חידוש שלא היה כמותו מימי בית שני / שמואל כ"ץ

 

על עיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות בידי הרבנות הראשית בשנת ה'תש"ט – שיקולים, נימוקים והחלטות 

תפילה חגיגית בליל יום העצמאות תש"י בבהכ"ס "ישורון" בירושלים. בשורה הראשונה במרכז מימין לשמאל: הרב עוזיאל, הרב הרצוג ודוד בן-גוריון.

אחת ההחלטות החשובות, המשמעותיות והנועזות ביותר שקיבלה הרבנות הראשית מאז  היווסדה, בט"ז באדר א' תרפ"א (1921), הייתה ההחלטה שהתקבלה בחודש ניסן תש"ט (1949), ולפיה יום העצמאות של מדינת ישראל החוגגת שנה לקיומה הוא יום בעל משמעות דתית, החייב בהלל והודיה לקב"ה, וחובה זו היא לדורות!

בעת קבלת החלטה זו, הרבנים הראשיים לישראל היו הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והראשון לציון הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. שניהם תפקדו בהרמוניה מלאה ובהערכה הדדית רבה. השקפת עולמם על תהליך הגאולה בדורות האחרונים, על הערך הרוחני שיש בהקמת המדינה ועל החובה להיות שותפים עם האומה בכאבה ובשמחתה אפשרו להם להוביל את המהלך המשמעותי הזה.

שאלות יסוד

הרבנות הראשית לא יכולה הייתה להתייחס ולהביע את דעתה בקשר ליום העצמאות, אלא רק לאחר קבלת ההחלטות בנדון בממשלה ובכנסת. בי"ג באדר תש"ט (1949) החליטה הממשלה שיום ה' באייר ייקבע כ"יום המדינה", שיוחג מדי שנה כחג לאומי רשמי. החלטה זו התפרסמה בעיתונות, והייתה ידועה לכול. בי"ב בניסן הביאה הממשלה את "חוק יום הקוממיות" לדיון בכנסת. היה זה למעשה הדיון הראשון על עיצוב דמותו של היום. חברי הכנסת הפגינו אחדות כמעט מלאה ברצון שיום זה לא יהא יום חולין, אלא בעל צביון יהודי מסורתי כשאר חגי ישראל. בסוף היום הוחלט להעביר את ההכרעה בנדון לוועדת הכנסת, אך מקוצר זמן זו החליטה למסור את ארגון החג לממשלה, בתוספת הצעה החשובה לענייננו: "נשמעה בוועדה גם הצעה בקשר להכרזת החג ותוכנו, ושיתייעצו בעניין זה עם כבוד הרבנים הראשיים" (ההדגשה שלי, ש"כ).

החוק העניק אפוא את ארגון אירועי החג הלאומי לדרג השלטוני הבכיר ביותר – הממשלה. בכ"ז בניסן פרסמה ה"ועדה הממשלתית" את תוכנית יום העצמאות, ובה לא הוזכר דבר הקשור לסדר היום בבית-הכנסת ולמנהגי הסעודה בבית. למחרת פרסם ראש הממשלה דוד בן-גוריון הוראות מיוחדות, טכניות בלבד, בדבר הפעלת שירותי תחבורה ודואר ופתיחת בתי אוכל, בתי קפה ובתי שעשועים. לא היה בכך כל תרומה ליצירת אווירת חג מסורתית בחוג המשפחה ובחוצות הערים. גם במנשר המיוחד שפרסמה הממשלה ליום העצמאות הראשון הייתה התעלמות מוחלטת מהעצמאות הרוחנית, ובלט בה חסרון שם ה' או פסוק כלשהו. כיצד הרבנים הראשיים התכוננו לרגע היסטורי זה? מה היה להם להציע ל"ועדה הממשלתית" שהוזכרה לעיל? אילו הנחיות הם הוציאו לרבנים ולציבור הרחב לקראת החג הממשמש ובא?

בפני הרב הרצוג והרב עוזיאל עמדו שאלות הלכתיות חדשות וקשות, ששום רב בארץ ובגולה לא התמודד איתן, וזאת פחות מחודש ימים לפני יום העצמאות הראשון של המדינה. כאן ניתנה ביד הרבנות הראשית ההזדמנות להגשים לפחות חלק מחזונה – לעצב את דמותה הרוחנית של מדינת היהודים, בנתינת גושפנקא הלכתית-דתית לחג חדש בישראל – דבר שלא עשתה רבנות לפניה מאז חורבן בית שני!

הרבנים הראשיים והרבנות הראשית היו צריכים לתת פתרונות למספר שאלות עקרוניות:

א.   האם בסמכותה של הרבנות הראשית לקבוע בזמן הזה יום טוב לדורות? אם כן – האם בכוחה לחייב בכך גם את הקהילות היהודיות בתפוצות?

ב.   האם יש משמעות דתית לאירוע היסטורי חד פעמי כהקמת מדינה יהודית, אפילו אם היא לא מתנהלת על פי תורת ישראל וראשיה אינם שומרים תורה ומצוות?

ג.   האם ראוי מבחינה הלכתית להצטרף להחלטת הכנסת, ולקבוע דווקא את יום ה' באייר כיום חג? אולי היה מקום לקבוע את יום סיום מלחמת השחרור?

ד.  אילו קטעי תפילה יעטרו יום זה – האם מותר לומר בו הלל, עם ברכה או בלעדיה?

ה.  האם ניתן לחבר ולתקן תפילות חדשות ליום חגיגי זה, כדי שיבטאו טוב יותר את רחשי הלב?

ו.   האם בכוחו של יום העצמאות לבטל את אמירת ה"תחנון" בתפילה, את אמירת הסליחות שנהוג לומר בימי בה"ב לאחר חג הפסח, ואת מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר?

כבר בשנה הראשונה רבו הדעות והמחלוקות בשאלות אלו. ננסה בדברים הבאים לחשוף את השיקולים, את ההתלבטויות ואת אופן קבלת ההחלטות של הרב הרצוג,  של עמיתו הרב עוזיאל ושל מועצת הרבנות הראשית, שהובילו לעיצוב דמותו הרוחנית של יום העצמאות ולקביעת סדר התפילות הנאמרות בו עד עצם היום הזה.

הנחיות ראשונות

החלטת מועצת הרבנות הראשית לקבוע יום הודיה לדורות ביום החלטת האו"ם (כ"ט בנובמבר) על הקמת מדינה יהודית

המסמך הראשון שמצאתי בעניין החלטת הרבנות ביחס לאופיו של יום העצמאות הוא מכתב ששלחו הרב הרצוג והרב עוזיאל בח' בניסן תש"ט (1949) לחברי מועצת הרבנות הראשית המורחבת. במכתב, שנשלח רק אחרי שלושה שבועות מיום פרסום החלטת הממשלה לקבוע את ה' באייר כיום חג, הביעו הרבנים הראשיים את דעתם הברורה כמענה לשאלות הרבות שהופנו אליהם:

      המפנה היסודי שחל בחמלת ה' עלינו להצלתנו ולפדות נפשנו עם הכרזת עצמאותנו בארץ מחייב אותנו לקיים ולקבל עלינו לדורות את יום הכרזת מדינת ישראל, הוא יום ה' באייר שבכל שנה, ליום שמחה של אתחלתא דגאולה לכלל ישראל, ולהוציא את היום שבו נעשה הנס הגדול הזה מכלל מנהגי האבלות של ימי ספירת העומר, עם מתן הוראות לתפילת הודיה ודרשות מעין המאורע בבתי הכנסת בתפילת מנחה (ההדגשות שלי, ש"כ).

כנראה שההכנות לחג הפסח הקשו על כינוס חברי המועצה לירושלים לדיון מעמיק בנושא, ולכן ביקשו הרבנים הראשיים לקבל מיידית את הסכמתם, כדי להספיק להוציא בזמן כרוז והודעה לציבור הרחב. יש לשים לב:

א. יום ההכרזה על הקמת המדינה – ה' באייר – נתפס כבר אז על ידי הרבנים הראשיים כ"אתחלתא דגאולה". נקודה עקרונית זו הניעה אותם בכל פעילותם בקשר ליום זה, למרות שלא כל חברי המועצה הסכימו להשקפת עולם זו.

ב. החג חייב להיקבע לדורות ולכלל ישראל, אף לאלו בתפוצות, ללא התניה מה יהיה אופייה הרוחני של המדינה בשנים הבאות, וכמה תורה ומצוות יקיימו תושביה בעתיד.

ג. כדי שגדולתו ואופיו הרוחני המיוחד של יום העצמאות – כיום שבו חל מפנה גדול בתולדות עם ישראל – יובלטו גם בפרהסיה, ברשות הרבים, סברו הרבנים הראשיים שיש לבטל את מנהגי האבלות הנהוגים בתקופה זו, ימי ספירת העומר. נושא זה יעמוד במרכזו של ויכוח סוער במשך שנים רבות.

ד. הרבנים הראשיים לא הציעו לחברי המועצה סדר תפילה מיוחד ומפורט. בשלב זה הם התכוונו רק לחגיגיות יתר בתפילת מנחה!

לא מצאתי כל מסמך שילמד מה השיבו חברי המועצה; ייתכן שהתשובות ניתנו בטלפון. לעומת זאת, מצאתי כרוז שהכינה הרבנות הראשית עבור הציבור הרחב: "בידיעת המועצה המורחבת ולשכות הרבנות בארץ", לקראת "יום המדינה" (עדיין לא נקבע השם הרשמי של החג). ההנחיות שנתנה הרבנות הראשית היו הפעם יותר מפורטות:

א.   אין אומרים "תחנון" בשחרית ובמנחה, ואין מספידים ביום זה.

ב.  בתפילת מנחה: לפני "אשרי", בעת פתיחת ארון הקודש, נושא הש"ץ תפילת אזכרה לעילוי נשמות חיילי צה"ל שנפלו במלחמה. אחרי חזרת הש"ץ, הלל ללא הברכות לפניו ולאחריו, והרבנים דורשים מעניין היום.

ג.   יש להרבות בצדקה לעניים כמו בפורים.

ד.   מרבים בסעודות בשילוב זמירות ושירי קודש של משוררים כר' יהודה הלוי, בין מנה למנה, ופרקי תהילים: ל, קמד, קמו, קמט, קן.

ה.   לסעודות אלו יש דין של סעודת מצווה.   

ממסמך זה ניתן ללמוד מספר פרטים חשובים: א. אין כל התייחסות לתפילה בליל החג. ב. אמירת ההלל נקבעה לתפילת מנחה – דבר שלא נהוג בשום חג! אני משער שהנחיה מפתיעה זו נבעה מהרצון לאפשר גם למי שעובדים במשך היום להשתתף בתפילה החגיגית אחר הצהרים. ג. אין כל התייחסות למנהגי האבלות הנהוגים בימי ספירת העומר. ד. נעשה כאן ניסיון לשוות ליום זה סטטוס הלכתי בדומה לחגים מדרבנן – חנוכה ופורים. ה. יש פירוט מדויק אילו פרקי תהילים יש לומר בסעודת החג. כרוז זה, כנראה, לא פורסם ברבים.

התנגדות חרדית

בי"א בניסן התפרסמה בעיתונות ידיעה קצרה ומפתיעה בשמה של הרבנות הראשית, וזאת מבלי להמתין להחלטה הרשמית של הכנסת, שהתכנסה לדיון בנושא זה רק למחרת:     

      'יום המדינה', ה' אייר, שחל בימי הספירה, שלפי דיני ישראל נוהגים בהם אבלות, יהא דינו כיום ל"ג בעומר, ולפי החלטת הרבנות הראשית יותרו כל השמחות, חגיגות נישואין, תספורת וכו' (ההדגשות שלי – ש"כ).

ידיעה זו שימחה רבים מבין אלה שהעריכו את פועלה של הרבנות הראשית, עד שהיה מי שהגדירה כך: "פסק הלכה זה הוא מאורע בחייה של תורה. הוא מוכיח באיזו מידה היהדות התורנית וסמכותה הגבוהה ביותר, הרבנות הראשית, תופסת את המאורע של יום הקמת המדינה". אך השמחה לא ארכה זמן רב. כנראה שלהחלטה גורפת ונועזת זו – השוואה מוחלטת לל"ג בעומר – קמו מתנגדים בתוך המועצה ומחוצה לה, בעיקר בציבור החרדי. בביטאונה של אגודת ישראל, לאחר בירור ברבנות הראשית של תל-אביב ואחר כך אצל הרב הרצוג, נמסר שהידיעה אינה מדויקת ושהעניין עדיין נתון בדיון. הובעה שם הדרישה שלפני ההכרעה הסופית תתקבל חוות דעתם והסכמתם של כל רבני ארץ ישראל ורבני הגולה, כדי למנוע פילוג ביהדות שומרת התורה וחילול השם. דבר זה לא נעשה מקוצר זמן, ומתוך ידיעה ברורה שהסכמה כללית לא תינתן. הרב הרצוג והרב עוזיאל סברו שלרבנות הראשית, בהיותה המוסד ההלכתי העליון במדינה, יש סמכות להחליט בעצמה בנושא זה, למרות שהוא בעל משמעות כה גדולה לכל הציבור על פלגיו השונים, בארץ ובתפוצות.

מועצת הרבנות הראשית המורחבת התכנסה לדיון דחוף רק בי"ח בניסן, חול המועד פסח (בדרך כלל לא התקיימו ישיבות בחול המועד). מעיון בפרוטוקול הישיבה מתברר שהייתה נסיגה מההחלטה הנ"ל, תוך הבהרה שלפיה כשירושלים העתיקה תחזור לריבונות ישראל תדון הרבנות הראשית האם יש לבטל ביום זה את מנהגי האבלות. לגבי אופיו החגיגי של היום וסדר תפילת ההודיה בו הוחלט:

א.  אין אומרים "תחנון" ביום זה.

ב.  בתפילת שחרית אומרים הלל ללא ברכה, עורכים אזכרה לחללי מלחמת השחרור ו"מי שבירך" למדינה.

ג.   מרבים בסעודה וזמרה ונותנים מתנות לאביונים.

אם כן, חל כאן שינוי עקרוני. את ההלל (ללא הברכות) והאזכרה לחיילי צה"ל יש לומר בתפילת שחרית, ויש הוספה חשובה – ה"תפילה לשלום המדינה". כאשר הוראות אלו התפרסמו בעיתונות שוב חל שינוי: ה"תפילה לשלום המדינה" הושמטה; האזכרה לחללי צה"ל הועברה לתפילת מנחה, ונוספה הדגשה – לסעודת היום יש דין של סעודת מצווה. בנוגע לנישואין ותספורת ביום זה, נאמר שבכך "תדון הרבנות הראשית כאשר ירושלים עיר קודשנו העתיקה והחדשה כאחת תוחזר לישראל".

עיצוב התפילה

ההוראות לעיל כלליות ומעטות מדי מכדי לשוות לבית-הכנסת אווירת חג מיוחדת. ואכן, בל' בניסן התפרסם בעיתונות סדר מפורט של "תפילה והודיה ביום העצמאות", שבו מפורטים קטעי התפילה הנוספים ליום זה והמנהגים החגיגיים המיוחדים המתקיימים בו. בסדר זה נעשה ניסיון לשלב קטעי תפילה המוכרים לציבור ממועדים אחרים, כדי שהם יקרינו על החג החדש מאווירת ימי מועד אלו ויבהירו למתפללים שיום זה מבטא רק את "אתחלתא דגאולה" ויש להמשיך להאמין בביאת המשיח. בסדר זה לא נקבעו ברכות, כדי לא להיכנס לספק באמירת שם ה'.

מהודעה זו, שהתפרסמה תחת שמה של הרבנות הראשית, היה ניתן להבין שהיא זו שקבעה את סדר התפילות הנ"ל, אך לא כך היו פני הדברים! גילינו ומצאנו שרבנים מ"חבר הרבנים של הפועל המזרחי", שלא הסתפקו בהנחיות שפרסמה הרבנות הראשית לאחר חג הפסח, הם שערכו את סדר התפילה. במכתב אל הרבנות הראשית הם ביקשו שתסמוך את ידה על סדר התפילה המוצע כסדר יום קבוע לכל הציבור בארץ. במידה שקוצר הזמן לא יאפשר דיון וקבלת החלטה בנידון, הם מסתפקים בהסכמת הרבנים הראשיים לאשרה כתוכנית רשות, כך שהרבנים המקומיים יוכלו לפרסמה במקומם.

רבה של כפר הרא"ה, הרב שאול ישראלי, ושכנו, הרב משה צבי נריה, ראש ישיבת בני עקיבא במקום, הם, כנראה, שהציעו את עיקרו של סדר התפילה הנ"ל. הרב ישראלי נפגש למחרת בירושלים עם הרב עוזיאל כדי לקבל את הסכמתו. הרב עוזיאל מחק על הטופס המקורי שהוגש לעיונו מספר קטעים, והם: "הריני מוכן ומזומן לשמוע קול שופר ביום עצמאות ישראל"; "תקע בשופר גדול לחירותנו… ברוך מקבץ נידחי עמו ישראל"; ברכה בשם ומלכות "שעשה לנו ניסים בימים ההם ובזמן הזה"; קריאה בתורה לשלושה עולים בספר דברים פרק ל, א-כ. הרב ישראלי הוסיף בכתב ידו שני קטעי תפילה שיש להוסיף לסדר היום: בתפילת ערבית – "מי שעשה נסים לאבותינו ולנו" וכו', ובתפילת שחרית – "אנחנו חייבים להודות ולהלל… ונאמר לפניו שירה חדשה הללויה". לאחר שהנוסח תוקן והושלם הוא נשלח לפרסום בעיתונות.

תוקפו של יום

כדי שהציבור הדתי יקבל את החלטת הרבנות הראשית להצטרף להחלטת הכנסת לקבוע את יום ה' באייר כיום חג היה צורך להסביר מבחינה הלכתית ואמונית את החשיבות הגדולה לדורות דווקא של יום ה' באייר תש"ח – יום שבו לכאורה לא אירע כל ניצחון. אדרבה, למחרת פרצו צבאות ערב כדי להכחיד את המדינה שזה עתה נולדה. הרב הרצוג היה באותה העת בארצות הברית, ולכן הרב עוזיאל נטל על עצמו משימה חשובה זו. הוא פרסם מנשר מיוחד לכבוד יום העצמאות הראשון למדינה, ואלו עיקרי דבריו:

     …דבר זה ראוי לאמרו ביום זה, הוא יום הכרזת מדינתנו העצמאית מדינת ישראל – "היום הזה נהיית לעם לה' א-להיך"! כי ביום הזה התפרקנו מעול שעבוד מלכות זרה בצורה מנדטורית בארץ ישראל שרצתה להחניק אותנו עד מוות, ומאימת מלחמת ממלכות שמסביבנו שדימו לשעבדנו שעבוד עולם. הכרזה נועזת זאת, שלא האמינו לה כל מלכי ארץ, עשתה את כל עם ישראל, שבארץ ובתפוצות, לעם עצמאי וריבוני בארצו ובכל משטרי חייו, נתנה אומץ וגבורה לצבאות ה', הם צבאות ישראל במלחמת גאולתו כאריות והצליחו נגד כל הקמים עלינו מסביב, והיא אשר פתחה שערי ארץ לפני עם ישראל מכל פזורי הגולה אל ארץ נחלת ה', והיא אשר נתנה לעם ישראל את מקומו המכובד בין כל העמים… יום זה הוא יום טוב לישראל היושב בארצו ובכל תפוצות פזוריו לדורותינו ולדורות עולם (ההדגשות שלי, ש"כ) להודות לה' חסדו ולהגיד בקול זמרה וצהלה הלל ותהילה – "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו".

דברים מרוממים אלו של הרב עוזיאל מבהירים כמה נקודות חשובות ויסודיות בהבנת מהות היום. לדעתו, התוקף ההלכתי וחשיבותו של יום העצמאות – שנקבע דווקא לה' באייר – נובעים מהסיבות הבאות:

א. פריקת עול שעבוד מלכויות וקבלת הריבונות על ארץ ישראל, יחד עם סיום שלטון המנדט הבריטי בארץ בחצות ליל אותה שבת.

ב. בניצחון במלחמה הקשה שהתנהלה בארץ, של מעטים מול רבים, היתה הצלה ממות לחיים ומסכנת כליה.

ג. האומץ שהיה למנהיגי האומה להכריז על הקמת המדינה באותו היום למרות הסיכון הרב שהיה בכך הפך את עם ישראל – גם את אלו שבתפוצות – לעם עצמאי וריבוני.

ד. ביום זה נפתחו שערי הארץ לעלייה חופשית של יהודים לארץ אבותם, במיוחד לניצולי השואה, ובכך יש מעין סיום הגלות.

ה. עם ישראל קיבל מקום מכובד במשפחת העמים, לאחר שנות השפלה בגלות הארוכה ולאחר השואה הנוראית בסופה.

ו. יום העצמאות הוא יום חג השייך גם ליהודי התפוצות, כי מאותו היום יש באפשרותם לעלות לארץ בכל עת שיחפצו, במיוחד בעת צרה.

ז. יום העצמאות הוא יום טוב לדורות!

דברים מרוממים אלו נכתבו על ידי הרב עוזיאל כבר בכ"ח בניסן, אך משום מה הם התפרסמו בעיתונות באיחור רב, רק בה' באייר בבוקר! אם היו מתפרסמים מספר ימים קודם, היה בהם כדי לרומם את רוח הציבור הרחב, ולהבהיר לכול, לפני תפילות ההודיה, את גדולת היום. על מנשר זה היה חתום הרב עוזיאל ולא הרבנות הראשית, והוא למעשה היווה משקל נגד למנשר שפרסמה הממשלה, שבו הייתה התעלמות גמורה מהמימד הרוחני-דתי של היום.

חגיגה ראשונה

תפילות הודיה חגיגיות התקיימו בליל החג בכל רחבי הארץ. בתי-הכנסת היו מלאים באלפי מתפללים. טקס מיוחד התקיים בירושלים, בארגון הרבנות הצבאית, השירות הדתי בצה"ל ומשרד הדתות. אירוע זה נפתח בטקס הודיה "לתקומת ישראל ושיבת הארון משדה המערכה לירושלים". תהלוכה מיוחדת של רבנים צבאיים וחיילים נעה כאשר בראשה נראו למרחוק שני ספרי תורה, סמל ענק של מדינת ישראל, דגל מלכות – שעליו נכתבו כל שמות מלכי יהודה – דגל המדינה ודגלי שנים עשר השבטים. רבבות חוגגים ליוו את התהלוכה בשירה וריקודים ברחובות העיר עד בית-הכנסת "ישורון", שם התכנסו אלפים לתפילת ההודיה.

התפילה נפתחה בפתיחת ארון הקודש על ידי הרב עוזיאל, שענד על בגדו את אות הכבוד מזהב שקיבל ביום הכתרתו לראשון לציון. לאחר תפילת ערבית חגיגית קרא הרב הצבאי הראשי, הרב שלמה גורונצ'יק (גורן), את "דבר התקומה" – הייתה זו מגילת קלף שעליה נכתבה תפילה מיוחדת, שחוברה במיוחד ליום העצמאות הראשון. הרב עוזיאל נאם בענייני דיומא, הוקראו הפסוקים: "וכי תבואו מלחמה" (במדבר י, ט-י) ו"עוד היום בנוב" (ישעיהו י-יב), ונערכה תפילת אזכרה לחללי מלחמת השחרור. סדר זה שונה במעט מזה שהרבנות הראשית עצמה הציעה לציבור.

למחרת, בשעות הבוקר, התקיים מצעד צבאי מרשים בירושלים, כשעל בימת הכבוד יושב גם הרב עוזיאל. מצעד צה"ל הגדול, שתוכנן לצעוד בתל-אביב, בוטל בגלל הדוחק הרב ובשל התפרצות הקהל העצום לרחובות. הרב הרצוג היה הנואם המרכזי באסיפת המונים לכבוד יום העצמאות שהתקיימה במדיסון סקוור גארדן שבניו-יורק. נאומו בפני 200 אלף איש השאיר רושם עז על השומעים.

הרב שמואל כ"ץ הוא רב אולפנת חורב והממ"ד התורני הר נוף, וחוקר הרבנות הראשית. המחקר שעליו מבוסס מאמר זה התפרסם בספר הרבנות הראשית לישראל: שבעים שנה לייסודה, ירושלים תשס"ב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-7 במאי 2011, ב-גיליון אמור (יום העצמאות) תשע"א - 717 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. מתנות לאביונים ביום העצמאות?

    בס"ד ה' באייר ע"ו

    דבר מעניין שנזכר בסדר יום העצמאות הראשון הוא הנהגת מתנות לאביונים. הדבר מתיישב יפה עם העובדה שהבסיס ההלכתי לקביעת יום העצמאות הם ימי הפורים שנחוגו בקהילות ישראל על הצלה של בני הקהילה מידי העומדים עליהם לכלותם. ריכוז החומר ההלכתי בנושא, ימצא המעיין בתשובתו של הראש"ל הגר"ע יוסף זצ"ל, בשו"ת יביע אומר, חלק י, סוף או"ח.

    על חשיבותה של מצוות מתנות לאביונים בשמחת הפורים, עומד הרמב"ם (הלכות מגילה, פרק ב,יז): '
    מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשילוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה, שנאמר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים'.

    וכן יסד רבי יהודה הלוי (ב'מי כמוכה' לשבת זכור):
    'אכלו רעים שתו ושכרו, וימי הפורים בטהרה שמרו, ובעת שמחתכם האביונים זכרו, ושלחו מנות לאין נכון לו'.

    דומה שאף ביום העצמאות המבטא את שובו של עם ישראל לתפקד כאומה, יפה לשים דגש על מצוות מתנות לאביונים, המבטאת את הערבות ההדדית שבעם ישראל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    במגילת אסתר נראה שימי הפורים החלו כיוזמה ספונטנית: 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות עושים את יום ארבעה עשר… משתה ושמחה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו'

    מרדכי ואסתר מתערבים ביוזמה ומעצבים אותה מחדש בתוספת מימדים עמוקים יותר. הם מוסיפים, כדברי הרמב"ו, גם שהמוקפים יחוגו את הפורים ביום מיוחד, אף שהם היו פחות בסכנה מאחיהם הפרזים. בכך מבטאים הם שאין כאן רק מיגננה והישרדות, אלא ביטוי לקוממיות, הליכה בעקבות יהושע בן נון.

    אף בצורת החג, נותנים מרדכי ואסתר פנים חדשות. הם מבטלים את חיוב ה'יום טוב' הכרוך בביטול מלאכה ומשאירים עניין זה למנהגי המקומות. לעומת זאת מוסיפים מרדכי ואסתר את חובת 'מתנות לאביונים', ובכך מוסיפים לשמחה את מימד האחריות לכלל.

    • חידוש יום שמחה אחר ביטול 'מגילת תענית'

      על ימי הפורים הקהילתיים שנחוגו על הצלה מסכנה, הקשו כמה מהפוסקים: הרי בגמ' אמרו שאין מוסיפים ימי שמחה אחרי החורבן, ואדרבה אף ימי השמחה שציינו בימי בית שני על תשועות ונצחונות בטלו אחר החורבן (חוץ מאשר חנוכה ופורים) וכל שכן שאין להוסיף ימים חדשים.

      זכורני שראיתי לפני שנים רבות מאמר של הרה"ג אריה שטרן נר"ו, רבה של ירושלים (כמדומני בקובץ לזכרו של החייל אורון ברגמן), שבו העלה את הסברא שכיום שנראה שהגאולה קריבה לבוא ו'הקץ המגולה' נותן אותותיו בפריחתם של הרי ישראל לקראת 'עמי ישראל כי קרבו לבוא' – כן יש מקום להוסיף ימי שמחה לציון התשועות.

      רבי חיים אבולעפיה (מחכמי איזמיר ומחדשה של העיר טבריה בשנות הת"ק. דבריו הובאו בתשובת הגרע"י הנז' לעיל), מציע שתי דרכים ליישוב השאלה מביטול ימי מגילת תענית אחר החורבן.
      האחת, שיש חילוק בין יום לציון נס מקומי, שניתן לעשותו אף בימי הגלות, לבין יום מועד לכלל ישראל. הכיוון השני שהוא מציע הוא: שיש חילוק בין תקנה למנהג. אין לתקן יום מועד חדש, אך ניתן לקבעו בדרך של מנהג שאינו תקנה.

    • בפיסקה 3, שורה 4:
      … לבין יום המיועד לכלל ישראל…

    • מאמרו של הרב שמואל כ"ץ, 'יום העצמאות', עליו מיוסד מאמר זה, ניתן לצפייה באתר 'דעת' של מכללת הרצוג.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: