שיבתה של ה"שכינה" / ישראל פיקרש

 

בחינת התפתחותה ההיסטורית של האומה היהודית חושפת שבסיס שאיפותיהם של הזרמים הדתיים והחילוניים הוא משותף – פריחתו המחודשת של הרעיון היהודי העתיק בארץ ישראל. מה שחסר הוא ההכרה בשותפות הזו

דף מהגדת הקיבוץ הארצי, עם איוריו של שרגא וייל, תשט"ז

המונח המייצג של העם היהודי, "עם הספר", מתאר את מעלתו של העם כאומה משכילה ומבטא את חשיבות הלימוד והיצירה האינטלקטואלית כערך מרכזי בהיסטוריה היהודית. למעשה, ניתן יהיה לומר שבמשך שנות הגלות הארוכה עד לעת המודרנית, הלימוד והיצירה הרעיונית-הלכתית בבית המדרש היוו החלופה למדינה ולתרבות לאומית בארץ ישראל.

החל מן העת המודרנית, עבר העם יהודי תהליכים רבים וגישות רעיוניות קוטביות עיצבו את תרבותו. ברבות העתים, כאשר התברך בשלישית העם היהודי במדינה ריבונית, נשזרו בתרבותו זרמים מהתקופה המודרנית, ואלו גרמו לעוצמת פערים בין הרעיונות השונים שאינה מאפשרת לחברה היהודית-ישראלית לחוש את השותפות הערכית בין זרמיה. כך, בניגוד לימיה של הגלות, היעדרה של  שותפות רעיונית משותפת הינו עובדה באתוס הישראלי. אם בעבר הייתה האומה היהודית מזוהה עם עולם מחשבה ועם מערכת ערכים, הרי כיום אין רעיון יהודי משותף לכלל הזרמים.

מוקד שייכות

חשיבותה של מערכת ערכים לאומית בעידן הפוסט-לאומיות והכפר הגלובלי הינה קריטית. דווקא בעידן כזה שואל עצמו האדם מהו "ייחודו שלו" ומהי קהילת השייכות שלו. בעולם שאיבד את זיקת השייכות הלאומית המסורתית עולה חשיבותו של השיח הרעיוני, ולעתים הוא המחבר בין לאומים שונים. כך יכולים מאמיניו של מוחמד להתחבר לציוויליזציה אחת למרות פערי השפה והתרבות ביניהם וכך יכולות מדינותיה של אירופה להתאגד למרות עוינות העבר.

באומה היהודית חשיבותה של מערכת ערכים משותפת עולה שבעתיים. במשך תקופות ארוכות לא הייתה לעם היהודי תחושת שייכות אחרת מלבד הפילוסופיה היהודית וההלכה, אולם החל מהעת המודרנית רעיונות אלו כבר אינם משמשים כמוקד של העם היהודי. הציונות הניחה שהיא יכולה להתגבר על החיסרון הזה על ידי שיבה ריבונית לארץ ישראל ועל ידי החייאת העברית. אולם מוקדים אלו, עם כל חשיבותם ההכרחית, אינם מסוגלים לבנות את השייכות היהודית לאחר אלפיים שנות ניתוק. כיום, כשפלגיו של העם היהודי בארץ ישראל נחלקים על סוגיות יסוד כגבולותיה של הארץ, שירות ביטחוני ומיהו יהודי הזכאי לאזרחות, אין אנו אלא מראית עין של מדינה מתפקדת, קפואים בתיקו פוליטי משתק ומאיים.

התקווה לקיומו של רעיון משותף, "יהדות כללית" לכולם, תלויה ביכולתם של הפלגים היהודיים להזדהות עמו. אולם זו משימה בלתי אפשרית: מבחינת העולם הדתי המסורת הקדומה היא המקור לאינטלקט. כללים תורניים שהתהוו בעבר הם המקור לכל רעיון ערכי הקשור לעם היהודי. לעומת זאת, היהודים החילונים יחפשו את ערכיהם בעולם ההווה. מבחינתם, העולם המודרני והחופשי הוא מקור ערכיה של החברה. ערכים שיונקים מההווה ומשפרים את חייו של האדם על ידי תבונתו שלו הם הראויים להשקעה והקרבה. במצב זה, המחלוקת על הערך המשותף מצויה עוד בשלב החיפוש, ומציאתו בוודאי בלתי אפשרית.

במאמרי זה אבקש להציע את ההיפך. לטענתי, הפגת העמימות ההיסטורית האופפת את ההיבט הרעיוני העתיק של העם היהודי מסוגלת לתת מענה גם לדתיים וגם לחילונים. אם נצליח למצוא נרטיב היסטורי מקיף, עתיק וחדשני, החורג מעבר לתפיסות הנוכחיות, אולי יימצא הפתח לקיומה של "יהדות כללית".

לידה ברעיון

ראשיתו ההיסטורית של העם היהודי מופיעה בחמשת הספרים הראשונים של התנ"ך. לגבינו, אין זה משנה אם הקורא מאמין בהיסטוריה התנ"כית כעובדה ממשית או כאתוס עממי. לשתי הגישות הללו תורת משה היא הנרטיב הראשון שהקים את הלאומיות היהודית.

ספר בראשית כולו מהווה סיפור היסטורי המתחיל מבריאת העולם ומסתיים במשפחת בניו של יעקב שתהפוך לעם יהודי. בדרך כלל, ההימצאות המשותפת בטריטוריה אחת היא היוצרת את הקבוצה האתנית ואת הערכים המשותפים, אך בספר בראשית ארץ ישראל מובטחת רק בעתיד לצאצאי אברהם, שמהגר אל מחוץ למולדתו. הקבוצה של אברהם מתחילה דווקא ממפעל רעיוני, הסובר שא-לוהים בורא העולם משגיח על מעשי האדם, ובשל כך עולה החובה לנהוג בצדק ובחסד: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". באופן הפוך לנורמה, בספר בראשית המפעל הרעיוני הופך לקבוצה אתנית-תרבותית.

בהמשך, בספר שמות, מתארת תורת משה את ההתפתחות של אותו רעיון משפחתי לידי אומה רחבה. כאן כבר באים לידי ביטוי האתגרים שהתווספו במהפך הזה: ראשית, לאום הוא דבר רחב הרבה יותר ממשפחה – הלאום היהודי נחלק לשתים עשרה סמכויות פוליטיות ומשפחתיות שונות המכונות "שבטים". שנית, כיוון שאף טריטוריה לא יצרה את האומה אלא האמונה בא-לוהים, לכאורה הטריטוריה לא נחוצה. שלישית, כל רעיון, טוב ככל שיהיה, לא יהיה אפקטיבי ללא מערכת משפטית המסוגלת לקיים חיים מדיניים לאורו, וזו לא הייתה קיימת.

בשל המורכבות הזו פיתחה תורת משה את רעיון האמונה האתני של אברהם. בספר שמות, הרעיון המכונן של העם היהודי איננו קשור למשפחתו של שבט זה או אחר, אלא להימצאותו של א-לוהים בתוך החברה. התורה מכנה את הגישה הזו בשם "שכינה". כלומר, היסוד המחבר את כל השבטים יחדיו הוא אותו יסוד יחיד שברא את העולם. כפי שבבריאה קיימים הבדלים בין תופעות שונות ולמרות זאת כולם נבראו על ידי א-ל אחד, כך גם באומה היהודית כל השבטים הם חלק מלאום אחד למרות ההבדלים שביניהם. רק על ידי איחודם של השבטים מסוגל הלב הרעיוני להפוך ל"ממלכה" במושגים של אותם הימים: "והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש".

חשיבותה של ארץ ישראל או החוק והמשפט הינם פועל יוצא של אותה "שכינה"; אלו הם כלים המאפשרים לה להתקיים. וכך, התמונה הכללית העולה מתורת משה היא ייחודית לעם היהודי: עמנו החל להתקיים כקולקטיב רעיוני המתקיים מכוח אמונה מופשטת שאיננה תלויה בשום גורם, תקופה או סקטור. ההיסטוריה או הגיאוגרפיה הינן שדה המימוש של האומה, אבל לא המחוללות שלה.

בית ראשון ושני

עם השנים נוצרו התקופות הלאומיות המרכזיות בהיסטוריה היהודית.

התקופה הראשונה החלה ברגע הכניסה לארץ ישראל, כפי שמתואר בספר יהושע, והסתיימה בהגלייתה של ממלכת יהודה הנזכרת בסוף ספר מלכים ב'. היו אלו 600 שנים המכונות "בית ראשון". בתקופה זו עיקר המאמץ הלאומי היה בעיצוב הצביון הציבורי על בסיסה של אמונת "השכינה" היהודית. בראשית התקופה, כמובא בספר שופטים, זנח העם היהודי את רעיון "השכינה" המלכד מתקופת משה והתפצל לשבטי היסוד. לאחר מכן, בעקבות מפעליהם של שמואל, שאול ובעיקר דוד, הגיעה האומה למיצוי של הפוטנציאל הפוליטי שלה. דוד הצליח לגבש מערכת מדיניות המאחדת את כלל השבטים על בסיס אמונת "השכינה". הוא יצר מערכת פוליטית רעיונית בעלת שני עקרונות: ערכי קדושה, צדק וחסד אוניברסליים; ואחדות השבטים השונים. גולת הכותרת של מפעל זה הייתה הקמתו של בית המקדש הראשון על הר הבית, כמוקד הלאומי-א-לוהי המחולל את השכינה בין השבטים: "ששם עלו שבטים… כי שמה ישבו כסאות למשפט… למען בית א-לוהינו". אך למרות ההצלחה, ממלכתו לא האריכה ימים. מהר מאוד התפצלה הממלכה לשתי מסגרות פוליטיות, מלכות יהודה וישראל, ואמונת "השכינה" נזנחה על ידי הצדדים. התפרקות החברה היהודית של אותם ימים הביאה בסופו של דבר לפלישה בבלית לאזור ולהגלייתה של האומה מארץ ישראל בפעם הראשונה בתולדותיה.

החל מהשיבה מגלות בבל ועד למרד בר כוכבא, ניתן לסווג תקופה שנייה המכונה "הבית השני". 670 שנים שבהן השתנה סדר היום הלאומי מבחינה הגותית ותרבותית. החל מתקופה זו ועד העת המודרנית, קיבלה ההלכה את מעמדה כמרכז ההוויה היהודית.

התקופה החלה עם הצהרתו של כורש מלך פרס כי העמים שתחת שלטונו יוכלו להקים מקדשים לאלוהיהם. כתוצאה מהכרזה זו ניתן ההיתר החוקי לעם היהודי להקים אוטונומיה דתית בארצו, על פי הגישה הפוליטית של כורש. עזרא ונחמיה ואנשיהם, מנהיגי העם תחת שלטון פרס, פעלו להגשמת אמונת "השכינה" בציבור מבחינה חינוכית ומשפטית. הם עשו זאת על ידי תקנות משפטיות כמו תפילות, ברכות, חובת קריאה בתורה והקפדה על שמירת השבת בציבור, כפי שנכתב בספר נחמיה: "ללכת בתורת הא-לוהים… לשמור ולעשות את כל מצוות ה' אדונינו, ומשפטיו וחוקיו". בעקבות כך התפתחה תרבות לאומית גדולת ממדים, לאורך כל ימי הבית השני, שעסקה בהגדרה משפטית והלכתית של אמונת "השכינה" בכל תחומי החיים, הן של הלאום והן של היחיד.

כיבוש הלניסטי

השלב השני בימי הבית השני הוא בכיבוש האזור על ידי אלכסנדר מוקדון ובפריחת התרבות היוונית-הלניסטית. בניגוד לכורש שהעניק לעמי מלכותו אוטונומיה, התרבות היוונית ביקשה לאכוף את גישתה האוניברסלית, שכללה פילוסופיה, פגניות והערצת הגוף. האוטונומיה היהודית של תקופת הפרסים, שלא היה לה אתוס ריבוני משל עצמה, קרסה מבחינה רעיונית. היא התלכדה עם הגישות היווניות והחלה להסתחרר במאבקים פוליטיים פנימיים. בתקופה זו נוצרו כיתות רבות שייצגו את משבר הזהות היהודי, כאשר המרכזיות שבהן הן הצדוקים, האליטה המקורבת לרעיונות היוונים, והפרושים, אליטה עממית הדבקה בקו החשיבה של עזרא ונחמיה.

יכולתה של מחלוקת זהות שכזו להיווצר מושתתת על הקיום הפוליטי הייחודי ליהדות. רעיון "השכינה" הוא מופשט בהגדרתו. ומכאן, כל צד בעם היהודי מסוגל לקחת נרטיב יהודי כלשהו, ולהיות משוכנע שהוא מייצגה של "היהדות" כולה. כך נוצרו גם כיתות הבית השני. כאשר הצליחו החשמונאים לסלק את השלטון היווני ולהביא עצמאות כמעט מלאה לעם היהודי, עדיין נותרה המחלוקת העזה על ערכי היסוד של העם. הגם שהיו מעט תקופות זוהר, שבהן הפרושים פעלו לחיזוק הממסד המשפטי והצדק החברתי, דרדרה המחלוקת את ממלכת החשמונאים לכדי מלחמה תמידית. המלחמה יצרה את התהליך המתגבר של אחיזת רומא בארץ ישראל ככוח משכין שלום, עד לאובדן העצמאות היהודית.

במהלך תקופה זו עבר העם היהודי מהפכה: מעתה הייתה היהדות נגישה לכל יהודי בביתו, אולם עצם הריבונות הציבורית של "השכינה" נעדרה מבית שני. היא הוחלפה בעיסוק אינטנסיבי ורב משמעות שיצק את הרעיונות היהודיים לתבניות חוקיות מוגדרות. כך קנה לו הדיון ההלכתי את מעמדו הרם בתפיסה היהודית. מסיבה זו לא יכולה הייתה האומה לעמוד ברוחות התרבות ההלניסטיות של יוון ורומא, שכן לא הייתה לה תרבות פוליטית המבטאת את ערכיה המיוחדים אלא מערכת משפטית בלבד. הציבוריות היהודית התנתקה מהמוקד של "השכינה" ושבה להתפצל לכיתות רבות. למרות שהרוויחה את חיבור הרעיון היהודי למערכת חוקים, חוותה האומה מפלה ציבורית והבית השני חרב.

מציאות  פוליטית זו הביאה את אחד ממנהיגי היהדות של אותה התקופה, רבן יוחנן בן זכאי, להבין את הצורך בשידוד מערכות – בניית אלטרנטיבה לחברה יהודית שקרסה – והוא החליט להקים את בית המדרש של יבנה.

המפעל ההלכתי

בית המדרש ביבנה התמודד עם חורבן רעיוני כפול: זה של בית ראשון, שכלל את מרכזיות "השכינה" ואחדות שבטי ישראל, וזה של הבית השני, שכלל את ההגדרה המשפטית של ערכי היהדות בתבניות הלכתיות ברורות. רבני יבנה החליטו לבסס מערכת הלכתית חדשה שמטרתה לשמר את העולמות היהודיים שחרבו. במשך 1,800 השנים הבאות של הגלות, עד העת המודרנית, קיים העם היהודי את צוואת יבנה. על בסיס מורשת יבנה נכתבו חיבורים שונים שהגדירו את המסורת היהודית: המשנה והפירוש שלה, התלמוד הבבלי והירושלמי. מכאן יצא העם היהודי והתפזר במאות ואלפי קהילות בעולם כולו. התקופה הארוכה הזו ידעה תתי-תקופות שונות: סבוראים, גאונים, ראשונים ואחרונים.

המפעל ההלכתי הרחב של אותם רבנים לא כלל יכולת יצירה כמו בתקופת  הבית השני. הגדרתו כמפעל שימור מנעה מרבני הגלות את היכולת ליצור את המשפט ההלכתי באופן חופשי. אולם המעוף של אותם רבנים היה ביכולת השימור של היהדות ובבניית האמונה המופשטת של היחידים והקהילות. כאן התהוותה ההגדרה של היהודי היחיד כמאמין בא-לוהים ושומר הלכה. כך מצטט המשנה ברורה: "אף על פי שאין עתה עבודה, מתפללים על התפילה שהיא במקום קרבן שתתקבל ברצון לפני ה'". כלומר, למרות שעבודת המקדש הלאומית חדלה, אנו ממשיכים להתפלל כאנשים יחידים. מיום קיומה של היהדות בתקופת התנ"ך ועד לגלות הגדולה לא הצליח הרעיון היהודי לחדור כל כך עמוק לעולמו של היחיד. אפילו בבית שני, שנעשה בו ניסיון להגדיר את האמונות הכוללות לתבניות משפטיות, עיקר העיסוק היה בהגדרת ההלכה לחברה היהודית ורק לאחר מכן לאדם היחיד. ההטמעה של האמונה היהודית בקהילה, במשפחה ובאדם היחיד השתרשה רק בגלות. בכך נוצר מענה לבעיה היהודית עוד מימי אברהם: האומה היהודית שנוצרה על יסוד כה חמקמק כאמונה רעיונית, קיבלה יסוד מוצק לקיומה בדמות האדם היחיד המחובר להלכה.

אולם להצלחה הזו יש מחיר: הרעיון היהודי אולי התקבע והשתמר אך נעדר ממנו כל יסוד של פיתוח ומימוש מלא. בהיעדרו של קיום לאומי בארץ ישראל שימר העם היהודי את קיומו, אולם הוא איבד את יכולתו לממש את זהותו. האמונה העתיקה שהתייחדה ביכולת להביא את א-לוהים לשכון במציאות הריאלית אבדה. וכך, הזיכרון העמום של תפארת העם היהודי מבחינה לאומית ורעיון "השכינה" השתמרו היטב בכתביו העתיקים של העם היהודי, אולם בתודעתו הותיר העם היהודי את הרעיונות הללו לעתיד נסתר ומיסטי. זהו הבסיס ההיסטוריוסופי רחב ההיקף ששרר בעת שנכנס העם היהודי בשעריה של העת המודרנית. כעת, נוכל להבין את הוויכוח בין האורתודוקסיה לחילוניות בצורה מעמיקה.

שאיפה משותפת

כאשר פרצה העת המודרנית בעוצמה אל הקהילות היהודיות של סוף המאה ה-18, היא הביאה בכנפיה חילון, אינדיבידואליזם, חופש ומדינה מודרנית. היא אילצה את היהודים להגדיר מחדש את "היהדות".

אחת ההצעות הייתה התפיסה "הציונית". תפיסה זו, שהחלה לפעול בסוף המאה ה-19, ביקשה להגדיר מחדש את העם היהודי: אומה מודרנית, ששפתה עברית, תרבותה יהודית ומקום משכנה הוא בארצה ההיסטורית. היהדות הציונית חדלה להיות קהילה גלותית ומשומרת היטב המצפה לגאולתה, והחלה להשיב את העם היהודי לקיום לאומי במסגרת מדינה מודרנית.

כתגובת נגד לכל התנועות המודרניות צמחה האורתודוקסיה הדתית. תפיסתה של תנועה זו הייתה לשמר ביתר שאת את ההישג של הגלות. אומה יהודית חילונית הייתה בלתי מקובלת לחלוטין. למרות שנמצאו פלגים דתיים שהיו מוכנים לשיתוף פעולה באופן כן עם הציונות, הליך פסיקת ההלכה והנכונות להטמיע ערכים מודרניים נותרו מנוכרים לרעיון הציוני-חילוני.

אולם, למרות המחלוקת העזה ביניהן, אם נחבר את שתי הגישות הללו, הדתית והחילונית-ציונית, נמצא שבשורשן התת-הכרתי הן תנועות דומות מאוד.

כאשר נעמיק אל תוך התנאים הפוליטיים והפנימיים שבהם פעלה התנועה הציונית-חילונית, נמצא מצב בעייתי של קהילות יהודיות מפוזרות המחוברות על ידי אמונה מופשטת המאגדת תחתיה גוונים רבים וסותרים: חילונים, דתיים, ארצות הנצרות וארצות האסלאם. בעצם בקשתה של הציונות לאגד את הקבוצות הסותרות הללו למדינה, היא פעלה מבלי ידיעתה ליציקתה של האמונה המופשטת לאידיאולוגיה מדינית. זאת משום שיצירתה של חברה מודרנית מחייבת ליכוד של כל האזרחים. הדרך היחידה ללכד את כל התפוצות היהודיות הייתה להשתמש בהילה המופשטת של האמונה היהודית שדיברה ללִבם של כולם. סמליה ושיריה של הציונות ביטאו את "גאולת ישראל" המתחדשת, הילת האמונה היהודית בלבושה המודרני והחילוני. כפי שביארתי, האמונה היהודית הזו היא תולדה של רעיון "השכינה" שיצר את המבנה הפוליטי הלא שגרתי של הגלות, אומה מפוזרת המושתתת על רעיון.

מכאן עולה שהשאיפה הציונית להשיב את "היהדות" לארץ ישראל היא למעשה תרגום של רעיון "השכינה" העתיק למדינה מודרנית ומתפקדת. זהו שימוש בתנאים הפוליטיים שנוצרו על ידי האמונה העתיקה כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית. כך נוצרה המורכבות, מדינה דמוקרטית נטולת חוקה ורעיון יסודי מוגדר.

באופן מפתיע, גם התנועה הדתית מקיימת יסודות תת-הכרתיים של התחדשות "השכינה". פסיקת ההלכה שלה פועלת מתוך הגדרות ודיוקים שמטרתם שמירה על היהדות עד לשיבת השכינה לציון. למרות שבמרוצת הזמן רובם של האוצרים כבר אינם זוכרים את האוצר, עדיין תחושת הנאמנות לאותו רעיון יהודי של "השכינה" מלווה את הדיון ההלכתי בעומקו. די להתבונן בהקפדה על צומות י' בטבת, י"ז בתמוז וט' באב המבטאים את הכמיהה לשיבת המדינה והמקדש, בתפילת שמונה עשרה או בתוכני ההגדה של פסח כדי לראות את הכמיהה לשיבה של רעיון השכינה לציון.

וכך, למרות שעל פניהן התנועה החילונית והתנועה הדתית נמצאות בהתנגשות תרבותית תמידית ובלתי נמנעת, הרי שבעומקן של התנועות מצויה למעשה שאיפה זהה. ההכרה המודעת של התנועות היא כמעט קוטבית, זו הלכתית וזו מודרנית, זו בעבר וזו בהווה, אבל בצפייתן לעתיד שתי התנועות הללו מבקשות את אותה בקשה – השבת הרעיון היהודי לפריחה בארץ ישראל. רק כך אפשר להבין את הלחץ ההיסטורי על דור תש"ח להסכים על הקמת המסגרת של מדינת ישראל, ולערוך ויתורים מרחיקי לכת מצד שני הצדדים כדי להביא לעצמאות המדינית. כאשר החזון העתיק עמד על סף מימושו, לא העז אף צד לאיים עליו.

צדדים שונים של אותו מטבע

כיצד נוכל להביא לידי ביטוי את הצד המשותף הזה? כאן עלינו לאחוז את השור בקרניו: הפילוג מתחיל מהשיח הרעיוני ומשם הוא גם צריך להיפתר. שני הצדדים יכולים להסכים ביניהם על שאיפה משותפת לפתח מסגרת יהודית ייחודית, אולם יהיה נעדר ממנה רעיון מוגדר ומוסכם. הצעד הראשון הוא אפוא ההכרה המשותפת בצורך ב"דמוקרטיה יהודית". זוהי מדינה שבמרכזה מצוי רעיון החירות והשוויון במובנו היהודי, המהווה את התרומה שלנו לעת המודרנית. מדינה שכזו איננה חיבור מעורפל, סותר ודואלי של "יהודית ודמוקרטית", ואף איננה כמיהה כללית ומופשטת לגאולה בלתי ברורה כפי שזו מופיעה בהלכה היום. זוהי מדינה שבה הרעיון היהודי נוכח בצורה ריאלית ומוחשית במסגרת דמוקרטית וליברלית.

הצעד השני שיש לעשות הוא יצירת גשר אינטלקטואלי בין שתי התנועות. כיום, פערי חשיבה ותרבות מרחיקי לכת מציבים חומות בלב העם היהודי. טענתי היא שאם נפנים ששאיפתן של התנועה הדתית ושל התנועה החילונית מושתתת בבסיסה על גישת "השכינה" העתיקה, ניתן יהיה להפוך את הנרטיב המפולג על פיו וליצור נרטיב חדש: השונות בין דתיים לחילונים מושתתת על ההיצמדות לאופנים שונים של רעיון "השכינה". אלו משמרים את אמונת השכינה בחוק ההלכתי, ואלו משתיתים את מדינת ישראל על היסודות הפוליטיים שנוצרו בעקבות האמונה העתיקה. ומכאן, שהמשימה המשותפת של התנועות היא לא להיאבק זו בזו אלא לתרגם את הרעיון המסורתי לתקופתנו. אם הרעיון של "השכינה" יביא חידוש ובשורה חיונית גם לעת המודרנית, הן החילונים והן הדתיים יוכלו להזדהות איתו. הבעיה שלנו היא שכל תנועה אוחזת במקטע אחר ויסודי ולכן היא משוכנעת שרק עמה הצדק. מסיבה זו נראה שאין מנוס זמני מהפרדה בסיסית בין הדתיים והחילונים. אולם התבוננות על החברה שלנו בהקשר של אלפי שנות היסטוריה יהודית יכולה ליצור חיבור פתוח ובונה. בשבתות, בתרבות הצריכה, במערכות הממשלתיות, ביחס לזרים, ביחסי החוץ, בביטחון ובמשפחה – בכל המרחבים הללו יכולה להיווצר אינטגרציה חשיבתית משותפת הנובעת מבנייה של דמוקרטיה יהודית שמתאימה את רעיון "השכינה" העתיק לעת החדשה.

ישראל פיקרש הוא חבר תנועת אשכול ליצירה משותפת של זהות ישראלית, forum-eshkol.com

פורסם במוסף 'שבת' – 'פסח' 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 באפריל 2011, ב-גיליון פסח תשע"א - עיוני חג וזהות יהודית ותויגה ב-, , , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: