פיל בלי עור / רבקה שאול בן צבי

 

יכול להיות שהסבל שלכם ממקומות הומי אדם, מרעש ומעודף גירויים בסך הכול מצביע על כך שאתם בעלי רגישות גבוהה מהרגיל. ספר חדש עוסק בתופעה ומספק הנחיות לאיזונה

אדם רגיש מאוד: לצמוח כשהעולם מציף אותך, איילין ארון; מאנגלית: יהודית ברלב, הקדמה למהדורה העברית: פרופ' מריו מיקולינסר, פוקוס, 2011, 237 עמ'

ילד קטן עומד במרכז החדר, מוקף בבני משפחה אוהבים. הוא אמור לדקלם את השיר על הגיבן המסכן, אך רגשות של הזדהות וחמלה גוברים עליו; הוא פורץ בדמעות ואינו מצליח להמשיך את קריאת השיר, למגינת לִבו של אביו, איש רגיש בעצמו, וזה נוזף בבנו על בכיינותו. זהו קטע בלתי נשכח מ"בית בודנברוק" של תומאס מאן. על בני דמותו של הילד הזה נכתב ספרה של ד"ר איילין ארון.

ארון היא אישה רגישה במיוחד, כעדותה, שעקב פגעי רגישותה הצליחה לממש את עצמה רק בגיל מבוגר יחסית. במסגרת לימודיה לדוקטורט בפסיכולוגיה היא ערכה מחקר על הרגישות היתרה, וממנו צמח הספר.

אבל גם אתם הקוראים, אם בחרתם לקרוא מאמר זה, אולי אתם משתייכים לחמישית מהאוכלוסייה בערך שמאופיינת, לטוב ולרע, ברגישות קיצונית השונה במהותה מהרגישות המתונה, המאוזנת. זה אומר שאתם פגיעים מאוד במישור הפיסי. סף הכאב שלכם נמוך ואתם מגיבים לגירויים שונים במיגרנות, אלרגיות, התקפי אסטמה ושאר מרעין בישין. אתם משתגעים מרעש, מפרסומת קולנית, מתווית מגרדת בצווארון החולצה, מכוסות קלקר. אתם מתקשים לראות סרטי אלימות וסובלים ממקומות הומי אדם; קולטים ומכילים כל מילה שנאמרת לכם; נוטים להזדהות עם צרות של אחרים; נפגעים משטויות; זוכרים לעולם ועד כל מילה לא נעימה שנאמרה לכם מגיל הגן.

אבל מצד חיובי יותר, רק אתם תבחינו בבדידותו של הזקן שיושב בקצה השולחן בחתונה רבת משתתפים ואיש אינו מזכה אותו במילה; תעמדו על טיבו של אדם בשנייה הראשונה; כסטודנטים תקפידו לא לגנוב את ההצגה מהמרצה ולהתבלט על חשבונו. כתלמידים לא הפרעתם בשיעור, כי חוויתם את המורה כאדם פגיע; כמורים אינכם צועקים ונוזפים, ותלמידים מחפשים את קרבתכם; אבל אין לכם מספיק אנרגיה על מנת לשרוד בכיתה ישראלית מצויה… אתם אוהבים חוויות מעודנות, בכל תחום שהוא, ונהנים מאוד מאמנות; אתם זקוקים לשעות של ניתוק ובדידות, ואין לכם עניין ב"בידור" מקובל. דמעותיכם פורצות בקלות, והנכם  נוטים להתבודד על מנת לבכות בסתר. עבורכם נכתב הספר הנפלא  הזה, המשקף אתכם באופנים שונים ועוזר לכם להתמודד עם סוג האישיות שאיתו נולדתם.

 פרופ' מריו מיקולינסר, בהקדמה רבת השראה, מכנה את התופעה בשם "פיל ללא עור", בעקבות חלום שחלם אחד ממטופליו – מטפורה המציינת פגיעות מהותית עקב רגישות רבה לכל גירוי. כתוצאה מכך,  האנשים בעלי העצבים החשופים מרגישים שמשהו לא בסדר איתם. לפעמים מזהים אותם עם הנוירוטים, או עם המעוכבים וההססנים. הם עשויים להיראות תימהוניים, מוזרים, מסורבלים, חולמניים, לא מוצלחים, למרות שרבים מהם מחוננים ובעלי כישרונות מיוחדים. הגרוע ביותר הוא כאשר מחשבתם השלילית על עצמם הופכת לנבואה המגשימה את עצמה. אבל הם אינם נוירוטים ולא מפונקים ולא פחדנים. לעתים קרובות הם אינטרוברטים, אך רבים ביניהם המוחצנים. ולא, הם אינם בעלי לקות נפשית. הם נורמלים, וגילוי זה בוודאי יסב נחת להמוני אנשים מהזן הרגיש במיוחד, שדוכאו על ידי החברה, המשפחה ובית הספר.

לפעמים די בכותרת או ראש פרק על מנת לקלוט תובנה חדשה ומרגשת. כזאת היא כותרת המשנה של הספר "לצמוח כשהעולם מציף אותך". פתאום ניתן שם לדבר ההוא שמכלה אותך, לאותם ריגושים בלתי נגמרים שמטלטלים את יומך ואת כל חייך. תופעת ההצפה הרגשית. בעל הרגישות היתרה הוא אדם שתגובתו לגירוי כל שהוא, פנימי או חיצוני, אינטנסיבית להבהיל. מערכת העצבים שלו שונה. הבלוטות עובדות אצלו אחרת. וזה גנטי. הוא מגיב לגירויים באופן מועצם וכתוצאה מכך נוצרת אצלו "עוררות יתרה", מושג מרכזי בספר. מה זה עוררות יתרה? יש שני מצבים קיצוניים לא נעימים. האחד הוא אדישות ושעמום, השני הוא עוררות יתרה. כדי לתפקד באופן אופטימלי צריך להיות באמצע. ערני במידה.

במקום "עוררות יתרה" אתם יכולים לומר "התרגשות" ,"מתח", "דאגה" "אקסטזה" – כל מה שאינו מאפשר לכם לעבוד. אתם מרגישים שהראש מלא רגשות ומחשבות, שרוחכם טובעת. עוררות יתרה משבשת את החיים. אתה בהילוך גבוה כל הזמן, משהו פנימי שורף אותך, ולבסוף מגיעה התשישות האיומה, הבלתי נמנעת. דמו של הרגיש מאוד מוצף בקורטיזול, הורמון המתח. מאוד לא בריא. והרבה רגישים אכן נוטים מאוד לחולי. באופן מיוחד למחלות פסיכוסומטיות. לתכונת הרגישות היתרה יש פן קשה של סבל. ראשית, הסבל הפיסי והנפשי של עצם היותך כזה. הסבל המשפחתי והחברתי, במיוחד בילדות. התחושה שאינך כשיר, שאתה מוחמץ, שלא מבינים אותך, שאתה אחר. הצורך המוגבר והלא תמיד מובן לאחרים שיהיו לך שעות שהן רק שלך. הצורך המוגבר בפרטיות. בבדידות. במנוחה. בהפוגה. הצורך הקיומי בחיים רוחניים, ולא משנה כמה עבודות וחובות יש בחיים שלך. את כל הדברים הללו, והרבה יותר, מתארת המחברת באופן מזהיר ואף מכאיב, ומדווחת שאנשים רבים בכו בעת קריאת הספר.

      כל כך חשוב אפוא להחזיר לרגישים את כבודם, אומרת ד"ר ארון, לחזק את הדימוי שלהם גם בעיני עצמם וגם בעיני הסובבים אותם. ולכן חיוני שלא רק הם יקראו את הספר. גם ההורים, בני הזוג, המורים, החברים. שסוף סוף יתחילו להבין.

      ואולם, מעבר לסבל ולבדידות, תופעת הרגישות היתרה היא גם מקור לסיפוקים עמוקים, ליצירתיות, לתרומה לחברה. הרגישים מדי הם יורשיהם של היועצים והכוהנים, אומרת המחברת, והם פעלו לצד המלכים והלוחמים, עידנו וריסנו. ותרשו לי לצטט את עצמי, ממאמר שנכתב לפני שלושים ושבע שנים, ולא פורסם, ולאחרונה מצאתי אותו בין דפים ישנים: "הכושר לאושר הנו ההיבט הזוהר של הרגישות היתרה. בעליה נולד עם מיתרי תענוג המנגנים כמעט מאליהם. הוא נהנה מכל פיסת ענן, מאזוב שעל הקיר, מטיפת גשם על עלעל; הצפרירים של ביאליק חיים עמו ואצלו תמיד ולעולם אינם מאבדים את בוהקם….". ארון מדגישה את היכולת האינטואיטיבית של הרגישים מדיי, את הרוחניות והעדינות. את המצפוניות והשאיפה לשלמות. הרגישים תורמים לחברה בשטחים שונים. רבים מהם פסיכולוגים, תרפיסטים, אמנים למיניהם; אבל הם מצויים בכל התחומים, והכי פחות במכירות ובמיזמים קפיטליסטיים כוחניים. מעט מאוד בתחומי הרפואה. רופאים נאלצים לעתים לדכא את רגישותם על מנת לשרוד במקצוע הקשה הזה, טוענת ארון.

פרק אחר פרק מנתחת ארון את מצבו של הרגיש מאוד. בפרק ה"הנחיות לאורח חיים מאוזן" ניתנים כללים לטיפול נכון בגוף. הרגיש זקוק ליותר מנוחה, יותר שינה. בשל תגובותיו הקשות לגירויים שונים הוא לעתים נמנע מה"חוץ". נוטה להתבודד. אחרי שתקראו פרק זה תבינו שהנטייה שלכם להימנע מאירועים המוניים אינה פגם אישי. היא נובעת מתכונה מולדת ונורמלית. אל תתנו לנורמות להכתיב את דפוסי הבילוי שלכם, נאמר בספר. אתם נהנים מדברים אחרים. בפרק אסטרטגיות רבות להתמודדות עם מצבים שונים ומאיימים. כן. זה בסדר שאינך רוצה ללכת למקומות רועשים. כן, זה מובן שאתה יוצא החוצה מהמסיבה כשמערכת ההגברה מתחילה להתעלל ולהשתולל. כן, זה בסדר שאינך אוהב קניונים… אבל יש דרכים לעקוף, לרכך ולמתן את הקשיים.

      בעייתו של הרגיש מאוד נעוצה גם בתרבות שבה אנו חיים, המאופיינת בגודש גירויים, ואשר כדי לשרוד ולהתקדם בה אדם צריך להיות חזק, תקיף ולא יותר מדי רגיש. ה"חנון" אינו האידיאל החברתי שלנו, אומרת המחברת, אבל בסין וביפן האדם הרגיש והעדין הוא הטיפוס המקובל. התרבות היא זאת שמכתיבה את יחסם של רופאים, מורים ובני משפחה אל האדם הרגיש מדיי, והיחס הזה עלול להחמיץ את טובו ואוצרותיו, ולגרום לנזקים נפשיים. כדאי להרהר בדברים בהקשר ללחצים המופעלים על נערים רגישים בפנימיות התורניות למיניהן ואחר כך בצבא. אולי יתגלה שחלק מהנושרים הם רגישים מדיי שלא הצליחו להסתדר עם סדר היום המעמיס. גם סוגיית ההתאבדויות בצבא אולי קשורה לכך, כי הרגישים מדיי, לפי המחקר, נוטים יותר לדיכאונות ולאובדנות. 

      רגישות יתר היא תלוית מצב גם במובנים אחרים. במשפחה מרובת ילדים, למשל, עשויה הרגישות להתקהות במקצת. במצבים של סבל או גיל מתקדם עולה הרגישות אצל כל אדם. גם הרגיש מאוד עשוי לנהוג לעתים כלא רגיש כלל, וגם הלא רגיש עשוי לנהוג ברגישות יתרה. טוב לדעת זאת, כי לכולנו טוב להרחיב את גבולותינו המולדים ולבחור את כיוון ההתפתחות שלנו.

 הפרק על חוויית הילד אינו פשוט לקריאה למי שילדותו הייתה קשה. על כל פנים, וזה אחד הדברים החשובים ביותר שבספר, ילדים רגישים שזכו ללגיטימציה גדלים בריאים בגופם וממומשים, בניגוד לילדים שניסו לכפות עליהם את אורח החיים של הלא רגישים. המחברת גם דנה בניפוץ סטיגמת הביישנות המיוחסת לרגישים; באי היכולת שלהם לתפקד כראוי כאשר צופים בהם; בחיי האהבה האינטנסיביים במיוחד של הרגישים, הנוטים יותר מהרגיל להתאהבויות עזות ביותר מגיל צעיר ביותר. מעניין מאוד הפרק על חיי העבודה, שעשוי לעזור מאוד לרגיש מדי שתוהה מדוע כל כך קשה לו ומדוע אחרים משיגים אותו בקידום המקצועי.

      גם עולם הרפואה נושא בחובו בעיות עבור אנשים רגישים מדי, ועוררות יתר נגרמת להם תכופות בנוכחות רופאים ובפרוצדורות רפואיות שונות. עליהם לדרוש משככי כאבים בבדיקות פולשניות, והתחשבות בבעייתם. ארון מנתחת את היתרונות והחסרונות של תרופות מקובלות, ואינה שוללת שימוש בתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, אך הסב-טקסט שלה הוא שבמצבים שאינם מסוכנים עדיף לנקוט אמצעים פשוטים ובלתי מזיקים כמו הליכה, תה קמומיל ותרגילי יוגה ומדיטציה. היא גם ממליצה בהתלהבות על פסיכותרפיה על מנת לרפא את פצעי העבר.

      "אדם רגיש מאוד" כתוב בסגנון שוטף ומרתק, בתרגומה היפה של יהודית ברלב. יש בו איזון נכון בין מידע מדעי, הסברים והנחיות מעשיות. זהו ספר עתיר תובנות ורגישויות, הרבה מעבר למה שיכולתי להציג במאמר זה. בספר שאלון לזיהוי עצמך כרגיש מאוד. עשרים ושלוש שאלות שאם ענית חיובית על מחציתן אתה בחזקת רגיש מאוד. ואם ענית על רובן או כולן? זה עניין רגיש…

האם הדיון הזה ברגישות היתרה מצלצל כמו התנשאות אליטיסטית? אצל תומאס מאן הרגישות נבחנת בהקשר לקוטביות של רוח לעומת חיים, ונתפסת בכפילותה הטרגית. יוהן הקטן שנזכר בפתיחת המאמר הוא ההמחשה הקיצונית והמרה של הקשר בין רגישות יתרה לחיי רוח. עמדתה של מחברת הספר אף היא כפולת פנים. מצד אחד מוצגת הרגישות כמקור לסטיגמות, סבל ורגשי נחיתות. מצד אחר, היא משאב של אינטואיציה, חיי רוח, חזון, הומניות. המחברת אינה פוסלת סוגי אישיות אחרים. לטיפוסים הפחות רגישים יש יכולות שלרגישים לעולם לא תהיינה. בסופו של דבר האנושות זקוקה לכל מיני טיפוסי אנשים, וכל אחד נותן את הטון שלו בסימפוניה. לדעתי, התנשאות ורגישות סותרות זו את זו. מי שרגיש מאוד לעולם לא יהיה סנוב נפוח. מדוע? כי הוא מכוונן לאנושי הסגולי יותר מאשר לחברתי. רגיש גם אינו בהכרח צדיק, אבל קשה להיות צדיק בלי להיות רגיש.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בניסן תשע"א, 8.4.2011

פורסמה ב-8 באפריל 2011, ב-גיליון מצורע תשע"א - 713, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אהבתי.הסגנון הייחודי של כותבת המאמר יוצר רצון לקרא את הספר בשלימותו.מאמר זה הוא בגדר שליחות לראות את הברבורים היפים שחשבנו שהם מוזרים וגרוע מכך.יישר כח לכותבת.

  2. כתיבה הפורטת את תודעת עמקי הרגישות!
    נוגעת וחודרת.

    מאשררת שקיפות אנושית בפרי כתיבתה והגותה

    ישר כוח!

  3. לא להאמין, סופסוף אני מוצאת פה את עצמי

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: