על דפי העיתונות החרדית קשה להעלות על הדעת שיתקיים אי פעם פולמוס באשר לייחוסו של הזוהר לר' שמעון בר יוחאי. איך להתווכח עם הצלחה?

כשאני נזכר שעוד מעט מגיע ל"ג בעומר, אני מקבל פריחה.

ודאי תשאלו: למה? מה הבעיה בחג הנחמד הזה? מדליקים מדורה גדולה ושרים, מי שרוצה לוקח לו יום חופש ונוסע למירון כדי להידחק ולהזיע שם בין מאות האלפים. מה כל כך רע?

ובכן: למעשה החג באמת לא כל כך רע כשלעצמו, אבל לי הוא מזכיר תמיד באופן חריף את אחד מאותם רחובות ללא-מוצא שאנו תקועים בהם.

מדהים לראות את כוחה העצום של תרבות הקברים הזאת שקיבלנו במתנה מבני דודינו הישמעאלים. אין לך דבר פופולרי כמו קבר, גם אם ייחוסו מפוקפק. היכן שרק יצוץ קבר של צדיק – יבואו אנשים, ישתטחו, ישרפו נרות, יגידו תהילים. כל העסק מריח ריח כבד של דרישה אל המתים. אני זוכר את עצמי, כשעוד הייתי נוסע פה ושם אל קבר רשב"י או לקברו של ה'אור החיים' ביום ההילולא שלו. תמיד הייתי מתחיל להסתבך: רגע, אל מי אני מתפלל – אל ה' או אל הצדיק. נו, טוב, הייתי אומר לעצמי: אני מתפלל אל הצדיק שימליץ בעדי אצל ה'. הצדיק הוא מעין 'לוביסט' במסדרונות המסתוריים של העולם העליון.

אבל הקול העקשן, המעצבן, זה שאי אפשר להשתיק אותו, היה ממשיך ושואל: "ונשמת הצדיק נמצאת בדיוק פה? בקבר? מדוע אי אפשר להתפלל אליו מכל מקום? מדוע דווקא ביום ההילולא. ובכלל: ה' שומע תפילת כל פה, אבל האמנם גם הצדיקים המתים מחוננים בכישרון הזה?"

הייתי משתיק את הנודניק עם עוד כמה פרקי תהילים, ומנסה להתחבר לאווירה, ניסיון שתמיד נכשל כישלון חרוץ. לקח לי עוד שנים טובות כדי להיות כן עם עצמי: אני לא שייך לז'אנר הזה, אין לי  שום חיבור למצבות מתות ולעצמות ששוכנות בתוכן אם עדיין לא הפכו לאבק. לא רק זה: אני מביט בתדהמה מעורבת בגועל על אותם המונים שרצים מקבר לקבר, מדליקים נרות, מניחים אבן קטנה על המצבה, אומרים פרקי תהילים, ומרגישים שהם החתימו עוד פעם את הכרטיס אצל הצדיק. אולי הפעם יצליחו לפעול את הישועות.

וזה הדבר המרגיז ביותר: הפכנו מזמן ל'עם סגולה' במובן הגרוע ביותר של המילה. הדבר הפופולרי ביותר הוא ישועות וסגולות למיניהן. מי שרוצה לדעת את כוח הסגולות יעשה בירור קצר אצל קרנות הצדקה שהביאו את התחום הזה לידי אומנות הראויה להילמד במחלקות לכלכלה באוניברסיטאות. סגולות, רפואות אליל ו'בַּאבּוֹת' למיניהם הם הדבר החם ביותר אצל רוב הציבור, ללא הבדל דת, מין, גזע וצבע, ובתוך כל זה – עניין הקברים תופס מקום ראשון במעלה.

מה הדבר שבאמת מושך את ההמונים אל הקברים בכמויות עצומות כאלו? נפתחים להם שערי אורה? הם מגיעים לדרגות רוחניות גבוהות? ודאי שלא. ההמונים באים בגלל השכנוע העמוק שכאן, אצל הצדיק הקבור, יצליחו לפתור את הבעיות, להירפא מהמחלות ולצאת מהצרות. אצל קברו של יונתן בן עוזיאל ימצאו שידוך, אצל הכובסת ייפקדו בזרע של קיימא. ואצל רשב"י – זה 'תיקון הכללי', כאן אפשר להשיג הכול ובחינם – במיוחד בל"ג בעומר, יום פטירתו שנולד מתוך טעות סופר, שאז נפתחים כל השערים והררי רצון ורחמים יורדים על ראשי כל חלכה ונדכה. "פּוֹיעֶלְטְ'ס אַלֶעס גוּט" [תפעלו את הכול לטובה], זו הברכה שחוזרת ונשמעת ללא הרף במקומות וזמנים כאלו. זו הכמיהה העמוקה של כל ההמון הגדול שנדחף ונדחק וכמעט נחנק, ובלבד שיצליח לנגוע במצבה שעל הקבר.

והפלא הגדול הוא כיצד האמונה הזאת לא מתרופפת אפילו כמלוא הנימה, גם אצל אנשים שחוזרים ובאים למקום בכל הזדמנות, ובעיותיהם וצרותיהם לא נפתרו. כיצד לא מנקר בהם הספק? מהיכן הכוח לנסות שוב ושוב ושוב ושוב? לחובבי הקברים פתרונים, אני התייאשתי מלהבין.

אז מי כתב?

המשיכה העצומה לקבר המיוחס לרבי שמעון בר יוחאי נובעת כולה מהמעמד הבכיר שקיבלה תורת הקבלה בהגות היהודית במאות השנים האחרונות, ובראשה כמובן – הזוהר, אותו ספר קבלה אפוף שגב ומסתורין שיוחס לרשב"י בדורו של ר' משה די לאון. האם באמת כתב רשב"י את הזוהר? תלוי את מי שואלים. אבל חושבני שמי שאין לו עמדה מראש בנושא יוכל להיווכח עד מהרה כי לטעון שרשב"י כתב את הזוהר כפי שאנו מכירים אותו זה בערך כמו שנאמר שהרמב"ם כתב את התרגום היידי, בכתב העברי-טייטש, לחומש.

הארמית של ה'זוהר' בכלל ושל ה'תיקונים' בפרט כה שגויה ומשובשת, עד שאי אפשר בשום אופן לקבל את ההנחה שדובר ארמית כתב זאת. זו בדיוק שפה של מישהו שדיבר עברית ו'תרגם' לארמית מתוך החומר שבתלמודים, בתרגומים ובשאר ספרי חז"ל. הטעויות הן מגוחכות ממש, ברמה הבסיסית של השפה. מי שרוצה דוגמאות יוכל לראותן בהרחבה בספרות שנכתבה על הנושא, או לערוך חיפוש קצר באתר 'עצור כאן חושבים' שההשתלחות בזוהר הייתה בו תחביב מיוחד בשנים הראשונות. אבל לחיבת הקודש נביא דוגמה אחת שכבר הצביע עליה שד"ל בספרו 'ויכוח על חכמת הקבלה'.

בעברית משמש השורש לו"ה גם להלוואת כסף וגם לליווי בדרך. ההבדל הוא רק בבניין: אנו לוֹוִים וּמַלְוִים כסף, וּמְלַוִּים את החבר הביתה. אבל בארמית מדובר בשני שורשים נפרדים. הלוואת כסף נעשית על ידי המילים יזף, אוזיף, ואילו ליווי הביתה נעשה כמו בעברית, אלא שבבנין הפעיל: "רב כהנא אַלְוְיֵיהּ לרב שימי בר אשי מפום נהרא עד בי צניתא דבבל" (ברכות דף לא ע"א). דהיינו: רב כהנא ליווה את רב שימי בר אשי ממקום ששמו פום נהרא עד מקום הדקלים של בבל.

אם ניקח את המשפט הזה ממסכת ברכות ונכתוב במקומו "רב כהנא אוזפיה לרב שימי בר אשי מפום נהרא" יהיה זה כמובן חוכא ואיטלולא, והדבר יעיד כמאה עדים על כך שכותב המשפט חסר הבנה בסיסית בארמית. אבל מה נעשה שהזוהר משתמש בביטוי זה לפחות שמונה עשרה פעמים? משפטים כגון "אוזפוהו תלת מילין" (ליוו אותו שלושה מילין) שכיחים בזוהר, וכשבני ישראל יצאו ממצרים הלכו עמם פרעה ועמו כדי "לאוזפא לון" (זוהר כרך ב, דף מה, א), דהיינו ללוותם בדרך.

ואם כבר הזכרנו את עניין הלשון, לא נמנע מלציין את האושפיזין, אותם אורחים חשובים שבאים לסוכתנו בכל אחד מימי הסוכות, ושולי רנד אפילו עשה על כך סרט. רק מה? הבעיה היא ש'אושפיזא' בארמית אינו אורח אלא אכסניה, ו'אושפיזכן' הוא בעל האכסניה, המארח. בעל הזוהר הפך בטעות את המארח לאורח.

הזוהר מכיר מושגים מאוחרים לרשב"י לאין ערוך: הוא יודע את שמות הטעמים ואת צורותיהם הגרפיות, שעה שכל ספרות חז"ל עד אחרון האמוראים אינה יודעת מכך כלל. יתרה מזו: הוא אפילו מכיר את רשימת הטעמים המודפסת בחומשים – ולפי מנהג הספרדים דווקא! הוא מכיר מושגים ומילים מעולם הפילוסופיה של ימי הביניים. למשל: המושג 'עילת העילות' שהופך אצלו ל'עליון העליונים'. יש לו אפילו איזו ידיעה מבולבלת על כך שבקטבים שורר חושך או אור תמידי במשך חודשים ארוכים. הוא מכיר מנהגים שנולדו לאחר התפצלות היהדות לאשכנז וספרד [ותמיד מהצד הספרדי!], ועוד ועוד דברים שלא יכלו להיות בתקופת רשב"י. וכבר היטיב היעב"ץ בעל העין החדה להבחין בכל זה, וקבע שמחבר הזוהר היה 'חכם קדמון ספרדי', אלא שהיעב"ץ (שהיה בעצמו מקובל נלהב) עדיין לא העז בעצמו לקבוע שכל הזוהר הוא חיבור מאוחר אלא טען שקטעים ממנו מאוחרים אבל יש חלקים מרשב"י.

חזרה לפרופורציות

לא נאריך בדברים הידועים למי שמתעניין בנושא. אבל דבר אחד ברור: ייחוסו של הזוהר לרשב"י הוא ההצלחה הגדולה ביותר בכל הזמנים. ניתן לשער ברמה גבוהה מאוד של סבירות שלולא כתפי הענק של התנא רבי שמעון – היה היחס לקבלה בכלל ולזוהר בפרט שונה בתכלית השינוי. אנו היינו מניחים תפילין בחול המועד, מתייחסים לכל העניין של הוצאת זרע לבטלה בפרופורציות המתאימות, ועוד עשרות שינויים גדולים וקטנים שה'זוהר' שינה בהלכה לא היו מתקבלים. האר"י עם כל נפלאותיו היה תופס את המקום הראוי לו, וכל מאות הקברים שהוא מיקם על אדמת ישראל לא היו מושכים אליהם את רבבות הצליינים. רבי יוסף קאפח ז"ל, איש הרמב"ם המובהק, לא היה צריך אז להיות מוחרם מהרמב"ם של מהדורת פרנקל בגלל חטא ה'דרדעיות' של סבו.

לפעמים, ברגעים של פנטזיה, אני מדמיין לעצמי דיון ומחקר ער על תולדות הזוהר וייחוסו לרשב"י באחד העיתונים החרדיים – המודיע, יתד נאמן, 'משפחה' למצער, או אפילו באיזה קובץ תורני כמו 'אור ישראל'. באותם קבצים תורניים יש לפעמים דיונים ערים שנמשכים בלהט עצום על פני גיליונות שלמים, בנושאים זניחים ביותר. אבל דיון על הזוהר? הס מלהזכיר. מי שיעז לכתוב מילה כנגד הזוהר או ייחוסו לרשב"י דן את עצמו, ואת הבמה שהדברים יתפרסמו בה, למוות. ועל זה לבי עלי דווי.

האמונה שרשב"י כתב את הזוהר היא מעיקרי היהדות? היא כלולה בי"ג עיקרי אמונה? כמדומני שאפילו הכופר בכל תורת הקבלה הוא יהודי נאמן וכשר. אבל החזון איש אמר – או לכל הפחות מקובל כך בשמו – שמי שמפקפק בייחוסו של הזוהר לרשב"י דינו כדין אפיקורס, ואסור לשתות מיין שהוא נגע בו.

איזו מין אמת היא זו, שצריכים להגן עליה באיומים כל כך גדולים?

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ז באייר תשע"א, 20.5.2011