בתגובה ל'על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת' מאת הרב ישעיה שטיינברג, ל'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן ול'ייחוס מוצלח' מאת ישראל ל', גיליון פרשת בחוקותי

תגובות מאת: פרופ' יהודה ליבס, ד"ר אלחנן שילה ופרופ' יהושע בלאו

אשרי העומדים על סודך / יהודה ליבס

הכתבות בנושא קדמות הזוהר וחקר הקבלה, שחשפו בורות בכל הנוגע למחקר החדש ותקפו בהתקפות ללא ביסוס את גרשם שלום, העכירו את רוחי. הזוהר ורשב"י אחד הם. הגם שלא הוא כתבו, הרי שדמותו זוכה לחיים חדשים ביצירה אדירה זו. תגובה      

פרופ' גרשום שלום

חקר הזוהר וגיבורו ר' שמעון בר יוחאי התקדם מאוד בדור האחרון, ולפיכך יפה עשתה מערכת 'שבת' שבחרה לפרסם על כך כמה מאמרים בגיליון ערב ל"ג בעומר, יום שמחת רשב"י. דא עקא, המחקר האמור לא נודע כלל לכותבי אותם מאמרים.

על טיבו של אחד המאמרים, מאת הרב ישעיה שטיינברגר, אפשר לעמוד כבר מכותרתו הממצה את טיעוניו: "על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת: שכנועו העמוק של בית המדרש הישן בקדמות הזוהר נעוץ בתרבותו הייחודית הנותנת אמון ברוח האומה ובחכמיה, היודעים לקבל את האמיתי ולדחות את המזויף. את השפה הזו האקדמיה לא הצליחה להבין".

ואכן, כדבריו כן הוא, כללי המשחק האקדמיים אינם מכירים בסמכות בשר ודם, יהא זה רב או פרופסור, ודורשים לחקור לגופו של עניין. הרב שטיינברגר, הרואה עצמו פטור משאלות לגופו של עניין, לא נזקק למחקר החדש. אצלו הנציגים העיקריים של שוללי קדמות הזוהר הם ר' אליהו דלמדיגו, איש המאה החמש עשרה, ור' אריה די מודנה מן המאה השש עשרה, שדבריו נדחים כבר על הסף כי מי שפרסם את ספרו במאה התשע עשרה 'היה גייגר הרפורמי!'. את 'החוקרים בני תקופתנו ורבם גרשם שלום' (היחיד המוזכר כאן בשמו), מבטל הרב שטיינברגר כמי שרק הולכים כעיוורים אחרי הראשונים, וכן משום 'שמושגי הקדושה אינם מופיעים בלקסיקון' של החוקר ושל המחקר, שבעיניו הוא מקשה אחת דמונית, 'האקדמיה', מה שמייתר את הצורך להכיר את דעותיהם ופרצופיהם של חוקרים אינדיבידואליים. עם זאת, משהו מטיעוניהם על איחור הזוהר כנראה הצליח בכל זאת לחדור את שריונו של הרב שטיינברגר, והוא פותר זאת בטענה כוללנית וישנה על אפשרות שהזוהר נוסח ניסוח חדש, כאילו שאפשר להפריד את הזוהר מסגנונו.

כדי לאזן את מאמרו של שטיינברג פורסם באותו גיליון מאמר התומך באיחור הזוהר, ולכאורה ניצב בצדו של 'המחקר'. זה מאמרו של ישראל ל' הנקרא 'ייחוס מוצלח', ופותח במילים 'כשאני נזכר שעוד מעט מגיע ל"ג בעומר אני מקבל פריחה'. ואכן מאמר זה מפליג עוד יותר מקודמו בזיהוי הטענה על איחור הזוהר עם ניכור ואף שנאה לזוהר ולקבלה, אלא שכאן הכותב מתייחס לכך דווקא בחיוב. לדעתו של ל' הייחוס השקרי של הזוהר לרשב"י הוא האחראי להצלחת הספר והקבלה בכלל, ולא תכונתו העצמית של הספר. אין צורך להכביר מילים להפרכת טיעון זה, כאילו די בהצמדת שם גדול לדבר קטן כדי לגרום לו להשתלט על עם ודתו, ולגרום למהפכה רוחנית. די אם אזכיר את גורלו של החיבור 'מכילתא דרשב"י', שגם הוא יוחס לר' שמעון בר יוחאי בתקופה מאוחרת (כפי שהראתה ליאורה אליאס בר-לבב ז"ל בעבודת הדוקטור שלה), אלא שייחוס זה לא עזר לאותו חיבור, ולא נשתמרו ממנו אלא קטעים שנטמנו בגניזה, או במילים אחרות: נזרקו לאשפה.

ואף בכך שווה ל' לשטיינברגר, שגם הוא אינו באמת מכיר את מחקר הדור האחרון, וכל הטיעונים של ביקורת הזוהר נשאבו ממחקרים קודמים, כגון דוגמה הלקוחה במפורש ממחקרי שד"ל, איש המאה התשע עשרה, של' משתמש בה כדי ללגלג על לשון הזוהר לגלוג שאינו במקומו, כפי שהראיתי, דומני, במאמרי 'עברית וארמית כלשונות הזוהר', שאותו איננו מכיר. גם, למשל, קביעתו של ל' שמנהגי ישראל שבזוהר הם 'תמיד מהצד הספרדי!' נסתרה במחקר מפורט של ישראל תא שמע ז"ל, שהביא דוגמאות רבות למנהג אשכנז שבספר הזוהר.

הלכות שחצנות

ועוד מאמר שנוגע בכך נדפס באותו גיליון לל"ג בעומר, וגם הוא אינו עוסק במחקרי הדור האחרון. הכותב, הרב אביה הכהן, מייחד את דבריו לגרשם שלום ז"ל, גדול חוקרי הקבלה בדורותינו, שהלך לעולמו לפני כשלושים שנה, ובהתקפות קשות עליו מצדדים שונים מוצא את הדרך לציון ל"ג בעומר ולהבעת דעתו כלפי המחקר. המאמר מוכתר בכותרת 'אבי הקבלה המתה', שפירושה מתבאר במשפט 'פרופסור שלום רצה לקבור את אותה היהדות בארון מתים', שנוסח לדעתי בהשראת דברי הביקורת שהשמיע שלום עצמו כנגד 'חכמת ישראל' שבגרמניה. אפשר שזה ניסוח קשה מדי גם כלפי אנשי 'חכמת ישראל', אך עוול רב יש בהשמעתו כלפי שלום, אשר התעורר למחקר הקבלה בראותו זאת כחלק מתקומת ישראל בארצו (על כך כתבתי במאמרי 'הרהורים על משמעותו הדתית של מחקר הקבלה').

ראיה לכך ששלום מבקש רק מוות וקבורה מוצא הכהן 'בעובדה' ששלום 'לא כתב דבר בעל משמעות על החסידות', והנה מחקרי החסידות של גרשם שלום קובצו לאחרונה בכרך מיוחד, בעריכת אסתר ליבס (אשתי) ודוד אסף, ובצירוף מבואות של חוקרים חשובים, שגם הוויכוחים שאינם חוסכים שם משלום מעידים כי דבריו על החסידות רחוקים בעיניהם מלהיות חסרי משמעות.

השנאה לשלום איננה רק על בסיס עקרוני. הכהן מייסד זאת גם על סיפור אישי, טראומתי מאוד: בהיותו ילד הלך הכהן אל דירתו של שלום וביקש לקנות ממנו ספר, וזה שילחו מעל פניו ואמר שאיננו מוכר ספרים. מודה אני שאילו אני במקום שלום הייתי נוהג בדיוק כמוהו. מה גם שהכהן ביקש ספר שאינו קיים: מהדורה ביקורתית לספר הבהיר שעשה שלום, כפי שטעה הכהן לחשוב בילדותו, ועודנו סבור כך גם בבגרותו. אבל שלום לא ערך מעולם מהדורה של ספר הבהיר, אלא תרגם את הספר לגרמנית וכתב עליו פירוש בשפה זו, וספק אם בכך היה הכהן מוצא את מבוקשו. הכהן חושב אומנם אחרת וכותב ששלום נבהל מעיניו התמות, עיני ילד דתי המחפש א-להים, ומרוב פחד לא יכול היה לשלוט ברוחו וטרק את הדלת. אז שיחשוב.

בהתקפתו שלוחת הרסן לא נרתע הכהן מלרמוז ששלום אחראי גם למותו של יוסף וייס, תלמידו שהתאבד. דבר שקר זה, שחוזרים עליו ללא יסוד זה שנים רבות, הופרך לחלוטין כשהתפרסמו מכתביו של וייס שבהם הוא שוטח את היחסים האמיתיים בינו לבין שלום (את פרשת היחסים ביניהם גוללה אסתר ליבס בנספח מיוחד לכרך הנזכר של מחקרי שלום בחסידות). בנקודה זו דומה שאפילו הכהן לבו נוקפו, אך בכל זאת מוסיף וחוזר הוא על אותה עלילת דם באומרו 'אין אני יודע אם הסיפור נכון בכל פרטיו, אך כפי הנראה יסוד של אמת יש בו'.

באופן דומה מטפל הכהן גם ביחסו של שלום כלפי אברהם יהושע השל. הכהן כותב ששלום גירשו מן הארץ, וסגר את הדלת בפני 'אותו דרשן'. מנין יודע זאת הכהן? לדבריו חבר סיפר לו, ובעיניו די בכך, אך על כך נאמרו גם דעות אחרות (שחלקן הובאו בכתבה ב'הארץ' מאת יאיר שלג). אומנם אפשרי הדבר ששלום העדיף מלומד גדול אחר (כגון שלמה פינס) על פניו של השל, אך האם נכון לכנות זאת 'גירוש מהארץ' שבה לא התגורר השל מעולם, ורגליים לסברה שמעצמו העדיף את ארצות הברית, שאכן התאימה לו יותר מבחינה רוחנית? האם היו אז באוניברסיטה העברית משרות פנויות בלא הגבלה? האם באמת נמנע מהשל לעלות ארצה בכל זאת, ולמצוא לו פרנסה?

הכהן מצרף פרשה זו למחלוקת מדעית, שאין לה שייכות לדבר. הכהן (כמו אחרים) חולק על שלום בעניין תיארוכה של ספרות ההיכלות. לא אכנס לפרטי מחלוקת זו, שלעצמה הייתה לגיטימית, לו הציג הכהן באופן אמין ומדויק את דעתו של שלום, מה שאיננו עושה. אך לא לגיטימי כלל מה שהולידה מחלוקת זו אצל הכהן, כאומרו: 'ולפתע זעק קול גדול בקרבי בכאב גדול: מנין השחצנות לגרש את אותו איש מופלא ששמו אברהם יהושע השל מן הארץ, כמי שאין לו יכולת אקדמית? הלא מחקריו של שלום רצופים בטעויות…'. למקרא הדברים גם בקרבי זועק קול כלשהו: מנין לרב הכהן הלכות שחצנות אלה? איך מרשה הוא לעצמו בקלות שכזאת לפעור פה על אחד מגדולי חכמי ישראל שגם הרב קוק העיד עליו שהיה 'בקי גדול בפתחי חכמת הקבלה', כפי שמעיד כאן הכהן בעצמו מפי סבו? אך במחשבה שנייה אנו נזכרים שאין חדש תחת השמש. כבר בימי חייו של שלום ידועה הייתה אסכולה כזאת של רבנים שלימדו היתר לעצמם 'לקחת' מלא חופניים מן החוקרים, ובמיוחד משלום, בלי להזכירם, ולהזכירם רק לגנאי ואף בהשמצות.

ממשיך להיכתב

גיליון 'שבת' זה העכיר אפוא את רוחי, גם מפני שאני נמנה עם תלמידי שלום ואוהביו (בבית מדרשנו מותר לתלמיד אוהב גם להתווכח), וגם משום שבמרכז חיי עומד מחקר הזוהר ורשב"י, ואף זכיתי לשמש מדריך של מספר עבודות דוקטורט מצוינות שנכתבו על כך בשנים האחרונות, בידי חוקרים צעירים שאינם זוכים להכרה בקרב כותבי העיתונות וקוראיה. כדי להסיח את הדעת ולהתעודד ניסיתי בשבת זו של ערב ל"ג בעומר, סדר 'אם בחוקותי תלכו', לסמוך על העצה הכלולה בראשית הפרשה לפי דעת רש"י שפירש (בעקבות חז"ל) 'בחוקותי תלכו – שתהיו עמלים בתורה'.

אך כדאי הוא ר' שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, ועם צאת השבת יצאתי למירון כמנהג, לפגוש גם את ר' שמעון וגם את חברי האחר, הרב מנחם (פרומן), וללמוד עמו זוהר לרפואתו על הציון הקדוש ביומא דהילולא, ואז שבה אליי רוחי, הן בזכות מנחם, שר בית הזוהר, שיראתו אינה מכהה את חכמתו, וכוחו עתה ככוחו אז, כשהתחלנו בלימוד זוהר בחברותא לפני למעלה מארבעים שנה, והן למראה החיות העצומה שהשפיעו רשב"י וספרו על אומה זו, הנוהרת למירון, בהעמדת צדיק בארץ מול צדיק עליון.

אומנם קצת צדק יימצא גם בדבריו של ישראל ל', ולא רק טוב ויופי והתרוממות רוח מאפיינים את עולי מירון, שדעותיהם שונות ופרצופיהם שונים זה מזה. אך גם בחיבורם בהמון וגם במציאותם האישית אפשר למצוא משהו מרוחו של רשב"י, שהוא גם איש אהבת החברים וקשרם זה בזה בהתקשרותם בצדיק וגם איש היחידות העומד לבדו מול הא-ל, 'לאתעסקא יחיד ביחיד' כלשון הזוהר. וכבר לימד האר"י הקדוש שבל"ג בעומר בהר מירון בטלה כל ערבות הדדית, וכל יחיד אחראי לעצמו בלבד (מכאן, אגב, אפשר אולי למצוא תשובה כנגד דעת הרבנים שביקשו לדחות השנה את הילולת ל"ג בעומר מפני חשש חילול שבת).

הזוהר ורשב"י אחד הם בל"ג בעומר. אך אין פירוש הדבר שרשב"י כתב את ספר הזוהר. הנחה זו תעמוד בסתירה אף לדברי הזוהר עצמו, המתאר בגוף שלישי את רשב"י ואת חבורתו ואף את יום מיתתו, ובחלקים אחרים של הספרות הזוהרית מתואר הוא כמי שיורד מן השמים לשוחח עם רעיא מהימנא, הוא משה רבנו בגלגול מאוחר. לא רשב"י כתב את הזוהר אלא היפוכו של דבר: הזוהר הוא שכתב את רשב"י. דמותו של התנא, שהשתלשלה מן הספרות העתיקה, קיבלה חיים חדשים בספר הזוהר, והיא מעיקרי תורתו. אמנם מבחינה מסוימת אפשר בכל זאת לייחס לרשב"י את כתיבת הזוהר, שנכתב מתוך הזדהות רבה של הכותבים עם גיבור זה, ובלי מה שנראה כהתעברותו בקרבם לא יכלה להיווצר יצירה אדירה זו.

גם עם חתימת הספרות הזוהרית לא פסק רשב"י לכתוב ולהיכתב: גם בדורות הבאים כתבו גדולי המקובלים, כגון הרמ"ק והאר"י, הרמח"ל והגר"א, הבעש"ט ור' נחמן, מכוחו של רשב"י, לעתים אף בלשון הזוהר ולעתים מתוך תודעה שאין הם אלא גלגול חדש של נשמת התנא. ובעצם גם לא יכול להיות אחרת, שהרי לפי דברי הזוהר אין לגלות סתרי תורה אלא בדורו של רשב"י. אומנם ספק הוא אם גם דורנו הוכשר לגלגול רשב"י, אך אין לזלזל באותם שעומדים במקצת על סודו, מגרשם שלום ועד היום הזה.

————————————————————————————————-

פופוליזם שטחי / אלחנן שילה

אני מניח שאילו גרשום שלום היה כותב ששמות המלאכים מיכאל וגבריאל הגיעו בעקבות השפעה בבלית לאחר גלות בית ראשון, היה הרב ישעיה שטיינברגר טוען ששמות אלו כבר היו ידועים למשה מסיני ורק נתגלו בספרי המקרא המאוחרים. אולם מה נעשה עם הירושלמי המביא בשם ריש לקיש (ראש השנה ו ע"א): "שמות המלאכים עלו בידן מבבל. בראשונה 'ויעף אלי אחד מן השרפים'; 'שרפים עומדים ממעל לו' (ישעיה ו, ב); מיכן והילך 'והאיש גבריאל' (דניאל ט, כא); 'כי אם מיכאל שרכם' (שם י, כא)"?

בשביל להסביר את התהום הפעורה בין צורת החשיבה המחקרית לצורת החשיבה של המסורת מגייס הרב שטיינברגר את הרמב"ם שכותב בי"ג העיקרים שגם הפרשנות של חז"ל לתורה שבכתב היא "מפי הגבורה". ואולם, מה נעשה שאותו רמב"ם עצמו כתב במורה הנבוכים בנוגע לעין תחת עין: "מי שחיסר איבר יחוסר איבר כמותו, 'כאשר ייתן מום באדם כן יינתן בו' (ויקרא כד, כ). אל תעסיק מחשבתך בזה שאנו עונשין כאן בתשלומין, כי מטרתי עכשיו לתת טעמים לכתובים, ולא לתת טעמים להלכה, אף שגם על הלכה זאת יש לי דעה שאותה אשמיע בעל פה" (חלק ג פרק מא). עמדתו של הרמב"ם מקבלת חיזוק מן המחקר המודרני שמצא שבחוקי חמורבי נכתב: "כי יכה איש את עין בן חורין ושיחתה, את עינו יכו וישחיתו" (סעיף 197. מובא באנציקלופדיה מקראית בערך 'עין תחת עין'). גם המדרש המפורסם בשם רב יהודה על משה רבנו שהיה יושב בבית מדרשו של רבי עקיבא "ולא היה יודע מה הן אומרים" (מנחות כט ע"ב) מלמד על המודעות שהייתה לפער שבין משה לתורה שבעל פה. ההצגה הדיכוטומית בין המסורת המאמינה ובין החוקרים ה'חיצוניים' והטיעון שמדובר ב"שתי שפות, מקבילים שלא נפגשים", איננה מייצגת את המסורת המגוונת עצמה, אלא מהווה תגובת נגד של האורתודוקסיה למודרנה.

חד צדדיות עוינת

בנוגע לשאלת קדמות הזוהר טוען הרב שטיינברגר שספר הזוהר הועבר כתורה שבעל-פה ורק הועלה על הכתב בתקופה מאוחרת. על כן, גם מילים ספרדיות כגון "גרדינין במשמעות שומרים, guardianos" (אנציקלופדיה העברית ערך 'זהר') המצויות בו לא מערערות על ייחוסו לרשב"י. ואולם, אם ספר הזוהר עבר במסורת מקודשת בעם ישראל, מתעוררת השאלה כיצד למשל יכול היה רס"ג לצאת כנגד האמונה בגלגול נשמות (אמונות ודעות מאמר שישי), התופסת מקום מרכזי בתיקוני זוהר וברעיא מהימנא?

עמדה נגדית, בעייתית גם היא, נכתבה בידי ישראל ל'. בניגוד לדבריו היפים שכתב (גיליון פרשת צו) על השתקת קולות (פסילתו של ר' משה פיינשטיין את פירוש התורה של ר' יהודה החסיד בטיעון של 'תלמיד טועה'), כאן הוא כותב בצורה עוינת וחד-צדדית השמה את הפוקוס על פגמיו של הזוהר, שכל אחד מהם נכון כשלעצמו אבל ריכוזם יחדיו יוצר תמונה מעוותת. בדברים אלו נראה שהוא מצטרף אל קבוצת החרדים לשעבר, כדוגמת ירון ידען ב'קונטרסים' של 'דעת אמת', שגילו פתאום את האור ומנפצים את עולמם החרדי הישן אבל 'תקועים' עדיין בשיח הפרימיטיבי שאותו הם מנפצים.

בדרך רכה

במקום ללכת לאפולוגטיקה דחוקה, יש לשנות את כיוון החשיבה. לפי הרב קוק ערכה של התורה שבעל פה לא נובע מהיותה מפי הגבורה, אלא דווקא בגלל ש"תורה שבעל פה מונחת בעצם אופייה של האומה" (פתיחה לאורות התורה). בנוגע לשאלת קדמות הזוהר ניתן אפוא ללכת בשתי דרכים. אפשרות אחת שאותה מסר הרב קוק לנזיר היא ש"התיקונים, וכן רעיא מהימנא. ייחסום לרשב"י" בגלל שהם נכתבו "בגילוי נשמות צדיקים", בדומה למגיד שהיה לרמח"ל (פתחי הפרדס, תשס"ט, עמ' 70 הערה 79). ברקע דברי הרב קוק עומדת תפיסת התעלות העולם, המאפשרת לראות בתורות המקובלים החדשות גילוי עליון יותר מהתפיסות הדתיות הישנות יותר. בימינו, עמדה דומה לזו מיוצגת על ידי ד"ר אברהם אלקיים, הסובר שלר' משה דה-לאון היה 'תקשור' עם רשב"י. אני באופן אישי מסופק בדבר, אולם זו עמדה חשובה מכיוון שהיא יכולה לאפשר לציבור מאמיני הזוהר להמשיך באמונתם, ולהפוך את שאלת זמן חיבור הזוהר לחסר משמעות מבחינת אמונתם.

האפשרות השנייה היא לראות את ערכו של הזוהר מתוך תכניו הרעיוניים והאסתטיים, כדברי עגנון: "אם יש לספר הזוהר ערך, אז לא חשוב אם הוא נכתב בתקופת התנאים או אלף שנים אחר כך" (מתוך נוסח ההקלטה, השונה מהנוסח המודפס, של הראיון שערך דן מרון עם גרשם שלום. מובא בספרי שבדפוס, הקבלה ביצירת ש"י עגנון, תשע"א, עמ' 275). גישה זו היא אופציית ביניים רכה המבקשת להתחבר לזוהר ולקבל השראה מתכניו, והיא נמצאת בין עמדתו של הרב שטיינברג המייחסת לו קדושה ואמת מוחלטת ובין גישתו החד צדדית והעוינת של ישראל ל'.

 ————————————————————————————————

מיתוס שבטעות יסודו / יהושע בלאו

קראתי בעניין את מאמרו של אביה הכהן. ברצוני לתקן פרט אחד שהפך כבר למיתוס ובטעות יסודו.
נאמר במאמר שפרופ' גרשם שלום לא אפשר ליוסף וייס לסיים דוקטורט ומנע ממנו להשתלב באוניברסיטה העברית בירושלים. האמת הפוכה. בשנת 1961-1960 הייתי בשבתון בלונדון והייתי מקורב ליוסף וייס. וייס היה קשה-כתיבה ולא הספיק להשלים את הדוקטורט בירושלים, אולם באנגליה נהגו להעניק דוקטורט על סמך מאמרים (ובצדק כך). יוסף וייס אסף את מאמריו (המצוינים), ושלום בא בכבודו ובעצמו ללונדון כראש הוועדה והעניק לוייס את תואר הדוקטור. אני נכחתי בטקס זה.
אשר למניעתו מלכהן בירושלים, ישבתי עם וייס ושלום בחדר קטן ביוניברסיטי קולג', ושלום התחנן בנוכחותי שיוסף וייס ילַמד בירושלים. תשובתו של יוסף וייס הייתה שהוא מפחד לקבל את ההצעה, כי הוא חושש משני אנשים (אינני נוקב בשמותם כי הם כבר אינם בחיים). והנה נוצר מיתוס ששלום רדף את תלמידו האהוב יוסף וייס. קראתי על המיתוס הזה בפעם הראשונה בעיתון הארץ. אני מעיד כעד ממקור ראשון שהדבר אינו אלא אגדה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011

התגובות מתייחסות למאמרים 'על קדמות הזוהר ועל האמת שבמסורת' מאת ישעיה שטיינברג; 'אבי הקבלה המתה' מאת אביה הכהן, ו'ייחוס מוצלח' מאת ישראל ל'

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 ביוני 2011, ב-גיליון נשא תשע"א - 721, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: