אגדות לוז / רבקה שאול בן צבי

 

צבי לוז, אחד מן המפתיעים שבסופרים הישראלים, נותר עלום משך כל השנים ונודע רק במחקריו. פרס רמת גן שניתן לו לאחרונה על מפעל חיים משיב את שבותו הראויה

העדיף תמיד את הליריקה הדקה. יוסף זריצקי, ציור לפי ורמיר, 1956

בשנת 1965 קיבל צבי לוז את פרס חולון על ספר הביכורים "מקום שהנחלים הולכים". יחד איתו קיבל את הפרס עמוס עוז. שני אנשים צעירים ומוכשרים מאוד, שעשור מפריד ביניהם, עמדו יחד והאזינו לדברי שבח והלל מוצדקים. האחד הפך בינתיים לאייקון ספרותי, קיבל פרסים חשובים  ותורגם לשפות רבות, והוא נחשב כמועמד מוביל לפרס נובל.  השני, מתוך רצונו האישי, העדיף שלא להיחשף, ושמו לא נודע בציבור הרחב. ולא שהפסיק לכתוב ולפרסם. הוא כתב רבות, וגם זכה לביקורות טובות.

אחרי הספר הראשון פרסם עוד שני קבצים של סיפורים קצרים ולאחר מכן טרילוגיה בשם "אגדות המקום" שזכתה לשבחים ואף להצלחה מסחרית. אחר כך הופיעו רומנים נוספים. אחרי האחרון שבהם, "מכאן ועד היכן" (1990), החליט לוז שמיצה את עצמו, וחדל לכתוב סיפורת. במקביל פיתח לוז קריירה אקדמית משגשגת ופרסם מחקרים רבים, רובם המוחלט בתחום השירה, ונוסף לכך שני ספרים של מסות אישיות. אולם לאחר עשרות שנים של כתיבה מוצלחת נשאר שמו עלום כסופר, והוא מוכר בחוגים סגורים בלבד. אפילו כותבת שורות אלה, שהשתדלה תמיד להיות מעודכנת בסיפורת הישראלית, לא הכירה את כל היקף יצירתו של אחד הטובים שבין סופרינו.

אגדות המקום

שלושת כרכי הסיפורים הקצרים שפרסם לוז מכילים סיפורי מופת של ממש, בצד סיפורים טובים אך בעלי ערך מוגבל. הסיפורים המשובחים בלבד ייכללו בכרך החדש העתיד לצאת לאור בשנה הקרובה. ביניהם אציין את הסיפורים "הדסה"  ו"עד ערוב היום" ("מקום שהנחלים הולכים", 1965), "גם מורדות ההרים" ("עונות" 1970), "במתים חופשי" ו"אחים" ("מאזן" 1980). חטיבה בפני עצמה היא סיפורי נוער משובחים שיצאו לאור בקובץ "ציד יונים" (1981). סיפוריו הקצרים של לוז מתאפיינים בתמציתיות רבה. אין מילה מיותרת. רובם עוסקים בקשר שבין היחיד לבין עולמו החברתי; הסיפורים הללו ברורים ובהירים, אבל תמיד עם נופך של חידתיות המזמינה את הקורא להשיב לשאלות שהטקסטים מעלים בלי לתת תשובה חד משמעית או תשובה בכלל. בסיפור "הדסה" למשל, עולה חידת החלוצה הצעירה שלמרות הזדהותה עם ערכי הקיבוץ אין היא משתלבת חברתית ואף אינה מצליחה להינשא. התשובה דורשת ליקוט רמזים דקים, כמו חלקים של פאזל (טקסט וניתוח של סיפור זה מופיעים באתר "דעת").

 בשנות השבעים כתב לוז טרילוגיה בשם "אגדות המקום", שנושאה הידרדרות הקיבוץ. לטרילוגיה זאת נוספו אחר כך שני ספרים העוסקים בנושא מזוויות אחרות: "נפשו בכפו" על דור המייסדים בראשית המאה העשרים, ו"מכאן ועד היכן" המתאר את החורבן הסופי של הקיבוץ, הרבה לפני "הביתה" (המוצלח) של אסף ענברי. דומה כי לוז הוא הסופר היחידי שכתב על הקיבוץ "מבפנים", כמי שחווה אותו מינקותו. האחרים בזמנו שכתבו על הקיבוץ, כמו יזהר, שחם, מוסנזון, מלץ ואחרים, לא זכו לאותה היכרות עמוקה ופנימית עם מושא כתיבתם. הטרילוגיה "אגדות המקום" היא הפרי הבשל והמעניין  ביותר של לוז. הספר כתוב בסגנון אפי מוצק, בכתיבה קלאסית בהירה ומופתית, בשילוב יסודות פיוטיים וסמלניים המשרים על הטרילוגיה אווירה של דמדומי חיים. כמו בסאגות רבות ניכרים הסימנים המוקדמים כבר בדור המייסדים, כמתבטא בספר שמחוץ לטרילוגיה "נפשו בכפו".

"אגדות המקום" מספר על  בני המייסדים האפופים בהילת אבותיהם, אך סימני הירידה כבר ניכרים בהם. הרומן נפתח בפטירת זקן המייסדים ובנעילת דירתו הישנה ובהעברת המפתח למגרת שולחנו של יאיר, בכור הקיבוץ ואחד ממנהיגיו בהווה של הסיפור. פסקה קלאסית יפה, אפופת סמליות דקה, כמיטב הכתיבה האירופית. יאיר, אחד ממנהיגי הקיבוץ, מרשה לעצמו להפליג מעת לעת הרחק מביתו-אשתו אל עבר מאהבות לשעה. אחותו מירה, דמות נשית, יפה ואצילית, חשה סלידה וניכור, במיוחד מחדר האוכל המבטא את ההמוניות והאפרוריות הקיבוצית, אבל רתוקה אל הקיבוץ בכבלי מורשתה. גורלה האישי של מירה נשזר סמלית בגורל הקיבוץ. בניו של יאיר מייצגים אפשרויות נפשיות שונות. יפתח הוא לכאורה הצבר המיתולוגי, אך הוא נושא באישיותו את חותם האבדון. ארנה הולכת בדרכי אביה. ביתר שאת (אגב, סגנונו של לוז מאופק בעניינים שבינו לבינה). הילד רן עתיד לפתח את עצמו כאיש מדע,מחוץ לקיבוץ.

דמות בולטת אחרת של בן מייסדים הוא דובל'ה, צבר מגושם ואלים, "צמח שעלה בצל" כדברי יאיר. את הסאגה חותם הארכיבר, מנהל הארכיון, שהוא אחרון הוותיקים, ברומן שנספח לטרילוגיה מבחינת תוכנו וחותם אותה (אם כי מעט נופל ממנה), והוא בן דמותו של המחבר:"מקבל אני עליי את קץ תקופתי כחוק הטבע", הוא אומר לקראת סוף הרומן.

פשטות ושאיפה לאמת

לוז כתב גם רומנים אחרים: "שומר רוח", "שקפים" ו"הצטלבות". מי שמבקש ללמוד על גדולתו של לוז מוטב שלא יתחיל את מסעו ברומנים הללו. "שומר רוח" הוא אומנם רומן מפתח טוב ומעניין שבמרכזו דמות המהווה מעין בבואה ספרותית של ברוך קורצווייל ושל דמות נוספת מהאקדמיה שזהותה עלומה, אך הוא אינו מייצג את מלוא כוחו של לוז, וחשיבותו מוגבלת. "שקפים" מעמיד במוקד את החזרה בתשובה ואת השלכותיה המשפחתיות. זהו ספר מעניין שמבקרים גילו בו משהו מהרוח הפוסטמודרנית. "הצטלבות" הוא רומן גרוע שלא ייכלל במבחר כתביו. אבל סופר ניכר במיטבו, ואצל לוז המיטב הוא הסיפורים הקצרים והטרילוגיה, וסמוכים להם "נפשו בכפו" ו"מכאן ועד היכן" המשלימים את התפיסה הערכית המתבטאת ב"אגדות המקום".

שלוש סיבות חברו למה שנראה כעוול ביקורתי שלא ייאמן: האחת, אישיותו של צבי לוז שעליה הרחבתי את הדיבור בריאיון שפורסם במוסף זה לפני כשלוש שנים. הנה אביא את הדברים בקיצור: לוז, מאניני הדעת שבדגניה ב', לא שיתף פעולה עם התקשורת, סלד מקידום אישי ולא הקל על אלה שרצו בפרסומו. כחבר בוועדות שיפוט שונות התוודע לאווירת הסחר-מכר שבחלק מהן, ונפשו סלדה. איש לא חלקלק, שהעדיף לעזור לאחרים מאשר לקדם את עצמו.

הסיבה השנייה היא התנכלות מצד גורם חשוב. כך, לאחר מות קורצווייל, שראה בלוז כישרון אותנטי שראוי לעידוד, לא היה מי שידאג לסופר הצעיר והצנוע. 

והדברים מתקשרים גם לשנות השישים בישראל שהיו עידן של פריחת הפרוזה המודרניסטית, משמע פרוזה שחרגה ממוסכמות הכתיבה הריאליסטית לכיוונים שונים של סמלנות, זרם תודעה, חידתיות וטשטוש ההבדלים שבין פרוזה לשירה. הסופרים שזכו בהכרה גורפת כתבו באופן שונה מסופרי דור הפלמ"ח שקדמו להם. מהם סופרים מיוחדים כמו א"ב יהושע ועמוס עוז (ולטעמי, יהושע טוב יותר). לצדם צמחו גם סופרים שיכלו להצליח רק בצל העמימות המודרניסטית ופולחן הלשון שהיו מסימני התקופה. נראה שלוז נפל בין הכיסאות: מבחינה תקופתית הוא משתייך לדור תש"ח, אך הוא צעיר יותר מהסופרים הנחשבים בדור זה שצמיחתם החלה בשנות הארבעים והחמישים, כמו אהרון מגד, משה שמיר, נתן שחם, חנוך ברטוב וס' יזהר, שכתב סיפורים נפלאים לפני שהידרדר ל"ימי צקלג" שבשלו קיבל את "פרס ישראל".

קיים דמיון רב בין צבי לוז לסופרי דור הפלמ"ח, שאף הם זכו ליחס מתנכר בביקורת המאוחרת. לוז סירב להישאב למודרניזם שהתבטא באותה עת בכתיבה רבת 'הזרות' כמו בסיפוריו של א"ב יהושע, או בריאליזם הפנטסטי של אפלפלד, או בסמלנות נוסח אורפז המוקדם וכן בסיפורי האווירה של כהנא-כרמון. כחוקר אמנם נפתח לכל הזרמים, ואף כתב ספר נפלא על אודות גנסין, שהיה הסופר הראשון בעולם שכתב בזרם התודעה. בהיותו אדם אותנטי לא נצמד לאופני כתיבה נחשבים אלא  דבק בריאליזם, מתוך הכרה שזה הסגנון שמתאים ליכולותיו ולנטיותיו האישיות, וגם לתיאור חיי הקיבוץ. וחובה להדגיש: אין זה ריאליזם פשוט או פשטני ואף לא נטורליזם גס. כתיבתו של לוז מאופיינת בריאליזם מורכב שיש בו גם סממנים ליריים וסימבוליים. על מורכבות כתיבתו של צבי לוז שוקדת בימים אלה החוקרת ד"ר אביבה מהלו, הכותבת מונוגרפיה על יצירתו. והרי דבריה:

ייחודו של לוז כסופר נעוץ בעובדה שהוא בוחן את חיי הקיבוץ משתי זוויות ראות עיקריות: הן של צבר בן הקיבוץ שגדל והתחנך לאור ערכיו הקולקטיביים, והן כאינדיווידואליסט שהתרחק מהקיבוץ בתקופות שונות בחייו, ושופט אותו מבחוץ בעיני מבקר מחמיר. גם לשונו מורכבת משילוב בין שפת צברים, לעתים במכוון עילגת, ובין לשון לימודים שינק מבית אביו, לשונו של ביאליק. בכלל, סודו של לוז הוא סוד הכפילויות בין בתכונותיו כפי הוא מציין בעצמו באחת ממסותיו, בין ביצירתו הספרותית שדמויות וארכיטיפים, מציאות ומיתוס, משחקים בה משחק מורכב של גלוי וסמוי, ומכאן סוד קסמן של יצירותיו.

הקים לתחייה משוררים

לפנינו אפוא סופר מעניין ומורכב שעולם הספרות החמיץ, אף כי אינו נופל מהמפורסמים ואף עולה על חלק מהם, כולל כמה זוכי פרס ישראל. תיקון מה, מאוחר לטעמי, ניתן בימים אלה באמצעות פרס רמת-גן הניתן השנה לצבי לוז על מפעל חיים.

מפעל חייו של צבי לוז מורכב משתי רשויות השונות במהותן, היצירה והמחקר, ועם שתיהן הוא חי בכפל עולמות. רשות אחת שהוזכרה לעיל היא הכתיבה האקדמית הכוללת בעיקר מונוגרפיות על משוררים וגם מעט מחקרים בפרוזה. אבל לא עליהם ארחיב את הדיבור, כי הם כבר ידועים לציבור הנמענים של כתבים אלה. אולם אדגיש כי לוז הקים לתחייה משוררים נשכחים, או נשכחים למחצה; שתמיד העדיף את הליריקה הדקה על זיקוקין די נור תקופתיים. כללית, יחסו הביקורתי של לוז אל היוצרים שבהם הוא דן נגזר מערכם הסגולי בלבד, ללא קריצה למקובל, לאופנתי, לנפוץ. במוקד ההערכה מעמיד לוז את ההכרה הפיוטית המקורית והמחדשת, אותה "היוודעות" שחשיבותה חורגת מהראייה האישית, ויש בה עוצמה הדוברת אל נמענים רבים.

 ייחוד הצמצום

כך כתב קורצווייל על לוז לאחר הופעת ספרו הראשון:

ייחודו של צבי לוז בצמצומו, גם לשונו טבועה בחותם האותנטיות… כנותו של לוז, התרחקותו מכל תרמית-עצמית, רוכשת לו את ממד הדיסטאנס. אבל אין מרחק של בוז, של התחכמות שחצנית ושל אינטלקטואליות שחצנית… יש בו הרבה מהפשטות האנטיפאתיטית של השואף לאמת (חיפוש הספרות הישראלית, עמ' 39).

עולמו הערכי של לוז שאוב מהציונות הקלאסית, וניכרת גם השפעה יהודית מסורתית המתבטאת בארמזים הרבים. אין אצלו הרסנות לשמה כמו אצל חלק מסופרינו הנחשבים, ואין שומר יערות שישרוף את היער. יסודות של טראגיות ועצב משמשים בערבוביה יחד עם אהבת החיים והבריות. לוז מכונן עולם על אורותיו וצלליו, בסגנון אמין, עשיר וצנוע כאחת, שלעולם אינו גולש לפולחן לשון דקדנטי. "ועל כל זאת" (כלשון פרס ישראל), בחרה ועדה מכובדת לתת לו את פרס רמת גן על מפעל חיים. ואולי תיסלל מעתה איזו דרך לתיקון עוול קדמון ומתמשך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-30 ביוני 2011, ב-גיליון חוקת תשע"א - 725 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. בהיותי סטודנטית באוניברסיטת בר אילן של שנות ה- 80, היה לי הכבוד ללמוד אצל פרופ׳ צבי לוז, ובמקביל קראתי בשקיקה את כל ספריו. דמותו של הקיבוצניק באוניברסיטה הדתית היתה לי לחידה, וכשהמלצתי למכריי על ספריו, הבחנתי שהוא אנונימי מדי. רציתי מאוד להביע בפני המורה המרשים את התרשמותי מספריו, אך כסטודנטית צעירה וביישנית נמנעתי מן המבוכה. לוז עסק בסופרים עבריים שונים, אבל בשיעוריו הוא מעולם לא הזכיר את ספריו. אני קוראת עכשיו את המהדורה החדשה של אגדות המקום, ושמה לב ששלושים שנה יצרו אצלי פרספקטיבה שונה כלפי ערכי העבר. אני מקווה שהמהדורה החדשה תביא לספריו של צבי לוז עדנה מחודשת, ומאחלת לו בריאות טובה והרבה נחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: