אבקש את חדר המלך / אלחנן ניר

 

כיצד השפיעה התנועה החסידית על הסביבה הגויית? חתן פרס נובל הפולני לספרות, צ'סלב מילוש, פגש במשלי החסידים ויצר מהם פואטיקה מרשימה ואישית. מאה להולדתו

 

איור: רעות זוארץ עמרני

רוב שנותיו של עם ישראל עברו עליו בגלות. הרבה הביא אל הגולה והרבה ספג ממנה, הרבה הטעים את הגויים שעִמם ובהם חי והרבה טעם ולמד מסביבתו. אילו טעמים יהודיים נבלעו ונטמעו בסביבה הלא-יהודית במהלך הדורות? כיצד חוותה הסביבה הלא-יהודית את המהפכות החברתיות והתיאולוגיות שעברו בדורות האחרונים על הסביבה היהודית? כיצד חוותה הסביבה הלא-יהודית את החידוש שבתנועה החסידית? הרי החסידים לקחו ללא הרף מניגוניהם, מזמירותיהם וממעשיותיהם של הגויים אשר סביבותיהם. וכיצד ראו אלו את התנועה היהודית המתחדשת הזו, האם הבחינו בשינוי ההתנהגותי והרוחני הגדול שחוללה החסידות בעולם היהודי, וכיצד עיכלו אותו?

משחק את המשחק

ר' משה חיים אפרים מסדילקוב (1748-1800), נכדו של הבעל שם טוב, גדל כילד על ברכי סבו הקדוש, ומאוחר יותר למד אצל המגיד ממזריטש ואצל ר' יעקב יוסף מפולנאה. ספרו, 'דגל מחנה אפרים', משמש מקור ראשון לתורותיו ולמשליו של הבעש"ט שאותן שמע מפיו הנכד, ששימש בבגרותו אדמו"ר במקומו של הסב, במז'יבוז'. כך מסר הנכד בשם הסב:

וכמו ששמעתי מן אא"ז נ"ע זללה"ה [= אדוני אבי זקני, נשמתו עדן, זכרו לברכה לחיי העולם הבא] שמה שאומות העולם משוררים לידע"ר [= שירים מולחנים] בכולם הם בחינת יראה ואהבה בהתפשטות מעילא לתתא בכל המדרגות התחתונים. וזה יש לומר שמרומז בפסוק 'וירא אליו ה' באלני ממרא'. אלוני – היינו בני אדם על דרך 'כי האדם עץ השדה', וממרא לשון 'סורר ומורה'; והיינו אפילו באותם בני אדם שהם בדיבורם ממרים לה' יתברך, והם רשעים, אף על פי כן 'וירא אליו' דייקא – להצדיק הדבוק תמיד בה' הוא רואה תמיד ה' יתברך בעניינים ההם. והוא רק אליו ולא להם. כי הוא אחד והוא יושב, היינו אף שהוא יושב עימהם כאחד מהם מכל מקום הוא לשון נסתר. שהוא בהסתר ובהעלם בעולם המחשבה, פתח האוהל (דגל מחנה אפרים, פרשת וירא).

ר' אפרים מוסר בשם סבו כי היצירות המוזיקליות שאומות העולם מנגנים הן בחינה של גילויים א-לוהיים היורדים אל המציאות התחתונה. הצדיק יודע לזהות, ולאסוף מתוך כל המעשים וכל זוטות היום-יום, אף של אותם הממרים והסוררים מהרצון הא-לוהי, את הרצון העליון, המזוכך והצרוף ביותר. כך הוא מעלה את כל עולם התופעות אל מקורו ואל שורשו.

ויושם לב: הצדיק הוא חלק מן העולם, הוא נוטל חלק כשווה בין שווים בשיח המצוי. דווקא כך, כאחד מן ההמון, הוא מצליח להעלות אותו. זוהי גדלותו של הצדיק: הוא יודע לקשר את עולם החולין התחתון, שעִמו הוא נפגש ובו הוא חי, אל העולם העליון שבו מצויות נפשו והכרתו. הצדיק 'יושב עמהם כאחד מהם' – לא 'בכאילו', אלא אכן משחק את המשחק בצורה מלאה. הוא חלק מבית המשוגעים הזה. אבל 'מכל מקום הוא לשון נסתר'. ועד כמה המשחק הזה קשה ועד כמה הוא נוגע ללב. לא פעם אדם מוצא את עצמו בסיטואציה הזו: הוא יושב בחברה, והוא חלק ממנה והוא לחלוטין בתוכה, ועדיין הוא בעולם הנסתר האישי שלו. משהו ממנו מלא בהזרה לכל הלהג והמלמול הרועשים סביבו. משהו בו נמצא במקום אחר.

היכולת להיות בתוך העולם ומחוץ לו כתנועת חיים בסיסית – נכונה לא רק לצדיק אלא גם למשורר. גם הוא יושב כאחד מהם, שמח בשמחות וכואב בכאבים, ויחד עם זאת חש את עצמו כזר, שונה. הוא מבקש משהו אחר; משהו שחורג מכל הלהג והטרדות והריצה הבלתי פוסקת, משהו שיש בו פנים ומפגש והוא מבקש ללא הרף. המילים הן הרוג'ום שלו בלב המדבר היבש, האבנים הקטנות שלו לסימון השבילים שבהם הוא מבקש ובהם הוא מהלך.

לכתוב על הסבל

צ'סלב מילוש

חתן פרס נובל לספרות, המשורר צ'סלב מילוֹש (2004-1911), נולד בדיוק לפני מאה שנים בעיירה כפרית בליטא. ימי בחרותו עברו בווילנה, ובעת מלחמת העולם השנייה היה פעיל בחיי התרבות המחתרתיים בוורשה. הוא זכה במשרה דיפלומטית, בתחילה בוושינגטון ולאחר מכן בפריז, אולם  לאחר שב-1951 פנה עורף לקומוניזם, סירב לשוב לפולין וביקש לו מקלט מדיני בצרפת. ב-1961 עבר מילוש לארה"ב, לימד ספרויות סלאביות באוניברסיטת ברקלי ועסק בתרגום (בין השאר תרגם לפולנית את תהלים, את איוב ואת חמש המגילות). לאחר שערק מפולין לצרפת הוחרמו יצירותיו בפולין, אך הוא חזר אליה מקץ שלושים שנה, והתקבל בה בהתרגשות רבה וכגיבור לאומי.

שירתו של מילוש מבקשת להתמודד עם החיים הקשים והרצחניים במאה העשרים ("המאה הרצחנית", כפי שקרא לה), ובפרט דרך הפריזמה של ארץ הדמים שבה חי. "איך ניתן לכתוב על סבל", שאל פעם, "ועדיין להיות מסוגל להעריך את העולם? תמיד הצטערתי שאני עשוי מסתירות, אבל אם לא ניתן להתגבר על סתירות, אנחנו מוכרחים לקבל אותן".

שירתו, בדומה לשירתם של משוררים פולנים רבים שכתבו במאה העשרים, דוגמת ויסלבה שימברוסקה וזביגנייב הרברט, תדיאוש רוז'ביץ' ואדם זגייבסקי – היא שירה מדויקת, חודרת ומפוכחת, אירונית וגרוטסקית ומאוד לא חומלת. אך יחד עם המתכתיות הברזלית המצויה בשירה הזו, ותוך מודעות עמוקה אל הארעיות שכאן, עולות מתוך השירים הללו גם חמלה והומניות עמוקה, פילוסופיה של חיים ואמפתיה לדבר המוזר ומעורר הרחמים הנקרא אדם. והשירה הזאת, שלכאורה היא נטולת כל פאתוס וריגוש, ודומה יותר לרשימה עיתונאית מאשר להשתפכות פואטית, יודעת להצביע על המחסומים האנושיים שלנו טוב יותר; לשחק בהם, להדס סביבם ללא מורא, ולהפתיע ללא הרף. ומבחינה זו היא שירה מיסטית לעילא.

גורם להרהורי תשובה

מילוש כתב כתיבה מלאת אמונה, שלפעמים גורמת לי להרהורי תשובה. אל מול הכאב והסבל הוא יודע כי הא-לוהים הכרחי: "אבל יש בעולם הזה יותר מדי תועבה וכיעור,/ האמת והטוב מוכרחים, על כן, להיות איפשהו, כלומר מוכרח להיות אלוהים", כתב ב-1995. הוא פגש את האינסוף שאינו חומל גם לנוכח העוול,  גם בתוך הסבל האונטולוגי חסר הפשר, ועדיין הוא נותר לרקוד אל מול הדרת המלך. הוא עצמו אמנם איננו מבין מדוע הוא עושה זאת, אבל הוא ממשיך. הנה, תקראו ותחושו:

 מַר לְהַלֵּל אֶת אֱ־לֹהִים בְּעֵת אָסוֹן, לַחְשֹׁב שֶׁלֹּא

הִצִּיל, הֲגַם שֶׁיָּכֹל הָיָה

 

מַלְאַךְ אֲ-דֹנָי לֹא נָגַע בְּעַפְעַפֵּי הָאִישׁ שֶׁאֲנִי

– עֵד חֲסַר אוֹנִים לְסֵבֶל בְּלֹא עָווֹן – אוֹחֵז בְּיָדוֹ.

 

תְּפִלָּה שֶׁלֹּא נֶעֶתְרָה, שֶׁלּוֹ וְשֶׁלִּי.

 

בַּקָּשָׁה שֶׁלֹּא נֶעֶתְרָה: הֲלוֹם בִּי

וְלוֹ תֵּן בִּתְמוּרָה, חַיִּים רְגִילִים.

 

בְּמִסְדְּרוֹנוֹת בָּתֵּי הַחוֹלִים פּוֹסַעַת חֶמְלָה אֱנוֹשִׁית רָפָה,

כְּמוֹ חֹרֶף שֶׁאַךְ זֶה הִפְשִׁיר.

 

וּמִי אֲנִי, הַמַּאֲמִין, הַמְּרַקֵּד אֶל מוּל הַדְרַת הַמֶּלֶךְ?

ׁ(על גדת הנהר. מפולנית: דוד וינפלד, עמ' 12).

 ואיך הוא מרשה לעצמו. איך זה שכוכב אחד לבד מעז. איך הוא מעז, למען השם, לדבר במאה עקובת המלחמות הזאת על מלך, ועוד בפשטות ילידית שכזאת. ואיך הוא מעז לרקוד לפניו. אבל הוא מעז, ואולי הוא קיבל זאת בדרך-לא-דרך מהבעל שם טוב ומהעולם החסידי שעדיין רווי בכל אבן בפולין, תלוי וצרור בענפי העצים ובירוק העד, עולה ובוקע וצועק מן האדמה. הוכחה להשערתי זו אפשר למצוא בשירו 'משל חסידי':

מֵאֲרָצוֹת הַרְבֵּה, מִמְּחוֹזוֹת רְחוֹקִים, מִכְּפָרִים וּמִכְּרָכִים שׁוֹנִים

נִקְרֵאנוּ אֻשְׁפִּיזִין אֶל אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ.

וְהִפְלִיאוּ אוֹתָנוּ אֲגַמָּיו, בֻּסְתָּנָיו,

מַקְהֵלוֹת הַצִּפּוֹרִים וְהָעֵצִים לְמִינֵיהֶם.

אַגַּב שִׁיטוּט בַּחֲדָרִים חָזִינוּ בְּפִלְאֵי פְּלָאִים,

זָהָב וְכֶסֶף וּפְנִינִים וַאֲבָנִים יְקָרוֹת.

יָמִים אַף שָׁבוּעוֹת יִקְצְרוּ מֵרְאוּתָם.

 

וּבְעֵת נָפוֹצוּ הָאוֹרְחִים בְּרַחֲבֵי הָאַרְמוֹן,

הִתְעַקַּשְׁתִּי אָנֹכִי וַאֲבַקֵּשׁ אֶת חֲדַר הַמֶּלֶךְ.

ויביאני לְפָנָיו. ובפתאום הַכֹּל

גַּז וְנֶעֱלַם. הוּא  לְבַדּוֹ, הַזּוֹהֵר,

בְּמַעֲשֵׂי הַלְּהָטִים, יָצַר אֶת הָאַשְׁלָיָה

(שם, עמ' 25). 

 ושוב מילוש כותב על מלך ובשיר זה הוא מודע לחלוטין לעולם החסידי ומתכתב ישירות עם אחד מן המשלים החסידיים החשובים ביותר. מדוד וינפלד – המתרגם של שירת מילוש לעברית – שמעתי שמילוש קיבל מסורות חסידיות מהמשורר והחוקר סטניסלב וינצנז, יליד הרי הקרפטים שהיה אוהב ישראל אמיתי. וינצנז, שיצר קשרים עמוקים עם החסידים שחיו בהרי הקרפטים בימים שטרם מלחמת העולם השנייה, תרם רבות למחקר העוסק בהבנת דמותו הממשית של הבעל שם טוב ולהבנת עיסוקו כמרפא. בנוסף לכך מילוש קרא, וחזר וקרא, את האנתולוגיה האנגלית 'שנה של חסד' – אוסף מובאות והיגדים תיאולוגיים ופסיכולוגיים-דתיים שכולל הרבה מובאות חסידיות, וניתן להניח שקרא גם את "אור הגנוז" של מרטין בובר. הוא  עסק רבות בקבלה, וכאשר ביקר בישראל ביקש לפגוש בירושלים את אלמנתו של גרשם שלום שבהגותו התעניין.

כל מיני מזמרים עומדים

החסידים, וראש לכולם הבעל שם טוב עצמו, הרבו להמשיל משלים. משהו ביכולת להעביר את המחשבה לעולם אחר, מלא פנטזיה ודמיון, הצית את דמיונם של צדיקי אוקראינה ופולין – בעיקר בדורות הראשונים של תנועת החסידות – והם עיגנו רבים מרעיונותיהם העמוקים במשלים וירטואוזיים ובמעשיות נועזות. המשל הוא האפשרות לגעת בדברים שאינם ניתנים לנגיעה; לדבר בעקיפין על מה שאין לדבר בו כלל. דווקא בכניסה לעולם שבו "אמת" ו"שקר", "מציאות" ו"דמיון" אינם המגדירים העיקריים,  והעיקר הוא סיפור טוב עם עלילה מושכת – ניתן לחדור לנקודה עצמה, שהיא מעבר לכל רשת-ייחוס, ותהיה זו אף רשת האמת והשקר.

לא פעם אנו מבקשים לומר משהו באופן משמעותי, ממשי ונוגע, אלא שלא פעם הבקשה הופכת לאלימה וגם לנוירוטית, והדבר חומק. הוויתור על הצורך לומר משהו, והיכולת להיסחף לתוך יער עבות של פרטים ועלילה (שלרוב משכיח בהכרח גם את הנמשל), הם שמולידים מתוך המשל התגלות ממשית. המשל אפוא הופך להיות הדבר עצמו. מובן שיש גם נמשל, ולכאורה לא בא המשל אלא כדי לבוא דרכו אל הנמשל, אבל רק לכאורה. כי הנמשל הוא פענוח ספציפי, ומסוים מאוד, של האינסופיות המשלית, של המדיום ההופך מאליו כבר למסר. 'הנמשל מובן', נכתב ונחתם בחכמה רבה בסיום  משלים חסידיים רבים, ורק המשל הוא הוא שאינו מובן והוא שמצריך דיבור נמשך, פירוט ולימוד.

דומה כי בשל כך התנגד גם רבי נחמן מברסלב להעמסת פירושים על מעשיותיו: "אמר לעניין הסיפורי מעשיות שסיפר, שטוב יותר היה לבלי לגלות בהם שום רמז להיכן הם מרמזין. כי כשהדבר נסתר יכולין לפעל בו יותר מה שצריכים. אך הוא מוכרח לפעמים לגלות איזה רמז בעלמא למען ידעו שיש בהם דברים נסתרים" (שיחות הר"ן, קנא). כאשר הסיפור משוחרר מכל אג'נדה ומכל יעד ידוע מראש הוא מלא בחופש, הוא יודע להיות הוא עצמו ו'יכולין לפעול בו יותר מה שצריכים'.  

הנה המשל החסידי הנפלא שמוסר נכד הבעש"ט בשם סבו. אותו משל שמילוש, בשיר הנזכר, מתכתב איתו ישירות:

כי שמעתי משל מאא"ז זללה"ה למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עיניים זו לפנים מזו. וגם סיבוב מן כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים בכדי שיראו מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא וייטול… וכרוזים יוצאים כל מי שיבוא אל המלך ייתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו ומי הוא שאינו רוצה בזה?! רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה אורכה וגובהה ושאר דברים המבהילים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור. ויש מהם שהולך כמה חומות זו לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבא לפנים מן החומות. ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו אוצרות ממון נסוג אחור, אף על פי שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים ואין חומה, מכל מקום אחר אשר כל חומה וחומה גבוהה ורחבה מראשונה ואיומה כדי להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך.

הקדושה מזוהה עם ההפוך למובן מאליו, היא איננה הבנלי אלא דווקא החריגה ממנו; הריצה של עולם היום-יום אל הקודש שמעֵבר. המלך חבוי מסתתר, אולם יחד עם זאת הוא כמֵה ומייחל למפגש, ליחס, לחיפוש של הזולת אחריו. הדבר שהוא חפץ בו ביותר הוא שיבואו אליו. וכל "המשחק" הזה הוא רק כדי לייקר את המפגש,  להציל אותו מלהיות זול ומאוס וטריוויאלי. אך רוב העולם נרתע לאחור. ההסתרה נראית לו רצינית ומרתיעה, והוא חוזר אל החיק החמים של המוכר ומוותר על החיפוש. בעולם ילד אין מקום לסתם חולמים, הוא נזכר שאמרו לו בגן ובבית הספר, והוא נסוג. הוא הרי לא מטורף.  

אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו, וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד… וכשבא לחומות ולנהרות וחילות ודובים, וכל המבהילים ומסתירים את פני המלך, תמה עצמו למאוד; מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על בנים תסתיר עצמך בהסתרות כאלו ואני אנה אני בא וצועק… ובכוח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכוח… ובראות אביו געגועיו ומסירות נפשו ושוועתו עלתה באוזני אביו המלך והסיר האחיזות עיניים הללו וירא אין שום חומה ולא שום מסך מבדיל, רק ארץ מישור וגנות ופרדסים והיכלי עונג ומשרתי המלך עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמלך יושב על כיסא מלכותו והארץ האירה מכבודו… ויושט לו את שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו… ועתה בני אהובי עבור בכל העולם והנה מהודי נתתי עליך ואורי על פניך מאירים ולבושי תלביש וכתר יתן בראשך למען דעת כל עמי הארץ כי בני אתה… ועתה בני אל תירא ואל תחת כי אורך אורי ומלכותי בכל משלה לך היא… והנמשל מובן (דגל מחנה אפרים, הפטרת פרשת כי תבוא).

כל מחפשי המלך חוזרים לאחור. יש להם לאן לשוב. החיפוש הוא אחרי הכול לוקסוס, הרפתקה מאתגרת לימי הנערות, נסיעה למזרח עם כל החבר'ה, אבל זה לא חיפוש של אין ברירה. רק לבן המלך אין ברירה – מעיו הומים אל אביו, המלך. ארמון המלך הוא מקומו. בן המלך בוכה, צועק ומשווע עד אשר שוועתו באה אל אביו המסתתר, והשוועה מולידה וממלאת את האב ברחמים גדולים על בנו, על העולם הזה שכדי להתקרב בו יש צורך להתרחק, והוא חושף כי הכול לא היה אלא אחיזת עיניים. פתאום  מתגלה הקודש במלוא פארו ונכחותו ומתברר כי כל החומות הגשמיות המסיחות את הדעת לא היו אלא מכתבי געגוע ולחישות אהבה. הנה מתרחש המפגש ומתברר כי המניעות לא היו אלא פיקציה שתכליתה ליצור עניין ושמחה.

אחד מצדיקי החסידות, ר' יצחק איזיק סאפרין מקאמרנא (1874-1806), שהיה אדמו"ר לאלפים ומחבר פורה בכל מקצועות התורה – מקרא, מצוות, הלכה, תלמוד ירושלמי, מגילות ומשניות, ובעיקר יצא שמו בתורת בקבלה – נתן משמעות מעניינת למשל זה. לדידו של הרבי מקאמרנא, אדם המחשיב את עצמו לאין בטל לחלוטין לאור הא-לוהי וכלל אינו רואה רע ("וכל שרואה ושומע, אף מעשה הרשעים, אף דברים גשמיים [ו]תאוות עולם הזה – הכל מחזיר אל הקדושה") – זוכה לשכינה הניתנת לו. זהו הבן שאינו אומר נואש ובסופו של דבר מגיע עד לחדר המלך. כך, בעוד מרבית האנשים מסתפקים בהשגות רוחניות נמוכות, הרי שאיש האמת חותר להגיע אל הדבקות ואינו מרים ידיים עד שהוא אכן זוכה בה (נוצר חסד על מסכת אבות, פרק ה, משנה ז, ד"ה "וחילופיהם בגולם").

מילים ובדלי האשליה

היכולת של מילוש לחדור לתוך הגנום החסידי ולתפוס את עצמו כאותו בן מלך המגיע אל אביו היא מרשימה. זוהי הפנמה של אחד היסודות העמוקים ביותר של התפיסה האימננטית של הבעל שם טוב. אלא שמילוש הולך מן המשל החסידי אליו עצמו – הוא וחבריו, בני המאה הזו, נקראו אל המלך. אלא שבעוד חבריו נפוצו ברחבי הארמון, שקעו בבורגנות מובנת ומוכרת ואיבדו את להט החיפוש, הוא – המשורר – אינו מניח עד שהוא בא לחדרו של המלך. זוהי החוויה הפואטית בהתגלמותה: הגילוי הנמשך שהמציאות הייתה אשליה. ומה שנותר אלו הן מילות המפגש שהן ההתגלות במלוא ממשותה. הן ההאצלה של המלך על אותו אחד שלא אמר נואש, הלא הוא המשורר.

במקום נוסף בשירתו מזכיר מילוש את העולם החסידי:

וְזֶה הָרִקּוּד שֶׁל הַהַרְמוֹנְיָה הַפִּיּוּס

הָיָה רִקּוּדָם שֶׁל חֲסִידִים מְאֻשָּׁרִים (וזרח השמש ובא השמש, מפולנית: דוד וינפלד, עמ' 42).

החסידים נתפסים אצלו כמתווי הכוריאוגרפיה של השלמות, של השלם העולה מתוך הקרוע. אולם ריקוד זה מגיע לאחר בקשה נמשכת וחיפוש שאינו אומר נואש. וזהו ריקוד מלא אושר ומפוכחות, וזהו ריקוד של הרמוניה ופיוס.

 ספרו של אלחנן ניר "אם רץ לבך – רוח וקודש בחיי היום-יום" ראה אור לאחרונה בהוצאת 'ידיעות ספרים'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בתמוז תשע"א, 8.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 ביולי 2011, ב-גיליון בלק תשע"א - 726 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: