שולי הענן / מתניה מאלי

 

בקריאתה ל"אומץ לחולין" יוצאת המשוררת כנגד עולם האידיאות הפשיסטי שסחף את אירופה לנוראה שבמלחמות, בשם שגב האדם. האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?

    

ערב עלייתה ארצה, 1935

                                                                                                                                                                    

חסד כפול עשתה איתנו הוצאת פועלים בפרסום יומניה של לאה גולדברג. הראשון, הברור מאליו, הוא החסד שבפרסום אוצר המחשבות ההתכתבויות והלכי הנפש המלווים את חיי היצירה והמכאוב של המשוררת. חסד נוסף, קטן אך נפלא לא פחות, עשתה איתנו ההוצאה ועשה איתנו המכין לדפוס בהדפיסם צילום של העמוד הראשון של היומנים, צילום שבו אנחנו מתוודעים לשורות הראשונות ביומן, בכתב ידה, כפי שכתבה אותן לאה גולדברג בת העשר. כך היא כותבת:

היום אני מאטחלה ליאכתוב יומן
אני זוכרת כשלפני שנתים גם כן חפצתי לחתוב
אבל פעם אחת לא היה פני בפעם השניה לא חפצתי.
וכך עבר הגמן והנה אכשיו בשנה החדשה אני כתבת את יומני 
שום דבר נפלה לא היה אתי היום התכלתי לאשות את השאורים
הלכתי לנגן על פסנתר כמו בכל יום.
בשובי הביתה הבטתי על השמים
וראיתי אננים כטנים כמלכי אור ששטו על פני הרכיה.
אין מה לכתאב על היום, דאי!

כמו קסם משחרר מהלכות עלי שגיאות הכתיב של לאה גולדברג הקטנה, משחרר מאימת נקדנים  ומורים קפדנים, משחרר את המורה שבי, המלמד תלמידים בגלות טורונטו, מחובת הטלת מרירה בתלמידים המיידעים את המילה הראשונה בסמיכות ובאלו המחליפים את שגיאות הכתיב ממשפט למשפט. הנה לאה גולדברג הקטנה מתבלבלת בין ז' לג', חותבת את שאוריה ורואה אננים כטנים, כמה נפלא.

מעבר לשגיאות הכתיב המרהיבות, נמצא פה, כבר במילים הראשונות [הידועות לנו] שכתבה בעברית, אחד מן הקווים היסודיים של שירתה, המהווה עיקרון אסתטי ומוסרי כאחד, שילך ויזדכך ויתבהר עם השנים. כבר כאן, באופן גולמי ומגושם קמעא, אך מלא חן ילדי, התלמידה החרוצה והעקשנית, במעין קריאת כיוון עצמית, מתארת בבלי דעת את הדרך שתלך לאה גולדברג הילדה אל עבר לאה גולדברג המשוררת.

בחזרה הביתה הולכת לאה הקטנה, מחשבותיה וטרדות חייה מחשבות וטרדות החיים של ילדה בת עשר: שיעורי הבית, שיעורי נגינה. מתוך הטרדות היא מרימה את ראשה אל השמים ורואה עננים. נדמה כי כדי לתאר במדויק מה היא רואה צריך לתאר זאת בלשונה. היא מביטה על השמים ורואה: אננים כטנים.

ההתרשמות מעננים שכל איש ואישה ילד וילדה מוטרדים היו מתעלמים מהם, נשארת חרותה בנפשה הקטנה ובשובה הביתה היא נחרתת על הדף, בעברית. שם, במחברת, העננים הופכים להיות מלאכי אור (לפי המהדיר) או מלכים של אור. כך או כך, הנה מונח לפנינו דימוי פשוט, ילדותי ויפה בילדותיותו עד מאוד. העננים הם מלאכי אור ולנו ניתן רק לפרש את השפעתם וכוחם של אותם מלאכים המרחפים בשמי תשרי של קובנה. מסיימת את הפסקה הערה שיש בה מן הרפלקסיה העצמית: "אין מה לכתוב על היום", והמשמעת העצמית "די". אם אין מה לכתוב, אל נא תכתבי, אומרת לאה גולדברג לעצמה, זהו יום חולין שבו לא קרה שום דבר נפלא, רק ראיתי עננים, אור ומלאכים וזהו זה.

שולי הענן

עברו שנים. לאה גולדברג, משוררת עברייה בארץ ישראל, מפרסמת בעיתון 'דבר' ב-19 בפברואר 1943, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, את השיר שהפך לימים להיות אחד המפורסמים והאהובים בשיריה: "האמנם עוד יבואו…".

השיר, בלחן הנפלא (של חיים ברקני) ובביצוע בן הנצח של חווה אלברשטיין, שבה גם אותי ביופיו, בצליליו, באופנים החושיים והחושניים שבהם מתאפשרת התקווה לימים של חופש, בהבטחה כי מותר בם לגעת ומותר לאהוב… אין פה המקום לפרט את איכויותיו הרבות של השיר.

על קריאת השיר ועל האהבה הראשונית שלי אליו העיבה שאלה אחת שהתעוררה ביום שבו שמתי לב כי השיר נכתב בשנת 1943. מיד התפרשה מחדש ובאופן נכון השורה על הדרכים "שסמרו מאימה ומדם" כשורה המתייחסת למאורעות הימים ההם. מאז לא הייתה לי מנוחה שלמה בהאזנה לשיר ובקריאתו.  איך ניתן בשנת 1943 לכתוב שיר כזה, המתייחס באופן מובהק למה שיכונה אחר כך השואה וכונה באותו זמן מלחמת העולם, ולכתוב רק בשורה אחת, כמעט ברמז, על הדרכים שסמרו מאימה ומדם?

ההליכה בשדה, המוכנות להידקר בשלפים ולחוש את הטיפות, אינן עומדות מול אותה אימה בדרכים, לכאורה אינן נענות לה. אין פה תרעומת טהרנית המצפה מן המשורר לשורר רק את כאב האומה; אנחנו יודעים ידוע היטב כי בתוך האימה אנשים חיים את חייהם, עם שמחותיהם הקטנות והגדולות, עם הקנאה, התחרות וחברות של יום-יום; אבל בשיר שבו מתייחסת המשוררת באופן מובהק למאורעות הימים המחרידים, אנו נותרים עם תחושת נתק בין האימה המתוארת באופן כללי ורחוק לבין חלום הימים שאחרי. ככל שהלב נפתח והנשימה מתרחבת, וככל שהנשמה מוכנה לראות את האור בשולי הענן, אותה תמיהה מתעצמת: באירופה מתחוללת שואה.

האומץ לחולין

חמש שנים לפני כן, ב-15 לאפריל 1938, חודש ויומיים לאחר סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, כותבת לאה גולדברג מסה בשם "האומץ לחולין". שם המסה הפך עם השנים למטבע לשון ושימש במובנים שונים: האומץ לחיי היום יום (ואולי לחיי הבדידות של המשוררת), האומץ להכיר ביופי הדברים הפשוטים, המתואר בשירים רבים, וגם האומץ לחילוניות. נדמה כי תיאורו של עוזי שביט בספרו 'שירה מול טוטליטאריות' הוא המדויק ביותר, ולפיו האומץ לחולין הוא "האומץ לחיי רוח הומניסטיים שלא נכבשים בקסם הרוחניות הפשיסטית".

לאה גולדברג פותחת את המסה בתיאור "ההומו דיפרנציאלה". הידע האנושי לדבריה הופך להיות ספציפי יותר ויותר והרוח האנושית שתוארה בזמן החדש כ"הומו אוניברסאלה" מפנה את מקומה בזמן המודרני לתיאור הדק מן הדק של האדם הרגיל. ההתמיינות של תחומי הידע במדעים המדויקים גורמת לטענתה להתמיינות דומה במדעי הרוח ובאמנויות.

אלו הם חיי החולין של היוצר, חולין במובן זה שהם דורשים התבוננות מדויקת בהלכי הרוח, ניתוח דק מן הדק בנשמתו של האדם. עבודת האדם הגדולה, כותבת לאה גולדברג, הינה "עבודה מפרכת, עבודת חולין קשה, המחייבת ריכוז ודיוק. אין בה חגיגות גדולות של אידיאלים מבהיקים ואורות צבעוניים של רעיונות השובים לב. אלה הם חולי-חולין של טרדה וטרחה. והתנאי הראשון: אומץ וסבלנות. אולם האנושות העייפה ממלחמות, מלחץ סוציאלי, ממהפכות, אינה מוכנה עדיין לעבודת-רוח קשה זו".

גולדברג ממשיכה ומתארת את הרושם של הרצאה ששמעה בגרמניה בשנת 1932. הייתה זו הרצאתו של הפסיכולוג הידוע קרל יונג, על החינוך לאישיות. הוא דיבר על האישיות הצפה כצמח פלאים כאשר מחכים לה… גולדברג כותבת כי ההרצאה הייתה קלושה, אך הרושם שלה על ההמונים הגרמנים, המחכים להופעתה של אישיות חזקה וגדולה מהחיים, הייתה עצומה. וכך מסיימת גולדברג את המסה: 

יונג הוא מקרה בודד, בוודאי לא הרצאתו היא שגרמה להפיכה הנאצית; אך הוא מצטרף למניין. אנשי הרוח שברחו ממערכות החולין, מן העבודה הלבורטורית הקשה […] שהחליטו לדחוק את הקץ ולתת פתרון פרימיטיבי, מבהיק ומזויף, כדי לזכות בתשואות ההמונים ולפטור עצמם מאחריות לעתיד רחוק – הם האשמים. אשמים מאוד. כל השמות הגדולים: יונג, שפנגלר, היידיגר… בוגדי החולין ומכתירי 'האישיות החגיגית' פשעו בקוצר רוחם, בחוסר האומץ שלהם. בנחשול הפתרון המזויף השתתפה כמעט אירופה כולה. היוצרים החופשים […] מאבדים בזה אחר זה – מולדת, תנאי עבודה, קהל מעריצים. אך כל אלה אשר יקר להם עד היום גורל האדם ועתידו […] ילכו אחריהם ויברכום ברכה אחת, ברכת תקופתנו:                           – אומץ לחולין!                                                                                                                     

דווקא שולי

אנו ניגשים שוב אל השיר ומוצאים בו, כבר בתחילתו, היענות לאתגר החולין שמציבה לאה גולדברג כיוצרת אירופית בפני אירופה בשנת 1938.

בתחילת השיר פונה גולדברג אל דמות נשית בשאלה שהיא אחת השאלות המפורסמות בשירה העברית: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד…?".

הפנייה אל אישה אחת שתלך בשדה לבדה מפרקת באחת אחת מן המטפורות החזקות ביותר שבהן נעשה שימוש משני צדדיו של שדה הקרב, והיא הזהות בין המולדת לבין האישה. האישה הפורייה הנענית בעִתות שלום, שעל כבודה ראוי להגן, והאישה המחוּללת, האנוסה, שאת כבודה צריך לגאול ולנקום ובשמה ניתן לגייס כל בחור לקרב.

עתה, בשנת 1943, בעיצומה של המלחמה, בזמן שבו צעירי בחורי העמים מרטשים זה את זה, מדמיינת לאה גולדברג את האישה מחדש, כאישיות בעלת עמידה והליכה משלה, המסוגלת לכונן ברית עצמאית עם הטבע. האישה ההולכת לבדה איננה הלך גדול מהחיים, הסוגד לטבע, ובוודאי אינה מטונימית לטבע כמו אישה בצחוקה שאליה ראוי לסגוד. הליכתה לבדה מתארת את הימים שיבואו, שבהם האישה כסובייקט עצמאי וחופשי תכונן את ברית האדם והעולם. בברית זו העולם שבו חיות הנשים ובו חיים בני האדם לא יהיה עולם מאיים, והאישה האחת לא תהיה מאוימת בחילול ולא תזדקק להגנה.

הסליחה והחסד הם הצעדים הראשונים המאפשרים את כינונה מחדש של הברית האנושית שהופרה בשמם של רוחות מלחמה וחוקים גזעניים, בשם הכבוד, המלכות, ובשם המנהיג הדגול. ההליכה התמה דורשת אמונה במוכנות של האדם לסלוח, ומוכנות זו כמו תלויה בהליכתה האישית מאוד של אישה אחת. הליכה שהיא בה בעת הליכה סימבולית המתארת, מנבאת ואולי במידה מסוימת יוצרת את האפשרות להליכה של נשים רבות ובכך מדמיינת את האישי ומפנה מקום לפרטי.

הסליחה והחסד מתוארים כאתגר שאי אפשר לדעת אם נוכל לעמוד בו. אכן, באותם ימים לא ידעה לאה גולדברג עד כמה שאלת הסליחה, מוסריות הסליחה והיתכנות הסליחה יהפכו להיות אחת השאלות הפילוסופיות הקיומיות הגדולות של האנושות.

אושר הכאב המתוק

ההליכה שמתארת לאה גולדברג היא הליכה תמה, חשופה… ומחשוף יידקר ומן הדקירה ייזל דם, אך זה הדם אינו דם כבוד, זה הדם הינו דם הרגל הנדקרת בשלף וככזה אינו דורש כפרה ואינו מצפה לנקמה. בהמתקת הכאב יוצרת גולדברג חלופה למעגל האימה ולמחול החרבות המטורף: יש כאב שהוא כאב מתוק וניתן להכילו. התייחסות כזו לכאב בשנת 1943 יכולה להתפרש כקהות חושים, או כחזון של אחרית הימים. האם עוד יבוא יום שבו הכאב יוכל להיות מומתק?

המסוגלוּת לחוש כאב היא תחילתו של הריפוי. בימי האימה, דקירה אינה נחשבת. מול נחשולי הדם רק האנשים הקשים, אלו שעיניהם שראו הכול כבר אינן רואות ועצביהם כבר איבדו כל תחושה יכולים לשרוד, אבל באותו יום מקווה "ידקרוּך ותמתק דקירתם".

הפגיעוּת, המנוֹס מפני האויב המר, הרודף, מתחלפים בהיענות למטר. הוא ישיגך, בִּנשימה ארוכה לא מופרעת, במסוּגלוּת להרחיב את השקט, כי שקט אינו רפש אלא מתת א-לוהים ברוכה.

בתחילת הכתיבה נפגשנו עם ילדה ההולכת לבדה ומדמה את ענני האור למלאכים קטנים, והנה אנחנו פוגשים שוב אישה ההולכת לבדה ורואה את האור: "כאור בשולי הענן". לאחריו היא רואה את השמש בראי השלולית הזהוב. שולי הענן והשלולית אינם מקריים, הם חלק מעבודת האדם הגדולה שאותה תובעת גולדברג מאירופה של 1938. עבודת האדם דורשת מהאנושות שלא ללכת שולל אחרי האישיות החגיגית, לא להסתנוור, לא להיות שיכורי שמש וכוח. מהרצאתו של יונג יצאו המוני האינטלקטואלים לחגיגת העם ולתהלוכת האורים; האלטרנטיבה של לאה גולדברג אינה חשוכה כלל, היא אינה מוותרת על האור אלא מבקשת לאחוז בשוליו. מבקשת לראות את שולי הענן, לראות את השמש בראי השלולית הזהוב.

השלולית הרפושה, לכאורה הניגוד המוחלט לזוהרה של השמש, הופכת בשיר לכלי שבו השמש ניתנת להשגה, שבו השמש מאירה את החיים עצמם ולא רק את החיים ה'גדולים מהחיים'. שולי הענן הם המקום שבו אדם מרים ראשו לשמים ונושם את האור, עיניו לא מוכות בסנוורים והאור אינו מסמא ולא מערפל את תבונתו. 

האומץ לחולין אינו התכחשות ליסוד האור בחיי החולין, אלא דווקא היענות לו, לקראת התגלות חולית שבהיותה חולית לא תוותר על אור העולם הפלאי והיפה מאין כמותו, ובהיותה מוארת לא תוותר על החולין ועל שלוליות חולי החולין.

"האמנם עוד יבואו ימים" אינו התעלמות מאירועי הדמים המחרידים את אירופה, אלא התמודדות אמיצה עם היסודות הנפשיים שהביאו ימים אלו. בשיר מנסחת לאה גולדברג, המשוררת החכמה, את העקרונות הרוחניים שבשיבה אליהם תוכל האישה ויוכל האדם לכרות ברית חדשה, עם עצמו ועם העולם.

 הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים

בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה

וְתֵלְכִי בּוֹ כַּהֵלֶךְ הַתָּם

וּמַחְשׂוֹף כַּף רַגְלֵךְ יִלָּטֵף

בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת

אוֹ שִׁלְפֵי שִׁבֳּלִים

יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם

 

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ

בַּעֲדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת

עַל כְּתֵפַיִךְ חָזֵךְ צַוָּארֵךְ

וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן

וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב

וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט

כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן

 

וְנָשַׁמְתְּ

אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם

נָשׁוֹם וְרָגוֹעַ

וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב

 

וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים

וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹעַ

וּמֻתָּר לֶאֱהֹב

 

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה לְבַדֵּךְ

לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט

הַשְּׂרֵפוֹת בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ

מֵאֵימָה וּמִדָּם

וּבְיֹשֶׁר לֵבָב שׁוּב

תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת

כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים כְּאַחַד הָאָדָם

 

 לאוהבי העברית – אנשי החוג לשירה עברית בטורונטו

מתניה מאלי הוא מורה שליח בבית ספר צ'אט בית ספר תיכון קהילתי טורונטו   

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט' באייר תשע"א, 13.5.2011

פורסמה ב-13 במאי 2011, ב-100 שנה להולדת לאה גולדברג, גיליון בהר תשע"א - 718 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. מאמר יפה ומעניין
    זוית נוספת על הרעיון מאחורי השיר ניתן למצוא באתרו של אסף אשתר (שחוקר ואוהב את הסיפורים מאחורי השירים, אתר מומלץ לאוהבי חקירות אלו) בקישור:
    http://www.asafashtar.co.il/?pageId=188

    וכך הוא כותב:
    "את תלכי בשדה" המוכר גם כ- "האומנם".
    מילים: לאה גולדברג. לחן: חיים ברקני.
    בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר לארץ ישראל החלו להגיע שמועות על הזוועות ומצוקת היהודים באירופה, יצא המשורר נתן אלתרמן בקריאה לכל שאר המשוררים. לדעתו בתקופה כזו אין לכתוב על רגשות אישיים, על נופים, שדות ושלוות טבע… יש להקדיש את הכתיבה לזעקה
    ומחאה הנוגעות לצוק העתים.
    המשוררת לאה גולדברג לא הסכימה עם אלתרמן.
    היא עמדה על זכותה ליהנות מרגעי חסד ושלווה…
    השואה, למרבה המזל, לא הגיעה לתחומי ארץ ישראל, ועל כך אין שום סיבה לרגשות אשם. אפשר להתחבר לטבע ולנוף, מותר ליהנות מהשלווה ומהדברים הפשוטים
    ללא חובת שותפות נצחית לגורל העם…
    ההיתר להתבדל מזוועות המלחמה וללכת בדרכי רוגע מובע בפירוש לקראת סוף השיר: "את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם…"

  2. מתניה מאלי

    שלום רחל
    תודה על התגובה והקישורית
    יש לי אי נחת מתיאור השיר כעמידה על הזכות להינות מרגעי השלווה בזמן המלחמה, אי נחת שהובילה אותי לחפש כיוון פרשני אחר
    שוב תודה
    מתניה 

  3. ש.צ. לוינגר

    'וביושר לבב תהיי ענווה ונכנעת, כאחד הדשאים, כאחד האדם', זו הרגשת הקודש…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: