כאשר מנהיגים טועים / אריה מלקיש

 

רבים שאלו למה קורח, שפיקח היה, הלך אל האבדון. אך טעותו של קורח היא שיקוף הפוך של טעותו של המנהיג הגדול בפרשה הקודמת – משה רבנו

סנדרו בוטיצ'לי, עונשו של קורח, 1445–1510

 

שלושה משברים גדולים פקדו את עם ישראל במדבר: חטא העגל, חטא המרגלים ופרשת קורח. בחטא הראשון לא נכח משה בתוך העם. מרד קורח היה תוצאה ישירה של משבר המרגלים, והוא נכפה על משה מבחוץ. סביר להניח שמשה רבנו שגה בשילוח המרגלים – אם באופן שילוחם ואם בהרכב המשלחת או בניסוח משימתה. גם אם בפועל חטאו המרגלים עצמם, אי אפשר לפטור את משה מן "האחריות המיניסטריאלית", כי העניין היה נתון מלכתחילה לסמכותו הבלעדית. מה הוא שורש טעותו של ענק הענקים הזה?

ההפטרה מיהושע, שמספרת על הצלחת שילוח מרגליו למרות הסיבוכים הקשים ביריחו, היא אבן הבוחן בסגנון "מצא את ההבדלים". יהושע בוחר במשלחת מזערית – רק שני אנשים – בהתאם למספר הישרים שבמרגלי משה. ככל שרשת הריגול גדולה יותר, גדל גם הסיכון. מרגלי יהושע נותרו בחשאיותם ובאלמוניותם והיו חייבים דיווח לשולחם בלבד, ולא לעם, לכן לא נשקפה סכנה למורל העם מהעיוותים האפשריים בדיווחם. מרגלי יהושע לא נאלצו לחשוב על הקשר בין אופי הדיווח לשמירת מעמדם בעם, כי המצביא ביטל את הזיקה לרייטינג מראש. משימת מרגלי יהושע נוסחה בתכלית הפשטות והקצרנות הצבאית, ולא היה ניתן להסיק ממנה שום מסקנה צדדית.

ענוותו הטעתו

"אין חכם כבעל ניסיון", וליהושע היו 40 שנה ללמוד את הלקח, לנתח את סיבוכי פרשתנו וחצוב נתיב לתיקונם. יהושע למד משגיאות קודמו, אך למשה לא היה ממי ללמוד. הוא היה החלוץ, המנהיג הראשון של העם, שזה עתה נוצר. עם כל גדולתו של משה, איש אחר הוגדר כ"החכם באדם". משה דווקא העניו מכל, ותכונתו המופלגת הזאת גורמת לו לראות את עצמו כאינו טוב יותר מאחרים. הנטייה הטבעית של כל אדם – לראות בזולתו את בבואת עצמו – איננה מאוזנת במקרה הזה בזיהוי מפוכח של חסרונות הזולת. הרי "אינני טוב ממנו", לכן אם אני הייתי מתנהג במקרה מסוים כך וכך, אין שום מקום להניח, כי נשיאי ישראל המהוללים יתנהגו גרוע ממני!

הדבר טבוע בטבעו של משה. רק הענווה המופרזת הייתה מסוגלת לשמור על אדם הכי חשוב בהיסטוריה האנושית משחצנות הרסנית, אך מאידך מידת הענווה סימאה אותו מלראות באחרים את אותן המגרעות, שלא הייתה להן שום אחיזה בו עצמו. משה היה מזוהה ללא פניות עם משימתו הא-לוהית. הוא לא היה מחפש לעצמו טובות הנאה נלוות מסוג כלשהו. אפילו לבניו לא סידר כל ג'וב, ועל אשתו היפה ויתר למען כוננות ספיגה מתמדת מחרון אפו של ה' על חטאי העם. שמירת היכולת להיות כשיר תמיד לקשר ב"קו האדום" עם ה' תבעה ממשה טהרה נצחית והימנעות משכבת זרע. משה מוכן היה לדרוש מה' למחוק אותו עצמו מכל העולמות, אם לא יסלח לעם את עוונו.

אדם כה שלם, תם וטהור אינו יכול להיות חשדן כלפי אחיו! כמו עץ הדעת טוב ורע צומח משורש אחד, כך יתרון וחסרון בנפש האדם נובעים לא פעם מנקודה משותפת.

תאוותו הטעתו

מעניין להשוות את הטעות הזאת עם שגיאת אדם אחר שאף הוא טען לכתר המנהיגות: קורח שמו. אפילו עיתוי התמודדותו עם משה אינו מקרי. שפל המדרגה, שאליו הגיע הדור בעקבות פרשת המרגלים, היווה פתח יחיד במינו להסתננותו של קורח אל פסגת העם. על ים סוף ומול הר סיני לא היה לו מה להציע. אך כאשר נגזר דינו של הדור אף הושפל ייעודו ל-40 שנות הכחדה במדבר, קפץ קורח בראש: כדי סתם למות, איננו זקוקים למשה, אפשר גם בלעדיו! גם "האחריות המיניסטריאלית" למחדל המרגלים הייתה בעוכריו של משה כפי שמשתמע מהעקיצה הארסית של דתן ואבירם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם תשתרר" (במדבר טז, יג). קורח בונה את עצמו מצרת משה כפי שהנצרות תבנה את עצמה מאוחר יותר מחורבן יהודה. 

אמנם שום ריק ופוחז לא יכול היה להתעלם אז מנוכחות ה' הגלויה בעם ישראל. כיצד יגיב על המרד ריבון העולם? איזו תיאוריה בעניין הזה בנה לעצמו קורח, שהרי כלל לא השתייך לריקים ופוחזים?

כאן מצאה לה ביטוי אותה התכונה האנושית כל כך, שמנעה ממשה לחזות מראש את התנהגות המרגלים: מדידת אחרים לפי מידתך. לא בכדי השתמש משה בעצת יתרו רק באופן חלקי: במקום "אנשי חיל יראי א-להים אנשי אמת שונאי בצע" (שמות יח, כא) בחר משה רק "אנשי חיל" (שם יח, כה). אין ספק, שמשה חפץ באנשים הכי טובים, אמנם שילוב כל התכונות הנעלות לפי הצעת יתרו לא היה בנמצא, ונותר להסתפק ברע במיעוטו. בין הנבחרים הללו בלט קורח. הוא איש חיל, אך אינו שונא בצע!

זאת הייתה זווית הראייה שלו כלפי משה: אם אני דואג גם לעצמי, לא יתכן שמשה שונה ממני! הנה בחר לכהונה את אחיו – פרוטקציה ברורה! והסתמכותו על ה' במקרה הזה – סתם תירוץ! אמנם אין לפקפק בבחירת משה עצמו ע"י ה', אך הבחירה הזאת נעשתה לתכלית מסוימת: להוביל אותנו לארץ כנען. בוטלה התכלית, פג תוקף הבחירה!

היה בכך הגיון צרוף למדי, אמנם קורח לא לקח בחשבון שיקול נוסף: משימת חינוכו של דור העתיד, שלא ידע את שוט הנוגשים, ושיזכה בעוד 40 שנה לכבוש את הארץ ללא מרידות במנהיג העם דאז. רק משה ולא קורח מסוגל היה להתמודד עם המשימה החינוכית הזאת, שהכריעה את קו העתיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011

פורסמה ב-23 ביוני 2011, ב-גיליון קרח תשע"א - 724 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: