הזדמנות שהוחמצה / יעקב ידיד

 

המעשה שסיפר על במה זו הרב שי פירון (גיליון בהר) מעורר הזדהות אך גם תמיהה. הנערים גילו רצון ערכי ונטילת אחריות, רבניהם קצת פחות. למה ששמירת ההלכה תיעשה כמסקנה עצובה?

צעירינו דורשים מחנכים חושבים ובעלי מעוף, הנותנים אמון בתלמידים ומסוגלים לחשיבה מקורית ולפתרון מחשבות בדרך לא שגרתית, ואכן ההכשרה לחיים שבה מתכוננים התלמידים ובונים את עתידם היא יפה וראויה – ויישר כוח לרב שי פירון על העבודה וההצלחה. ובכל זאת נדמה שבמידה מסוימת ההכשרה לחיים הוחמצה כאן, וחבל.

סיפור "מירוץ רעננה" הזכיר לי מציאות קרובה שחוויתי כרב אולפנת "חפץ חיים". הייתה שם נערה אחת תלמידת כיתה י"א שמעבר לשעות הלימודים ריכזה את פעילות "קו לחיים" בדרום. היא הייתה המנוע של כל המתנדבים, קיבצה את הילדים הפגועים וכמעט לבד הרימה מפעל שלם. ההערכה אליה הייתה גדולה, גם מצידנו כצוות מחנך וגם מצד חברותיה לכיתה. ערב אחד צלצל הטלפון בביתי ובקו השני הייתה סערה גדולה: אותה נערה "נזרקה" מהאולפנה בשל התנהגות בעייתית בנושאי צניעות. כמובן, נשמעה ביקורת מצד החברות – האם התנהגותה בכל הנוגע לחסד לא יכולה להגן עליה גם אם היא הולכת בלבוש שאיננו צנוע?

לא היססתי אז, ואינני מהסס כעת. בוודאי שיש ערך גדול באישיותו של בעל החסד, כמו שבוודאי יש ערך בקידוש ה' של נוער שיכול להכיל את הפגוע והמוגבל בתוכו. אבל ערך לא דוחה ערך, וערך לא דוחה הלכה. עמדה ברורה וחד משמעית, לא מהססת ולא מתלבטת, בונה מערכת נכונה ועמוקה ובעיקר בהירה אצל הנער והנערה המחפשים דרך בחייהם.

מלחמת מסרונים

אני מוכרח להציב כמה סימני שאלה על דבריו של ידידי הרב שי פירון, וראשית על דרך הצגת הדברים גם בפנינו הקוראים. השילוב של התלמיד בעל המוגבלות הוצג כ"סיפור מרגש", תיאור הודעות הדוא"ל שקיבל הרב שי מהתושבים שראו את התלמידים רצים עם חברם הוצג כ"קידוש ה'"; רק ההלכה הוצגה כפריט יבש חסר נשמה המתעמר בחלש ואדיש לסערת הנפש של הרוצים לרוץ. אני בטוח שזו לא הכוונה, ובכל זאת הצגת הדברים כך ותפיסת הדברים באופן הזה בוודאי לא מביאות אותנו ואת תלמידינו להטמעת ערכי ההלכה בחיינו.

ואני מוכרח לשאול: איך מלכתחילה לא עלתה שאלת ההשתתפות במירוץ הזה כשמשתתפות בו בנות, גם בתאריך חורפי? למה תלמיד טועה שלח מסרון, ולא הישיבה כישיבה העלתה זאת לפני שהתחילה כל המהומה? האם ראוי להשתתף במירוץ יחדיו גברים ונשים? 

וכשעלתה כבר השאלה והובאה לפתחם של ראשי הישיבה, גם הם בחרו בדרך של מסרון – תשובה של שורה מהרב סתיו, בלא לברר איתו את משמעותה המורכבת. ועוד משהו: אם השאלה הספציפית הזאת היא שאלה הלכתית, צריך ללמוד אותה ולא לערוך עליה דיון ישיבתי ללא ספרים וללא מקורות; ואם זו שאלה מוסרית ערכית, מדוע הרב פירון מעלה בפניהם שאלות הלכתיות?

כשרוצים לברר שאלה הלכתית, ובעיקר כשרוצים להראות דרך ולחנך לנהוג על פי הלכה לעומקה, מביאים את הסוגיה בפני התלמידים, פותחים בפניהם ולידם ספרים ומראי מקומות. זו הזדמנות נפלאה להראות חיים של תורה. לוקחים אחריות ומבררים את ההלכה, ואחרי שהגענו בבירור שלנו עד מקום שידנו מגעת – נפנה לתלמידי חכמים שיביעו את דעתם ויפסקו. כמה גדול היה הרווח מהנהגה שכזו. זוהי "הכשרה לחיים" אמיתית. כך גם בהמשך דרכם יוכלו התלמידים לשאול ולנהוג בהתלבטויותיהם.

רוצים לקיים

אבל הזדמנות זו הוחמצה, ובמקום לחבר את הנערים לעולם ההלכה, שוב עומדת ההלכה בסתירה לעולם הרגש שלהם. שוב הבירור הוא מה אומר הרב הזה מול מה אומר רב אחר, בלא טעם ובלא תוכן. הרב שי פירון עצמו מתאר אותם כעצובים, כשהוא מצטער יחד איתם, במקום להרים את המבט ולשמוח בגאוות היחידה שלנו, על עמידת תלמידנו על עקרונות הצניעות והיופי הפנימי.

אני מתקשה להבין את הסרת האחריות של הרב פירון מלענות תשובה ברורה גם אם כואבת בסוגיה הסבוכה במטען רגשי. האם אין מתפקידו של הרב לעצב ולחנך גם במקום שדבריו לא מתקבלים על הלב מיד? האם תמיד אנחנו צריכים להיות "נושאי חן" בעיני רואינו?

דווקא התנהגות התלמידים בישיבתכם מעוררת כבוד. ראשית כול הם עצמם מעלים את הסוגיה, הם הראשונים לשאול, והם שואלים את מי שעונה באופן חד משמעי וברור. על כל חסרונותיו המוסכמים של המסרון, הוא ברור, הוא מיידי והוא זמין. לאחר ששאלו הם החליטו שלא לרוץ, למרות שנראה שאם היו מחליטים לרוץ לא הייתה לכך התנגדות. בסתר לבם הם רצו לקיים את ההלכה כמאמרה. לצערי הוחמצה כאן ההזדמנות להרים את הראש בגאווה דתית נכונה.

לאחרונה פנתה אליי סטודנטית הלומדת בטכניון בחיפה. לפני יום הכיפורים היא הלכה להרצאה שעניינה היה צדקה נותנת חיים, ודברי המרצה ריגשו אותה מאוד. בתום ההרצאה (כדרכם של מרצים מעין אלה) הוא פנה אל ציבור השומעים וביקש תרומות עבור המוסד התורני שהוא עומד בראשו, וגם הבטיח כי התורם יזכה לברכה וישועה. בהתלהבותה התחייבה הסטודנטית לסכום הגדול מיכולתה לשלמו, אך ההתלהבות קלקלה את השורה.

לאחר כחודש היא פנתה אליי בבקשה לערוך לה התרת נדרים, כיוון שהיא לא יכולה לעמוד בסכום הנ"ל. לא אאריך בפרטים. התלבטתי בשאלה מכמה צדדים והתייעצתי עם תלמיד חכם פוסק. למרות שבמבט ראשון פסיקתו הייתה קשה לי עשיתי כמאמרו. הזמנתי אותה אליי, והצעתי לה לקיים את הנדר שהתחייבה עליו אבל לפרוס את הסכום למספר שנים ארוך כדי שתוכל לעמוד בו. כשהיא שמעה את הצעתי היא הייתה ממש מאושרת.

למראה פניי השואלות היא הסבירה שהיא בתוכה מאוד רוצה לעמוד בהתחייבות שלקחה על עצמה. היא לא מחפשת דרך לצאת ממנה, אלא דרך שבה תוכל לקיים את הנדר ולחיות לפי יכולותיה. למדתי מכך הרבה על הלך רוחם של תלמידינו. זוהי עוצמתה של ההלכה ההולכת עם האדם ומעמידה אותו באור של חסד, ובאור של אמת.

 הרב יעקב ידיד הוא ראש ישיבת ההסדר כרמיאל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ג באייר תשע"א, 27.5.2011

פורסמה ב-27 במאי 2011, ב-גיליון במדבר תשע"א - 720, תגובות ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. נו באמת תמשיך לנהל שיח חרשים עם עצמך ב"עולם הקטן" שבמחוזות הדמיון שלך. תמשיך לחשוב שאתה מחנך למשהו "אמיתי". העדפת להחצין ערך צניעות לשיטתך על פני ערך חסד. זה הדבר הקובע.
    ערך הצניעות בעיניך, הינו לא יותר מדיכוי נשי בעיני אחרים וסימן לבריאות נפשית. לעומת זאת גם אתה וגם אני מסכימים שערך החסד של הנערה הינו אמיתי. וזו הייתה המסקנה שלך?!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: