ההצתה המאוחרת של מתן תורה / עידו פכטר

 

התורה לא ניתנה במעמד הר סיני, אלא במהלך ארבעים השנים במדבר. את תפיסת מעמד סיני כ'מתן תורה' ואת הכתרת שבועות כ'חג מתן תורה' יש לתלות במהפך שחולל עזרא הסופר

מרק שאגאל, מסירת התורה, 1958

בניגוד לחגים אחרים, לחג השבועות אין אלמנטים מיוחדים משלו – אין בו ציווי על מאכל מיוחד או מעשה מיוחד כפי שמקובל בשאר החגים, אפילו אלו שמדרבנן. מחוץ לבית המקדש נראה חג זה כ"עוד" יום טוב סתמי שיש לחגגו במאכל ובמשתה ובשביתה ממלאכה, ולא מעבר לכך.

אפשר שעובדה זו היוותה את הזרז לעיצובו של המועד במהלך הדורות כ'חג מתן תורה'. בחיפוש אחר תוכן משלים לחג, נוצקו לקרבו תכנים ומנהגים הקשורים ישירות לתורה שעל פי המסורת ניתנה ביום זה, והדבר השפיע אף על תפיסת ספירת העומר המקדימה לחג, שאותה תלו כהכנה למתן תורה (רמב"ם מורה נבוכים; ספר החינוך שו).

ואולם, קל להיווכח שאין בתורה ולו רמז דק שבדקים לתוכן זה של החג. חג השבועות בתורה הוא מועד קציר החיטים, שבו מקריבים את קרבן שתי הלחם, ולא חג מתן תורה. הוא מעין חג משלים לחג הפסח, עצרת בלשונם של חז"ל, הבא לאחר מעין חול המועד ארוך של שבעה שבועות (רמב"ן ויקרא כג לו).

אם אמנם חג השבועות הוא חג מתן תורה – מדוע לא מוזכרת זיקה זו בתורה? ומן הכיוון השני: האין מתן תורה – תכלית יציאת מצרים –מאורע הראוי לחגגו?

לא זו התכלית

תלי תלים של פירושים והסברים ניתנו למהותו של חג השבועות מתוך ניסיון לענות על שאלות אלה, אך עיון בפסוקי התורה מגלה שהתשובה פשוטה לאין ערוך ותלויה בהבנת מעמד הר סיני.

רגילים אנו לראות את שיאה של התורה במעמד הר סיני, תכלית יציאת מצרים ותכלית בריאת העולם. אך למעשה, המעיין בתורה לא ימצא שהקב"ה מציב מאורע זה כתכלית. מעמד סיני לא הובטח לאברהם אבינו בצאתו מאור כשדים ולא לבניו, הוא לא הוזכר ליעקב ברדתו מצרים ואף לא הוצב כאחד היעדים להוצאת עם ישראל ממצרים. כל שנאמר ביציאה הוא שהקב"ה יביא את עם ישראל אל ארץ ישראל ושם יחיו לפניו.

הפעם היחידה שבה הקב"ה מזכיר את ההגעה להר סיני היא דבריו למשה בהתגלות הסנה:

ויאמר: כי אהיה עמך
וזה לך האות כי אנכי שלחתיך
בהוציאך את העם ממצרים
תעבדון את הא-להים על ההר הזה (שמות ג, יב).

יושם לב: לא מדובר כאן בייעוד או תכלית. הקב"ה איננו אומר שההגעה להר סיני היא תכלית היציאה ממצרים, אלא שזהו אות – סימן. לאמור: עצם ההגעה להר סיני והעבודה שם, כפי שמשה דרש מפרעה במהלך המכות, תהווה הוכחה לכך שהכול נעשה לפי התוכנית הא-לוהית.

ועוד: הקב"ה לא מזכיר כאן ולו ברמז את נתינתה של התורה בהר סיני. כל שנאמר הוא שעם ישראל יגיע למרגלות ההר ושם יעבוד את הא-לוהים. ומהי העבודה? הווה אומר: עבודת הקרבנות, כפי שאנו קוראים לאחר מכן בפרשת משפטים: "וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים לה' פרים".

גם בהמשך התורה אין אנו מוצאים זכר לנתינתה בסיני. כאשר משה רבנו עומד בערבות מואב בשנת הארבעים ומזהיר את עם ישראל לבל ישכח את מעמד הר סיני הוא לא מזכיר כלל את התורה שניתנה לו אז – אלא רק את המעמד הנשגב שבו העם שמע את הא-לוהים מדבר עמו ישירות:

רק השמר לך ושמר נפשך מאד
פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך
ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך
והודעתם לבניך ולבני בניך.

יום אשר עמדת לפני ה' א-להיך בחרב
באמר ה' אלי: הקהל לי את העם ואשמעם את דברי
אשר ילמדון ליראה אתי כל הימים אשר הם חיים על האדמה
ואת בניהם ילמדון (דברים ד, י).

מהם הדברים אשר מהם "ילמדון ליראה אותי"? הווה אומר: עשרת הדיברות האמורים בהמשך הפרשה, ושאותם שמעו ישראל באוזנם מאת הא-לוהים.

כלומר, לא מדובר כאן בתורה או אפילו בתרי"ג מצוות. כל שנאמר כאן הוא לא לשכוח את ההתגלות הא-לוהית שבאה בעקבות עבודת הקרבנות של בני ישראל למרגלות ההר. ומטרת הדבר – "כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם" (רמב"ן). מטרת ההתגלות במעמד הר סיני הייתה לא כדי לתת תורה אלא כדי לבסס את יראת ה' בלבם של ישראל. הקב"ה נגלה שם בקולות ורעמים, השמיע לעם ישראל עשרה ציוויים, וכל זאת כדי שייראו מלפניו וילכו בדרכיו.

ברית בין בריתות

ואכן, מה שקרוי בפינו עשרת הדיברות, עשרת הדברים בלשון התורה (וכבר דוד בן גוריון התרעם על שיבוש זה) – הם הדברים אשר אמר הקב"ה ישירות לישראל, ואשר מהווים את תוכן הברית שנכרתה בסיני. סביר להניח כי אילו עם ישראל היה מסוגל לעמוד בדיבור ישיר זה, ולא היה שולח את משה לקבל את הדברים בעבורו, היו נוספים עוד כמה ציוויים (האמורים בסוף פרשת יתרו) לאותם עשרת הדברים. אך בין כך ובין כך, לא היו הדברים הללו נחשבים למה שקרוי בפינו כיום תורה. 

הראיה הטובה ביותר לדברינו היא העובדה שמצוות רבות בתורה (ואולי אף רובן) לא נאמרו למשה בסיני. רובו של ספר ויקרא נאמר למשה במשכן, חודשים רבים לאחר ההתגלות במעמד הר סיני; הציוויים של ספר במדבר נאמרו למשה במהלך המסעות; ומצוות שונות אף מופיעות לראשונה בספר דברים, עת חניית ישראל בערבות מואב לפני הכניסה לארץ.

נמצא אפוא שהתורה ניתנה לא במעמד הר סיני כי אם במהלך ארבעים שנות הנדודים במדבר, באופן הדרגתי ומתמשך ולא באירוע חד פעמי. מצוות שונות נתחדשו בתגובה למקרים שאירעו (כך בפרשת המקושש, המקלל ובנות צלפחד), ואף ייתכן שכל מצוות הקדושה של ספר ויקרא ניתנו רק בעקבות הקמת המשכן – שהיה תוצר ישיר של חטא העגל. התורה נבנתה בצורה דינמית, כאשר קיים קשר הדוק בין המאורעות ובין תגובתו של הקב"ה להם.

במילים קצרות: מעמד הר סיני לא נועד כדי להוריד תורה לעם אלא כדי לכרות ברית עמו. בברית הזו העם הקריב קרבנות וזרק את הדם, ומאידך הקב"ה התגלה ודיבר אליו פנים בפנים. מפגש זה נועד ליצור זיקה בין העם לא-לוהיו המבוססת על יראה ופחד, זיקה אשר תהווה בהמשך את הבסיס לשאר המצוות והתורות שיביא משה רבנו במהלך השנים, בין בעליותיו הנוספות להר סיני ובין במהלך שנות הנדודים במדבר.

בריתות מעין זו, אמנם פחותות מבחינת רמת הגילוי הא-לוהי שלהן, ידע עם ישראל בהמשך דרכו ולא פעם אחת. משה כורת ברית נוספת בערבות מואב, יהושע כורת ברית בהר גריזים ועיבל, ואף עולי בבל כורתים ברית שבה הם מקבלים על עצמם את חובת הציות לקב"ה. כלומר, בריתות הן נוהג מקובל כאשר העם עומד בפתח של תקופה חדשה מבחינתו. יש בכך מעין ארגון מחודש והתחייבות מחודשת למה שלא היה קודם. זהו אף הרעיון בבסיס ברית סיני – חידוש של התחייבות בין העם לא-לוהיו שזה עתה נגלה אליו לרגל יציאתו לדרך חדשה, אל הארץ המובטחת (ואמנם, כבר בפרשת משפטים האמורה למשה בסיני אנו קוראים על כיבוש הארץ!).

אם כן, ישנה אפוא חשיבות לזכירת מעמד הר סיני, כפי שמלמד ספר דברים, אך היא הנותנת: דווקא משום היותו של מעמד זה מאורע של התגלות ודיבור ישיר, אין רצון התורה שנעשה לכך זכר ביום מסוים בשנה. זכירה זו אמורה ללוות אותנו בכל צעד ושעל ובכל יום ויום, כדי שתתבסס היראה בלִבנו באופן תמידי (ראה שכחת הלאווין לרמב"ן ב). ואכן, המשנה במסכת תמיד (פ"ה מ"א) מלמדת כי במקדש היו אומרים את עשרת הדיברות בכל יום, יחד עם קריאת "שמע", סמוך להקרבת קרבן תמיד של שחרית.

לא היה 'מתן תורה'

מעתה תמיהתנו הראשונה מבוררת. התעלמותה של התורה מ'חג מתן תורה' נובעת מכך שלא היה מאורע שבו ניתנה תורה, וממילא אין צורך לעשות שום זכר לכך. התורה, כפי שאנו מכירים אותה היום, ניתנה במהלך ארבעים שנה במדבר, בהתכתבות עם הדינמיקה הפנימית של ישראל במהלך מסעותיו. איננו יודעים מה היה קורה אילו לא היה מקושש ולא היו בנות צלפחד, ואיך הכול היה נראה אילו לא חטא עם ישראל בעגל ובמרגלים. מן הסתם, התורה שבידינו הייתה שונה לחלוטין.

כיצד אפוא עלה בדעת רבותינו לקשר בין מעמד הר סיני ובין מתן תורה?

לכשנתבונן במונח 'תורה' לאורך הופעותיו השונות במקרא, ניווכח כי משמעותו שונה מזו שאנו מייחסים לו כיום – הספר בעל חמשת החומשים. משמעותו היא הפירוש הפשוט של המילה – תורה מלשון הוראה. לאמור: תורה היא מצווה או אוסף (מסכת) של מצוות. לכן, פעמים רבות תבוא המילה 'תורה' לצד המילים 'משפט' או 'חוק'. כך לדוגמה: "ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם" (שמות כד, יב); "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר טו, טז), ועוד.

גם בספרי הנביאים ובמרבית ספרי הכתובים בא המושג תורה במובן זה, כאשר ההתייחסות לתורה כקודקס סגור תבוא רק בתוספת המילה 'ספר'. הדבר בולט במיוחד בפסוק הבא: "ואחרי כן קרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה" (יהושע ח, לד). כל דברי התורה האמורים כאן הם כל דברי המצווה של משה – הברכה והקללה (דברים כז, יא והלאה), ויהושע אמרם באותו נוסח שבו הם כתובים בספר התורה. מכאן נלמד: המונח 'תורה' מציין הוראה או מצוות של משה, ואילו 'ספר התורה' מציין את הספר שבו ההוראות הללו כתובות, ושאותו כתב משה בערוב ימיו.

עדות לשינוי בהבנת המושג 'תורה' מצויה בספר נחמיה. כאשר עזרא כורת ברית מחודשת עם ישראל המקבלים עליהם את מצוות התורה בראשית ימי הבית השני, אנו מוצאים התייחסות למושג 'תורה' כביטוי לספר התורה כולו: "ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע ביום אחד לחדש השביעי" (נחמיה פרק ח, ב). כאן  נראה שלא מדובר על התורה במובן של הוראה אלא במובן של החיבור הידוע בשמו זה.

יש להעיר שאמנם במהלך ספר נחמיה יש גם התייחסויות ל"ספר התורה" (ח, ג), כך שייתכן שהמושג הסתמי 'תורה' גם מכוון לכך אלא שקיצר הכתוב, אך מההקשר שבו הדברים מובאים נראה שיש משמעות רחבה יותר לתופעה זו.

מחולל 'ספר התורה'

מה פשר שינוי זה? ובכן, נראה ששינוי סמנטי זה מעיד על הפיכתה של התורה (כפי שהיא קרויה בפינו) מספר המכיל הוראות וציוויים מאת הא-ל לחיבור בעל ישות עצמאית ובעל קדושה עצמית בשל מקורו הא-לוהי. כלומר, לא מדובר עוד בציוויי משה אלא בתורה; המוקד עבר מההתנהגות המחויבת אל החיבור עצמו, שחולק כבר שם לעצמו, כאילו הוא ישות נפרדת.

שינוי זה, המהווה מהפכה תודעתית ביחס לתורה, שינה אף את ייעוד לימוד התורה. בעוד אצל יהושע תכלית ההגייה ב'ספר התורה' הייתה "למען תשמור לעשות", אצל עזרא הופכת ההגייה ב'תורה' לערך בפני עצמה, שכן בה טמון הגילוי הא-לוהי. במילים אחרות, קדושת המעשה הפכה לקדושת הטקסט. ואכן, הפסוקים המתארים את מעמד קריאת התורה לעיני הקהל מבליטים את הערך הסגולי שיש בשמיעה ובהתבוננות בתורה (נחמיה ח, ב-ח):

ויביא עזרא הכהן את התורה לפני הקהל
מאיש ועד אשה וכל מבין לשמע
ביום אחד לחדש השביעי.

ויקרא בו לפני הרחוב אשר לפני שער המים
מן האור עד מחצית היום
נגד האנשים והנשים והמבינים ואזני כל העם אל ספר התורה…

ויפתח עזרא הספר לעיני כל העם
כי מעל כל העם היה
וכפתחו עמדו כל העם.

ויברך עזרא את ה' הא-להים הגדול
ויענו כל העם אמן אמן במעל ידיהם
ויקדו וישתחו לה' אפים ארצה…

ויקראו בספר בתורת הא-להים מפרש
ושום שכל ויבינו במקרא. 

נפילתם של ישראל ארצה במעמד הברית לא נבעה ממצווה או מהוראה כלשהי ששמעו כי אם מעצם הופעתו של 'ספר תורת הא-להים'. פתיחתו לעיני העם היוותה חוויה של גילוי א-לוהי. אגב, גם הביטוי 'תורת הא-לוהים', המופיע לראשונה רק כאן, רומז לכיוון שהצענו. התורה איננה עוד 'תורת משה' (יהושע ח, לא; כג, ו; מלאכי ג, כב; ועוד) כי אם 'תורת הא-לוהים'; ציווייו של משה הפכו לספר שמייצג את הגילוי הא-לוהי. אם נזכור כי עומדים אנו בתקופה זו בתום עידן הנבואה, הרי שהצורך במהלך זה מובן ומתבקש. עד עת זו א-לוהים נגלה באופן חי לבני האדם; את תחושת הנוכחות הא-לוהית היה ניתן לקבל במפגש עם הנביאים. אך עם תום תקופת הנביאים חסרה הופעתו בעולם – ואת מקומה תפס ספר התורה שכתבו משה מפי הגבורה.

כאמור, השלכה ישירה של מהפך זה היא המוטיב החוזר של פרק ח בנחמיה – הבנה ולימוד בתורה. לראשונה מאז ימות משה אנו מתוודעים ללימוד תורה המוני: "ויקראו בספר בתורת הא-להים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא" (נחמיה ח, ח). "אזני כל העם אל ספר התורה" – כולם מקשיבים, מבינים ומתפעלים. מעתה, זהו השער אל הא-לוהים וזהו מרכיב מרכזי בהתגלות.

את הרוח הזו המשיכו חז"ל כאשר ציינו מספר תקנות שתיקן עזרא כדי להנגיש את התורה להמון – קריאתה בציבור במנחה בשבת ובשני וחמישי, תרגומה לארמית, תיקוני סופרים ועוד; פעולות שבגינן זכה להערכה רבה אצל חז"ל, עד כי הושווה למשה רבנו (ראו סנהדרין כא ע"ב).

הופעה חד פעמית

קל לראות שהדרך מכאן ועד להחשבת מעמד הר סיני כאירוע שבו ניתנה תורה קצרה ביותר.

אם התורה הינה ישות מטפיזית ונבדלת, שהייתה קיימת שנים רבות לפני בריאת העולם, אין היא יכולה להופיע בתהליך איטי וארוך של ארבעים שנה, כתגובה למאורעות שונים המתרחשים בעם ישראל. הופעתה צריכה להיות במאורע חד פעמי, עליון ונשגב, על ידי נביא עליון שעולה למרומים ומורידהּ לארץ. ואכן, כך מתארים חז"ל את עליית משה אל הר סיני (תלמוד בבלי מסכת שבת פח ע"ב):

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום
אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא:
ריבונו של עולם, מה לילוד אישה בינינו?

אמר להן: לקבל תורה בא.

אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?

לתפיסה זו, מאורע מתן תורה ומעמד הר סיני מתלכדים. התגלותו של הקב"ה והורדת התורה לארץ חד הן, שכן בשתיהן יש מן ההופעה הא-לוהית – כאן בנבואה וכאן בספר. אף אם נקרא על כתיבת התורה רק בתום ארבעים שנה, הרי שרבותינו ילמדונו שלמעשה היא כבר הייתה שם, בעת ההתגלות – חבויה בתוך עשרת הדברים (ראה ירושלמי שקלים ו, א: "בין כל דבור ודבור דקדוקיה ואותיותיה של תורה").

השלכה ישירה לתפיסה זו תופיע בעיצוב דמותו של משה לאורך הדורות. תפקידו כמחבר התורה יצטייר באור שולי יותר ויותר, ובמקומו יושם דגש על מסירתו את התורה הכתובה מראש. לכל היותר הוא ייחשב כ'סופר' (ילקוט שמעוני וזאת הברכה רמז תתקסב), כינויו של עזרא (!), אשר יעיד על מלאכת ההעתקה שהופקד עליה בהורדת התורה ארצה.

הנה כי כן – לאור תפיסה מחודשת זו של התורה ונתינתה עולה לו מתוך ההיסטוריה המועד של "בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים", בראשית סיוון, ותובע לו את הכינוי שלא נודע בו מתחילה: חג מתן תורה. מכאן התפתח חלק נרחב מן היצירה שנכתבה במשך הדורות על חג השבועות, שקיבל אל תוכו תוכן חדש – שאפשר שהיה גנוז בו מתחילה.

פורסם במוסף 'שבועות', 'מקור ראשון', ה' בסיון תשע"א, 7.6.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון שבועות תשע"א - עיוני חג ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 10 תגובות.

  1. צפריר משעלבים

    בס"ד

    במאמרו "ההצתה המאוחרת של מתן תורה" מבקש הכותב לענות על השאלה מדוע אין התורה מציינת את חג השבועות כחג מתן התורה. תשובתו מתבססת על כמה יסודות:
    א.מעמד הר סיני לא היה בעיקרו מתן תורה אלא התגלות בלתי אמצעית בין הקב"ה לעם ישראל וזהו עיקר המעמד (על אף שניתנו שם מספר מצוות).
    ב.כיוון שמעמד הר סיני הינו ברית בין הקב"ה לישראל אין הוא שונה מבריתות אחרות כמו שנכרתו בערבות מואב ואח"כ על ידי יהושע בהר גריזים ועיבל וכל השוני הוא רק מבחינת עוצמת הגילוי.

    על פי הדברים הללו מבואר א"כ שהתעלמות התורה מיום מתן תורה הוא בגלל שלא היה באמת אירוע שניתנה בו תורה כיוון שהתורה ניתנה לאורך כל הארבעים שנה .

    לטענת הכותב הקישור שנעשה על ידי חז"ל בין מעמד הר סיני למעמד מתן תורה נעשה בעקבות שינוי בתפיסת התורה שחל מתקופת משה לתקופת עזרא ונחמיה. לטענתו מתקופת משה ועד תקופת נחמיה ספר התורה או התורה נתפסה כספר הוראות וציווים מאת הא-ל הנועד למטרת שמירה ועשייה כפי שנאמר ביהושע וככאלה הם מתאימים לביטוי תורת משה- ציוויו של משה אך בתקופת נחמיה קיבלה התורה מעמד של קדושה עצמית חיבור למקור האלוקי- גילוי אלוקי.

    לאור השינוי הזה קל היה להסתכל על התורה כגילוי אלוקי בפני עצמו ולמזג אותו עם הגילוי האלוקי במעמד הר סיני דבר שמתבטא בחז"ל במדרשים שהכניסו בתוך עשרת הדיברות ברמז את כל התורה כולה.

    תגובה:
    בדבר ההנחה שהתורה ככלל לא ניתנה בהר סיני:
    א.מפשט המקראות עולה כי חלק נכבד מהתורה ניתן במעמד הר סיני: פרשת משפטים הבאה ברצף למעמד הר סיני- מסתבר מאוד שניתנה באותו מעמד. פרשת המשכן בפרשות תרומה תצווה נאמר בהם כמה פעמים "אשר הראית בהר". וכן פרשת בהר בחוקותי שנאמר בה במפורש הן בתחילתה והן בסופה שניתנו למשה בהר סיני. ולכן אין ספק שאף ברובד הפשט חלק ניכר מהתורה הועבר למשה בהר סיני ובזה מבואר מדוע היה צריך להתעכב שם ארבעים יום. וכן בנחמיה ט פסוק יג כתוב הדבר במפורש.
    ב.אף במפרשי המקרא הדבר ברור לכולם שהמצוות ניתנו למשה בהר סיני. עיין רש"י בספר שמות פרק כד שהבין שספר הברית כולל את ספר בראשית, ספר שמות עד מתן תורה ואת כל המצוות שניתנו במרה. הרמב"ן שם למד שעלייתו השנייה של משה הייתה כדי להוריד את המצוות והתורה כפי שמבואר שם בפסוק. וכן מבואר באב"ע בכמה מקומות.
    ג.אף בדרשות חז"ל ישנם דרשות ברורות מאוד בדבר נתינת התורה בכללותה בהר סיני- עיין רש"י בתחילת פרשת בהר בשם חז"ל וכן מחלוקת מפורשת בכמה מקומות בש"ס בין ר"ע ובין ר"י האם רק כללות נאמרו בסיני או גם פרטות נאמרו בסיני אך לכו"ע ברור הדבר שכללי התורה ניתנו במעמד זה למשה. וכן עוד הרבה מאוד ודי במה שהבאנו1. (ויש לשים לב שלא מדובר כאן בדרשה המכניסה לתוך עשרת הדברות את המצוות אלא מצוות שלמד משה מפי הגבורה בהר סיני).
    ד.ודאי וודאי שהיו גם מצוות שניתנו במהלך הארבעים שנה אך כפי שהבאנו גם מחז"ל אין זה מן המופקע שאת כללות המצווה קיבלו כבר בהר סיני. הגע עצמך, הרי לפי התוכנית המקורית תוך שלושה ימים ממעמד הר סיני היו ישראל צריכים כבר להיכנס לארץ ומסתבר מאוד שהתורה ניתנה בכללותה קודם הכניסה.

    בדבר ההנחה שמעמד הר סיני הינו ככל שאר הבריתות בלי קשר מיוחד לנתינת תורה
    התורה מבארת לנו בשמות פרק יט על מטרתו של מעמד הר סיני המלמדת אותנו על יסוד הרבה יותר חזק מעוד אחת מהבריתות שכרת ה' עם ישראל וז"ל: פרק יט פסוק ט:וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:
    וכבר עמד על כך הרמב"ם בכמה מקומות וכן בכוזרי ובעוד רבים מהראשונים שמעמד הר סיני היה היסוד לתורה מן השמים ולכך שמשה הוא הדמות הבלעדית להורדת דבר ה' משמים לארץ ואין לשנות או להוסיף עליה. ולכן כל נביא שיבוא לאחריו ויאמר אחרת מהתורה הרי שנהרגהו ונדע שהוא נביא שקר. יוצא א"כ שכל הבסיס והקיום של התורה שבכתב נעוץ במעמד זה – וזהו שורש ויסוד לכל התורה כולה.

    כמו כן כל המושג של נעשה ונשמע המיוחס לקבלת דברי תורה וממנו נובעים נפק"מ לעניין מושבע ועומד מהר סיני לגבי קבלת התורה מורה על קשר בלתי ינתק בין מעמד זה למתן תורה ויש להאריך.

    בדבר התאוריה שהיה שינוי ביחס אל התורה עד תקופת נחמיה לאחר תקופת נחמיה
    פשוט לא ידעתי מניין לו זה2.
    אדרבה, יותר נראה לומר שהדורות שהיו יותר קרובים למעמד הר סיני הכירו את קדושתו של "הטקסט המקראי". כ"ש וכ"ש דור דעה שהיה נוכח במציאות האלוקית בה משה קיבל את הציווים בצורה פלאית (אור פניו קורן) מציאות של עמוד ענן ועמוד אש מעל אוהל מועד. וכי הם לא הכירו בקדושת הטקסט?!
    טקסט שהכתיב אותו אלוקים למשה אינו קדוש? וכי יתכן לומר שבגלל שהייתה נבואה נפוצה בעם, הם לא הכירו במעלת ס"ת שגבוהה יותר מכל נבואה שתבוא אחריה?
    כמו כן יש להוסיף את מקום הכבוד שלו זוכה ספר התורה להיות לצד ארון ברית ה' כפי שנאמר בדברים פרק לא, (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד3:

    כמו כן יש להוסיף את מעמד הקהל בו היו קוראים בס"ת לעיני כל העם במעמד מרהיב שלא היה פחות ממה שמתואר בספר נחמיה.
    כמו כן יש לציין את מציאת ספר התורה בימי יאשיהו המלך וקריאת ספר התורה בהקהל גם שם.

    ולבסוף יש להזכיר את דברי דוד המלך בספר תהילים שהיה ודאי לפני תקופת נחמיה במזמור קיט בתהילים, מזמור שכל כולו שיר ושבח לתורה:
    (צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
    (קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:

    אין לי ספק שבית מדרשו של דוד המלך ראה בתורה ערך של קדושה, ולא טקסט מקודש אלא דברי אלוקים חיים ממש.

    על כרחנו צריכים אנו לומר בפשטות שקדושתו של ספר התורה כדבר קדוש בעם ישראל היה מרגע נתינתו ועד ימינו אנו. תמיד למדו תורה, תמיד התפעלו ממנה, תמיד ראו בה קדושה נפלאה וביחס כלפיה מעולם לא היה שינוי.

  2. תודה למגיב ולתגובתו המפורטת, אך דומני שאין דבריו נכונים:

    א. מעמד הר סיני הוא המעמד בו נגלה הקב"ה לעיני כל ישראל ואמר להם את עשרת הדברות. זה מעמד הברית שהתורה מציינת אותו בספר דברים כפי שכתבתי ואף הרמב"ן הכניסו לשכחת העשין. חלק מן התורה אמנם נתנה גם בהר סיני אך זה לא היה בעת המעמד אלא לאחר מכן. על כן ודאי שמצוות שונות נתנו בסיני, את זאת אין להכחיש, אך מאידך לא ניתן להכחיש שמצוות רבות אחרות נתנו רק במשכן במהלך השנה הראשונה והשנייה למסע ישראל במדבר, וייתכן שיש אף כאלה שנתנו רק בשנה הארבעים. אך כאמור, כל זאת ללא שום קשר למעמד הר סיני! קשה לי להבין כיצד ניתן לומר אחרת…

    ב. זיהויו של ספר הברית עם ספר בראשית והפרשות עד מתן תורה הוא דעה שמופיעה במפרשים אולם מפשט המקראות זה איננו מוכח כלל. אך גם אם נסכים שכן, ודאי שהוא לא כולל את חצי מספר שמות וספרי ויקרא במדבר ודברים שהם רוב התורה שבידינו כיום. כמו כן, כאשר המגיב מזכיר את הרמב"ן שאומר שמשה רבנו הוריד מהר סיני את התורה והמצווה – על איזו תורה מדובר? ודאי שהיא לא כללה את הספרים הנ"ל.

    ג. המחלוקת בין ר"י ור"ע ידועה ושתי תשובות בדבר: ראשית, זוהי דעתם של חז"ל, וכפי שציינתי במאמר חז"ל הושפעו מהמהפך שנעשה בימי עזרא. שנית, יושם לב שמחלוקתם של ר"י ור"ע היא לגבי המצוות בלבד ולא ביחס לכל התורה כפי שהיא בידינו היום. בתורה סיפורים ומעשים ותולדות ואלו גם ר"י וגם ר"ע יודו שלא נתנו בסיני, וכפי שכתבתי.

    ד. טענה זו של המגיב משיבה אותנו לסעיף הקודם. יש לחלק בין תורה ובין מצוות. אך לבד זאת, סיפורי התורה מוכיחים כי מצוות שונות נתחדשו עם הזמן ונתנו בעקבות מעשים או פניות של משה רבנו. כל הרוצה לתלות זאת בסיני ולהוכיח שהן רק פרטים צריך להוכיח זאת ולהסביר מדוע משה לא ידעם.

    ה. המעמיק במאמרי הרמב"ם ביחס לעיקר תורה מן השמיים יווכח שאין הוא תולה זאת במעמד הר סיני אלא בנבואת משה. משה חיבר את התורה בנבואתו ולא ירד שום ספר מן השמים. הסיבה שבגינה התורה לא תתחלף היא בגלל שאין עוד נביא שמסוגל להגיע לרמת נבואתו של משה. דבר זה עולה הן מן י"ג העיקרים (וארחיב על כך בספרי בעז"ה) והן מדברי הרמב"ם בהלכות שכותב כי נביא שמבקש להוסיף או להחסיר דבר מן התורה "מכחיש נבואתו של משה". דוק: נבואת משה ולא מכחיש את התורה.

    ו. בדבר טענתו האחרונה של המגיב בדבר מקומו של ספר התורה במעמד ההקהל ולצד ארון הברית – אינני יודע כיצד זה סותר את דברי. ברור שהיה ספר תורה שהיה קיים לצד הארון וברור שהיתה מצוות הקהל (למרות שתנ"ך ברור שהעם לא הכיר את התורה ואת הנאמר בה, ראה ערך יאשיהו ועזרא, ומה עוד שבמעמד הקהל קראו את ספר דברים בלבד ולא את כל התורה). הערך שלו היה במצוות הכתובות בו שעשייתן הייתה רצון הבורא. אך מי אמר שהוא נתפס כגילוי הא-להי? המגיב מתייחס לכך כדבר פשוט אך אין שום הוכחה בידו. יתר על כן, הסברא אומרת הפוך: אם יש נביא לידך שמביא את דבר ה' בצורה חיה, מדוע שתיזדקק לעיון בספר שהוא כותב?! לכן יכול להיות שהעם ייחס קדושה לספר אך לא זה היה מוקד הגילוי הא-להי. כפי שכתבתי במאמר, רק עם תום תקופת הנבואה העם נאלץ לאמץ את הספר כגילוי הא-להי במקום ההתגלות החיה.

  3. צפריר משעלבים

    תגובה שנייה:
    א. העולה מדברי שנינו כי ודאי שניתנה תורה במעמד הר סיני (איני מייחס חשיבות לכך שזה לא ניתן ממש בתוך המעמד כיוון שניתן לציין אף תקופה מסויימת של היותם מול ההר בחג השבועות וכפי שמצינו בחג הסוכות שהפן ההיסטורי שלו הוא סביב תקופה ולא סביב יום אחד)אלא שכל המחלוקת בינינו היא מה ההיקף של התורה שניתנה- האם הייתה באורך של שני חומשים או שלושה. דבר זה מבואר הן בפשט הכתובים והן על פי חז"ל והוא דבר מוסכם! וא"כ שוב נשמט כל הבסיס לטיעונך שאין מה לחגוג. זו הייתה הפעם הראשונה שירד דבר ה' משמים בצורה מוכחת אל המין האנושי כיצד לפעול בעולם הזה כדי להתקרב אליו ולזאת זכה רק עם ישראל. וכי אין זה מספיק ראוי לציון אף שלאחר מכן נוספו ציווים נוספים?

    ב. לגבי הראיה שהינך מביא מספר דברים אתייחס כאן ביתר פירוט. כל המעיין שם בפרק ד' יווכח שבאמת עניין הברית בין אלוקים לישראל בעצם הדיבור שבין האלוקים לאדם הינו יסוד חשוב אך אם נמשיך לעיין שם בפרק ה' יווכח שיסוד לא פחות חשוב מובא שם בקשר למעמד זה והוא ההוכחה המוחלטת שיש צינור להעברת תורה לעם ישראל והוא משה (ונתייחס לזה עוד לקמן) ומאידך קבלה שלמה של עם ישראל לכל מה שיצוו אותו ואצטט מספר פסוקים:
    {כז} קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: {כח} וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: {כט} מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: {ל} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: {לא} וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:
    הרי מפורש לנו שבעקבות מעמד זה ישנו בסיס שעליו עתיד הקב"ה לתת את כל המצווה והחוקים והמשפטים.- וכי יש לך דברים יותר מפורשים מאלה על פי פשוטו של מקרא!

    לא הבנתי את החילוק שיש בין סיפורי התורה שבספר בראשית לבין התורה והמצווה וכי מי אמר שחייבת התורה לציין את נתינת ספר התורה בשלמותו- התמיהה על חג השבועות היא הרבה יותר רחבה, מדוע התורה לא מציינת את המעמד בו זכינו בפעם הראשונה לנתינת תורה בכל סדר גודל שהוא לעם ישראל?

    הערה צדדית: נאמר בתגובה שכל הרוצה לתלות זאת בסיני ולהוכיח שהן רק פרטים צריך להוכיח זאת וכו'- לי יש אילן גדול מאוד להתלות עליו והוא ר"ע ובשבילי זאת הוכחה מצויינת ועיין עוד בסוף תגובה זאת והבן…

    לא הבנתי מה הוכיח נגדי בדברי הרמב"ם וכי אני אמרתי שירד ספר תורה מן השמים? ודאי שמשה כתב את ספר התורה מפי הגבורה וודאי שהכל תלוי בנבואת משה אלא שהשאלה הגדולה היא מדוע ישנה עדיפות לנבואת משה על פני נביאים שבאו אחריו, מה עושה את נבואתו לכך שרק הוא הצינור היחיד להעברת התורה ולא אף אחד אחר. על זה אומר הרמב"ם מפורשות שהמקור לדבר זה אלו דברי ה' אל משה שבזכות מעמד הר סיני כשיראו עם ישראל את הדיבור המפורש בין אלוקים למשה הרי ש"בך יאמינו לעולם"!
    יוצא אפוא שמעמד הר סיני הוא הבסיס לאמונה בנבואת משה שהינה מעל ומעבר לכל נבואה אחרת שתבוא אחריה (כולל יש"ו וכולל מוחמד)

    ולגבי טענתו האחרונה: ראשית מה שהעיר על עניין קריאת ספר דברים ולא כל התורה במעמד הקהל. אומנם כן, אך לא הקריאו מתוך חומש דברים אלא גללו ספר תורה שלם לדברים- עיקר המעמד הזה היה הקריאה בספר התורה!
    שנית, לא הבנתי את עיקר טענתך, באר נא לי מה חילוק יש בין קדושה לגילוי אלוקי? קדושה מבטאת דבר נבדל, רם ממך הגורם לתחושת רוממות והכנעה מצד הניגש אליה הוא מכיר בערכה ובתוכן הגנוז בה- וא"כ במה זה שונה מיחס לגילוי אלוקי?
    ואחזור שוב לדוד המלך בתהילים למרות שהתעלמת מדבר זה, וכי חושב אתה שדוד המלך לא תפס את התורה כגילוי אלוקי?!
    ועוד, הוספת לטעון שכאשר יש נביא לידך שמעביר לך את דבר ה' אין אתה רואה ב"ספר כתוב" גילוי אלוקי- ודברי תימה הן- תפקידו הגדול של הנביא היה לחזק את מעמד התורה בעם ישראל וכפי שאומר הרמב"ם במפורש בהקדמה למשנה "והחלק השני בענין הנביא כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את ה' ויצוה על מצותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת וגרעון כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים "זכרו תורת משה עבדי" ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות ויזהיר לכל העובר עליה בעונש כמו שעשה ישעיה ירמיה יחזקאל וזולתם"
    הרי מפורש ומבואר שהנביא הוא כלי שרת אל התורה- תפקידו העיקרי בעם זה לחזק את מעמד התורה בעם ישראל כדברי אלוקים חיים ממש! (מה עוד שהוא עצמו היה כפוף אל התורה.
    ולכן גם אם תגיד שהעם לא ראה בספר גילוי אלוקי (על אף שגם על זה אני חולק שהרי ודאי שהנביא הקריא להם מתוך הספר את ציווי התורה ולא אמר להם זאת מעצמו) הרי שהעם לא קבע על מה יסובו החגים, והרי דבר פשוט הוא שהנביא ידע בגודל נבואתו את מעמדה של התורה כגילוי אלוקי ומדוע הם לא בחרו לחגוג את חג השבועות כמתן תורה והרי בידם היה לתקן תקנות ולהכניס משמעות לחגים?

    הערה נוספת על מה שכתבת בסוגרים שבתקופת התנ"ך ברור שהעם לא הכיר את התורה ואת הנאמר בה- ואני זועק בקרבי: מניין לך זאת? איך אפשר להסיק מהארוע שהיה אצל יאשיה על כל תקופת התנ"ך??? וכי בימי יהושע וכל תקופת הזקנים שאחריו לא שמרו את דרך ה'? וכי בתקופת שמואל שהיה מסובב בין הערים לא שמעו על תורת ה'? וכי בתקופת דוד ושלמה לא רבתה החכמה בעם ישראל? איך אפשר להגיד דברים כאלה בלי בסיס מוצק (אנא אם קיבלת דבר זה מרבותיך הפנה אותי אל אחד מהם שאומר כן או אם אחד מהם כתב כך).
    אחד מיסודות האמונה של תורה מן השמים היא ששלשלת העברת התורה לא נפסק בעם ישראל וודאי ובודאי שהיו בתי מדרשות בכל התקופות וזקנים מסרוהו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה.

    ודבר אחרון, היסוד לכל המאמר הזה היא ההנחה שחל שינוי ביחס לתורה מספר חוקים מאת הא-ל לספר בעל מעמד של גילוי אלוקי- וכל ההנחה הזו מתבססת על פסוק בספר יהושע של "לשמור ולעשות" ועל כך שבתקופת נחמיה העם התפעל מספר התורה ככללו ולא מציווי בודד שבו.
    וכי זהו בסיס מוצק שעליו בונים כזאת תאוריה גדולה?
    יש כאן פרצה מסוכנת מעין כמותה להגיד את כל מה שעולה על רוחינו על בסיס שברי פסוקים שאינם מעידים אפילו על תקופות נרחבות!
    ולכן עיקר תגובתי למאמר זה היא מניין לך זאת? בתנ"ך על דרך הפשט ישנן הרבה פרצות ואפשר להגיד מה שרוצים יש לנו ליזהר מכל דבר שאין לו לפחות מספר ראיות מוצקות לאורך התקופות שעליהן אנו רוצים לדבר. ואם לא מצד הפשט אז לפחות ביסוס מחז"ל אבל להגיד דבר שאין לו ביסוס מספיק בפשט ואין לו רמז ואפילו לא קל בדברי חז"ל- זהו דבר מסוכן שכאן אומנם בא לתועלת אך אחרים יעברו דרכו כדי לומר גם דברים מזיקים!

  4. תודה על התגובה השנייה, ואפרט טענותיי:

    אני חש שהויכוח יצא מהקשרו ולכן אסכם בנקודות את הדברים הבאים:

    א. עובדה היא שלא התורה ולא רובם של חכמינו התייחסו לחג השבועות כחג מתן תורה (מלבד מקור אחד במסכת פסחים). הביטוי זמן מתן תורתנו שנאמר בתפילה איננו כתוב במסכת סופרים והוא תוספת מאוחרת, ועל כן תמיהתך "וכי אין זה מספיק ראוי לציון" לגבי מעמד הר סיני היא על חז"ל והתורה, ותשובה אינך מספק.

    ב. אכן, ברית סיני היא היסוד לקיום המצוות שינתנו בעתיד, אבל אין זה הופך את מתן המצוות לעיקר המעמד. הקב"ה מעולם לא דיבר על כך ולא ייעד זאת. כפי שכתבתי, מן התורה עולה כי רק עצם הגילוי והברית הם העיקר, ופועל יוצא של כך הם קיום המצוות שנאמרו למשה, כפי שאמרת. ראיה לדבר: שבעקבות המעמד נתקדשו כלל המצוות, גם אלו שנתנו במשכן בהמשך, ולא רק אלו שניתנו בהר. ולכולן מעמד שווה. א"כ מוכח שאין תורף המעמד בנתינת מצוות אלא בגילוי הא-להי ומעלת נבואת משה.

    ג. ומכאן לטענתך: אין משמעות "לנתינת תורה בכל סדר גודל שהוא לעם ישראל". אנחנו שתוספים את התורה בעקבות חז"ל כישות שקדמה לעולם ובה הכל מצוי איננו יכולים לחגוג את שבריה. ומתפלא אני: אם המוקד היה בנתינת התורה, האם לא היה ראוי לחגוג את זמן חתימתה? וממתי חוגגים רק על חלקים ממנה? על כרחך היה כבר ראוי לחגוג את עצם הגילוי וכריתת הברית, אך זאת כפי שציינתי במאמר כנראה זכרון שצריך להלך תמיד ולא ראוי לחגוג לו יום מיוחד.

    ד. שאלת על מקורותיי, הנה הם: כנגד ר"י ור"ע שציינת אומרת הגמרא כי למ"ד תורה מגילה מגילה ניתנה ולמ"ד אחר חתומה ניתנה. הרי שהם אומרים ההפך: התורה לא ניתנה כולה בסיני אלא נכתבה רק בשנת הארבעים. וכיצד מתיישבים המקורות? ברור: יש חילוק בין תורה ובין מצוות. ייתכן והמצוות כולן נאמרו בסיני אך שוב אני טוען, יש להבדיל זאת מספר התורה כפי שהוא בידינו היום ושעליו אנו מדברים כאשר אנו חוגגים את מתן תורה. המצוות אינן כוללות את מרבית החומשים של ספר התורה! על כן גם לשיטתך יש לחגוג את מתן המצוות ולא את מתן התורה.
    וזו בדיוק טענתי: עד ימי עזרא התייחסו לתורה כביטוי של מצוות משה ולא כספר שיש צורך לקרוא בו כדי להתחבר אל הא-להים. העיקר היה קיום המצוות. גם במעמד ההקהל כשקראו מספר דברים הרושם שנעשה היה מתוכן הדברים שנאמרו מפי משה לפי הכניסה לארץ וברית ערבות מואב, ברכות וקללות וכו'. זה לא דומה בכלל למעמד של עזרא בו האנשים חוו גילוי א-להי מעצם הקריאה בספר.
    עוד מקומות בחז"ל שאתה רואה שהתייחסו לתורה כאל המצוות ולא כספר חתום הם מכתיבת התורה על י"ב האבנים, שמפרשים שמדובר במצוות, או מהתורה שמהלכת עם המלך לכל מקום, שגם שם מפרשים שמדובר במצוות ולא בכל הספר וכו'.

    ה. אין שום הוכחה מדוד המלך. לא כתוב שהוא מתייחס לספר התורה כפי שהיום אנו מנשקים ומחבקים אותו אלא שהוא אוהב את מצוות ה' ומקיימן. זה מוטיב שחוזר רבות בתהילים, ואין בזה שום סתירה לטענתי. אדרבה, הנך מוזמן לחפש בכל התנ"ך היכן מתייחסים לתורה כישות עצמאית. לא תמצא שום מקום מפורש כזה עד עזרא. לכן התיאוריה שהצגתי לא בנויה רק על פסוק מיהושע אלא על כלל התנ"ך. חפש ומצא.

    ו. תפקיד הנביא היה הן פוליטי והן למען שימור מעמדו הרוחני של העם. מהיכן הבאת שהוא היה קורא זאת מספר התורה? אנא הראה לי מקום בתנ"ך שכך כתוב! הנביאים התנבאו והביאו את דבר ה' שנאמר להם אל העם. לא היה צורך בשום תיווך של ספר. במחילה מכבודך, אתה מעלה סברות ושאלות רטוריות ללא כל ביסוס…

    ז. אכן כן, הייתה מסורת של מצוות משה שעברה מדור לדור, אך כיצד זה קשור ליחס שניתן לספר התורה כספר שמהותו הוא גילוי א-להי?

    ח. הערה ביחס לפשט. אתה צודק שלא ניתן להתסמך על פרצות שיש בפשט. אבל כל זה נכון כאשר אתה דן בדבר נקודתי. לעומת זאת, כאשר אתה סוקר תופעה או מהלך מכלל ספר התנ"ך הרי שבהחלט ניתן ללמוד מן הפשט עקרונות.

    ט. לסיום: אינני יודע מניין הפחד שנוצר מן התיאוריה שיצקתי. לא טענתי שאין התורה מן השמים ולא כפרתי במסורת העברתה ממשה לידינו. כל שטענתי הוא שבתחילה התייחסו אליה כסך הציוויים שנתנו ממשה ולא היה בה ערך התגלותי, ורק בימי עזרא, עקב המעבר מתקופת הנביאים לחכמים, ובהעדר גילוי א-להי חי, ראו בספר שנכתב על ידי משה את הגילוי הא-להי ומכאן היחס אליה כישות מטאפיזית עצמאית. לענ"ד הדברים פשוטים וברורים הן מן התורה והן מחז"ל, ועל כן לא ידעתי מהומה על שום מה.

  5. צפריר משעלבים

    ביאור למניע לתגובותי!
    לא כתבתי כל כך הרבה כי אין לי מה לעשות. לא כתבתי כל כך הרבה מפני שיש ביננו קירבה משפחתית. ואף לא כתבתי כל כך הרבה מפני שאני נהנה מויכוחים אינטלקטואלים.
    כתבתי והגבתי והוספתי להגיב כי הרגשתי שמשהו פנימי זעק בקרבי שלא לשתוק.

    הנני מיושבי בית המדרש ומשתדל להשקיע רבות בלימוד תורתנו. המניע העיקרי להתעסקות רבה זו נובע מההכרה היסודית שאנו מתעסקים בתורת חיים אשר גלומים בה סודות נפלאים ורזים. הכרה זו מבוססת על אמונה בסיסית שירדה תורה מן השמים לארץ להדריך אותנו בחיינו המעשיים ולרומם אותנו מבחינה רוחנית.
    מניע זה זקוק להרבה חומר בערה כדי לבעור בצורה תמידית וזאת משום שהתורה מלובשת בכיסויים עבים אשר המתבונן מן הצד באופן שטחי אינו רואה בה דבר מיוחד ואף לא גילוי אלוקי.

    את חומר הבערה הזה אנו שואבים גם על ידי מעשים חיצוניים כמו קימה בפני ספר התורה, נישוק, הגבהה ועוד. אך גם ואולי בעיקר, על ידי חיזוקים של מורי הדרך בעם ישראל המגלים לנו טפח מערכה האמיתי של התורה.

    רבים הספרים הבאים לחזק אותנו בלימוד התורה ולהעמיד אותנו על הגלום בתוכה.
    שער ד' בספר נפש החיים, לקוטי אמרים לבעל התניא, אורות התורה לרב קוק ועוד רבים וטובים.
    כל אלו באים להכניס לתוכנו את ההבנה שאין אנו עוסקים בסתם ספר חוקים אלא יש כאן עולמות שלמים רוחניים, ביטוי לגילוי אלוקי!

    וכעת אבוא ואשאל: האם אפשר לשים את המאמר הזה כדברי המשך לרוח הדברים הנושבת מאותם ספרים או שמא יהודי שהוא חם בחמימותה של תורה מצטנן מהם.
    האם אמירה כמו: תדע לך שמה שאתה עכשיו מתייחס לתורה כגילוי אלוקי הוא בגלל שאין היום נבואה אבל בזמנו של דוד המלך באמת התייחסו לתורה כאל ספר חוקים ומעשים בלבד! באים ומחזקיםי את התחושה של ערכה של תורה או שמא מצננים אותה.

    וניחא, אם היו הדברים מבוססים, כי אז היה אפשר לומר: דוגל אני באמת ובשמה אני כותב! אך כיוון שאין זו תאוריה מבוססת הרי שאין אני מבין למה היא תרמה?

    הנני חושש שמי שיקפוץ על התאוריה הזו בידים פתוחות יהיו כל אלו שתופסים גם היום את התורה כספר חוקים ולא כגילוי אלוקי. לכאורה כעת יש להם על מי לסמוך, על דוד המלך רחמנא ליצלן!
    אותו דוד המלך שאומר במזמור קיט "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"- אשר מבקש (על פי פשוטו של מקרא) להבין שיפתחו עיניו כדי לגלות את צפונות התורה ואת הנפלאות שיש מאחוריה- הוא אשר יהיה הבסיס לתפיסת התורה בצורה כזו.
    או לחילופין יסתמך הוא על הנביא מלאכי שאמר זכרו תורת משה עבדי- משה דייקא ולא אלוהי-ם, ואם הוא תפס כך את התורה אז מדוע שאני לא אתפוס כך?

    לכן התקוממתי והגבתי.

    בקשר לתאוריות היכולות מצד אחד לענות על השאלה ומצד שני לחמם את הלב הרי שניתן ללכת בשני כיוונים:
    כיוון אחד דומה למה שאתה אמרת ביחס לכריתת הברית והוא שהתורה רצתה להעביר לנו מסר שיום מתן תורה הוא לא ארוע חד פעמי אלא הוא ארוע שמתחדש בכל יום. בכל יום שיהודי מתיישב מול ספר התורה ומעיין בה צריך הוא להרגיש כביום נתינתה שהרי הוא מכניס לקרבו את דבר ה'.- מסר מרומם ומחזק! (ברבות הימים הרגישו צורך כן לבטא את זה באחד החגים במיוחד בזמן שנשארנו ללא מצוות מעשיות בחג השבועות ובמיחוד כשהתאריכים גם חופפים)

    כיוון נוסף שאפשר לצעוד בו הוא לומר שהשמחה בקבלת התורה צריכה לבוא מתוכנו ולא מכח ציווי . אין זה מן הראוי שמי שנותן מתנה יקרה לרעהו יצטרך לצוות אותו לשמוח על כך, השמחה הזו צריכה לבוא מאיתנו ולהתעורר בקרבנו – וכך באמת עשינו. ביום מתן תורה בו אנו אומרים זמן מתן תורתנו צריכים אנו לשמוח בנתינה שהיא בעצם הקבלה שלה על ידינו.

    לסיום אומר:
    במאמר ליום מתן תורתנו צריכים לחזק את הקשר הישיר שיש בין התגלות ה' בהר סיני לתורה המצויה בידינו ולא להחליש אותה בטענה שזו מציאות שבאה לנו בדיעבד בעולם שאין בו נבואה ולפני כן היא כלל לא הייתה.
    בדור שבו הקדושה אינה נשפכת עלינו ממרום צריכים אנו להתחזק באמונה תמימה שבתוך הדברים שהנחילו לנו אבותינו גנוזים אוצרות גדולים של אור וקדושה שלא יתכהו עם חזרת הנבואה אלא רק יתעצמו, ילכו ויוסיפו כח.

    נכון, אין כאן דברי כפירה אך יש כאן רוח קרירה שלא רק שאינה מוסיפה חום אלא אף מצננת אותו וחבל!

  6. חג הראשית של מתן התורה

    בס"ד ז' בסיון תשע"ה

    נתינת התורה לישראל, בכתב ובעל פה, נמשכה עד יומו האחרון של משה, שבו מכלה משה 'לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם' (דברים לא,כד), והוא מפקידו ביד הויים ומצוום: 'לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בל לעד'.

    אך היסוד והראשית היא במעמד סיני, שבו זכו כל ישראל למעלת הנבואה ושמעו את יסודות האמונה והערכים המוסריים, עשרת הדברים שהם יסוד היסודות של כל התורה. וקיבו בברית: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'.

    התורה מציינת לא רק את 'חג האסיף' שבו נשלמת מלאכת השנה וכל היבול נאסף לבית, אלא גם את ראשית ביכורי קציר השעורים, המובאים לה' 'ממחרת הפסח', וגם את הבאת ראשית ביכורי קציר החיטים המובאים לה' בחג השבועות.

    הצורה בה ניגשים אל העשייה בנקודת ההתחלה, היא המביאה לעשייה ממוקדת ומכוונת-מטרה, 'טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו'. סוף מעשה במחשבה תחילה.

    וכך כש'מברכים בתורה תחילה', כשניגשים אל התורה, מתוך זכירת מעמד הר סיני כדברי אלקים חיים, כהדרכה אלקית איך להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – אז זוכים ל'והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו, ונהיה אנחנו וצאצאינו יודי שמך ולומדי תורתך לשמה'.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    • פיסקה 1, שורה 2:
      … והוא מפקידו ביד הלויים…

      שם, שורה 3:
      …והיה שם בך לעד'.

      פיסקה 2, שורה 2:
      … וקיבלו בברית: 'כל אשר דבר ה'…

    • זכירת יום יומית

      את מעמד הר סיני ותוכנו, נצטוינו לזכור לא רק בחג השבועות, אלא כל ימי חיינו:
      'רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך, יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחרב…' (דברים ד,ט-י).

      [אולי יש מקום לשער, שעם ביטול הקריאה היומית של עשרת הדברות מפני 'תרעומת המינים' שטענו שניתן להסתפק בעשרת הדברות – גבר הצורך לציין את מעמד הר סיני לכל הפחות בזמנו, ואולי משום כך גברה ההדגשה בחג השבועות גם על הפן של 'זמן מתן תורתנו']

    • חג השבועות - מעבדות מצרים ל'עבדי ה''

      בס"ד ז' בסיון ע"ה

      מטרתו של חג השבועות כיום זכירה המביא לשמירת החוקים ועשייתם, מבוארת בדברי התורה על חג השבועות: 'וזכרת כי עבד היית במצרים ושמרת ועשית את החקים האלה' (דברים טז,יב).

      בשמחת חג השבועות מודגש הצורך לשתף בשמחה את 'עבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך' (טז,יא). זכירת העבדות במצרים, שנתייחדה לחג השבועות, מקילה עלינו לקבל באהבה וברצון את עול מלכות שמים, להיות 'עבדי ה' ולשמור ולעשות את כל חוקיו.

      בברכה, ש.צ. לוינגר

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: