בתגובה ל"חסידות – פסיכולוגיה חדשה?" מאת צבי מוזס, גיליון פרשת נשא / ברוך כהנא

קולה של הנשמה

הפסיכולוגיה היהודית שמפותחת במכון רוטנברג אינה מבקשת להעמיד תחליף לפסיכולוגיה הקלאסית אלא להעשיר אותה ולחלץ אותה ממבוי סתום. תשובה לד"ר צבי מוזס

זיגמונד פרויד

 

תודתי לד"ר מוזס על סקירתו העוסקת בספרי "שבירה ותיקון". ברוב הנושאים, כך נראה, עמדותינו קרובות למדי: שנינו רואים את הצורך בכינונה של פרקטיקה מקצועית מובהקת, שתהיה רגישה לעולם הדתי (מכון שילה, שהקים ד"ר מוזס, אכן עושה עבודה נפלאה בכיוון הזה). שנינו, כך נראה, סולדים במידה שווה מן המגמה הקיימת אצל כמה מהעוסקים ב"פסיכולוגיה יהודית" לזלזל בפסיכולוגיה הקיימת, ה"מערבית". זלזול כזה הוא כמעט תמיד סימן לשרלטנות, ומלווה בניסוחים שמעידים על בורותו של הכותב בספרות המקצועית – הן באבות הפסיכולוגיה, קל וחומר בזרמים העדכניים שבה.

באותו הקשר יש לראות את המבקשים להעמיד "תחליפים" כאלה ואחרים למקצוע הפסיכולוגיה. חשוב לזכור, תמיד, שהפסיכולוגיה אינה הזיה שצצה במוחו הקודח של מאן דהוא. מדובר בשיח עמוק ומתמשך שרבים רבים תרמו לו מפרי רוחם (כבר למעלה ממאה שנה), ורבים פי כמה נעזרו בו בדרכים מגוונות (כישלונות לא חסרים, כמובן, אבל מישהו יכול להצביע על תחום שאין בו כישלונות?). מי שמכיר, ולו במעט, את היקפו ועומקו של התחום הזה מבין כמה נואל הרעיון להציע לו "תחליף". ואכן, מבין המתיימרים לעשות זאת, לא פעם התוצאה היא רעיונות נדושים ושטחיים של "העידן החדש", המעוטרים בפסוקים ובציטוטים מהוגים חסידיים.

אבל כנראה מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. ד"ר מוזס מוצא בספרי דברים שלא עלו על דעתי, ומתוך כך מחמיץ מה שניסיתי לומר. אנסה אפוא להעמיד דברים על דיוקם.

חבר במכון היונגיאיני

מעולם לא ניסיתי להעמיד "פסיכולוגיה חדשה", שתבוא כביכול במקום הפסיכולוגיה הקיימת. כמו שכותב ד"ר מוזס על עצמו, גם אני פועל "בתוך המסגרות הקיימות, התיאורטיות והמעשיות". כחבר פעיל במכון היונגיאני, וכפסיכולוג מדריך הקשור למוסדות שיקומיים "קונבנציונליים", אני רואה את עצמי כחלק מציבור אנשי המקצוע ולא כמי שבא מבחוץ. כמוני גם יתר החברים במרכז רוטנברג, שחלקם נושאים תפקידי הוראה וניהול בעולם הפסיכולוגיה. רוטנברג עצמו לימד, כידוע, שנים רבות באוניברסיטה העברית.

אלא שדווקא כמי שבא מ"בפנים", אני מודע למבואות הסתומים שבהם נמצאת הפסיכולוגיה העכשווית, ורואה עצמי כחלק מחיפושיה אחרי דרך חדשה. לשבחה של הפסיכולוגיה אומַר שהיא מודעת לקשייה ומחפשת לעצמה כיווני חשיבה חדשים, ולשם כך היא שואבת מלוא חופניים ממחוזות הגותיים שונים – בעיקר מעולם המחשבה הפוסט מודרני, ולא פעם ממחוזות המזרח (ראויים לעיון, למשל, ספריה המצוינים של אסתר פלד על ההפריה ההדדית האפשרית שבין פסיכולוגיה ובודהיזם).

אם כך, למה לא לשאוב רעיונות מההגות היהודית העשירה? זוהי הנקודה שאני – ויתר חברי מרכז רוטנברג – מנסים לפתח.

בניגוד לדברים של ד"ר מוזס, אינני יוצא מהנחה שונה מזו של פרופ' רוטנברג לגבי סיבות הכשל; אני פשוט מדגיש נקודה אחת מהמכלול. רוטנברג מדבר על מודל האדם המערבי, שאין בו מקום אמיתי לדיאלוג בין דורות, בין אנשים שונים או אפילו בין כוחות נפשיים שונים באותו אדם עצמו. אני מנסה למצוא את שורש חוסר היכולת הזה בתפיסה שהחסידות מכנה "בחינת הישות". בין אם הצדק עִמי ובין אם לאו, אין פה ניסיון להעמיד פסיכולוגיה חדשה אלא להציע כיוון חדש שהפסיכולוגיה יכולה ללכת אליו. אם המקצוע מחפש, בדיוק בתקופה הנוכחית, כיוון כזה, מדוע אי אפשר להציע את היהדות כמקור אפשרי של תובנות מרתקות?

צודק ד"ר מוזס ש"מגמת החסידות היא הדרכת עולמם הרוחני של יהודים בעבודת ה', ולא טיפול פסיכולוגי". אבל האם העובדה הזו, הנכונה כשלעצמה, סותרת את האפשרות שמורי החסידות הצליחו להעמיד תמונה מופלאה ומרתקת של האדם, שהמטפל הפסיכולוגי יכול להשתמש בה לצרכיו? אנסח זאת ביתר דיוק: אם תמונת האדם החסידית היא אמיתית ומדויקת, האם ייתכן שאין לה קשר  למצוקותיו של האדם המציאותי, כפי שהוא? כשאדם מגיע לטיפול כשהוא מדוכא, כשהוא טרוד בחרדות שונות או בכל מצוקה אחרת, האם ייתכן לנסות להבין את מצוקתו בלי לזכור שבין הקולות שהוא מתמודד עִמם נשמע גם (ובעיקר) קולה של הנשמה? האם ייתכן שיש כאן נקודה שהפסיכולוגיה ניסתה עד כה להתעלם ממנה, והגיע הזמן להתחיל לקחת אותה בחשבון?

"נראה שההסבר הביו-כימי לסכיזופרניה, למניה דפרסיה וכדומה", כותב ד"ר מוזס, "משכנע הרבה יותר מהסבר דתי-חסידי, ולא נראה לי שניתן לזהות בחשיבה הסכיזופרנית סממנים של היסוד הא-להי הטרנסצנדנטי של האדם". אני מבין מטון הדברים שאני אמור לחלוק על הטענה הזו. אבל מה לעשות? המחקר האמפירי הקיים אכן תומך בהשערה הביו-כימית למחלות האלה (אגב, בספרי – בעמ' 141-  אני כותב בפירוש שאינני מנסה להציע "הסבר" למחלה אלא אפשרות להתחבר לפנומנולוגיה שלה).

ועדיין, האדם הסובל מהן הוא אדם, ויש בו נשמה א-להית. איך מתבטאת אותה נשמה במצב הבלתי אפשרי הזה? האם ד"ר מוזס מעלה על דעתו שהיא פשוט נמצאת לה איפשהו, דמומה ובלתי מורגשת כלל? או שמא היא מנסה להופיע במציאות בתוך "הכלי השבור" של התודעה החולה, מסתבכת בהופעותיה ומוסיפה בכך ממד נוסף לאותה שבירה?

אם ניאחז באפשרות השנייה נצטרך לחפש "מפתח" להופעותיה השבורות של הנשמה, שבעזרתו נוכל לראותה במקומות מפתיעים למדי. אני משוכנע שד"ר מוזס מכיר היטב את עבודתו של פרויד – האם פרויד לא לימד אותנו לראות כוחות נפשיים שונים (מיניות, למשל) בתופעות הנראות, לכאורה, נטולות כל קשר למקורן? כל טענתי היא שהחסידות מלמדת אותנו, בצורה דומה, לשמוע את קולה של נשמתנו במסווים שנראים לנו נטולי קשר למקורם.

תרומה תרבותית

מעבר לכך. אי אפשר לחלוק על כך שהפסיכולוגיה המודרנית היא תופעה שמשמעותה משתרעת הרבה מעבר להיותה תחום מקצועי מוגדר. רעיונותיו של פרויד השפיעו – ומשפיעים – על הצורה שבה אנשים מבינים את עצמם ואת חבריהם. כולנו הפכנו מומחים לזיהוי מקורותיהן היצריים של תפיסות עולם, של אידיאולוגיות והתנהגויות כאלה ואחרות. הוגים מאוחרים יותר לימדו אותנו להבין את מקומם של המשחק, של האמפתיה וכדומה – והתבוננות מעמיקה בתרבותנו תלמד אותנו כמה חדרו גם מושגים אלה לתרבות העכשווית. אם הפסיכולוגיה היהודית תוכיח את עצמה ככלי מקצועי רב ערך (ואני הראשון להודות שמדובר בתהליך הנמצא בחיתוליו), האם לא תוכל להיות לכך השפעה תרבותית כלשהי? האם לא תהיה בכך תרומה תרבותית, שהשלכותיה יהיו הרבה מעבר לשאלות המקצועיות?

אני מודה ברצון שמחשבות כאלה הן חלק מהמוטיבציה שלי לעיסוק בנושא, אבל מסכים עם ד"ר מוזס שאמת המידה היחידה להצלחה חייבת להיות מקצועית.

אפשר לחלוק על האינטרפרטציה שאני נותן למקורות החסידיים, אבל אני מתקשה להבין את האמירה שעדיף היה אילו הסתפקתי ב"ביקורת על תפיסת האדם בפסיכולוגיה המערבית" ובהצבעה "על גישות קיימות שאותן רצוי לפתח על בסיס ההנחה המטאפיזית המכירה בקיומה של נשמה", ואת ההתנגדות לניסיונות הממשיים שלי לפתח גישה כזו. לדעתי, עדיף היה אילו ניסה ד"ר מוזס לבקר את דבריי מבחינה מקצועית, ומראה כיצד ניתן היה להוציא מהחסידות (ומיתר מקורות היהדות) תפיסות פסיכולוגיות מעניינות ומרתקות פי כמה מאלו שמצאתי אני. אני מאמין שעבודתי בתחום אינה אלא צעד קטן בדרך ארוכה. רוטנברג היה אולי הראשון בפורצי הדרך הזו. חברי המרכז ואני מנסים, כמיטב יכולתנו, לצעוד בה. ד"ר מוזס מוזמן להצטרף.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו בסיון תשע"א, 17.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-16 ביוני 2011, ב-גיליון שלח לך תשע"א - 723, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: