אהבה חובקת כול / חבצלת פרבר

 

משפחה השבה למולדתה כמהגרת מתוארת ביומנה של הסופרת האיטלקייה שהפך לקלאסיקה. פיסה של היסטוריה, של עוני וקשיי הגירה, ובעיקר של אנושיות

ירוק מים, מריסה מדיירי; אחרית דבר: קלאודיו מגריס, מאיטלקית: יורם מלצר, סמטאות, 2011, 208 עמ'

"לקראת השנה השנייה בתיכון ניתנה לי הזדמנות להשתתף באירועים בבתיהן של חברותיי ללימודים… הרגשתי שמחה לא ברורה וסערת נפש גדולה ורצון לדחות את ההזמנה. לביישנותי נוספה תחושת הבושה על כך שאין לי משהו מתאים ללבוש… אמי קראה את מחשבותיי… היא לקחה לחנות המשכונות… את צמיד המתכת שלה… לאחר שמירקה אותו בתשומת לב… ויחד אתו את מעיל הפרווה שלה". בתמורה קיבלה הנערה מערכת בגדים "מאריג סינתטי בצבע ירוק-נילוס. שמרתי על המערכת במשך שנים, בקנאות… הצבע ההוא נקרא גם צבע ירוק-מים, שמבחינתי, גם היום, הוא צבעה של האהבה". כך, ברשימה מ-10 במאי 1984, מציגה לפנינו המחברת ומנמקת את שם ספרה.

הרשימה הזאת מכילה הרבה מן המאפיינים של הספר הצנום הזה: את העוני והעליבות של החיים כפליטים במולדת שמתנהגת כאם-חורגת, את ביישנותה של הנערה וצניעותה של האישה-המחברת, את הכרת התודה שלה בנעוריה וגם בבגרותה על חסדים קטנים המוענקים לה, ואת האהבה שעוברת כחוט השני בכל רשומות הספר. האהבה הגדולה והקשר האינטימי והעמוק שבין הכותבת לבין אמה.

הספר מבוסס על יומנה של מדיירי, ורשומותיו מכסות במבט לאחור את חייה ואת ההיסטוריה של משפחתה במשך כשבעה עשורים. עיקר הספר עוסק בילדותה ובנעוריה. ב-6 בדצמבר 1981 היא כותבת: "אני חושבת על אמי בתדירות ובאינטנסיביות גוברות והולכות. שורשי כוחי ויכולתי לא להיכנע נוכח הקשיים, נטועים באהבתה. הבדידות אורבת תמיד, גם בחיים מלאים בחיבה, בדידות אשר לפני שלוש שנים גילתה לי בפתאומיות את פני המדוזה שלה. גם כאן אני מוצאת נחמה שמקורה באמי, וכן את יכולתה הידועה להתגבר…". רק כשהספר מתקרב לסופו אנו מבינים מה הם הקשיים ומה מקורה של הבדידות שעליה היא כותבת ברשומה הזאת. ב-1984 מדיירי היא בת 46, וזה שנים אחדות היא נאבקת במחלת הסרטן. במשך השנים האלה היא שבה, משייפת ומלטשת את היומן לכדי ספר, וזה יוצא לאור ב-1987. מדיירי הספיקה לכתוב עוד שני ספרים. השני יצא לאחר מותה ב-1996.

הקריאה בספרה של מדיירי, ככל שהוא קטן מידות, היא איטית ודורשת ריכוז ותשומת לב מרובה.

הקושי נובע מכמה סיבות: ראשית, הספר מורכב משתי שכבות-זמן: זמן ההווה שלו, דהיינו השנים 1981 עד 1984, שבהן נכתב היומן, שהפך מאוחר יותר לספר; וזמן העבר, השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, עם סטיות רבות אל זמנים מוקדמים יותר. המעברים מרשימה אחת לאחרת הם בדרך כלל גם מעברים בין הזמנים, מה שמחייב את הקורא להתחבר שוב ושוב מחדש אל חוט האירועים.

שנית, האירועים המתוארים בו, הכיבוש והגלות של מאות אלפי איטלקים מן האזורים שהפכו אחרי המלחמה לאזורי הספר המערבי של יוגוסלביה, וכיום שייכים לקרואטיה ולסלובניה, כמעט אינם ידועים לקורא הישראלי. בסיומה של המלחמה איבדה איטליה נתחי-טריטוריה שבעבר נכבשו על ידה מן השטחים של האימפריה האוסטרו-הונגרית. יוגוסלביה בראשותו של טיטו הייתה מדינה קומוניסטית קשוחה, והאיטלקים (שרבים מהם היו פשיסטים-לשעבר שהיו להם סיבות לפחד מן הקומוניסטים) העדיפו לוותר על האפשרות לקבל אזרחות יוגוסלבית ולשוב אל המולדת-האם, שמעולם לא חיו בה, לא הם ולא אבותיהם.

האיטלקים שהובסו במלחמה ורבים מעריהם וכפריהם נחרבו לא התלהבו ביותר לקלוט שלוש מאות אלף פיות נוספים שצריך להאכיל, להלביש ולמצוא עבורם קורת גג. הם גם לא תמיד החשיבו את הפליטים לאיטלקים: לפליטים היו שמות משפחה גרמניים-אוסטריים, סרביים, קרואטיים והונגריים, והשפה שבפיהם הייתה בלולה במילים משפות לא-איטלקיות. ברעב היחסי שכולם סבלו ממנו, בכלכלת השוק השחור ובמצב של אבטלה, מחסור בדיור וכדומה, הפליטים היו כמובן האחרונים בכל תור. משפחתה של מדיירי, שאפילו שמה מעיד על מוצאה הלא-בדיוק-איטלקי, עזבה את פיומה והגיעה לטרייסטה – שהיה לה מעמד מסובך במיוחד, משום שלאחר 1945 היא הייתה שטח מריבה בין איטליה ליוגוסלביה.

כל הדברים האלה נרמזים בספר, אבל כדרכו של יומן – שהכותב מייעד אותו לעצמו ויודע במה דברים אמורים – הם אינם מוסברים. אפילו השמות מבלבלים: מדיירי נוקבת בשמות האיטלקיים של המקומות, אבל אלה נקראים כיום בשמות אחרים, סלובניים או קרואטיים.

הקושי השלישי בקריאה נובע מריבוי הדמויות. ישנן סבתות וסבתות-רבות, סבים וסבא-רבא. דודים לרוב ודודות, דודנים ואחים, אחיות ובנים וגיסות. כדרכה של משפחה איטלקית מרובת-דורות, כולם מעורבים בחייה של הכותבת, ועל כולם יש לה מה לספר.

כל זה מביא אותי למחשבה שהיה מקום להוסיף לספר נספח של אילן-יוחסין, ובוודאי היה מקום להוסיף סקירה היסטורית קצרה. שניהם היו מקלים מאוד על הקורא הישראלי – בוודאי יותר מאשר ה"אחרית דבר" של קלאודיו מגריס, בעלה של הסופרת, שכתובה בסגנון איטלקי מתפלסף ומסובך כל כך שכמעט לא ניתן להבין מה הוא אומר. 

לא ניתן לסיים מבלי לצטט מרשומה מדצמבר 1981: "אהבתה החובקת כול והמוחלטת (של אמי) לאחותי ולי היא האהבה הטהורה והחסינה ביותר מפני קלקול שהחיים העניקו לי. אני שבה לראות אותה ברגעים שונים בחייה… צעירה, שערה שחור מאוד וגלי, עיניה ירוקות, תמיד מעט מודאגת וחוששת שאינה ראויה לדבר מה… בטרייסטה, במחנה הפליטים, כורעת תחת המועקה, תחת העוני ותחת אם רודנית, כורעת מהיעדר בית…. ולעתים אני זוכרת אותה בשערה האפור ובמבטה המתוק להפליא בשנים האחרונות של חייה… היא נלקחה ממני מוקדם מדי, בדיוק כשהייתי יכולה להתחיל להשיב לה את מה שעד אז רק קיבלתי". דומה שהסיכום הכה אנושי הזה נכון ומתאים גם כסיכום היומן וכסיכום חייה של מריסה מדיירי עצמה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בתמוז תשע"א, 15.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-14 ביולי 2011, ב-גיליון פינחס תשע"א - 727, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: