"כשאני יודע שזהו זה, פורצת שמחה" / יעקב בר-און

 

הילדות בשואה, ההתאקלמות בארץ, ההוצאה לאור והחזרה המאוחרת בתשובה. המשורר איתמר יעוז-קסט מסכם 50 שנות יצירה שכולן סיפור חיים אחד ארוך

 

איתמר וחנה יעוז קסט. צילום: יעקב בר-און

 

הקיבה מקרקרת ואני ממלמל לי בשקט: /כן לאכול? לא לאכול?/ יש לי רק קצת לחם, בסך הכל. /כן לשתות? לא לשתות?/ מה לשתות? אמרו לי בני-אדם,/ מי-רפש עם דם?// אש אשלח בכל בארץ,/ אקלל את השמים – /ואני חולם על ארוחת-צהרים…

את השיר הזה, 'רעב', כתב בחורף 44' במחנה ההשמדה ברגן-בלזן, על גבי נייר אריזה שנקלע לידיו, הילד בן העשר פטר קסט. השיר הראשון שכתב המשורר איתמר יעוז-קסט התפרסם מיד עם תום מלחמת העולם השנייה בעיתון היומי 'הונגריה העצמאית'. שירו התגלגל לשם ממחברת שחורת-כריכה ומסורגלת שאליה העביר את שיריו לאחר השחרור.

יעוז-קסט, 77, המשורר ששרד את השואה והוציא לא מכבר בהוצאת 'עקד' הפרטית שלו את 'ספר השורש הבוער', סיכום של יובל שנות שירה, איננו זקוק ליום השואה כדי להיזכר באימי העבר. צל העבר מרחף מעליו כל העת ואיננו מרפה. גם אם ינסה לשכוח, יצוצו מולו שירי 'נוף בעשן', מחזור השירים הפותח את הספר, על ימי ברגן-בלזן. בדיוק בימים אלה הוא מציין 50 שנה להוצאתו לאור. "כוחם של שירים אלה באיפוקם", כתב המשורר ש' שלום.   

כתיבה בראש

"השירה היא התמצית שלי וחלק ממחזור החומרים שלי", מצהיר יעוז-קסט. "אמנם יש לי תחליפים לעיסוק בשירה, כמו תרגום ועריכה, אבל זה אף פעם לא זהה. כאשר אני גומר לתרגם שיר יש לי אמנם הרגשה שזה הטקסט שלי, אבל שום 'במקום' לא מסוגל לתפוס אצלי את מקום השירה. הציפייה משיר לשיר מאוד קשה לי, ועד כה לא הצלחתי להתגבר עליה. זה כמו שאתה מטפס על פסגה של הר ומצפה לטפס על פסגתו של ההר הבא…".

למעשה, בחלק ניכר משירתך אתה מתעד את חייך, בניגוד למשוררים רבים שמצליחים להתנתק מעצמם ולכתוב גם על דברים אחרים לגמרי.

"אתה צודק. חלק מהפואטיקה שלי הוא היצמדות מסוימת לביוגרפיה. ומדוע מסוימת? – מפני שאצלי זו רק נקודת-מוצא. אם בדמיון עולה משהו יותר טוב מאשר מה שעבר דרכי בפועל, אז לא אכפת לי להקריב את החוויה לטובת השיר. אבל כמעט תמיד זה מתחיל אצלי מאיזושהי חוויה אישית".

נראה שדוגמה לכך מהווה 'ספר האור הלבן' שלך, שליווה את תהליך חזרתך בתשובה.

"באתי מעולם שכמעט לא יכול להיות יותר חילוני ממנו; דור שלישי או רביעי למשפחה של מתבוללים. אין לי ספק שלולא השואה הייתי הופך להיות משורר הונגרי, סופר הונגרי, משהו כזה. אבל יש דברים נשגבים מאיתנו שמנתבים את מהלכי החיים שלנו, גם אם אני לא שולל את השפעת הרצון החופשי של כל אחד מאיתנו. מעל המעגל האנושי יש המעגל הנעלם, שם הדברים נחתכים".

מתי אתה כותב?

"אני לא יודע מה זה לכתוב. לכתוב זה כשאני מחזיק בידיי עט? הרגלתי את עצמי לכתוב במחשב מזה כשנה. למעשה, את המילים הראשונות של שיר אני כותב בעט. רגיל. יוצא ככה. אני לא אוהב עטים מצועצעים. מעדיף להשתמש בעט הכי פשוט. אחרי כמה מילים אני מעביר את זה למחשב וממשיך בו. להתחיל במחשב שיר זה נראה לי טכני מדי".

ולשאלתי?

"רוב הזמן אני בתהליך של כתיבה. קודם כול אני כותב את הדברים בראש. לכך אני רגיל מילדות. זה המצב היחיד שהוא בגדר שמחה בכתיבה, כשיש לי ההצתה הזאת שפתאום משהו משנה את מהותו הארצית. אני יכול להביט אל העץ הנשקף בחלון וזה מעלה אצלי אסוציאציה מתוך אסוציאציה והופך לאלמנט שירי שאיתו אני ניגש לעבודה".

אתה כותב על בסיס יומי?

"לא מסוגל. לעתים אני מקנא במשוררים שמסוגלים להטיל על עצמם משטר של כתיבה. לפעמים, כשאני יושב על הכורסה וחושבים שאני מנמנם, למעשה באותו רגע מתרקם אצלי שיר. כשאני יודע שזהו זה, פורצת שמחה. לצערי, בדרך כלל אני לא טיפוס של שמחה, כך שאין אצלי התנודות הקיצוניות של מעלה ומטה".

פרשנית מספר אחת

תופעה ייחודית אצל יעוז-קסט היא המעורבות הרבה בתהליך יצירתו מצד רעייתו, פרופ' חנה יעוז-קסט, חוקרת ספרות המתמחה בחקר ספרות השואה. "אני לא מהסס לומר שלחנה יש השפעה גדולה מאוד על עיצוב הכתיבה שלי, על עיצוב האישיות שלי", הוא סח. "נראה לי שזה הדדי מאוד אצלנו, שניים שהטעמים שלהם דומים, אבל מהווים טיפוסים שונים. הביקורת שלה חשובה לי, גם אם כמבקרת היא מחמירה בקשר אליי יותר מכל אחד אחר עד שדומה לעתים שהיא… מעבידה אותי בפרך. עם זאת, אין עוד מישהו שמכיר את כל מה שכתבתי כמוה, הקוראת הראשונה של שיריי, אפילו לפני השלמתם כגרסה סופית של שיר".

בעודנו משוחחים, חנה טורחת בענייני ההוצאה שלהם, אבל אוזניה כרויות למדובר. כשאני מעלה את האפשרות שיצירתו של אישהּ היא למעשה יצירה בשניים, מוחה הרעיה בתוקף. "אמנם אני מעורבת מאוד עד כדי כך שאנחנו כמו כלים שלובים, אבל זה לא משתקף ביצירתו של איתמר, שהיא כולה שלו", אומרת מי שהיא הפרשנית מספר אחת לשירת יעוז-קסט.

שיתוף הפעולה רב השנים ביניהם הניב את 'שני צידי הסף', ספר יוצא דופן בספרות העברית ובו, בראיון ארוך ועתיר פרקים, מגיש המשורר אוטוביוגרפיה ספרותית, כשמולו, בעמדת המראיינת, זוגתו הנאמנה. הספר לא נכתב בין ים הספרים שבביתם, או בין סירי המטבח, אלא דווקא בבתי-קפה.

מדוע?

"אני חיית בתי קפה", מעיד על עצמו יעוז-קסט. "כיום  קצת פחות, לאחר שבתי הקפה נעשו בעייתיים וקשה להשיג בהם פרטיות. לעומת זאת, הרעש שיש בהם לא מפריע לי. מבחינתי, זהו רעש לבן. מילדותי אני רגיל לכך. בודפשט היא עיר של בתי -קפה. אבא שלי נהג לקחת אותי אליהם. אהבתי את האווירה שם והקשבתי לשיחות המבוגרים".

הייתם יוצאים לבתי הקפה עם רשמקול צמוד?

"חנה לא זקוקה לכך. היא יודעת לרשום מהר ובכתב קריא, ההפך ממני. זאת אחת הסיבות לכך ששמחתי לעבור למכונת כתיבה, וכעבור שנים – למחשב. מילדותי סבלתי מכתב היד שלי. זה עוד מהימים שבהם המורה היה מכה בסרגל את קצות אצבעותיי בגלל הכתב הלא קריא שלי. פרופ' קולצ'אר, הפסיכיאטר שניתח את אופיו של אייכמן לקראת המשפט שמציינים לו כעת יובל, אמר לי פעם שכתיבה מכוערת היא בעצם שמאליות מודחקת. חנה טוענת שאני לא כותב יפה מפני שכביכול לא מעניין אותי כיצד אחרים יבינו את מה שאני כותב. איך אמרה בהומור? – שאני כותב מתוך אגואיזם".

קרוב לפלמ"ח

מרוב משוררים כיום, האם אתה מבחין כעת בכאלה המתהדרים בקלות רבה מדי באצטלת המשורר?

"היום קשה יותר בתחום. העיתונות היומית כמעט לא מפרסמת שירה, אולי פרט ל'מקור ראשון', בעוד האחרים נעלמו מהאופק. הדבר העצים את כוחם של כתבי העת שאליהם שולחים את שיריהם כותבים צעירים כישרוניים. אבל זו לא תופעה חדשה שרבים קוראים לעצמם סתם כך 'משורר' והזמן לא הוכיח את התיאוריה שלהם. מזה 52 שנה אני עוסק בעריכה, ותמיד מסקרן אותי אם מכותב צעיר יתפתח משורר או לא. הגעתי עם השנים למסקנה שהרצון הבלתי פוסק להיות משורר לא פחות חשוב מהכישרון. יש שמתחילים מאוחר לכתוב שירה, תופעה שקיימת בעיקר אצל נשים. וזה קשה. אם אינך מקדיש לעניין את כל מאודך, אז בעצם מדוע.

"יש להבדיל בין שיר לבין שירה", מוסיף יעוז-קסט. "שיר טוב כמעט כל אדם משכיל יכול לכתוב. אבל שירה היא כמו שאתה בונה בניין שיש בו חוקים מסוימים והוא עומד על תשתיתו. שיר הוא אפילו לא אחת מקומות הבניין הזה…".

יש לך הסבר לכך שלמרות רקע השואה שלך חשת קרבה למשוררים מדור הפלמ"ח ופחות לבני-גילך, המשוררים מדור המדינה?

"הרבה פחות, אם נדייק. עם כל השוני ברקע, כשבגלל כל מיני גינונים שבארץ לא היו מקובלים לא תמיד הסתדרתי עם צברים, חשתי קרבה אל משוררי דור הפלמ"ח, אולי מפני שעליתי ארצה כנער ציוני מאוד שלמד עברית עוד בהונגריה אף כשזה היה מסוכן שם. הייתי מאוד גאה בידיעת העברית שלי, גם אם הייתה שונה מזו של הצברים. רוב משוררי דור הפלמ"ח היו אנשים ציוניים ויכולתי להזדהות איתם. את הציונות הזאת לא מצאתי אצל משוררי דור ההמשך, כמו נתן זך ודוד אבידן, ומכאן המרחק שנוצר".

איך השתלב עיסוקך כמו"ל עם כתיבת השירה שלך?

"אף פעם לא אהבתי להיקרא מו"ל למרות שאני מחזיק הוצאת ספרים. זה כאילו שאדם עוסק במסחר בעוד אין דבר שיותר רחוק ממני מכך. פעם, כשאיזו משוררת הציגה אותי בפני אורח מארצות הברית בתור המו"ל שלה, זה ממש פוצץ אותי באותו רגע. אבל יש איזשהו קסם בהוצאה ובעריכה של מה שאחרים כותבים. בגיל יותר צעיר, כשהייתי רואה כיצד המכונות פלטו מתוכן את הספרים שיצאו בהוצאה שלי, זה הילך עליי שיכרון. כעורך, תמיד אהבתי את הקשר הבלתי אמצעי עם יוצרים אחרים ולמדתי להעיר להם פחות".

ובאשר לשילוב שבכך עם כתיבת השירה?

"אין מלכות נוגעת בחברתה. כל דבר בפני עצמו".

יעוז-קסט סבור שיש נתק מסוים בין הקהל לבין המשוררים. כשאני מעיר לו על קיומם של ערבי-שירה רבים, הוא מגיב ש"תמיד בא אותו ציבור".

"מאוד חשוב שיש קרנות", הוא שח. "אני לא מזלזל בזה, אבל יש עוד משהו. גורמים כמו 'סטימצקי' כמעט לא מפיצים ספרי-שירה אלא אם כן מישהו הוא מאוד פופולרי ויודעים שירוויחו עליו כך וכך או אם משלמים על הספר שלו את ערך המדף".

חוויית השואה

איתמר יעוז-קסט נולד ב-1934 בסארוואש (עיר הצבי) שבהונגריה כפטר ארווין קסט. כשעלה ארצה ב-51' היה נחוש החלטה, בבחינת ייהרג ובל יעבור, כדבריו, לא להישאר עם שם לועזי. שבוע לאחר בואו הנה נסע לחיפה, להתייעץ עם מי שהיה מורו לעברית בבודפשט. כשהשמות שעלו לאוויר לא נשאו חן בעיניו, הציע מורו שילכו לבית הכנסת. "מי שייכנס ראשון בדלת, תקבל את שמו", אמר לו. כך הפך לאיתמר. בשם יעוז הנציח את אזה, שם משפחתה של אמו, שמצידה התייחס לשושלת רבנים גדולה.

קסט, בנו של רופא, גדל במשפחה מתבוללת ומבוססת כ"ילד חולמני שאהב לקרוא ולדקלם שירים". עולמו התהפך בתקופת השואה. במארס 44', כשזו הגיעה להונגריה, בהיותו בן תשע, רוכזה משפחתו עם יהודי העיר בבית הספר היהודי ובבית הכנסת שבחצרו. משם הועברו כעבור חודש למתחם של בית-חרושת לסוכר. "מתוק לא היה שם", הוא זוכר. "ההונגרים היו הרבה יותר איומים מאשר הגרמנים".

משם התגלגלו לאחוזה כפרית שבה על פטר הילד היה לשאת כדי מים. יעוז-קסט: "יום אחד הגיעה פקודה שצריך לקחת ילד בן 11 למקום אחר, בית-חרושת לצעצועים ששמו… אושוויץ. לא יקום ולא יהיה, אמרה אמא. בלי ידיעת אבא היא ניגשה למפקד הגסטפו בכפר והצליחה להעביר את רוע הגזרה, אבל הייתה בטוחה שלא נינצל. כמה פעמים אמרה שאולי כדאי שארבעתנו – ההורים, אחותי הגדולה מריצה ואני – נתאבד ונגמור עם הסיפור. זה לא בדיוק החינוך המומלץ ביותר. למזלנו, אבא, רופא שהשתתף במלחמת העולם הראשונה, היה איתן כסלע".

כעבור חודשים אחדים הועמסו בני משפחת קסט על רכבת-משא להובלת בהמות. לאחר מסע של שלושה שבועות, הם מצאו את עצמם במחנה ברגן-בלזן, שם סבלו כחצי שנה. "הפחד הגדול היה שאופרד מהמשפחה", מציין יעוז-קסט. "פחד הנטישה מקנן בתוכי עד עצם היום הזה. זה משהו שאי אפשר להשתחרר ממנו. קרה שם משהו חד-פעמי כמעט – ארבעתנו שרדנו יחד במחנה. אולי היה זה הודות לאבא, שכולם נזקקו לו כרופא. כן, הוא טיפל גם בנאצים. כשנשאל על כך, אמר ששבועת הרופאים מחייבת אותו בכל מצב. באחד המקרים העביר לדרגש סמוך לנו חולה בטיפוס הבהרות, ולא עזר דבר לאמא שהשתוללה נגד זה ואמרה שבכך הוא מסכן את כולנו. השבועה!

"העברנו ימים, בוהים אל הלא כלום", משחזר יעוז-קסט. "העסקתי את עצמי בפליית כינים וכתבתי שירים. לא חשבתי שעשיתי דבר גדול בתיעוד האירועים בכתיבתם. רק רציתי להעביר את הזמן ולשרוד".

במה כתבת?

"היה לי עיפרון קטן שהייתי צריך להרטיב בפה כדי שיכתוב. כתבתי שירי-געגועים אל הבית ושירי-נקם. גם שירי-בקשה אל א-לוהים. כשחליתי בטיפוס הבהרות, לא חשבתי על המוות. כתבתי על-גבי קרעים של ניירות-אריזה, שאותם השיגו הוריי מאסירים אחרים תמורת מנות-לחם כדי שאוכל למלא את זמני בין 'אפל' (מסדר) ל'אפל'. מעבר לגדר הילך אימים קרמטוריום. חיות שטרם ראיתי כמותן הובילו בעגלות בובות ענקיות. הוזהרתי לא להתקרב אל הגדר הזאת".

קליטה בנתניה

לאחר השואה שב יעוז-קסט להונגריה, תחילה לבודפשט המופצצת ומשם לסארוואש ש"לא נפגעה ונותרה שלמה כאילו הזמן קפא מלכת". שם הוא התחיל ללמוד שיעורי עברית אצל המורה ללימודי דת. "הוא ידע שהתעניינתי בשירה, כי הייתי מצוין בספרות", נזכר יעוז-קסט. "פעם שאל אותי – מדוע אתה מתעניין בשירה הונגרית? אולי תתעניין בשירה עברית? הוא הביא לי שירים של ביאליק כדי שאתרגם אותם להונגרית".

ב-51' עלתה משפחת קסט מהונגריה הקומוניסטית במסגרת איחוד-משפחות. לאחר ניסיון שווא קצרצר להיקלט בקיבוץ גבעת-חיים, הצטרף יעוז-קסט להוריו בנתניה והשלים שם את לימודיו בתיכון, שם חלק שולחן אחד עם יעקב טרנר, בן כפר-יונה.

"חדור רצון להיות משורר עברי למדתי בעל פה את מילון גור, מה שגרם לכך שלא פעם גיחכו על שימוש לא נכון במילים מצידי", הוא נזכר. בצבא שירת כסמל תרבות. הוא למד ספרות באוניברסיטה ובמשך 25 שנה שימש מורה לספרות ולתנ"ך בתיכון.

יעוז-קסט: "החוויה הגדולה שלי בצבא, בבסיס ביפו, הייתה ההיכרות עם חנה. עמדנו בכניסה לחדר האוכל עם המסטינגים ביד. שאלתי אותה לתומי אם היא קוראת שירה. היא השיבה בחיוב. אז שוחחנו על שירה".

חנה: "אני תל-אביבית. היחידה מהכיתה שלי בתיכון הדתי 'צייטלין' שהתגייסה לצבא".

שלוש שנים לא התראו מאז אותה שיחה. בפגישת-אקראי שאל אם תרשה לו להזמין אותה להרצאה. היא נענתה. הנושא היה מאוד 'רומנטי' – בעד ונגד עונש-מוות. מאז הם יחד.

חנה: "מה שהרשים אותי אצלו היה העובדה שהוא ידע עברית יותר טוב ממני, והיה חדור באידיאליזם של אהבת ארץ-ישראל. לא הכרתי אידיאליסט כמוהו. כל מי שהכרתי קודם רק רצה להסתדר בחיים. בניגוד להם הוא לא היה דתי, אבל היה יהודי יותר מכל החבר'ה שפגשתי".

שיוך לימין

ב-58', והוא עולה חדש בן 24, הקים עם אחותו מריצה את הוצאת 'עקד'. תוך שנה הוציא בה את ספרו הראשון, 'מלאך ללא כנפיים', וכעבור שנתיים את 'נופי עשן', השירים על ברגן-בלזן. "הספר התקבל כמו פצצה", הוא זוכר. ולא במקרה. יעוז-קסט הביא בו עדות אישית מגיא ההריגה. לעומת התגובות המעודדות שלהן זכה הספר, בני-דורו, המשוררים הצברים, הגיבו בצוננים.

כבר אז הצטייר כימני. הוא שולל את ההנחה שהשמאל שולט בשירה העברית, וסבור ש"אם הוא נשמע יותר זה מפני שידע להקים במות". "לנתן זך יש בעיה", טוען יעוז-קסט. "הוא משורר לא יהודי. הרי הוא עצמו מספר שהוא בן לאם איטלקייה קתולית ולאב יהודי גרמני".

חנה: "מהשמאל הלא ציוני פגעו מהתחלה באיתמר. כתבו שהוא מנפנף בעשן המשרפות תוך כדי הניסיון לכבוש עמדות בעולם הספרות, האמנות והתקשורת. זה היה מאבק של כוח שבו ידו של הימין הייתה על התחתונה. יוצא דופן הוא בית מורשת אורי צבי גרינברג שבהפעלתו התבססה גאולה כהן לא רק על הימין".

איתמר: "זה מזכיר לי שפעם פגשתי את אצ"ג ברחוב באחד במאי. 'הבט איך השבעים האלה הולכים ומפגינים', אמר וירק…".

ואביגדור המאירי?

"לגביי הוא דמות מעצבת. יש מעט מאוד משוררים עברים ממוצא הונגרי בעוד שבספרות ההונגרית היו הרבה יהודים. ידעתי עליו עוד לפני שהגעתי הנה. עוד כנער התלבטתי לאחר המלחמה אם אדם שנולד בשפה אחת יוכל לעבור ולהיות משורר בשפה אחרת. המאירי היה לגביי סמל לכך שהדבר אפשרי. כשהגעתי הנה השגתי את כתובתו, אבל הוזהרתי שקשה לדעת מראש באיזה מצב-רוח תופסים אותו".

איך תפסת אותו?

"התקשרתי אליו וקבעתי איתו. על דלת דירתו ברמת-גן היה מודבק פתק שעליו היה כתוב – 'שניאור גס כשק של זבל'. צלצלתי בדלת ולא היה מענה. ירדתי למטה וחיכיתי. אחרי כמה זמן הגיעה אשתו עמוסה בסלים. 'אביגדור למעלה; למה אתה בגשם בחוץ?', שאלה. 'לא פתחו לי את הדלת', השבתי. עלינו ונכנסנו. המאירי ישב במרפסת והאכיל יונים. הוא, משורר 'מעל פסגת הר צופים', סיפר איך יורדים כאן לחייו. להפתעתי שלף מהארון תיק ובו מאמרים שלדעתו היו צריכים להזכיר את שמו ולא עשו זאת. עד כדי כך היה מר נפש".

מה קרה להמאירי?

"כמשורר חסר גייסות, הוא נקלט כאן ולא נקלט. לפרנסתו עבד כמסגנן הראשי של פרסומי הכנסת".

רק להמשיך לכתוב

ב-85' חווה יעוז-קסט אירוע מיסטי בעל השפעה מכרעת על חייו. בביקורו בהונגריה, כשעלה לקברו של דודו, ר' ישעיהו זילברשטיין, בעיירה ואץ, התברר לו להפתעתו שהגיע לקברו של ה'צדיק'. "הייתה לי הרגשה פנימית חזקה, כאילו נקראתי לבוא", הוא מעיד. "משם, מתוך ההתפעמות שבעיתוי, החל המסע שלי אל החזרה בתשובה".

הלכת לכיוון של זוגתך.

"30 שנה הייתי חילוני לידה ולמדתי ממשפחתה הדתית-לאומית אהבת-ישראל מהי. אם הלכתי לכיוון שלה, ניתן לשאול מדוע זה לא קרה קודם לכן. כנראה, כל דבר בעתו".

יעוז-קסט, אב לשילהב ולאראל, רב בירושלים העתיקה, הועטר בפרסים רבים, בהם הפרסים על שמותיהם של לאה גולדברג וישראל אפרת, פרס אוניברסיטת בר-אילן, פרס ראש הממשלה, פרס נשיא המדינה על מכלול יצירתו, פרס אקו"ם על מפעל חיים ועיטור כבוד מידי נשיא הונגריה, ארפד גנץ, על תרגומיו מן הספרות ההונגרית לעברית. יש הסבורים שראוי שיצטרף אליהם גם פרס ישראל.

מהי משאלתך לעתיד?

"להמשיך לכתוב. זה כמו שהורציוס הרומי ביקש מהאלים שכל עוד הוא קיים, יוכל לשאת את הנבל שלו…".

"הוא בוער בתוכי/ ביודעין ובלא יודעין", כך פותח יעוז-קסט את שירו "שורש בוער", שאותו כתב אשתקד. "הוא האות,/ הוא שורש היותי עלי-אדמות:/ מכלול הגנים מיני-קדם;/ שתי יונקות-שורש ממנו בוקעות:/ ה'כאן'/ו'השם'/ -אם לטוב ואם לרע…".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בניסן תשע"א, 15.4.2011

פורסמה ב-19 באפריל 2011, ב-גיליון אחרי-מות תשע"א - 714 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: