קריאה פשוטה בתורה, והיכרות עם המציאות החקלאית של ההווה ושל העבר, מלמדות על מלוא משמעותו של חג ההודיה הלאומי, הקשור לא ללוח השנה הדתי אלא לזה החקלאי. עיון וחוויה

כיצד מקיימים את ספירת העומר ואת חג השבועות בשנת השמיטה? כיצד אפשר לספור ספירת העומר כאשר עונת הקציר עדיין לא החלה? מדוע התורה לא ציינה את מועדם המדויק של קרבן העומר ושל חג השבועות?

שאלות אלו ורבות אחרות ממחישות את הפער שבין הידע התיאורטי על אודות המציאות החקלאית שנלמדת בבתי המדרש לבין המציאות החקלאית בפועל. בימים אלו, שבהם ציבור שומרי המצוות מסיים את ספירת העומר ומגיע לחג השבועות, ברצוני לשתף את הקוראים בתובנות שונות שחבריי ואני צברנו בשנים האחרונות – לאור ניסיוננו לקיים את חג השבועות על-פי הקשרו החקלאי כפי שהוא מופיע במקרא.

אין מדובר בעניין טכני גרידא, ומטרת הדיון כאן אינה לברר מהי הדרך המדויקת ביותר לביצוע הלכות חג השבועות. ההבדל בין שבועות המקראי לבין שבועות כפי שהוא מוכר לנו היום הוא הבדל מהותי כל כך, עד שאפשר לומר שהחג המקראי אינו נחוג כיום כלל. היעלמותו של חג הקציר והתהליך שהביא להחלפתו בחג אחר שמתאים יותר לקרוא לו "חג מתן תורה" יכולים לשמש מקרה מבחן לבירור מעמיק ביחס שלנו ("שלנו" – של כל הזרמים היהודיים מימי הבית השני ואילך) לתורה.

בירור של מהותו של חג השבועות המקראי אינו רק עניין של עיון במקורות הכתובים, אלא גם של תבונת המעשה: הניסיון המעשי לקיים את המצווה על פי ההנחיות של המקור לא רק מביא את החכמה להתקיים, אלא גם פותח צוהר לעולם שלם של תובנות על אודות מצוות התורה.

 אם ביום אל"ף

כידוע, לספירת העומר ולחג השבועות התלוי בה אין מועד קבוע במקרא. הפסוקים קושרים את הספירה ואת החג ישירות לקציר:

כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ
וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן. 

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם
מִמָּחֳרַת הַשּבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן

…וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשּבָּת
מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה
שבַע שבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. 

עַד מִמָּחֳרַת הַשּבָּת הַשּבִיעִת
תִּסְפְּרוּ חֲמִשּים יוֹם
וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשה לה' (ויקרא  כג, י-יד).

שבְעָה שבֻעֹת תִּסְפָּר-לָךְ;
מֵהָחֵל חֶרְמֵש בַּקָּמָה
תָּחֵל לִסְפֹּר שבְעָה שבֻעוֹת (דברים טז, ט).

 לא נאריך כאן בדיון על פולמוס 'ממחרת השבת' שבין הפרושים לחולקים עליהם. נזכיר רק את ר' יהודה הלוי שהודה שעל פי פשוטו של מקרא אכן מדובר ביום א' שלאחר שבת בראשית, אך לדבריו הדבר מובא כמשל למקרה שבו הספירה תתחיל ביום א' ואין חיוב בכך. לדבריו, בידינו לקבוע את מועד תחילת הספירה – כפי שכתוב 'מהחל חרמש בקמה' – ולבית הדין הגדול שישב בהר הבית ניתנה הסמכות לקבע את היום לט"ז ניסן (ספר הכוזרי, מאמר שלישי, סעיף מא).

לעניות דעתי, וכך גם מצאתי אצל חוקרי מקרא רבים, הסיבה שלא מצוין המועד של קרבן העומר ושל חג השבועות הוא מפני שהדבר תלוי במועד תחילת עונת הקציר המשתנה מדי שנה בהתאם לאקלים ולמציאות החקלאית (ליכט תשל"ב). המועד תלוי בקציר – אך קבוע בכך שהוא יהיה תמיד ביום א' בשבוע.

הפירושים האחרים שהתקבלו אילצו את ההלכה לתת מענה לכל מיני מצבים מסובכים שהפירוש המוצע לעיל אינו מצריך כלל התמודדות עִמם. כך למשל, מה עושים כאשר יום הנפת העומר חל בשבת? מה עושים כאשר הקציר חל זמן רב לפני יום הנפת העומר? כיצד אוסרים על הציבור לאכול מהתבואה החדשה? כיצד אפשר להיערך לוגיסטית לעונת הקציר כאשר מצויים בעיצומו של חג המצות שהינו חג עלייה לרגל?

תימוכין מפתיעים לפרשנות שהצגתי התגלו לי לפני שש שנים, כאשר – מתוך רצון לחוות את חג הקציר כפי שהוא מופיע במקרא – יצרנו קשר עם ארגון עובדי הפלחה בישראל על-מנת לברר מתי מתחיל הקציר הראשון בישראל. בשיחות שקיימנו למדנו שהחקלאים תמיד מתחילים את עונת הקציר ביום ראשון, וזאת מטעמים לוגיסטיים. נראה כי גם בימינו וגם בימי קדם הייתה העדפה לקיים את ימי מלאכת הקציר ברצף גדול ככל האפשר, כך שהפסקת העבודה על ידי יום השבת תהיה מינימלית. בימי קדם היו אף מציבים שומרים בשדות לשמירה על הצבתים והכריכות (אוסף האלומות שנאגדו ונקשרו יחד). בימינו החקלאים לא מעִזים להשאיר את המכולות עם הכרי (תבואת גרגירי חיטה נקייה ממוץ ותבן) בשדה אף ללילה אחד, וכבר באותו היום התבואה מועברת במשאיות אל המחסנים.

  לרוב, תחילת עונת הקציר חלה סביב ה-1 במאי באזור הנגב המערבי ובעמק המעיינות (בית שאן). מדובר בקציר של שדות חיטה עבור מאכל אדם ולא בשעורה. יש לציין שחג הפסח לרוב חל כשבוע עד חודש לפני תחילת עונת הקציר. עוד נתגלה לנו שמשך עונת הקציר הוא כשבעה שבועות לערך (!), וככל הנראה דבר זה נכון גם לימי קדם. עבור החקלאי הבודד, משך זמן הקציר – התלוי בגודל השדה ובמספר הקומביינים – נמשך לכל היותר כארבעה שבועות. הפרש הזמנים בין חבלי הארץ שבהם מתחילים לקצור ועד לחבלי הארץ האחרונים נמשך כשלושה עד ארבעה שבועות. בעמקי הגליל העליון יתחילו לקצור כשלושה שבועות לאחר שהחלו בעמק בית שאן, ומשך הקציר של השדות הגדולים יימשך כארבעה שבועות, כך שסך הזמן מתחילת הקציר בעמק בית שאן ועד לסוף הקציר בעמקי הגליל יהיה כשבעה עד שמונה שבועות.

מכאן ניתן ללמוד כי חג השבועות למעשה מציין את סוף עונת הקציר. לא עוצרים את עונת הקציר באמצע כדי לחגוג את הרגל, אלא רק לאחר שמסיימים לקצור בכל שדות הארץ ניתן להתפנות לעסוק בענייני החג.

פסח וראשית הקציר

אם כאז כן היום, נשאלת השאלה כיצד קצרו שיבולים עבור קרבן העומר בימי הבית השני ממחרת היום הראשון של חג המצות, ביום ט"ז בניסן, כאשר הדגנים עדיין לא הבשילו מספיק בשביל הקציר?

נראה שישנם מספר הסברים שבאמצעותם ניתן ליישב את הקושיה.

מועד חג הפסח, שחל בחודש האביב, נקבע בימי הבית השני בהתאם למציאות האקלימית שלפיה הוחלט אם לעבר את השנה. כידוע, המילה אביב מציינת שלב מסוים בהבשלתה של השעורה, ולפיכך המונח 'חודש האביב' מציין את החודש שבו השעורים בארץ מגיעות למצב 'אביב'. מתיאור מכת הברד בספר שמות ניתן להבין שמדובר במצב שבו השעורה כבר אינה גמישה מספיק כדי להינצל ממכת הברד לעומת החיטה שעדיין עומדת בגמישותה (שמות ט, לא). זמן ההבשלה של השעורה מהרגע שבו היא נעשית אביב עד לרגע שבו היא יבשה דיה עבור הקציר הוא כשלושה עד ארבעה שבועות (מעוז תשס"ב, פרק ד, סעיף ה, 2). אם כך, סביר להניח כי בתקופות שקדמו לתיקון לוח השנה הקבוע לא היה פער רב בין מועד תחילת קציר השעורים לבין מועד חג הפסח.

  הציווי בספר ויקרא לא מציין האם מדובר בקציר שעורים או חיטים, ואילו בספר דברים מדובר על החל חרמש בקמה. סביר להניח שהמונח קמה מתייחס לחיטה ולא לשעורה, שכן החיטה גדלה זקופה ואילו השעורה בזמן הבשלתה שפופה ביותר. בנוסף לכך, גידול השעורה גם בימי קדם היה בעיקר עבור חציר ולא למאכל אדם. ייתכן שבשנות רעב ובצורת אכלו גם לחם שעורים, משום שהשעורה קלה יותר לגידול מאשר החיטה (ר' מלכים ב ד לח). השעורה צורכת פחות מים וניתן לגדל אותה גם על אדמה דלה. אם כך, ייתכן שבתקופת הבית השני פירשו את הדברים כך שמדובר בשעורה ולא בחיטה על מנת שניתן יהיה להניף את קרבן העומר כבר בזמן חג המצות.

  נתון נוסף שראוי להתייחס אליו הוא שבעת העתיקה, כאשר קצרו בעזרת חרמש ומגל, ניתן היה להתחיל את הקציר מעט מוקדם יותר מאשר בימינו, מפני שעבור פעילותה התקינה של מכונת הקצרדש (קומביין) יש צורך שהחיטה תהיה ברמת יובש גבוהה יותר מזו הנדרשת בקציר ידני.

  אך קושיה נוספת עולה כאשר מעיינים באיסור לאכול מהתבואה החדשה עד ליום הנפת העומר: "וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱ-לֹהֵיכֶם" (ויקרא כג: יד). הכרמל הוא גרגירי אביב קלויים. כלומר, גרגירים משעורה או חיטה שעדיין לא התייבשו לחלוטין, ואולי אף עדיין ירוקים, שאותם קולים באש ויוצרים מהם כרמל או גרש כרמל (גרגירים גרוסים). הכרמל בימי קדם היה סוג של חטיף בדומה לפיצוחים של ימינו. הערבים בארץ נוהגים עד היום להכין גרש כרמל, ואצלם הוא מכונה פריכּי. מכאן ניתן אולי להסיק שאפשר להתחיל לקצור גם לפני שהחיטה יבשה מספיק בשביל קציר ללחם.

ככל הנראה, במקרים שבהם השעורה הבשילה מאוחר לט"ז בניסן קצרו אותה כאשר היא עדיין ירוקה ועונת הקציר בפועל החלה זמן מה לאחר מכן. מן המשנה אנו למדים שאף לא טרחו להביא את העומר מן המקומות הראשונים שבהם מבשילה השעורה, אלא מאזורים בקרבת ירושלים (מנחות י, ב). אפשר אפוא שכלל לא היה ניסיון להתאים את קורבן העומר למועד תחילת עונת הקציר בארץ.

גם אם נניח שהפירוש המובא כאן, הטוען שמועד קרבן העומר תלוי במועד תחילת הקציר, הינו שגוי, עדיין ברור שזהו פירוש אפשרי המתבקש מפשוטו של מקרא. העובדה שבימי הבית השני לא נמצאה אף לא קבוצה אחת שתפרש כך מעוררת תמיהה. נראה שהדבר מלמד על כך שהתודעה הכללית של היהדות בימים אלו לא הייתה מסוגלת להכיל פירוש אשר משמעו דורש התייחסות ישירה למציאות החקלאית. פירוש אשר תולה מועד דתי בלוח השנה בבחירה שנובעת מתוך שיקולים מקצועיים של חקלאים טומן בתוכו השקפה אשר רואה את התורה כאמצעי אשר בעזרתו ניתן לתקן ולהקדיש לה' את התרבות האנושית הנוכחית, במקום התפיסה הדתית האופיינית לימי בית שני, אשר רואה את התורה עצמה כתרבות מקודשת שאליה צריך להצמיד את התרבות האנושית.

כל עניינה של התורה הוא להעלות את המציאות ואת התרבות שבה אנו חיים. דווקא חישוב המועד לפי אופן הקציר של ימינו מבטא גישה המחברת את התורה למציאות התרבותית של הדור המיישם אותה, ובכך הופכת אותה לרלוונטית יותר מתמיד.

שבועות כחג הודיה

באחת השנים, כאשר זרענו שדה חיטה משלנו ואחר כך קצרנו, דשנו, זרינו, טחנו ואפינו את הלחם, משום מה, למרות שהיה בדבר עמל רב, הייתה תחושה חזקה שיש להודות לה' על הדבר. היה בכך מעין פרדוקס – דווקא בתוצר שהוא כולו פרי עמלנו ישנה תחושה עמוקה של הודיה לא-ל. דווקא ביצירה האנושית שנובעת מעמל האדם מתגלה באופן הנעלה ביותר ברכתו של ה'.

הרגשנו זאת כבר בתחילת הדרך: בדיוק כאשר סיימנו לזרוע את החיטה וקיפלנו את כלי העבודה החל לרדת הגשם הראשון. הזריעה והקציר היו חוויות שרוממו את הנפש בשמחה. זו חוויה שמתאימה לכל המשפחה, והילדים הקטנים שלקחו חלק בה נהנו באותה מידה כמו המבוגרים.

  חג השבועות הוא חג של הודיה והכרת הטוב. הוא גם החג שבו אנו מודים על החמץ. לחמץ אין ערך תזונתי רב יותר מאשר המצה. ההבדל היחיד ביניהם הוא שיש בו יותר אוויר ולכן הוא טעים יותר. בפסח אנו מביעים את ההכרה שאנו כלל איננו נזקקים לחמץ שבחיינו, ועוסקים רק במצה – בתמצית, בעיקר. כך גם כל הקרבנות במקדש נעשים עם מצה ולא עם חמץ. שני מקרים יוצאי דופן הם זבח התודה וחג השבועות, שבהם מביאים למקדש לחם חמץ. המצה מסמלת את ביטול המותרות כלפי דברים תכליתיים יותר, אך גם לחמץ יש מקום בחיים למרות שהוא לא הדבר החשוב ביותר.

  השבת היא מוטיב מרכזי בתיאור מצוות העומר. ימי הקציר מורכבים מעשייה אינטנסיבית שנקטעת בסופו של כל שבוע בהרפיה. ימי הקציר עשויים לגרום לאדם להתמכר לעבודתו ולא להיות נוכח בתהליך העשייה מתוך רצון להיות כבר אחריה. כאשר תודעתו של האדם מצויה כל העת בתכלית העתידית, הוא עשוי לשכוח שחלק מהתכלית ואולי אף עיקר התכלית הם העשייה המתרחשת ברגע הזה. תכלית האדם היא לעבוד את ה' בעולם הזה ולא בעולם הבא. השבת דואגת לאזן תכונה אנושית זו, ומאפשרת לאדם להיות נוכח בתהליך, להתבונן בו ולזהות מה עיקר ומה טפל. רק כך ניתן לצרוך את החמץ של החיים באופן מקודש.

השבת היא זו שנותנת לשבוע שאחריה את המוטיבציה ואת הכוחות לפעול, אך בסופו של דבר דרושה גם השבת שסוגרת את השבוע ואת שבעת השבועות, כדי לאפשר לתודעה להתבונן בעשייה שנעשתה ולמצוא בה את השגחת ה' המלווה אותה ואת המשמעות הפנימית שלה. אולי זאת הסיבה שאומרים במזמור תהילים ליום השבת "טוב להודות לה'…" (תהילים צב, ב).

ההודיה של חג השבועות אינה רק הודיה פרטית, אלא גם, ואולי בעיקר, הודיה ברמה הלאומית. לחם הביכורים המוקרב בחג אינו הלחם הראשון של התבואה החדשה, שכן התורה כבר התירה לאכול מן החדש לאחר קרבן העומר. 'לחם הביכורים' הוא לחם הביכורים הלאומי, שבשבילו צריך להמתין שבכל הארץ יסתיים הקציר. ביכורים מעין אלו מביאים את האדם מישראל לתודעה כללית מעבר לזו שמצטמצמת בתבואה הפרטית שלו.

    מייסדי ארה"ב השכילו לתקן לעצמם חג הודיה לאומי שנחוג על ידי כלל אזרחי המדינה ללא קשר לדת ולמוצא. אולי במדינת ישראל של ימינו יהיה זה חיובי לעסוק בהודיה סביב התבואה הכללית. אפשר גם להרחיב את ההגדרה של המושג תבואה גם לתחום הכלכלי. במועד חג השבועות לערך, כחודש-חודשיים לאחר שאזרחי המדינה סיימו לדווח על הכנסתם לרשויות המס בישראל, לאוצר המדינה יש כבר הערכה לגבי סך ההכנסות של הקופה הציבורית בשנת המס הקודמת. ייתכן שעיסוק בנושא זה בהקשר של חג השבועות יש ביכולתו לשנות את היחס של מרבית האזרחים במדינה אל הקופה הציבורית.

מה עושים היום?

עד כאן דברים שנלמדו, נדרשו ונחקרו היטב. מכאן מחשבות שעולות בעקבות הגילויים הללו.

מאמר זה אינו קורא לאמץ גישה "קראית" המתייחסת רק לפשוטו של מקרא, אלא מבקש לדרוש את התורה על רבדיה השונים במסגרת פשוטו של מקרא בשילוב עם המציאות והתרבות הנוכחית. הדרך לעשות זאת היא על ידי קריאה בין השורות שמטרתה לברור את המהות העקרונית של המצווה מהצורה ההלכתית המתוארת בכתוב אשר מהווה דוגמה ספציפית ליישומה בתרבות ובמציאות של זמן כתיבת התורה. הדיון שהובא כאן בעניין חג השבועות הינו רק דוגמה אחת לגישה זו אשר ניתנת ליישום גם בשאר המצוות. בעקבות המחקר על חג השבועות נחקרו עוד מספר נושאים ברוח דומה, ומחקרים אלו מעלים שאלות קשות באשר ליחס המעשי הראוי לגילויים אלו.

  חבריי ואני בחרנו לתת לדברים אלו תוקף מעשי, בדמות יום סמלי שהקדשנו "לזכר" החג כפי שאנחנו מבינים אותו. ביררנו את מועד תחילת הקציר ופרסמנו את מועד תחילת ספירת העומר. את הזכר עשינו על ידי אפיית לחם לזכר לחם הביכורים מקמח שנטחן מחיטה מארץ ישראל. בכל שנה אנחנו הולכים לקצור את החיטה בעצמנו מפאה שנותרה באחד משדות החיטה שנקצרו, דשים, זורים וטוחנים את החיטה בעצמנו.

  במועדו של חג השבועות אנו אוכלים את הלחם בסעודה חגיגית המלווה בתכנים הקשורים להודיה. אנו עוסקים בהודיה על החמץ שבחיינו, על התגשמותה של עשייה שנעשתה עבור המותרות שבחיינו – ברמה הפרטית וברמה הכללית, של העם והמדינה.

חוויית הכנת הלחם מראשיתו ועד סופו ולאחר מכן ההודיה במילים מותירות תמיד רושם חזק בכל המשתתפים בעשייה. בנוסף, העיסוק בדבר מביא להשפעה מרחיקת לכת על התודעה המודרנית המנותקת לרוב מהטבע, ולבירור מחודש של היחס לתרבות, לטבע ולמקצב העונות החקלאיות של השנה היהודית.

יחד עם זאת, בכל שנה עולות שאלות לא פשוטות באשר לרלוונטיות של חגיגת חג בפורום מצומצם, בלי שהדבר יהיה מוכר (בשני המובנים) בעם ישראל. הדבר מעלה תהיות לגבי הדרך להתייחס לגילויים מסוג זה לעומת המסורת המוכרת והמקובעת מאז ימי בית שני. אם אנחנו משתכנעים ברלוונטיות של הטיעונים שהועלו במאמר זה, האם זה אומר שיש לשנות את הגישה לכל לימוד התורה? כיצד ניתן לעשות זאת ללא סנהדרין, ללא סמכות אחידה שתקבע עבור כולם? מה עלינו לעשות ביחס לחג מתן תורה?

  האם כעת, כששבנו לארץ ישראל ויצרנו כאן אוסף של קהילות יהודיות עם מסורות ומנהגים שונים, יש לשוב אל המקורות ולנסות להבין מחדש את המצוות בזיקה ישירה למציאות הארץ? האם שיבה זו תוכל לאחד את המסורות השונות ולגלות מחדש את סגולותיה של התורה כתורת חיים של גוי קדוש? נראה שרק דיון ציבורי פתוח וכן יהיה ביכולתו לקדם את התשובות לשאלות אלו.

 ביבליוגרפיה נבחרת: אתר האינטרנט של ארגון עובדי הפלחה בישראל: http://www.falcha.co.il, י' ש' ליכט, "עמר", בתוך: אנציקלופדיה מקראית, כרך ו, תשל"ב, עמ' 303-300, ר' מעוז.התפיסה של מקצב העונות החקלאיות מתקופת המקרא ועד סוף תקופת התלמוד, עבודת גמר לתואר שני, תשס"ב. א' סמט, "פרשת אמור", בתוך: עיונים בפרשות השבוע, תשס"ב. ד' עמית, "לחם מן הארץ", בתוך: ז' עירית (עורכת), דרך ארץ – אדם וטבע, תשמ"ה.

 ————————————————————————————————

הקציר חשוב גם היום

כמה יגיעות יגע האדם הראשון עד שמצא פת לאכול; חרש, וזרע, וקצר, ועמר, ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש ואפה ואחר כך אכל (ברכות נח ע"א(.

התורה עוסקת רבות במעגל השנה החקלאי וקובעת מצוות שונות בהתאם לכך. בימינו רק אחוזים בודדים מהציבור עוסקים עדיין בחקלאות, ונשאלת השאלה האם התעסקות בעניין החקלאי עדיין רלוונטית בימינו. חשוב לדעת שגם בימי קדם חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה בישראל לא עסק בחקלאות וחג השבועות היה תקף גם עבורם.

בימינו האוכלוסייה העירונית רואה בחקלאים אנשים שמחוברים יותר לטבע, אך האמת היא (גם) הפוכה:  בימי קדם היו שראו את החקלאות כמוציאה מהאדמה 'בכוח' את מה שהיא אינה נותנת באופן טבעי, ובכך היא מייצגת את ראשית תרבותו של האדם (יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, א', 55-53). המעבר מאדם קדמון שהיה צייד-לקט אל אדם שיודע לשלוט על הטבע ולהשיג עצמאות ביצירת מקורות המזון שלו הוא השלב הראשון בהפיכת האדם לצרכן תרבות. תרבות במשמעותה האנתרופולוגי פירושה יצירה אנושית, כלומר ההיפך מהטבע שהינו יצירה א-לוהית.

הלחם הוא אחד הסמלים המרכזיים לתרבות האדם. חקלאות הפלחה הייתה ועודנה הענף הכלכלי המרכזי. החיטה היא הבסיס לכל מוצרי המזון שלנו; מדינת ישראל דואגת לשמור כמויות גדולות של חיטה במחסני חירום ומחייבת את טחנות הקמח לכלול בקמח שהן טוחנות שיעור מסוים מהחיטה המקומית.

 ————————————————————————————————

זכר חג השבועות שנת תשע"א

ארגון עובדי הפלחה הכריז השנה על יום א', 1 במאי, כיום תחילת הקציר – אבל בסופו של דבר המועד נדחה בשבוע עקב ירידת הגשמים בסוף השבוע שקדם למועד זה. הקציר באופן מעשי החל ב-8 במאי, למרות שהיו מספר חקלאים שכבר החלו לקצור מספר ימים קודם לכן. משום כך, 'זכר חג השבועות' בשנה זו חל ביום א' כ"ד בסיוון, 26 ביוני. ביום שישי יומיים קודם לכן (כ"ב בסיוון, 24 ביוני) נקיים קציר סמלי לסוף עונת הקציר, ונבצע את שאר המלאכות הדרושות עד להפקת הקמח. ביום א' שלאחר מכן נקיים בשעות הבוקר בירושלים סעודה לזכר חג השבועות עם לחם מהחיטה שנקצור. מקום הקציר ומקום הסעודה ייקבעו בהתאם למספר המשתתפים.

המעוניינים להצטרף מוזמנים ליצור עִמנו קשר באמצעות כתובת הדוא"ל zachizw@gmail.com.

  פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011