לבו החי של כלב / אורי וייל (לפרשת שלח לך)

 

האמת הגדולה הבוערת בלבו של כלב אינה טרודה בראיית ההשתקפות המועדת לכזב של המציאות. לצד הכוח הגדול, יש בדרך זו חיסרון שאינו מאפשר לה להנהיג באמת

איור: מנחם הלברשטט

כבר בהיותי ילד, סיפור המרגלים העלה בי את השאלה מדוע נבחר בסופו של דבר יהושע להנהיג את ישראל – ולא כלב, המתנשא בפרשה זו כמופת של אמונה. בקריאה מאוחרת ומבוגרת יותר חשתי שהמקרא עצמו מבקש להשיב על השאלה, כאשר הוא רומז לשוני בין דמויותיהם של יהושע וכלב באמצעות שני קווי עלילה מקבילים.

הקומה הראשונה של תיאור דיווחם של המרגלים חושפת רק את כלב:

….וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשר שלַחְתָּנוּ
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַש הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ.

אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד
וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שם.

…וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשה וַיֹּאמֶר:
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. 

וְהָאֲנָשים אֲשר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ:
לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.

בוויכוח הראשון כלב ניצב לבדו מול שאר המרגלים – לכאורה אפילו מול יהושע. על מה הוויכוח בין כלב למרגלים? לא על הריאליה: אין מחלוקת באשר לכוחם של יושבי הארץ. המחלוקת ביניהם היא על היכולת להצליח במלחמה. המרגלים טוענים שעם הארץ "חזק ממנו" ולכן אי אפשר "לעלות אליו" ואילו כלב מצהיר הצהרת אמונה בכוחו של העם להצליח למרות הקשיים.

הפסוק הבא נראה בקריאה ראשונה כהמשך הוויכוח, אך ישנם מספר רמזים שמדובר פה על שלב חדש, המתרחש בשלב מאוחר יותר. כעת המרגלים עוברים להוצאת דיבה על הארץ ("אוכלת יושביה") ולהדגשת חולשתם ("ונהי בעינינו כחגבים") – וזוכים למענה, הפעם של יהושע וכלב גם יחד:

… וִיהוֹשעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם
וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשרָאֵל לֵאמֹר:
הָאָרֶץ אֲשר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ
טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד.

אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ
אֶרֶץ אֲשר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָש.
אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ –
וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ
כִּי לַחְמֵנוּ הֵם
סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם
וַה' אִתָּנוּ – אַל תִּירָאֻם.

הטיעון ששמענו מפי כלב בוויכוח הראשון היה טיעון אידיאולוגי שמצביע על אמונה ונאמנות, בלי קשר לניתוח המציאות. לעומת זאת, הטיעון של יהושע וכלב כאן מבוסס על ראייה אחרת של המציאות מזו של שאר המרגלים. לדבריהם, אין מקום לפחד מפני עם הארץ, שהרי "סר צלם מעליהם". במקום שהמרגלים ראו בו ענקים המסתכלים עליהם כמו על חגבים, יהושע וכלב ראו ענקים בלי צל שימיהם בארץ ספורים. גם התיאור של הארץ הוא לא התיאור הענייני על חלב ודבש המגובה בהצגת הפירות אלא תיאור נרגש: "טובה הארץ מאוד מאוד". המרכיב השלישי בתגובת יהושע וכלב הוא עזרת ה', הנוכח בקרב ישראל ("וה' אתנו"), בניגוד לטענה האמונית הסתומה יותר – "יכול נוכל לה" – שאמר כלב בדיון הראשון.

כך נחשף באופן הבולט ביותר הפער בין המקום שבו כלב עומד לבדו לבין המקום שבו עומד יהושע עמו. נראה כי כלב הוא אדם המחזיק בלבו אמונה איתנה העומדת כנגד כל רושם חיצוני. עם זאת, כשהוא פועל יחד עם יהושע, הם נותנים נקודת מבט על המציאות ולא רק חיזוק מורלי.   

שתי תגובות

המשכם של שני הצירים בכתוב ממשיך בתגובת ה'. גם כאן יש למעשה שתי תגובות, כאשר בראשונה מופיע רק כלב:                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                       

כִּי כָל הָאֲנָשים …וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשר פְּעָמִים וְלֹא שמְעוּ בְּקוֹלִי – –
אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשר נִשבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם
וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ.

וְעַבְדִּי כָלֵב – עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי
וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשר בָּא שמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשנָּה….

הרי לנו תגובה שעיקרה עונש, שממנו נחלץ המאמין, כלב. לא במקרה נזכרת כאן גם ההבטחה לאבות – אותה הבטחה שכלב מבטא את האמונה התמימה והמלאה בה.

רוח שונה עולה מדברי ה' השניים, שבהם מוזכר גם יהושע:

אֱמֹר אֲלֵהֶם: חַי אָנִי נְאֻם ה'
אִם לֹא כַּאֲשר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשה לָכֶם.
…אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ
אֲשר נָשאתִי אֶת יָדִי לְשכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ
כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשעַ בִּן נוּן.

וְטַפְּכֶם אֲשר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה –
וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשר מְאַסְתֶּם בָּהּ

… בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם
יוֹם לַשנָה יוֹם לַשנָה תִּשאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שנָה

 נשים לב: כאן העונש הוא למעשה לא עונש כלל, אלא תוצאה ישירה של תלונת העם – בדומה לטענות יהושע וכלב שהגיבו לדברים שהם ראו. הבדל נוסף כאן הוא בכינוי הארץ: כאן לא מדובר על הארץ המובטחת לאבות, אלא על הארץ אשר הקב"ה רוצה לשכן בה את דור יוצאי מצרים. גם בנקודה זו יש התאמה לדברי יהושע וכלב בציר העלילה השני, התולים את נתינת הארץ הטובה בחפץ ה' בדור הנוכחי ולא מזכירים את ההבטחה לאבות.

אפשר אולי להציג כאן הבדל עמוק ביחס לארץ ישראל: היחס של כלב לבדו שאליו מגיב ה' הוא יחס אידיאולוגי שיסודו בהבטחה קדומה, בעוד היחס של יהושע וכלב הוא יחס של חיבה הממוקדת בהווה, בקשר החי והדינמי עם ה' ובטוב הארץ.

מכלב ועד נבל

שמו של כלב רומז גם לבעל החיים כלב (כמו רבים משמות המרגלים) וכולל את המילה לב, ואילו שמו של יהושע מתקשר לדג (נון). יהושע שותק, כדג, בשעה שכלב נובח מנהמת לבו. עמדת ההמתנה השותקת של יהושע מחפשת הארה מה' לגבי האמת, ומבחינה זו – כשם שכלב מתקשר עם הלב, הפועל מדעת עצמו, יהושע מתקשר עם העיניים, ההתבוננות הרואה את המציאות שמסביב, כנדרש ממי שצריך להיות עיני העדה.

לא בכדי מוצג כלב כדומיננטי ומשמעותי יותר בסיפור המרגלים. מי שטמון בלבו כוח עצמאי יכול להנהיג דרך ולא ליפול לבלבול של הסביבה. אך סכנה גדולה טמונה בדרך הלב, ונראה שבצד גדולתם של כלב ושל חלק ממשפחתו, סכנה זו אורבת לפתחם ואף מתפרצת.    

הנקודה הבעייתית בלב היא דווקא אותה עצמאות ואותה פנייה מהחברה. למרות האמונה בטוב שבאדם, שממנה נראה שמי שיהיה נאמן לעצמו יבחר בדרך טובה, נראה שדרך זו אולי שמורה לאחריות הימים. בינתיים אנו נדרשים לקשר מתמיד עם המציאות ועם החברה כדי לאזן את דרכנו. כך נאמר במשלי: "לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ"(משלי יח, ב). הלב בקלות יכול להפוך לחור שחור, איבר שמרוב מסה קריטית של עצמאות ועצמיות קורס לתוך עצמו והופך למקור של כסילות. אז נאבד החפץ בתבונה ובהתבוננות וכל שנשאר הוא דמיונות עצמאיים המנותקים מכל הקשר.

שיקוף למציאות זו יש בדמותו של נבל הכרמלי, צאצאו של כלב. נבל מתנגד לדוד כנראה משום גאווה משפחתית ושבטית שהשתלטה על צאצאי כלב. זו התפתחה מתוך תפיסתם האליטיסטית והמנותקת וכנראה לא הייתה חפה מתחושת צדיקות גדולה. גם תושבי חברון, המשתפים פעולה עם מרד אבשלום ועושים צרות לדוד הפונה לקראת עם ישראל, הם המשך ישיר של מגמה זו. גם בשמו של נבל נמצאות אותיות הלב למפרע, ומזמורי תהילים קושרים את חטאו של הנבל בלב: "אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹהִים".  

גם אצל יהושע ניתן לזהות כאן ובהמשך בעיות הנובעות מעמדתו – אך נראה שבכל זאת התשובה מדוע נבחר יהושע להיות מנהיג ולא כלב עולה מאליה. בסופו של דבר, במיוחד בכניסה לארץ, ה' מעדיף מנהיג שיוכל "ללכת כנגד רוחו של כל איש" ולא מנהיג שמציב את עצמו כאופוזיציה מתמדת לרוחות הנושבות.     

מופת כלאב

גם אם אינו המנהיג, וגם אם יש בדרכו סכנות, חכמים ראו ערך גדול באידיאליזם העצמאי והלִבי של כלב. דמות מופתית ופלאית בהמשך הדורות, הבאה משורשו של כלב ושמה כרוך בשמו, היא דמותו של כלאב, בנם של דוד ואביגיל – דמות חידתית של בן המופיע כשני אחרי אמנון אך נעדר לחלוטין ממאבקי הירושה. כנראה ששמו קשור בשמו של כלב. אמו, אביגיל, הייתה אשת נבל הכרמלי, וסביר להניח שהשם כלאב הוא וריאציה של השם שנמצא במשפחה מאז כלב הראשון.

את כלאב מתארים חז"ל כתלמיד חכם גדול, בדגש מובהק על הלב:

…זכה דוד ויצא ממנו כלאב. ואמר ר' יוחנן: לא כלאב שמו אלא דניאל שמו, ולמה נקרא שמו כלאב שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה. ועליו אמר שלמה בחכמתו: "בני, אם חכם לבך ישמח לבי גם אני". ואומר: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר.

כלאב הוא דמותו של החכם הלומד מהמקום שלבו חפץ ובזכות כך מגיע לגדולה יוצאת דופן. כלאב יוצא מסכנת הכסילות של התגלות הלב על ידי קישור תמיד עם הא-ל. המיקוד בנקודה עליונה המתנשאת מעל התגלות הלב מוציאה אותו ממלכודת הקריסה הפנימית.

אם נלך בדרך פרשנות זו, ואפילו כדרך דרש, אולי נוכל למצוא לה מקבילה בימינו. כלב מייצג דור ראשון של אידיאליסטים, הדבקים במטרה ופונים מכלל החברה. בשעות של משבר, ייאוש ו/או תמורה תכונות אלו מרכיבות איכויות של מנהיגים. עם זאת, השלב הבא נמצא בסכנה: האידיאליזם מניב קיצוניות של ניכור מהחברה הכללית וקשב לשיח פנימי סגור הנובע מהתגלות הלב. אלו הביאו את צאצאי כלב להיות מודרים מן המנהיגות של עם ישראל.

בכל פעם שבה המקרא מציג שני צירים מקבילים, אסור שחידוד ההבדלים בין הצירים ישכיח מאיתנו את הפשט – המחבר בין שניהם. כפי שיש חפיפה בין הצירים, כך ראוי שיהיו חפיפה וחיבור בין כלב ליהושע ובין הלב לעיניים. בסופו של דבר זהו האידיאל: הנשיאה של כוח פנימי בלב, כוח שהוא איתן, עצמאי ונובע כמעיין אך אינו מזניח את המבט ואת הקשר עם הסביבה, עם החברה ועם המציאות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

פורסמה ב-16 ביוני 2011, ב-גיליון שלח לך תשע"א - 723, הגיע למערכת - פרשת שבוע ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: