תנועת המוסר הבודהיסטית / אדמיאל קוסמן

אסתר פלד, להרבות טוב בעולם: בודהיזם, מדיטציה, פסיכותרפיה; רסלינג' תל אביב 2007

על האפשרות ללמוד מוסר מחכמי אומות העולם העידו בכתביהם ובמעשיהם לא רק הרמב"ם ("שמע את האמת ממי שאמרה") ובנו הראב"ם – כי אם חכמים רבים בכל תפוצות ישראל. לעתים נהגו חכמים אלו להסתיר את מקורם מההמון, שקשה היה לו לעכל אמת כה גדולה שהובאה ממקורות זרים, ולעיתים טענו (כפי שטען ראב"ם) כי מה שנמצא כעת בידיים זרות הוא-הוא האמת הגדולה של היהדות שנשכחה מאיתנו – ומשמים התגלגלה לידי עמים אחרים.

הקדמה זאת באה להסביר מדוע אני סבור שאין לנו רשות להתעלם היום מאמיתות גדולות הנשלחות אלינו כיום מכיוונים שונים, שאין לי ספק שהן כלים מעמיקים לעבודת השם, אף שמקורן אינו יהודי. ספר זה של אסתר פלד מספק כלים שכאלו למחפש הדרך ולעובד-השם גם אם הוא משתייך לקבוצה אולטרה-אורתודוקסית סגורה – זאת רק בתנאי שלבו פתוח לאמת השוכנת בין דפיו.

אתן כאן כמה דוגמאות לכלי העבודה הרוחניים שמספק ספר זה, המעבד תורות בודהיסטיות עתיקות לשפה פרקטית מודרנית. אחת מצורות הדיבור שהבודהיזם אוסר היא הרכילות. פלד מסבירה שככל המידות הרעות, רכילות היא תוצאה של הסבל האנושי, הרגשת הנחיתות והעובדה שבהשוואה לאחרים אנו חשים שיש לנו "פחות מהם". כתוצאה מכך נולדת שורה של פגמים במידותינו: חמדנות, שנאה וגם סוג של בורות (חוסר-מודעות למגרעות הללו). פלד כותבת בעקבות המקורות הבודהיסטיים: "רכילות היא צורה אנושית של התחברות. היא משרתת אותנו כדי ליצור קשר עם אדם שאנו חפצים ביקרו מתוך המעטה בערכו של אדם שלישי. כששני גברים מדברים על אודות גבר שלישי שהוא מנהל מצליח בחברה הם עושים זאת על מנת להשיג עמדת כוח של 'שניים נגד אחד'. הקואליציה שלהם מבוססת על העוינות המשותפת שהם חשים כלפי זה שמתחרה בהם" (עמ' 280).

את המידה הרעה של כפיות הטובה מנתחת פלד, לאור ניתוחים בודהיסטיים עתיקים, באופן הבא: "הכרת תודה טומנת בחובה את ההודאה בכך שיש למישהו משהו טוב שאותו הוא יכול לתת לי. האפשרות שיש מישהו שיש לו משהו טוב להעניק לי היא אפשרות המעוררת צרות עין בטובו של האחר. מישהו שעושה משהו טוב הוא מישהו שיש לו משהו טוב. לתת משהו טוב פירושו להצליח. מטופל צר עין יתקשה להכיר בהצלחתו של המטפל שלו משום שהיא מעוררת קנאה" (עמ' 135); אך לא די בכך, קיים לכך טעם נוסף, עמוק יותר:

הסיבה השנייה היא שאם יש משהו טוב אצל מישהו אחר הוא חופשי לבחור אם לתת לי אותו או לא לתת לי. הוא יכול, למשל, לתת אותו למישהו אחר או לשמור אותו לעצמו. במילים אחרות, להודות בכך שיש משהו טוב ברשותו של אחר פירושו להיות חשוף לחוויה של תלות; אני עכשיו תלוי ברצונו הטוב של האדם שאני זקוק לטוב שלו (שם).

והנה הניתוח שמציעה פלד – בעקבות דבריו של הפסיכואנליטיקאי הבריטי וילפרד ביון כמו גם המקורות הבודהיסטיים – להתרחקות שלנו, בני האדם, ממידת האמת, במיוחד כשאנו באים במגע עם אנשים אחרים:

כאשר אנחנו נמצאים בתוך קבוצה אנושית עוסקת התודעה שלנו בחוויית השייכות לקבוצה. האם מקבלים אותנו כאן?… כל אחד מאיתנו מפתח לו 'נשק' משלו, אסטרטגיה משלו, של חיים בעולם בכלל ובתוך קבוצה בפרט… בכל הזדמנות יעסקו חברי הקבוצה בניסיון להרשים זה את זה, ולכן תתקשה הקבוצה לאפשר לחבריה לומר אמת: קשה לי כאן, אני זקוק לאהבה, אני תלוי בכם (עמ' 162).

באופן כללי מתמקדת פלד בספר זה בנושא הסֶבֶל ואופן ההתייחסות הנכון אליו. נקודת המוצא של הדיון בבודהיזם (פלד מתמקדת בזרם התראוודה ובזן-בודהיזם) היא ההשוואה שהמחברת עורכת בין עמדת הבודהיזם ובין זו של ביון באשר לשאלת הסבל האנושי. כידוע, פרויד, שפסימי היה מטבעו, סבר שהסבל הוא מנת חלקו של כל אדם בן-התרבות ואין מוצא מכך. לפי דעתו אין לאדם המודרני גם אפשרות להתנחם באימוץ אשליות ילדותיות ששימשו דרכי בריחה מאומללות זאת בעבר. ביון, לעומת זאת, חשב שהסבל הוא מקור נעלה ללמידה ותפקידו הוא להיות זרז של התבגרות של האישיות הפרימיטיבית שלנו (שהרי גם כשאנו נקראים "מבוגרים" איננו בוגרים באמת).

הפרק התשיעי בספרה של פלד מקודש לדיון ישיר בשאלה זאת, ושם – בעקבות ניתוח מעמיק של פנומן הסבל – לומד הקורא עד כמה המידות הרעות – תוקפנות, שנאה, כעס ונקמנות – הן תגובה שאנו מאמצים כלפי סובבינו עקב מצוקת המצב האנושי הרווי בסבל-מלידה. בסופו של דבר, הדיון מוביל את הקורא להבנה שהמידות הרעות, כולן, אינן אלא תוצר של טעות-תפיסה בסיסית אחת, והיא נעוצה באגוצנטריות הטבועה בנו – שהחכם, לאור הבנה זאת, עֵר לה, והבור חומק מכך ומזדהה עם הישות-האשלייתית של האגו שלו.

פלד מסכמת את הטעות הזו ואת מה שנגרר ממנה במרוצת ההיסטוריה האנושית – דהיינו הקטסטרופה הקיומית האנושית האפופה בתוקפנות וברוע – במילים פשוטות אלו:

הגרעין המרכזי של נרקיסיזם קשור באי-מימוש, בחוויה מתמדת של אי השגה, במבוי סתום שאינו מוביל להתפתחות. אהבת האני אל עצמו – בבואה מתעתעת שלעולם אין לאחוז בה… – אין בה שום צד יצירתי ועל כן אין בה כל סיפוק אמיתי. אין פלא שנרקיסוס התאבד; הוא נפל אל תוך התהום של החיפוש חסר המוצא אחר קביעות (- האני) במקום שאין בו דבר זולת דימוי מרצד, אשליית האני (עמ' 150).

הכתיבה הבהירה של פלד מאפשרת לקורא להיכנס יחד עִמה אל תוך הדקויות העדינות של הנפש ודרכי הפעולה שלה, ועל כך יש להודות לה. המגרעת היחידה שעליי לציין בקשר לספר זה איננה קשורה לתוכנו כי אם למבנה שלו. משום מה הוצאת "רסלינג" משמיטה באופן קבוע מספריה אביזר נחוץ: מפתח העניינים – דבר שמקשה מאוד על הקורא לחפש את מבוקשו בין פרקי הספר לאחר שכבר הניחו מידו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-15 במאי 2011, ב-גיליון בהר תשע"א - 718, ישן מפני חדש / אדמיאל קוסמן ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: