוענת גל, יש לעסוק בדתיוּת הייחודית של הדתל"שים, המהווה מעין "תחום אפור". בפועל הדבר בא לידי ביטוי ביצירת זהות מורכבת שבה העבר הדתי והרקע התרבותי יוצרים זהות עצמית חדשה. גל לא מתפתה לטעון לנרטיב אחיד של הזהות הדתית לשעבר. יש דתל"שים מזרחיים, דתל"שים שבעברם למדו בישיבות, דתל"שים המגדירים את עצמם כ"שומרי מצוות" אך לא כדתיים, ובעיקר – דתל"שים אינדיבידואליים.

קשה מאוד להקיף את כל רשת הנרטיבים שגל טווה בספר, אבל אפשר לברור כמה דוגמאות מתחומים שונים המציגים את הזהות המובחנת של הדתל"ש מן החילוני. אריק גלסנר (מבקר הספרות) המרואיין בספר מציין את הקושי ללכת להפגנות שמאל ואת תחושת "הבגידה בשבט הדתי". אפרת זמר ברונפמן (עיתונאית) מרגישה כ"אנדרדוג" בשל המעבר לחברה החילונית והצורך להוכיח "שאתה לא מחביא קרניים", ואלון דווקא סבור שהיחס שלו לנשים מכבד יותר משל חילוני ממוצע בשל עברו הדתי.

נדמה שגל מוכיחה את טענתה באופן חלקי בלבד. ראשית, גל עוסקת בתיאור דסקריפטיבי של מציאות חייהם של הדתל"שים, אבל נמנעת מן השאלה האם ישנה מערכת ערכים קוהרנטית כלשהי המאחדת את כלל הדתל"שים. נדמה שרוב הדתל"שים המוצגים בספר לא פיתחו מערכת פרקטיקות דתל"שית מובחנת מן הדתיים ואף לא מערכת ערכים המצדיקה את הגדרתם כתת-מגזר. ההלכות שהם בוחרים לקיים מעוגנות בעיקר בהקשר פרשני-דתי קלאסי ונדמה שלא נוצרה שפה דתל"שית חדשה. פה ושם אפשר אמנם למצוא הקשרים מקוריים כמו לימוד גמרא אפיקורסי (דוגמת ארי אלון) והנחת תפילין כצורך נפשי, או טענות ליצירת "דרך שלישית" היוצרת מזיגה בין העולמות (אודי ליאון), אבל לרוב נדמה לי שבעיקר מדובר בזיכרון נושן ופחות בדו שיח חי עם הדתיות שמעוגן במסגרת חיה כלשהי.

היטיב לתאר זאת אחד הדוברים בספר, כאשר ציין שהדתל"ש משקיף על המציאות במסגרת ערכית כפולה (דתית וחילונית), סוג של "פיצול אישיות".  בהקשר זה כדאי להעלות את השאלה האם ילדיהם של הדתל"שים יצליחו לשמר משהו מאותה הוויה שלא מעוגנת במערכת ערכית כלשהי, ולא פחות מכך – האם הדתל"שים בכלל מעוניינים בכך.

באופן מפתיע למדי, תהליך ה"מרד" כנגד הדת מכוון בעיקרו כנגד הממסד הדתי. ר"מים בישיבות תיכוניות ש"ממששים את החולצה כדי לבדוק האם ישנה ציצית", ומורות שמודדות את אורך החצאית. עובדה זו כשלעצמה מפתיעה בעיקר בשל מי שנפקד מזירת המרד. ההורים כמעט אינם נוכחים בתהליך הדתל"שיות. כיצד ניתן להסביר מציאות זו? תשובה אחת היא סגל המורים שבדרך כלל נמנה עם הגרעין הדתי והאידיאולוגי הפחות פרגמטי, בוגרי מרכז הרב על שלוחותיה הישיבתיות והמדרשיות. סגל המורים מציג בדרך כלל דתיות נוקשה יותר לעומת המשפחה. טענה זו אינה נטענת רק על ידי הדתל"שים, אלא גם על ידי רבנים כדוגמת הרב שרלו המצוטט בספר. תשובה שנייה אפשרית היא המשך הירידה המתמדת בסמכות ההורית. ההורים מעורבים הרבה פחות בחייהם של הילדים, וסביר להניח שהדבר בא לידי ביטוי גם ב"פיקוח" הדתי. אי אפשר להתעלם מכך שתופעת הדתל"שיות על היבטיה השונים קשורה בתופעות פנים דתיות, בתוך מה שפעם כונה המיינסטרים הדתי: הציונות הדתית הקלאסית, החרד"לית והליברלית. כל אלה לא משפיעים רק על אופן החילון, אלא גם על השיח הדתי סביב הנושא. יש שמאשימים את הליברליות בכך שהיא שגורמת לדתל"שיות ויש שמפנים את האצבע המאשימה דווקא לחרד"ליות.

שאלת הגיל שבו נעשה אדם דתל"ש לא זוכה למענה מספק בספר. אמנם ד"ר שרגא פישרמן, שחקר את התופעה, מציין שמבחינת המחיר האישי של הדתל"ש כדאי שיעשה זאת "כמה שיותר קרוב לגיל ההתבגרות", מפני שאז המחיר נחשב נורמטיבי – אך למעשה מבט מעמיק יותר מגלה שאם ניתן להתייחס לתופעה של הדתל"שים כתופעה תרבותית משמעותית, המובחנת מן החילוניות (ואני מסופק בכך), הרי שהדבר נעוץ דווקא בדתל"שיות המתרחשת בשלבים מאוחרים יותר ולא בשנות העשרה. ראשית, המטען התרבותי חייב להיות משמעותי על מנת שיהווה חלק מן הזהות החדשה של הדתל"ש, ונער מתבגר בשנות העשרה בדרך כלל אינו מחזיק במטען דתי שכזה. שנית, מבחינה חברתית תחושת האאוטסיידריות בעולם החילוני והדתי, שהיא הגורם המהווה זרז ליצירת תת-מגזר ולא להיטמעות, יכולה להתרחש כתופעה משמעותית רק בגיל מבוגר יחסית. הדוגמאות המובאות בספר לדתל"שיות מוקצנת (או במילים אחרות: אנטי דתיות) הן בעיקר של מי שעשו את הצעד לעולם החילוני בגיל צעיר, דוגמת דרור פויר שבעצמו מסתייג מן התיוג כדתל"ש, ובוחר לומר על עצמו "מעולם לא הייתי דתי".

מקום נכבד הוקדש בספר לשאלת העמדות הפוליטיות של דתל"שים. ניתן למצוא ספקטרום רחב של עמדות, החל מאיתי שנשאר ימני וסבור ש"יותר קל להפסיק להיות דתי מאשר ימני" וכלה במיטל שהצביעה לחד"ש. למרות זאת נדמה שלדתל"שים שגדלו בהתנחלויות קשה יותר להפוך לשמאלנים לעומת דתל"שים שגדלו בעיר. נדמה שגל חוטאת לעתים בפרק זה בהטיה ברורה, כאשר יותר מפעם אחת היא מציגה את עמדותיה הפוליטיות. כך למשל, בפתיחת הפרק היא כותבת "לא רחוק מארגז החול (של ילדי גוש אמונים) שכנה גדר המערכת, ומעבר לה כפר ערבי כבוש".

אחד הנושאים שמוזכרים מעת לעת בספר הוא הקשר בין תופעת הדתל"שיות לפוסט מודרניות. הקשר שאינו מנומק בספר כל צרכו הוא כנראה כדלהלן: הזהות הדתל"שית היא זהות מורכבת שיכולה לשלב בתוכה ערכים שונים ואף סותרים זה לזה, בדומה לתופעה הפוסט-מודרנית, ובניגוד לזהות הדתית והחילונית שהן מודרניות במהותן. אלא שכאן ראוי להעלות את השאלה האם דתל"שיות היא שאלה של זהות או של פרקטיקה. הבמאי המוערך יוסף סידר, שמרואיין בשלהי הספר, מציג במובלע עמדה הרואה בדתל"שיות תופעה מודרנית. הוא מבחין בין העמדות שבהן הוא מחזיק ("אני לא אדם דתי")  ובין הפרקטיקות הדתיות שאותן הוא מקיים ("אני שומר מצוות"). כלומר, עולמו הדתי מסתכם במעשיו ולא בזהותו. ניתן אם כן להציג תופעה דתל"שית שאיננה תוצר של פוסט-מודרניות, אלא מודרנית באופן מובהק (מאוד מזכירה אגב את ישעיהו ליבוביץ'). ייתכן אמנם שרוב הדתל"שים, ששימרו חלק מעולמם הדתי, עושים זאת חרף הסתירות הרבות ובכך מאמצים זהות פוסט-מודרנית, אבל סידר מוכיח שכדאי שלא למהר להספיד את המודרניות, משום שהיא עדיין כוח משמעותי שביכולתו ליצור דיכוטומיה בין עולם הערכים של האדם, המהווה תוצר של מחשבה אנושית, לבין עולם מעשיו, שהוא תוצר של ציוויים המוטלים עליו.

באופן כללי זהו ספר מצוין, המקיף צדדים שונים של החוויה הדתל"שית ומראה כי קשה לדבר על התופעה באופן אחיד וגורף. החלוקה לפרקים בעיניי מעט לא מסודרת. למשל, הפרק העוסק בדתל"שיות מזרחית יכול היה בקלות להיכנס תחת הפרק הקודם לו העוסק בממסד הדתי, משום שבשניהם עיקר הטענות מופנות ביחס לממסד. כך גם הפרק דתל"שים ופוליטיקה חוזר על רעיונות שהוצגו בפרק שיח של זהות. לעתים הסתבכו סיפורי הקצה עם התזה המרכזית. לצד הרצון ליצור איזשהו שרטוט של הדתל"ש כמי שחי בתחום האפור, הרי שיש לא מעט ראיונות הממחישים כיצד ישנם דווקא דתל"שים שהפכו לאנטי-דתיים מובהקים כמו דניאל גלרי ודרור פויר.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727, יהדות, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: