בס"ד

במאמרו "ההצתה המאוחרת של מתן תורה" מבקש הכותב לענות על השאלה מדוע אין התורה מציינת את חג השבועות כחג מתן התורה. תשובתו מתבססת על כמה יסודות:
א.מעמד הר סיני לא היה בעיקרו מתן תורה אלא התגלות בלתי אמצעית בין הקב"ה לעם ישראל וזהו עיקר המעמד (על אף שניתנו שם מספר מצוות).
ב.כיוון שמעמד הר סיני הינו ברית בין הקב"ה לישראל אין הוא שונה מבריתות אחרות כמו שנכרתו בערבות מואב ואח"כ על ידי יהושע בהר גריזים ועיבל וכל השוני הוא רק מבחינת עוצמת הגילוי.

על פי הדברים הללו מבואר א"כ שהתעלמות התורה מיום מתן תורה הוא בגלל שלא היה באמת אירוע שניתנה בו תורה כיוון שהתורה ניתנה לאורך כל הארבעים שנה .

לטענת הכותב הקישור שנעשה על ידי חז"ל בין מעמד הר סיני למעמד מתן תורה נעשה בעקבות שינוי בתפיסת התורה שחל מתקופת משה לתקופת עזרא ונחמיה. לטענתו מתקופת משה ועד תקופת נחמיה ספר התורה או התורה נתפסה כספר הוראות וציווים מאת הא-ל הנועד למטרת שמירה ועשייה כפי שנאמר ביהושע וככאלה הם מתאימים לביטוי תורת משה- ציוויו של משה אך בתקופת נחמיה קיבלה התורה מעמד של קדושה עצמית חיבור למקור האלוקי- גילוי אלוקי.

לאור השינוי הזה קל היה להסתכל על התורה כגילוי אלוקי בפני עצמו ולמזג אותו עם הגילוי האלוקי במעמד הר סיני דבר שמתבטא בחז"ל במדרשים שהכניסו בתוך עשרת הדיברות ברמז את כל התורה כולה.

תגובה:
בדבר ההנחה שהתורה ככלל לא ניתנה בהר סיני:
א.מפשט המקראות עולה כי חלק נכבד מהתורה ניתן במעמד הר סיני: פרשת משפטים הבאה ברצף למעמד הר סיני- מסתבר מאוד שניתנה באותו מעמד. פרשת המשכן בפרשות תרומה תצווה נאמר בהם כמה פעמים "אשר הראית בהר". וכן פרשת בהר בחוקותי שנאמר בה במפורש הן בתחילתה והן בסופה שניתנו למשה בהר סיני. ולכן אין ספק שאף ברובד הפשט חלק ניכר מהתורה הועבר למשה בהר סיני ובזה מבואר מדוע היה צריך להתעכב שם ארבעים יום. וכן בנחמיה ט פסוק יג כתוב הדבר במפורש.
ב.אף במפרשי המקרא הדבר ברור לכולם שהמצוות ניתנו למשה בהר סיני. עיין רש"י בספר שמות פרק כד שהבין שספר הברית כולל את ספר בראשית, ספר שמות עד מתן תורה ואת כל המצוות שניתנו במרה. הרמב"ן שם למד שעלייתו השנייה של משה הייתה כדי להוריד את המצוות והתורה כפי שמבואר שם בפסוק. וכן מבואר באב"ע בכמה מקומות.
ג.אף בדרשות חז"ל ישנם דרשות ברורות מאוד בדבר נתינת התורה בכללותה בהר סיני- עיין רש"י בתחילת פרשת בהר בשם חז"ל וכן מחלוקת מפורשת בכמה מקומות בש"ס בין ר"ע ובין ר"י האם רק כללות נאמרו בסיני או גם פרטות נאמרו בסיני אך לכו"ע ברור הדבר שכללי התורה ניתנו במעמד זה למשה. וכן עוד הרבה מאוד ודי במה שהבאנו1. (ויש לשים לב שלא מדובר כאן בדרשה המכניסה לתוך עשרת הדברות את המצוות אלא מצוות שלמד משה מפי הגבורה בהר סיני).
ד.ודאי וודאי שהיו גם מצוות שניתנו במהלך הארבעים שנה אך כפי שהבאנו גם מחז"ל אין זה מן המופקע שאת כללות המצווה קיבלו כבר בהר סיני. הגע עצמך, הרי לפי התוכנית המקורית תוך שלושה ימים ממעמד הר סיני היו ישראל צריכים כבר להיכנס לארץ ומסתבר מאוד שהתורה ניתנה בכללותה קודם הכניסה.

בדבר ההנחה שמעמד הר סיני הינו ככל שאר הבריתות בלי קשר מיוחד לנתינת תורה
התורה מבארת לנו בשמות פרק יט על מטרתו של מעמד הר סיני המלמדת אותנו על יסוד הרבה יותר חזק מעוד אחת מהבריתות שכרת ה' עם ישראל וז"ל: פרק יט פסוק ט:וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק:
וכבר עמד על כך הרמב"ם בכמה מקומות וכן בכוזרי ובעוד רבים מהראשונים שמעמד הר סיני היה היסוד לתורה מן השמים ולכך שמשה הוא הדמות הבלעדית להורדת דבר ה' משמים לארץ ואין לשנות או להוסיף עליה. ולכן כל נביא שיבוא לאחריו ויאמר אחרת מהתורה הרי שנהרגהו ונדע שהוא נביא שקר. יוצא א"כ שכל הבסיס והקיום של התורה שבכתב נעוץ במעמד זה – וזהו שורש ויסוד לכל התורה כולה.

כמו כן כל המושג של נעשה ונשמע המיוחס לקבלת דברי תורה וממנו נובעים נפק"מ לעניין מושבע ועומד מהר סיני לגבי קבלת התורה מורה על קשר בלתי ינתק בין מעמד זה למתן תורה ויש להאריך.

בדבר התאוריה שהיה שינוי ביחס אל התורה עד תקופת נחמיה לאחר תקופת נחמיה
פשוט לא ידעתי מניין לו זה2.
אדרבה, יותר נראה לומר שהדורות שהיו יותר קרובים למעמד הר סיני הכירו את קדושתו של "הטקסט המקראי". כ"ש וכ"ש דור דעה שהיה נוכח במציאות האלוקית בה משה קיבל את הציווים בצורה פלאית (אור פניו קורן) מציאות של עמוד ענן ועמוד אש מעל אוהל מועד. וכי הם לא הכירו בקדושת הטקסט?!
טקסט שהכתיב אותו אלוקים למשה אינו קדוש? וכי יתכן לומר שבגלל שהייתה נבואה נפוצה בעם, הם לא הכירו במעלת ס"ת שגבוהה יותר מכל נבואה שתבוא אחריה?
כמו כן יש להוסיף את מקום הכבוד שלו זוכה ספר התורה להיות לצד ארון ברית ה' כפי שנאמר בדברים פרק לא, (כו) לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד3:

כמו כן יש להוסיף את מעמד הקהל בו היו קוראים בס"ת לעיני כל העם במעמד מרהיב שלא היה פחות ממה שמתואר בספר נחמיה.
כמו כן יש לציין את מציאת ספר התורה בימי יאשיהו המלך וקריאת ספר התורה בהקהל גם שם.

ולבסוף יש להזכיר את דברי דוד המלך בספר תהילים שהיה ודאי לפני תקופת נחמיה במזמור קיט בתהילים, מזמור שכל כולו שיר ושבח לתורה:
(צז) מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
(קג) מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:

אין לי ספק שבית מדרשו של דוד המלך ראה בתורה ערך של קדושה, ולא טקסט מקודש אלא דברי אלוקים חיים ממש.

על כרחנו צריכים אנו לומר בפשטות שקדושתו של ספר התורה כדבר קדוש בעם ישראל היה מרגע נתינתו ועד ימינו אנו. תמיד למדו תורה, תמיד התפעלו ממנה, תמיד ראו בה קדושה נפלאה וביחס כלפיה מעולם לא היה שינוי.

תגובה שנייה:
א. העולה מדברי שנינו כי ודאי שניתנה תורה במעמד הר סיני (איני מייחס חשיבות לכך שזה לא ניתן ממש בתוך המעמד כיוון שניתן לציין אף תקופה מסויימת של היותם מול ההר בחג השבועות וכפי שמצינו בחג הסוכות שהפן ההיסטורי שלו הוא סביב תקופה ולא סביב יום אחד)אלא שכל המחלוקת בינינו היא מה ההיקף של התורה שניתנה- האם הייתה באורך של שני חומשים או שלושה. דבר זה מבואר הן בפשט הכתובים והן על פי חז"ל והוא דבר מוסכם! וא"כ שוב נשמט כל הבסיס לטיעונך שאין מה לחגוג. זו הייתה הפעם הראשונה שירד דבר ה' משמים בצורה מוכחת אל המין האנושי כיצד לפעול בעולם הזה כדי להתקרב אליו ולזאת זכה רק עם ישראל. וכי אין זה מספיק ראוי לציון אף שלאחר מכן נוספו ציווים נוספים?

ב. לגבי הראיה שהינך מביא מספר דברים אתייחס כאן ביתר פירוט. כל המעיין שם בפרק ד' יווכח שבאמת עניין הברית בין אלוקים לישראל בעצם הדיבור שבין האלוקים לאדם הינו יסוד חשוב אך אם נמשיך לעיין שם בפרק ה' יווכח שיסוד לא פחות חשוב מובא שם בקשר למעמד זה והוא ההוכחה המוחלטת שיש צינור להעברת תורה לעם ישראל והוא משה (ונתייחס לזה עוד לקמן) ומאידך קבלה שלמה של עם ישראל לכל מה שיצוו אותו ואצטט מספר פסוקים:
{כז} קְרַב אַתָּה וּשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ: {כח} וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם בְּדַבֶּרְכֶם אֵלָי וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי שָׁמַעְתִּי אֶת קוֹל דִּבְרֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: {כט} מִי יִתֵּן וְהָיָה לְבָבָם זֶה לָהֶם לְיִרְאָה אֹתִי וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְוֹתַי כָּל הַיָּמִים לְמַעַן יִיטַב לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם לְעֹלָם: {ל} לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם: {לא} וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ אֵת כָּל הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לְרִשְׁתָּהּ:
הרי מפורש לנו שבעקבות מעמד זה ישנו בסיס שעליו עתיד הקב"ה לתת את כל המצווה והחוקים והמשפטים.- וכי יש לך דברים יותר מפורשים מאלה על פי פשוטו של מקרא!

לא הבנתי את החילוק שיש בין סיפורי התורה שבספר בראשית לבין התורה והמצווה וכי מי אמר שחייבת התורה לציין את נתינת ספר התורה בשלמותו- התמיהה על חג השבועות היא הרבה יותר רחבה, מדוע התורה לא מציינת את המעמד בו זכינו בפעם הראשונה לנתינת תורה בכל סדר גודל שהוא לעם ישראל?

הערה צדדית: נאמר בתגובה שכל הרוצה לתלות זאת בסיני ולהוכיח שהן רק פרטים צריך להוכיח זאת וכו'- לי יש אילן גדול מאוד להתלות עליו והוא ר"ע ובשבילי זאת הוכחה מצויינת ועיין עוד בסוף תגובה זאת והבן…

לא הבנתי מה הוכיח נגדי בדברי הרמב"ם וכי אני אמרתי שירד ספר תורה מן השמים? ודאי שמשה כתב את ספר התורה מפי הגבורה וודאי שהכל תלוי בנבואת משה אלא שהשאלה הגדולה היא מדוע ישנה עדיפות לנבואת משה על פני נביאים שבאו אחריו, מה עושה את נבואתו לכך שרק הוא הצינור היחיד להעברת התורה ולא אף אחד אחר. על זה אומר הרמב"ם מפורשות שהמקור לדבר זה אלו דברי ה' אל משה שבזכות מעמד הר סיני כשיראו עם ישראל את הדיבור המפורש בין אלוקים למשה הרי ש"בך יאמינו לעולם"!
יוצא אפוא שמעמד הר סיני הוא הבסיס לאמונה בנבואת משה שהינה מעל ומעבר לכל נבואה אחרת שתבוא אחריה (כולל יש"ו וכולל מוחמד)

ולגבי טענתו האחרונה: ראשית מה שהעיר על עניין קריאת ספר דברים ולא כל התורה במעמד הקהל. אומנם כן, אך לא הקריאו מתוך חומש דברים אלא גללו ספר תורה שלם לדברים- עיקר המעמד הזה היה הקריאה בספר התורה!
שנית, לא הבנתי את עיקר טענתך, באר נא לי מה חילוק יש בין קדושה לגילוי אלוקי? קדושה מבטאת דבר נבדל, רם ממך הגורם לתחושת רוממות והכנעה מצד הניגש אליה הוא מכיר בערכה ובתוכן הגנוז בה- וא"כ במה זה שונה מיחס לגילוי אלוקי?
ואחזור שוב לדוד המלך בתהילים למרות שהתעלמת מדבר זה, וכי חושב אתה שדוד המלך לא תפס את התורה כגילוי אלוקי?!
ועוד, הוספת לטעון שכאשר יש נביא לידך שמעביר לך את דבר ה' אין אתה רואה ב"ספר כתוב" גילוי אלוקי- ודברי תימה הן- תפקידו הגדול של הנביא היה לחזק את מעמד התורה בעם ישראל וכפי שאומר הרמב"ם במפורש בהקדמה למשנה "והחלק השני בענין הנביא כגון שיקרא לבני אדם לעבוד את ה' ויצוה על מצותו ויזהיר לשמור התורה בלי תוספת וגרעון כמו שאמר הנביא מסיים הנביאים "זכרו תורת משה עבדי" ויבטיח למי שיעשנה בגמולות טובות ויזהיר לכל העובר עליה בעונש כמו שעשה ישעיה ירמיה יחזקאל וזולתם"
הרי מפורש ומבואר שהנביא הוא כלי שרת אל התורה- תפקידו העיקרי בעם זה לחזק את מעמד התורה בעם ישראל כדברי אלוקים חיים ממש! (מה עוד שהוא עצמו היה כפוף אל התורה.
ולכן גם אם תגיד שהעם לא ראה בספר גילוי אלוקי (על אף שגם על זה אני חולק שהרי ודאי שהנביא הקריא להם מתוך הספר את ציווי התורה ולא אמר להם זאת מעצמו) הרי שהעם לא קבע על מה יסובו החגים, והרי דבר פשוט הוא שהנביא ידע בגודל נבואתו את מעמדה של התורה כגילוי אלוקי ומדוע הם לא בחרו לחגוג את חג השבועות כמתן תורה והרי בידם היה לתקן תקנות ולהכניס משמעות לחגים?

הערה נוספת על מה שכתבת בסוגרים שבתקופת התנ"ך ברור שהעם לא הכיר את התורה ואת הנאמר בה- ואני זועק בקרבי: מניין לך זאת? איך אפשר להסיק מהארוע שהיה אצל יאשיה על כל תקופת התנ"ך??? וכי בימי יהושע וכל תקופת הזקנים שאחריו לא שמרו את דרך ה'? וכי בתקופת שמואל שהיה מסובב בין הערים לא שמעו על תורת ה'? וכי בתקופת דוד ושלמה לא רבתה החכמה בעם ישראל? איך אפשר להגיד דברים כאלה בלי בסיס מוצק (אנא אם קיבלת דבר זה מרבותיך הפנה אותי אל אחד מהם שאומר כן או אם אחד מהם כתב כך).
אחד מיסודות האמונה של תורה מן השמים היא ששלשלת העברת התורה לא נפסק בעם ישראל וודאי ובודאי שהיו בתי מדרשות בכל התקופות וזקנים מסרוהו לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה.

ודבר אחרון, היסוד לכל המאמר הזה היא ההנחה שחל שינוי ביחס לתורה מספר חוקים מאת הא-ל לספר בעל מעמד של גילוי אלוקי- וכל ההנחה הזו מתבססת על פסוק בספר יהושע של "לשמור ולעשות" ועל כך שבתקופת נחמיה העם התפעל מספר התורה ככללו ולא מציווי בודד שבו.
וכי זהו בסיס מוצק שעליו בונים כזאת תאוריה גדולה?
יש כאן פרצה מסוכנת מעין כמותה להגיד את כל מה שעולה על רוחינו על בסיס שברי פסוקים שאינם מעידים אפילו על תקופות נרחבות!
ולכן עיקר תגובתי למאמר זה היא מניין לך זאת? בתנ"ך על דרך הפשט ישנן הרבה פרצות ואפשר להגיד מה שרוצים יש לנו ליזהר מכל דבר שאין לו לפחות מספר ראיות מוצקות לאורך התקופות שעליהן אנו רוצים לדבר. ואם לא מצד הפשט אז לפחות ביסוס מחז"ל אבל להגיד דבר שאין לו ביסוס מספיק בפשט ואין לו רמז ואפילו לא קל בדברי חז"ל- זהו דבר מסוכן שכאן אומנם בא לתועלת אך אחרים יעברו דרכו כדי לומר גם דברים מזיקים!

ביאור למניע לתגובותי!
לא כתבתי כל כך הרבה כי אין לי מה לעשות. לא כתבתי כל כך הרבה מפני שיש ביננו קירבה משפחתית. ואף לא כתבתי כל כך הרבה מפני שאני נהנה מויכוחים אינטלקטואלים.
כתבתי והגבתי והוספתי להגיב כי הרגשתי שמשהו פנימי זעק בקרבי שלא לשתוק.

הנני מיושבי בית המדרש ומשתדל להשקיע רבות בלימוד תורתנו. המניע העיקרי להתעסקות רבה זו נובע מההכרה היסודית שאנו מתעסקים בתורת חיים אשר גלומים בה סודות נפלאים ורזים. הכרה זו מבוססת על אמונה בסיסית שירדה תורה מן השמים לארץ להדריך אותנו בחיינו המעשיים ולרומם אותנו מבחינה רוחנית.
מניע זה זקוק להרבה חומר בערה כדי לבעור בצורה תמידית וזאת משום שהתורה מלובשת בכיסויים עבים אשר המתבונן מן הצד באופן שטחי אינו רואה בה דבר מיוחד ואף לא גילוי אלוקי.

את חומר הבערה הזה אנו שואבים גם על ידי מעשים חיצוניים כמו קימה בפני ספר התורה, נישוק, הגבהה ועוד. אך גם ואולי בעיקר, על ידי חיזוקים של מורי הדרך בעם ישראל המגלים לנו טפח מערכה האמיתי של התורה.

רבים הספרים הבאים לחזק אותנו בלימוד התורה ולהעמיד אותנו על הגלום בתוכה.
שער ד' בספר נפש החיים, לקוטי אמרים לבעל התניא, אורות התורה לרב קוק ועוד רבים וטובים.
כל אלו באים להכניס לתוכנו את ההבנה שאין אנו עוסקים בסתם ספר חוקים אלא יש כאן עולמות שלמים רוחניים, ביטוי לגילוי אלוקי!

וכעת אבוא ואשאל: האם אפשר לשים את המאמר הזה כדברי המשך לרוח הדברים הנושבת מאותם ספרים או שמא יהודי שהוא חם בחמימותה של תורה מצטנן מהם.
האם אמירה כמו: תדע לך שמה שאתה עכשיו מתייחס לתורה כגילוי אלוקי הוא בגלל שאין היום נבואה אבל בזמנו של דוד המלך באמת התייחסו לתורה כאל ספר חוקים ומעשים בלבד! באים ומחזקיםי את התחושה של ערכה של תורה או שמא מצננים אותה.

וניחא, אם היו הדברים מבוססים, כי אז היה אפשר לומר: דוגל אני באמת ובשמה אני כותב! אך כיוון שאין זו תאוריה מבוססת הרי שאין אני מבין למה היא תרמה?

הנני חושש שמי שיקפוץ על התאוריה הזו בידים פתוחות יהיו כל אלו שתופסים גם היום את התורה כספר חוקים ולא כגילוי אלוקי. לכאורה כעת יש להם על מי לסמוך, על דוד המלך רחמנא ליצלן!
אותו דוד המלך שאומר במזמור קיט "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך"- אשר מבקש (על פי פשוטו של מקרא) להבין שיפתחו עיניו כדי לגלות את צפונות התורה ואת הנפלאות שיש מאחוריה- הוא אשר יהיה הבסיס לתפיסת התורה בצורה כזו.
או לחילופין יסתמך הוא על הנביא מלאכי שאמר זכרו תורת משה עבדי- משה דייקא ולא אלוהי-ם, ואם הוא תפס כך את התורה אז מדוע שאני לא אתפוס כך?

לכן התקוממתי והגבתי.

בקשר לתאוריות היכולות מצד אחד לענות על השאלה ומצד שני לחמם את הלב הרי שניתן ללכת בשני כיוונים:
כיוון אחד דומה למה שאתה אמרת ביחס לכריתת הברית והוא שהתורה רצתה להעביר לנו מסר שיום מתן תורה הוא לא ארוע חד פעמי אלא הוא ארוע שמתחדש בכל יום. בכל יום שיהודי מתיישב מול ספר התורה ומעיין בה צריך הוא להרגיש כביום נתינתה שהרי הוא מכניס לקרבו את דבר ה'.- מסר מרומם ומחזק! (ברבות הימים הרגישו צורך כן לבטא את זה באחד החגים במיוחד בזמן שנשארנו ללא מצוות מעשיות בחג השבועות ובמיחוד כשהתאריכים גם חופפים)

כיוון נוסף שאפשר לצעוד בו הוא לומר שהשמחה בקבלת התורה צריכה לבוא מתוכנו ולא מכח ציווי . אין זה מן הראוי שמי שנותן מתנה יקרה לרעהו יצטרך לצוות אותו לשמוח על כך, השמחה הזו צריכה לבוא מאיתנו ולהתעורר בקרבנו – וכך באמת עשינו. ביום מתן תורה בו אנו אומרים זמן מתן תורתנו צריכים אנו לשמוח בנתינה שהיא בעצם הקבלה שלה על ידינו.

לסיום אומר:
במאמר ליום מתן תורתנו צריכים לחזק את הקשר הישיר שיש בין התגלות ה' בהר סיני לתורה המצויה בידינו ולא להחליש אותה בטענה שזו מציאות שבאה לנו בדיעבד בעולם שאין בו נבואה ולפני כן היא כלל לא הייתה.
בדור שבו הקדושה אינה נשפכת עלינו ממרום צריכים אנו להתחזק באמונה תמימה שבתוך הדברים שהנחילו לנו אבותינו גנוזים אוצרות גדולים של אור וקדושה שלא יתכהו עם חזרת הנבואה אלא רק יתעצמו, ילכו ויוסיפו כח.

נכון, אין כאן דברי כפירה אך יש כאן רוח קרירה שלא רק שאינה מוסיפה חום אלא אף מצננת אותו וחבל!

בס"ד ז' בסיון תשע"ה

נתינת התורה לישראל, בכתב ובעל פה, נמשכה עד יומו האחרון של משה, שבו מכלה משה 'לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם' (דברים לא,כד), והוא מפקידו ביד הויים ומצוום: 'לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בל לעד'.

אך היסוד והראשית היא במעמד סיני, שבו זכו כל ישראל למעלת הנבואה ושמעו את יסודות האמונה והערכים המוסריים, עשרת הדברים שהם יסוד היסודות של כל התורה. וקיבו בברית: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'.

התורה מציינת לא רק את 'חג האסיף' שבו נשלמת מלאכת השנה וכל היבול נאסף לבית, אלא גם את ראשית ביכורי קציר השעורים, המובאים לה' 'ממחרת הפסח', וגם את הבאת ראשית ביכורי קציר החיטים המובאים לה' בחג השבועות.

הצורה בה ניגשים אל העשייה בנקודת ההתחלה, היא המביאה לעשייה ממוקדת ומכוונת-מטרה, 'טוב אחרית דבר כשהוא מראשיתו'. סוף מעשה במחשבה תחילה.

וכך כש'מברכים בתורה תחילה', כשניגשים אל התורה, מתוך זכירת מעמד הר סיני כדברי אלקים חיים, כהדרכה אלקית איך להיות 'ממלכת כהנים וגוי קדוש' – אז זוכים ל'והערב נא ה' אלקינו את דברי תורתך בפינו ובפי צאצאינו, ונהיה אנחנו וצאצאינו יודי שמך ולומדי תורתך לשמה'.

בברכה, ש.צ. לוינגר